אמא קומי

אבא שלי הוא מנהל מחלקה בבית חולים בעיר הגדולה שנקראת תל אביב, שלמרות שהיא הרבה יותר קטנה מירושלים, עדיין נחשבת לעיר הגדולה וזאת טעות מיסודה, כי ירושלים הרבה יותר גדולה והיא גם עיר הבירה.

אמא שלי תמיד אמרה לי שאבי רופא. אבל היום זו הפעם הראשונה שהיא אמרה לי שהוא גם חי.

עכשיו היא במשרד שלו בבית החולים, מנהלת איתו שיחה. אותי היא השאירה במסדרון כי יש דברים שכדאי שהאבא ידע על הילד לפני שהוא רואה אותו. למשל שיש לו ילד.

אז עכשיו אני מחכה שהדלת תיפתח ואוכל כבר לראות מי האחראי הישיר למי שאני. אמא שלי סיפרה לי תמיד שיש לו בטן גדולה ושמנה, אבל אני לא יכול לראות אותה מפה. גם את הבטן של אמא שלי אני לא יכול לראות. ולה דווקא יש בטן רזה וגבוהה. היא בטח יושבת מולו, מסתכלת עליו כמו שמזמן לא הסתכלו עליו, בעיניים חודרות שלא זזות מילימטר.

אמא שלי היא מורה לחשבון והיא מלמדת בכל יום שש שעות. היא מאוד טובה, ומנהל בית הספר היה רוצה שהיא תלמד אפילו יותר, אבל זה מה שמקציבים לו ממשרד החינוך. אמא שלי אוהבת את העבודה שלה ומשתדלת לא לפספס אף יום, אבל אתמול היא קיבלה טלפון מהבנק והחליטה לחרוג ממנהגה ולקחת חופשה ליום אחד. היא ביקשה מהפקיד של הבנק שיהיה אנושי, שיהיה מתחשב, שיבין שיש עוד אנשים בעולם מלבדו. היא ניסתה לשמור על כללי הנימוס ולא להתפרץ עליו, וזה הלך לה די טוב. הפקיד חשב הרבה ובסוף אמר שיחשוב על זה. רק אחרי שיצאנו, אמא שלי הרשתה לעצמה להתפרץ ואמרה שהוא פלוץ, שבתחת שלה הוא יחשוב, שעד שיגמור לחשוב הריבית רק תתפח ותתפח עד שתתפקע מתוך עצמה, וכבר לא יהיה על מה לחשוב. "אנחנו נהיה בכלא," היא אמרה. "אני ואתה. הייתי צריכה לירוק עליו. אבל הוא לא שווה את זה. אנחנו ניסע לאבא שלך. עכשיו. ניקח מונית וניסע אליו. הגיע הזמן שתכיר את אבא שלך. אתה לא חושב?"

"חשבתי שהוא מת."

"אז עכשיו תחשוב שהוא חי! ויש לך חצי שעה לחשוב על זה. אולי נבקש מנהג המונית שיתחשב בך וייסע לאט. אבל אתה חושב שהוא יתחשב? ראית פעם גבר שמתחשב? לא. לא ראית. גם אבא שלך אף פעם לא התחשב. הוא אפילו לא התכוון לבוא לבית החולים לראות אותך אחרי שנולדת. לא היתה לו מחשבה כזאת. אז עכשיו אתה תלך לבית החולים שלו וכשתראה איש שמן ועגול, תדע שזה אבא שלך."

אמא שלי היא אישה גבוהה ויפה. והיא מפרנסת אותנו בכבוד. היא גם מאוד חכמה ותמיד רואה את הנולד. אבל בזמנים היא לא ממש מבינה. בין ירושלים לתל אביב מפרידים שישים קילומטר, ובסוף אנחנו לא לוקחים מונית אלא נוסעים באוטו הקטן שלנו, אפילו שהוא נוסע לאט ולא בטוח שיגיע בכלל לתל אביב, ובאמצע יש גם פקקים, ככה שהדרך נמשכת שעתיים. אבל גם אם היתה לוקחת שלוש שעות או אפילו יום שלם, אני לא בטוח שזה היה מספיק בשבילי לדמיין שאבא שלי חי, אחרי שכל החיים התרגלתי לזה שהוא מת. אתם עוד לא מכירים אותי, אבל זו הבעיה העיקרית שלי - לשנות הרגלים.

הייתי שמח לפתור את הבעיה הזאת לפני שאני רואה את אבא שלי. מצד שני, אולי הוא יוכל לעזור לי בעניין הזה. אחרי הכול הוא רופא. ולא סתם רופא, הוא פסיכיאטר.

