אמא

אף שהייתה שרויה בהיריון מתקדם, בטנה תפוחה ככדור, תנועותיה מהוססות ואיטיות יותר, הליכתה כבדה ועיניה נעצמות כמעט מאליהן לאחר כל מאמץ קל — הקפידה חמדה שרעבי בשארית כוחותיה למלא את המוטל עליה כאשת איש וכעקרת בית מסורה. בכל בוקר, למרות שגלים של בחילה גאו בקרבה וטיפסו במעלה גרונה, הקפידה להתנער מתוך מצעי השינה שהיו פרושים על הקרקע, ללכת אל פינת הבישול ולהכין לבעלה קפה חזק כאשר אהב. לאחר מכן בישלה לו ארוחה, שאותה נהג לקחת איתו בצאתו לבית המלאכה שלו. את הארוחה אכל בצהריים על שולחן שחוק בבית המלאכה הקטן, שעה שאשתו הייתה מכבסת את בגדיה ואת בגדי בעלה בגיגית פח ותולה אותם לייבוש על חבל שנמתח בין שני עצים בחצר.

שבויים בשגרה מעייפת נמתחו הימים לאין סוף. על משכבה בלילות ציפתה חמדה לחוש את תנועות העובר בבטנה ולא נרדמה אלא לאחר שקלטה ממנו אות חיים. זה היה הריונה השני. ההריון הקודם הסתיים בהפלת פתע וחמדה התפללה יום יום לבורא שיעשה עמה הפעם חסד ויניח לה ללדת בשלום. היא ייחלה לבת, בעלה השתוקק לבן.

היא הייתה בת שבע עשרה, צנומה, שחורת שיער וחומת עיניים, זריזה וצחקנית. מאז שנולדה ועד לנישואיה התגוררה בבית הוריה, סייעה לאמה לתפור ולתקן את בגדיהם של בני המשפחה, לכבס ולייבש ולבשל מאכלים מסורתיים. היא הייתה הצעירה מבין הילדים בבית. שני אחיה הבוגרים נישאו, היגרו מתימן והקימו משפחות באירופה. הם לא קיימו כל קשר עם הוריהם.

חמדה ובעלה התגוררו בבית חימר בעיירה עמראן, ישוב דל ועלוב למראה שהתחכך בכביש האבנים הצר המוביל לצנעא הבירה. בתי העיירה היו בנויים ללא סדר לצדן של סמטאות מרופשות, בלתי סלולות. ביום ובלילה פלש אל ביתו של הזוג שרעבי שאון תפילותיו של המואזין במסגד הסמוך, והרוח נשאה איתה את ריחות הצואה החריפים שעלו מתוך הביבים הפתוחים.

אחת ליומיים, בימים כתיקונם, נהגה חמדה ללכת מביתה אל השוק בכיכר העיירה כדי לרכוש מצרכי מזון. אחרי הגשם הלכה לשם שוב, למרות הריונה. היא בוססה בבוץ העמוק שמילא את הכיכר, החליפה ברכות שלום עם מכרים ותיקים, קנתה ירקות, פירות ומעט בשר בדוכנו של יהודי עבדקן והחלה לעשות את דרכה הביתה בשביל עפר שהתפתל בין השלוליות הגדולות. הסל היה כבד, בטנה העיקה, רגליה כשלו, והיא חשבה שלא היה זה מעשה נבון לצאת היום לקניות בשוק.

השביל שבו הלכה היה ריק מאדם. השמש התחבאה מאחורי העננים, ובבתים משני צדי הרחוב עלו אורות בעששיות נפט ואנשים התכוננו לארוחת הערב. חמדה השתוקקה כבר להיות בבית, לבשל לבעלה את המרק שאהב, לצלות מעל גחלים את הבשר בתערובת של פלפלים חריפים, לשמוע את קורותיו מאז הבוקר ולספר לו את קורותיה המעטות.

דממה מתעתעת רבצה על היקום. צהלות הילדים נדמו, הסוסים והחמורים נאספו לאורוותיהם, עגלות המשא חדלו מנסוע.

שקט שלפני הסערה.

חמדה התנהלה לאטה. רגבי אדמה רטובים דבקו בנעליה, שולי שמלתה זוהמו מבוץ. אור היום הידלדל במהירות.

