אחת
הטלפון צלצל בארבע לפנות בוקר. מישהו בצידו השני של הקו אמר שלאקי מת.
וכך, בן רגע, הייתי יתומה מאח גדול.
לא בכיתי.
אף פעם לא עלה בדעתי שאצטרך לחיות בלי אח שלי. אף פעם. נכון, כבר מזמן התרגלתי לכך שחתיכות קטנות ממנו נעלמות מדי פעם: קצה האצבע שלו לטובת חבל של מטפסי צוקים; חלק מהשוק שלו לטובת גור כרישים; אחת משיניו הקדמיות לטובת מדרון סקי. גופו של לאקי היה מפת דרכים של צלקות. אפילו הפנים שלו היו מכוסים שריטות וחתכים שהגלידו ותפרים ישנים שנראו כמו פסי רכבת ורדרדים. הפגמים האלה לא הפריעו לי, אפילו אהבתי אותם, מפני שהאמנתי שהוא חסין כול, ומפני שתמיד חזר הביתה בסופו של דבר, עם סיפורים חדשים וצלקות חדשות. הוא תמיד חזר הביתה, ורק הפעם לא.
יום לפני שקיבלנו את שיחת הטלפון, חשבתי על זה שבכל חג מולד אני מטמינה בגרביים שלו חבילה חדשה של פלסטרים. הוא תמיד צחק כשקרע את נייר העטיפה מהחבילה הקטנה בבוקר חג המולד. שנה אחת קניתי לו פלסטרים עם משפחת סימפסון ובשנה לאחר מכן עם סקוּבי דוּ, ואז עם פופאי המלח, קאובואים, ספיידרמן. בארון הבגדים שלי כבר החבאתי קופסת פלסטרים עם משפחת פלינסטון בשביל חג המולד הקרוב, ואני יודעת בדיוק מה הוא היה אומר אם היה מספיק לפתוח אותה: "יָבָּה, דָבָּה, דוּ!" ואז הוא היה זורק אותה על ערמת הציוד שתמיד קיבל מסנטה. ככה זה היה תמיד: לאקי קיבל ציוד. אני קיבלתי ספרים. באותו יום, ביום שקיבלנו את הבשורה, נכנסתי לחדר של לאקי ומצאתי שבע קופסאות פלסטרים סגורות ומסודרות יפה־יפה בקופסת נעליים מתחת למיטה שלו. גם אז לא בכיתי.
גם לי יש צלקות, אבל אחרות. הגוף שלי הוא מדבר של עור רך וחיוור מעוטר בשריטות קטנות ובחבורות ובכוויות ישנות. אני לא זוכרת איך קיבלתי את כולן, אבל המקרים שאני כן זוכרת גורמים לי להתכווץ במבוכה. אני ההפך הגמור מלאקי. יצר ההרפתקנות מעולם לא זרם בעורקיי. אני מעדיפה להישאר קרוב לבית. יש לי פחד גבהים; אני לא בוטחת באוקיינוס; אני מתעבת מעילי פליז ואני לא רואה כלום בלי העדשות שלי. אנשים אולי חושבים שההורים שלי חששו תמיד דווקא לשלומו של לאקי, אבל זה לא נכון. הם אף פעם לא חששו במיוחד לשלומו. רק לשלומי. גם היום, אפילו שעברו כבר שנים, הם עדיין מביטים בי בדאגה.
לאקי, לעומת זאת, בורך בקסם אישי כובש, וההורים שלי תמיד חיפשו את קרבתו. כשהוא היה בסביבה, אימא שלי צחקה כמו נערה צעירה ואבא שלי התחיל לטפח תוכניות שאפתניות לעתיד. כשלאקי היה בבית תמיד היו המון חפצים בכל מקום: ציוד טיולים, גלשנים, אופניים, סקייטבורדים, חליפות צלילה על חבל הכביסה. הבית שלנו נמלא המיה עליזה. היה ברור לכול שההורים שלי מעדיפים את חברתו של לאקי, אבל לא היה לי אכפת. גם אני העדפתי את חברתו. אח שלי הביא את העולם הגדול שלו לתוך הבית הקטנטן שלנו והכול היה מעניין יותר כשהוא היה בסביבה, אבל בשבילי הוא היה יותר מזה. לאקי גרם לי להרגיש נורמלית, וזה מה שהכי אהבתי בו.
לאקי אף פעם לא ייחס חשיבות לדברים כמו הבדלי שעות, וחוץ מזה, היה ברור שאם הוא נקלע לצרות, עליו להתקשר, מכל מקום ובכל שעה. צלצול טלפון באמצע הלילה היה עניין די רגיל אצלנו בבית. אבל הפעם הזאת הייתה שונה. מבעד לקיר שמעתי את קולה העמום של אימי כשענתה לטלפון. היא נשמעה ערנית לגמרי, אפילו שרק לפני רגע עוד הייתה שקועה בשינה. שמעתי אותה צועקת "לא! לא! לא!" ואז שמעתי אותה מעירה את אבא שלי. ידעתי שקרה משהו רע. היא אף פעם לא העירה אותו. אבא שלי היה מוכרח להגיע לחוות הצדפות בכל יום עד שבע בבוקר.