כששאלתי פעם את אמא שלי איפה אבא שלי קבור, היא אמרה שמקום קבורתו לא נודע. אבל איפה הוא חי - מתברר שאת זה היא ידעה תמיד.

נושא השיחה בין אמא לאבא שלי הוא כנראה כסף. אבל אני לא שומע אותם מפה, ככה שאני מניח שהשיחה מתנהלת בנימוס. זאת אומרת בלי צעקות. אני מתאר לעצמי שאבא שלי התחיל את השיחה בשאלות כמו איפה היא גרה היום, במה היא עובדת ואיך היא הגיעה לפה, ואמא שלי בטח ענתה לו באותו מטבע, כלומר "אני גרה היום איפה שלא גרתי אתמול ואני עובדת היום במה שאעבוד מחר", תשובות שהיא עונה תמיד לאנשים ששואלים אותה שאלות ענייניות אבל בעצם מתכוונים למשהו אחר לגמרי.

אמא שלי מתקשה לנהל שיחות בנימוס כשבתוכה היא רוצה לצעוק. זאת משימה שדורשת ממנה התגייסות של כל הגוף, ומי שמכיר אותה יכול לראות את זה, במיוחד בוורידים לאורך הגרון שמתנפחים ככל שהשיחה מתארכת עד שנראה כאילו הם עומדים להתפוצץ. אני תמיד מרחם עליה ברגעים האלה. בבית הספר קורה לא מעט שהיא מתרגזת, אבל היא לעולם לא תצעק שם, בטח שלא על תלמיד שלה. וגם כשבא לה לצעוק על המנהל - וזה קורה לא מעט - היא תחכה עם זה, אפילו שיש לה פה גדול ורחב שבולט במיוחד על רקע האף הקטן שלה. בדרך כלל רק בבית היא מרשה לעצמה להשתמש בפה הזה ולהוציא ממנו קללות, שרק אני והיא שומעים. אני נותן לה לצעוק עלי כי אני יודע שזה חשוב לה. הוורידים שלה בגרון נעשים רפויים יותר אחרי כל הנימוס הזה שעבר עליה במשך היום בבית הספר, והיא מניחה בפטפון תקליט של חוליו איגלסיאס, שזה הזמר שהכי מרגיע אותה, הולכת לשבת במרפסת על כיסא הנדנדה שלה ומבקשת ממני שאכין לה קפה, ובינתיים היא מדליקה סיגריה.

אחרי חצי שעה שאני מדמיין את אבא שלי בכל מיני צורות וגדלים, פעם עם אף כזה ופעם עם עיניים כאלה ופעם עם סנטר ארוך ופעם עם דק, ואני מרגיש שאני כבר לא יכול להתאפק, יוצא מהחדר איש שעל תג החולצה שלו רשום "אחות ראשית". אני תוהה מיד אם הוא לקח את החולצה מהאחות הראשית או שאולי הוא האחות הראשית בעצמו. בזמן אחר הייתי מקדיש זמן לענות על השאלה הזאת, אבל כרגע זה לא אפשרי. ה"אחות" השאיר את הדלת פתוחה, ואני מנסה לנצל את הפתח שנוצר כדי לראות את אבא שלי. קשה מפה לראות את הפנים שלו. הגב של אמא שלי מסתיר לי אותן. בינו לבין אמא שלי יש שולחן ועליו מונחים טפסים שהיא הביאה לו לראות, ולפי השתיקה שביניהם אני יכול לנחש שהוא קורא אותם עכשיו. אני מחכה שאמא שלי תזיז קצת את הגב או לפחות את הראש כדי שאוכל לראות משהו מאבא שלי - לפחות לדעת אם הוא אכן עגול ושמן כמו שהיא אמרה, אבל בינתיים אני רק רואה שהוא קירח ואני נאלץ להסתפק בזה. אני מנסה לזכור את התמונה הזאת. שלא אשכח. לכו תדעו מתי אראה אותו שוב.

כש"אחות ראשית" חוזר, הוא נותן לי חיוך מבין עניין לפני שהוא נכנס לחדר. אני חושב שהוא ממש בסדר, אולי הוא השאיר את הדלת פתוחה בכוונה, כי גם הוא כמוני חושב שיש לי זכות לראות את אבא שלי.