היא לא פחדה שמישהו יתנכל לה. בעמראן התנהלו החיים בדרך כלל בשלווה מוחלטת. פרט לגילויי בריונות נדירים של נערים משועממים, היו בעיירה רק הפרות חוק מעטות. מעט הגנבים שהתגוררו שם ביכרו להעתיק את מקום פעילותם לעיר הבירה משום שבעמראן פשוט לא היה מה לגנוב.

לפתע שמעה חמדה המולה רחוקה. נערים צעקו משהו לא ברור, והגשם שהחל לרדת הקפיץ את מימי השלוליות. חמדה התעטפה בצעיפה הישן והוסיפה ללכת. ואז, כמו מכת ברק בלתי צפויה, נחתה לידה בביצה סמוכה אבן גדולה והכתימה את בגדיה בנתזים של בוץ. חמדה קפאה במקומה. בעיניים נדהמות הביטה סביבה. היא לא הבינה מדוע ירצה מישהו להתנכל לה, ולא הבחינה במי שיידה את האבן. היא ניסתה להסיר בידיה את טביעות הבוץ ולהמשיך בדרכה, כשלפתע ניתך עליה מאי שם מטר של אבנים כבדות. בבהלה השליכה את סליה ושלחה את ידיה כדי לגונן על בטנה ועל ראשה. זה לא הועיל. כמה אבנים פגעו בה והסבו לה כאבים עזים בחלקי גופה, אבל קשה מכולם הייתה פגיעת אבן בראשה, שהפילה אותה מלוא קומתה על האדמה. חמדה לא הייתה מסוגלת לשוב ולעמוד על רגליה, מסך של ערפל כיסה את עיניה ודם זב מהפצע שנפער במצחה. לפני שאיבדה את הכרתה התפללה ששום דבר רע לא קרה לעובר שנשאה בבטנה.

שכנה שעברה במקרה במקום הבחינה בנערה ששכבה אין אונים על אם הדרך בתוך שלולית של דם שנמהלה במי הגשם. היא הזעיקה את בעלה, והוא הרים את הפצועה בזרועותיו ונשא אותה אל ביתה. שם ניקתה השכנה את הפצעים בסחבה טבולה במים. הנערה נאנקה מכאב אבל לא רק בגלל פצעיה. היא חשה שתקפו אותה צירי לידה.

המיילדת הגיעה במהירות. היא חיממה מים בטאבון, מילאה גיגית ונפנתה לטפל ביולדת. אחרי שעות של ייסורים אין קץ ילדה חמדה בן בריא וצרחן. בלב פועם אימצה את התינוק העירום אל חזה וביקשה בלחש: "הביאו אלי את בעלי."

סעדיה שרעבי היה ספון בבית המלאכה שלו, שוקד על ייצור תכשיט כסף. השכנה שלו הגיעה אליו במרוצה וסיפרה לו שחמדה נפגעה מאבן והיא כורעת ללדת. נסער ומבוהל מהמידע שהגיע אליו על פציעת אשתו, מיהר בריצה הביתה. כל הדרך התחנן לאלוהים שיטה לה חסד וישאיר אותה בחיים.

אהבה גדולה חיברה ביניהם. בדיוק שנתיים חלפו מאז פגש אותה לראשונה בחתונה של קרובי משפחה בעמראן. הוא הגיע לשם עם הוריו, היא באה בחברת הוריה. סעדיה אמד אותה במבטיו והיא החזירה לו מבטים מהירים. לאחר הפגישה ביקש מהוריו לשלוח שדכן אל הוריה ולהודיעם שבתם נשאה חן בעיניו. השדכן יצא וחזר ומסר שככל הנראה גם הוא נשא חן בעיניה. סעדיה היה מאושר. יופיה קסם לו, הליכותיה העידו עליה שהיא טובת לב ונוחה לבריות. הוא הודיע לשדכן כי ברצונו להציע לה נישואין.

כעבור שבועות אחדים נערכו טקס החינה ומשתה החתונה. סעדיה היה אז בן עשרים ופרנסתו מצויה. שמו יצא למרחוק כצורף אמן. הוא ירש את בית המלאכה שלו מסבו, וייצר תכשיטים עבור נכבדי הקהילה היהודית בצנעא.