"הילד שלי!" מיררה אימא שלי. זה היה נורא. הלב שלי הלם בעוצמה אבל הגוף שלי היה משותק. שכבתי במיטה והקשבתי.
שמעתי את אבא שלי לוקח את השפופרת. "מה העניין? מה קרה?" שאל.
לאקי טבע באוסטרליה, בזמן שגלש במקום שנקרא חוף קִירָה, בקוּלַנְגָטָה שבמדינת קווינסלנד. שמעתי את אבא שלי מדבר איתם, מקבל את כל הפרטים. ואז הוא ניתק את השיחה והתחיל לבכות.
לאקי מת בגיל עשרים ושתיים. הכרתי אותו שבע־עשרה שנה.
שי –
אם היית
–עשרה נאבקת לנהל חיים רגילים, אבל כשמתמודדים עם מחלת נפש זה לא כל כך פשוט. המצב מסתבך עוד יותר כשאחיה לאקי, הגולש המצטיין, טובע ומותיר את חבריו ומשפחתו המומים ושבורי לב. זמן קצר אחר כך מופיע בעיירה פין, בחור מסתורי שטוען שהיה חברו הטוב של לאקי. משפחתה של ג’ורג’יה נשבית מייד בקסמו של פין, ורק במוחה של ג’ורג’יה מנקרות שאלות: מנין צץ פין פתאום? האם באמת היה חבר של לאקי? והאם מותו של אחיה אכן היה תאונה? ככל שחשדותיה של ג’ורג
שי –
אם היית
–עשרה נאבקת לנהל חיים רגילים, אבל כשמתמודדים עם מחלת נפש זה לא כל כך פשוט. המצב מסתבך עוד יותר כשאחיה לאקי, הגולש המצטיין, טובע ומותיר את חבריו ומשפחתו המומים ושבורי לב. זמן קצר אחר כך מופיע בעיירה פין, בחור מסתורי שטוען שהיה חברו הטוב של לאקי. משפחתה של ג’ורג’יה נשבית מייד בקסמו של פין, ורק במוחה של ג’ורג’יה מנקרות שאלות: מנין צץ פין פתאום? האם באמת היה חבר של לאקי? והאם מותו של אחיה אכן היה תאונה? ככל שחשדותיה של ג’ורג
איריס –
אם היית
“לאקי מת בגיל עשרים ושתיים. הכרתי אותו שבע-עשרה שנה.” (עמ’ 12)
ג’ורג’יה, שכולם קוראים לה ג’ורג’, היא נערה בת שבע-עשרה, המתגוררת עם אמה ואביה בעיירה קטנה בקליפורניה. אחיה, לאקי, נהרג באוסטרליה, באחד ממסעות ההרפתקאות שלו, וכך נפתח הספר. עם מותו.
ג’ורג’ עובדת בשתי עבודות: האחת בחנות ממתקים ומזכרות, והשניה כקונדיטורית במלון (הקטן) המקומי.
ג’ורג’ סובלת מסכיזופרניה ומטופלת בכל מיני תרופות; עדיין לא נמצאה התרופה המתאימה או המינון המתאים ועל כן תופעות הלוואי מציקות לה ביותר.
בארוע שעושים לזכרו של לאקי מגיעים כל מיני חברים שלו שפגש במסעותיו בעולם; אחד מהם, פין, מחליט להשאר.
פין הוא איש צעיר המקסים את כל רואיו, אפילו את בת זוגו של קאל, אפילו את הוריו. רק לא את ג’ורג’, שמשהו בו נראה לה חשוד, אבל בהיותה סכיזופרנית, אף אחד לא מייחס לחשדותיה (אם היא כבר משתפת מישהו) ברצינות.
אבל היא נחושה להוכיח שמשהו לא מסתדר בצעיר המקסים הזה. לעתים נדמה לה שהיא רואה את אחיה המת. לעתים נדמה לה שהוא קורא לה לעזרה. לעתים נדמה לה שהוא עוזר לה. והכל כל כך מוחשי, עד שגם הקורא/ת נוטה שלא להאמין לתחושות הבטן שלה.
אל הספר הזה לא הייתי, ככל הנראה מגיעה, בימים כתיקונם, אבל הייתי בחופשת מחלה, והבטחתי לעצמי ספרים “קלים”. ספר מתח אמור להיות קל.
הספר הזה הוא לא ספר מתח. לא באמת. וכמו שכבר אמרתי – אפילו הקורא/ת לא יכול/ה להאמין לתחושות הבטן של ג’ורג’, לא משום שהיא סכיזופרנית, אלא משום שאחיה מת, והעובדה שהוא כל כך מוחשי לה, הופכת את כל תחושותיה לבלתי קבילות.
הספר הזה, שנכתב לנוער, כך מצוין על גבי העטיפה, ובדף האחרון יש הסברים מהי סכיזופרניה ומספרי טלפון למקרה הצורך, “מפספס” הן את מטרתו כספר “חינוכי” (להסביר בקצרה מהי מחלת נפש, וכמה החולים בה לא באמת מפחידים), והן כספר מתח.
או, אם לקצר, טוב הייתי עושה אם הייתי נענית לתחושות הבטן שלי, ולא ממשיכה עם הספר הזה עד תומו.
אפשר לוותר.