אמא קסומה 3: אמא קסומה וקוסמי תיבת ההמצאות

פרק ראשון

עשן לבן היתמר מן הגבעה הקטנה שנערמה בתחתית לוע הר הגעש. מסביב לגבעה, כשולי מגבעת, התרוממו קירות הלוע — מְצוּקים שחורים, חדים ומשופעים, משובצים פה ושם בפיסות שלג. הנוף מסביב היה מרהיב — האגם, העצים והעננים שנראו כמו קצף בתוך אמבט, ומעליהם שמים חיוורים של טרם עלות השחר. ובתוך כל אלו, כשאני נתונה בגוף של ילדה בת שתים־עשרה, אחזתי בחבל הקשור למותני וחיפשתי בתוך אלפי הגומחות החפורות בצדם הפנימי של קירות הלוע את מפת המעברים הנסתרים. לא הייתי בטוחה אם החבל די חזק לשאת את משקלי ועד כמה ידֵי המושכים בו איתנות. שנייה אחת של חוסר ריכוז והנחה לא נכונה של הרגל על גבי אבן לא יציבה, והייתי עלולה להידרדר אל תוך הלוע.

"רותי, תיזהרי!" נשמעה לחישה רועמת מפי נטע־לי, שאחזה בחבל עם אחיה רון ועם לֵבְזָהָב ושְלוֹמיצֶדֶק, בניו של רוֹדֵפְצֶדֶק, הקוסם הבכיר במועצת קוסמי המצנפת הירוקה.

האבן שעליה הנחתי את רגלי הידרדרה כלפי מטה, סחפה אחריה אבנים נוספות והעלתה ענן אפר וולקני. נטע־לי השתעלה והסיטה את ראשה כדי לחמוק מענן האבק שהתרומם לעברה, אבל לא עזבה את החבל.

"את רואה את המפה?" שאל אדוֹנימוּס בקול שירה.

הוא עמד בגלימתו ובמצנפתו הסגולה על המדרון החיצוני של הר הגעש ונופף בידיו כדי להסיח את דעתן של ציפורי האובך, ששמרו על הגומחות בלוע הר הגעש. שירה היתה הדבר שהקסים את ציפורי האובך יותר מכול והכניס אותן למעין היפנוזה. אדוֹנימוּס ורוֹדֵפְצֶדֶק שרו אפוא בקולות צורמים. מאות ציפורי אובך בעלות כנפיים ענקיות בצבעי כחול, צהוב ואפור חגו סביב הר הגעש, ולא היה אפשר לדעת מה מטשטש אותן יותר, השירה או הזיופים.

"המפה לא פה," פסקתי מבין קירות הלוע. "הזיזו את החבל קצת ימינה."

ארבעתם העלו אותי ומשכו את החבל כמטר ימינה, ואני השתלשלתי מחדש אל המצוק וחיפשתי את המפה בשורת הגומחות הבאה.

"אני לא מצליחה לראות, הביצים שבגומחות מסתירות," אמרתי בשקט.

"זכרי שאסור לגעת בביצים!" קרא אדוֹנימוּס בקול שירה וחרז את המשך השיר עם המשפט.

כיוונתי את הפנס אל הגומחות והזכרתי לעצמי את דבריהם של אדוֹנימוּס ורוֹדֵפְצֶדֶק, שציפורי האובך קנאיות מאוד בשמירה על צאצאיהן, ודי בנגיעה קלה של גורם זר בביצים כדי לגרום להן לחסל אותן.

הגומחות היו מסודרות בשורות ובטורים מדויקים, וניכר שהקוסמים שתיכננו את בנק האוצרות בתוך הר הגעש עשו את עבודתם על הצד הטוב ביותר. בגומחה העליונה ראיתי ספר עבה שהסתתר מאחורי הביצה. בגומחה השנייה הבחנתי בצלו של חפץ עטוף בנייר כסף. בגומחה השלישית גיליתי תיבת נחושת קטנה. הגומחה הרביעית היתה ריקה מאוצרות, ובגומחה החמישית הציץ מאחורי הביצה גביע מוזהב.

"צריך להזיז את החבל עוד מטר ימינה," אמרתי וטיפסתי על המצוק על מנת לשחרר מעט את החבל ולאפשר להעבירו על פני הסלעים החדים בלי שייקרע.

התיישבתי על זיז סלע חד ונשמתי עמוקות.

"רותי, שאחליף אותך?" שאל רון.

"ארד עוד פעם אחת ואחר כך תחליף אותי," לחשתי ושיפשפתי את כפות ידי הדואבות מהאחיזה בחבל. יותר מרבע שעה הייתי תלויה כך, מחפשת את המפה בין הגומחות. יותר משעתיים נמשכו החיפושים בחשיכה מוחלטת, ובכל רבע שעה החלפנו בינינו את התפקידים. ארבעה החזיקו בחבל, שניים שרו לציפורים ואחד השתלשל מן המצוק וחיפש בתוך הגומחות.