פתאום השתיקה מתחלפת בצעקה. אני בטוח שהיא השתדלה והתאמצה, שהיא ניסתה לשמור על כל כללי הנימוס. אבל זהו. היא לא מצליחה יותר להתנמס בפניו. הכול יוצא לה. היא לא מצליחה לשמור יותר בבטן את כל מה שהיא מרגישה, ולא מעניין אותה אם הוורידים שלה יתפוצצו או לא. היא מטיחה בו את כל המחשבות שהצטברו בתוכה במשך כל השנים שהיא לא ראתה אותו ומשלבת בהן לא מעט מהקללות שאני מכיר מהבית. אחר כך היא יוצאת מהחדר בטריקת דלת ומתחילה ללכת. אפילו לא קוראת לי. היא יודעת שאלך אחריה. אני מציץ לתוך החדר, רואה את אבי עדיין שקוע בטפסים, הבטן שלו מסתתרת מאחורי השולחן, אבל אפשר לראות שהוא עגול ושמן כמו שאמא שלי אמרה. אני כמעט אומר לו להתראות, אבל ברגע האחרון מוותר ורודף אחרי אמא שלי עד לאוטו.

בדרך הביתה אנחנו לא מדברים על מה שקרה. וגם לא על שום דבר אחר. אמא שלי נותנת לגרון שלה להירגע, ואני בהחלט מבין את זה. כל הנסיעה מתל אביב עד ירושלים עוברת בשתיקה וגם כשאנחנו נכנסים לעיר, אנחנו עדיין שותקים. רק ליד גן סאקר אמא שלי עוצרת את האוטו ושואלת אם אני רוצה לשחק כדורגל. הרבה פעמים אנחנו הולכים לגן סאקר לשחק. בדרך כלל כשלאמא שלי בא לבעוט במישהו. גן סאקר מאוד קרוב לבית שלנו. פחות מעשר דקות ואנחנו שם. ותמיד אפשר למצוא כאן כדור שאנשים השאירו או לבקש ממישהו שכבר משחק. וזה בדיוק מה שקורה עכשיו. אנחנו רואים כדור באחד השיחים, ואמא שלי לוקחת אותו ואומרת שאין צורך בשני שערים, שנתחיל ישר בפנדלים. אנחנו מסדרים שתי אבנים שישמשו לנו כשתי קורות. אמא שלי מסמנת לי לעמוד בשער ואחרי זה סופרת אחד-עשר צעדים ממנו, מניחה את הכדור ומתכוננת לבעוט. לאמא שלי יש בעיטות חזקות מאוד, כמו של אורי מלמיליאן מבית"ר ירושלים, שהמוכרים בשוק אוהבים אותו וצועקים את השם שלו בכל פעם שבית"ר מנצחת. היא הולכת שני צעדים אחורה, צועקת לי: "מוכן?" ואז רצה מהר אל הכדור ובועטת ברגל החזקה שלה. אני אפילו לא מנסה לעצור את הכדור, אני נותן לו לעבור אותי ובורח הצדה. אמא שלי צוחקת, אבל אותי זה לא מצחיק. הכדור כמעט העיף לי את הראש. "עוד פעם," היא אומרת, לוקחת מרחק מהכדור, רצה, בועטת בכל הכוח ושוב צוחקת. אחרי חמש בעיטות שאני לא מצליח ואפילו לא מנסה לעצור, נראה שהיא הצליחה לשכוח מכל מה שעברנו היום. "קדימה, יודה, בוא נחזור הביתה," היא אומרת. "נראה לי שהתאמנת מספיק ליום אחד."

בבית אמא שלי נכנסת לחדר השינה וצונחת מיד למיטה, עם הבגדים. אני הולך למרפסת ומסתכל מלמעלה על העוברים ושבים. אנחנו גרים בקומה השנייה ואפשר לראות ממש טוב את מי שעובר ואת מי ששב. אני חושב שלכל אחד יש גם אבא וגם אמא, וזו מחשבה שגורמת לי באמת לבכות. אני מסתכל טוב-טוב על האנשים וממש רואה איך על כתף אחת של כל אחד יושבת אמא שלו, ועל הכתף השנייה יושב אבא שלו. ליד הבסטה של האחים בן אר"י יש זוג גבוה יותר מכל האנשים שם. הם מחכים בסבלנות בתור לקנות פטרוזיליה או כוסברה או עלים ירוקים אחרים, ובינתיים עומדים ומתנשקים נורא יפה, ואפשר ממש לראות מפה את אבא ואמא של כל אחד מהם על הכתפיים ואחר כך גם את אבא ואמא של אבא ואמא שלהם על הכתפיים, ואת אבא ואמא של אבא ואמא של אבא ואמא שלהם. מגדל מאוד גבוה של אבות ואמהות שמתנשא עד לשמים.