שנת הנישואין הראשונה לא היטיבה איתם. הכסף הספיק אמנם לכל צרכיו של הזוג, אבל חמדה נאלצה להפיל את העובר שנשאה בבטנה. כאילו לא היה די בכך, החל הביטחון האישי להידרדר לשפל חסר תקדים. בעמראן לא היו מעולם גילויים של אנטישמיות. יהודים חיו לצד המוסלמים בשקט ובידידות. הם סחרו אלה עם אלה, כיבדו את המסורת ומנהגי החגים של שכניהם, עד שנרצח שליט תימן האימאם יחיא שפרש חסותו על היהודים. זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העצמאות בישראל. הקהילה המוסלמית בתימן רתחה מזעם ומעלבון על ניצחונם של היהודים. הדו־קיום נשכח כלא היה. בהיעדרו של האימאם לא זכו עוד יהודים לכל הגנה. אלפי מוסלמים יצאו לרחובות וקראו קריאות גנאי נגד היהודים. אלמונים ארבו ליהודים בסמטאות חשוכות והפליאו בהם את מכותיהם, כתובות נאצה צוירו על קירות הבניינים במרכז העיירה. בית הכנסת בעמראן הוצת בעיצומה של תפילת השבת וכמה מתפללים נספו בלהבות. אחרים, לרבות בני משפחותיהם של חמדה וסעדיה שרעבי, הצליחו להימלט מן המקום. חלק מבני הקהילה היהודית ארזו בחופזה את חפציהם וברחו לארצות אחרות.

כשהגיע לביתו פגש סעדיה שרעבי את אשתו, שוכבת על מצע רך שנפרש על הקרקע. היא הייתה מכוסה בשמיכה עבה, ראשה חבוש ביריעת בד גדולה ופניה חיוורים. עיניה אורו למראהו. "יש לנו בן," קראה לעברו, "בן זכר, כמו שרצית."

היא ביקשה להביא את הבן שילדה. סעדיה חיבק בזרועות גמלוניות את התינוק, ובעצת אשתו החליט לקרוא לו אברהם. באותו יום הגיעו המהומות לשיאן. כמה מבתי היהודים עלו באש ובית המלאכה של יוסף נפרץ. כל התכשיטים נגנבו וכלי העבודה נופצו לרסיסים.

בעמראן לא הייתה תחנת משטרה, גם לא נציג כלשהו של השלטונות. איש לא טרח לחקור את נסיבות תקיפתה של חמדה. כשניסה סעדיה לאתר את התוקפים בכוחות עצמו, התברר לו שאיש מהתושבים לאורך מסלול הליכתה של חמדה מהשוק לא ראה את מיידי האבנים. לא היו גם עדים לפריצה ולהשחתה של בית המלאכה לצורפות. גם לא להצתת בית הכנסת ובתי היהודים.

ברור מראש היה שהממשל בצנעא לא יטרח לשלוח חיילים או שוטרים לעיירה כדי להשליט בה סדר. עמראן לא הייתה המקום היחידי בו הוצתו בתים ונפצעו יהודים. לא פעם פעלו התוקפים בגלוי, סמוכים ובטוחים שאיש לא יעמוד בדרכם.

חמדה הביאה את בנה הפעוט לביתה, נעלה את הדלת והגיפה את החלונות. היא פחדה שיתנכלו לה שוב ויפגעו חלילה בילד. הוריה והוריו של סעדיה היו מודאגים לא פחות ממנה. הם האמינו שהמצב ילך ויחמיר, ומצבם של היהודים יידרדר עוד יותר. הם זימנו אליהם את הזוג הצעיר והפצירו בהם לשקול הגירה מתימן.

"הורינו והורי הורינו גרו כאן בשלווה וללא דאגות," אמרו, "אבל הזמנים השתנו. חיינו לא בטוחים פה עוד. עלינו להימלט בהקדם האפשרי למקום בטוח יותר."

"ממה נתפרנס, ממה נחיה?" שאלה חמדה.

"אלוהים יהיה בעזרנו," השיב אביה, "עלינו להאמין בו ולסמוך עליו."