ירדתי מחדש והארתי את הגומחות בפנס. בגומחה השנייה הבחנתי בקצה מגילת קלף מאחורי ביצה אפורה וגדולה.

"יש כאן מגילת קלף!" אמרתי בהתרגשות.

"הוציאי אותה בזהירות הנחוצה," שר אדוֹנימוּס ונופף בידיו לציפורים, "בלי לגעת בביצה..."

"אני משתדלת," עניתי לאט ובשקט.

אחזתי בפנס בידי האחת והושטתי את ידי השנייה אל מאחורי הביצה. אחזתי בקלף והתחלתי למשוך אותו לאט ובזהירות. עוד שבריר שנייה והקלף יהיה מחוץ לגומחה, אבל אז זָעה תחתַי האבן שעליה דרכתי וניתקה ממקומה. ידי הונפה באוויר ונחתה על הביצה. סדק קל נבקע בקליפה האפורה המנוקדת כחול.

"אוי, לא!" קראתי בבהלה.

"מה קרה?!" קראו אדוֹנימוּס ורוֹדֵפְצֶדֶק יחד ושכחו שהם אמורים לשיר.

נשמעה צווחת ציפור ומיד לאחריה צווחות נוספות ומשק כנפיים מבוהל שהעיד שהציפורים התעוררו מהטשטוש שגרמה להן השירה. הן החלו להקיף את ההר בצווחות מאיימות. באופק, מעבר לעננים, בקעו קרני שחר דקות, ומתוך הביצה בקעה אל מול פני הנדהמות כנף אפורה של גוזל.

"יש פה גוזל שבוקע מהביצה!" קראתי.

"עזבי את הגוזל, הם יהרגו אותו בכל מקרה אם אמא שלו לא עמדה לידו בזמן הבקיעה," לחש אדוֹנימוּס. "המגילה אצלך?"

הפנס נשמט מידי והתגלגל אל תחתית הר הגעש. בחנתי את המגילה המגולגלת שבידי. היא היתה קשורה בסרט עור עבה וחתומה בשעווה סגולה. הצצתי לתוכה והבחנתי בציורים הקטנים.

מפת המעברים הנסתרים!

"זאת המפה!" קראתי בשמחה, שהיתה מעורבת בחשש מפני הציפורים.

תחבתי את המפה המגולגלת לתרמילי והבטתי בגוזל שנאבק בקליפה העבה. עוד כנף יצאה החוצה, והנה נגלה כל גופו הזעיר. עיניו היו עצומות, אבל המקור שלו נפתח כאילו הוא כבר מצפה לקבל מזון. קרני השמש הראשונות האירו את הגומחה כולה וגם את הפלומה הרכה שלו, הרטובה מנוזלי הביצה.

"חייבים לזוז מפה! רותי, תעלי מהר!" קרא אדוֹנימוּס והמשיך לנופף בידיו לעבר הציפורים שסובבו את ההר בעצבנות גוברת והולכת.

הבטתי בגוזל. לא יכולתי להשלים עם העובדה שגורלו של היצור התמים הזה נחרץ למוות עוד בטרם החל לחיות. ציפורי האובך, שנראו כנשרים ענקיים, החלו לנקר את גלימתי ואיימו להפיל אותי אל לוע הר הגעש.

איך הגעתי למצב הזה?

ההרפתקה החדשה שלי החלה שלושה שבועות קודם לכן, בעת נסיעה משפחתית ברכב הסעות לנמל התעופה בדרך לחופשה באילת. טוב, זאת לא היתה אמורה להיות ממש חופשה, נכון יותר לומר שיצאנו ללוות את אבי, פרופ' אהוד שקד, בדרכו לכנס בינלאומי לממציאים בעיר הדרומית.

אבי ישב ליד הנהג, נרגש לקראת הכנס, ולצדו ישבה אמי, נרגשת לקראת הנופש במלון באילת. בספסל האחורי ישבו התאומים בני השתים־עשרה, נטע־לי ורון, נרגשים לקראת הצלילה המובטחת להם בים סוף, ולצדם גילי בת החמש, נרגשת מהבטחת אמי לקנות לה מתנה בקניון באילת. בספסל האמצעי, ליד החלון, ישב גדי, נרגש מהחופשה שקיבל מהעבודה, וליד החלון השני ישבה דורה סלומון־פרידמן, נרגשת מכך שהיא נוסעת לאילת לאחר שלא ביקרה בעיר זה חמישים שנה. בתווך ישבתי אני, נרגשת מההתרגשות של בני משפחתי; סוף־סוף כולנו נוסעים יחד למשך שבוע לאילת. ארבעה שבועות של החופש הגדול כבר היו מאחורינו, ולפנינו היה עוד חודש מתוק של חופש.

"אני מקווה שגם פרופ' גוטמן יגיע, וגם פרופ' שם־טוב," מנה אבי בהתרגשות את חבריו שנרשמו לכנס, "לא ראיתי את כולם כל כך הרבה זמן..."

"וגם שמואל שלי יגיע," אמרה דורה בשמחה. שמואל לימד באותה השעה באוניברסיטה בירושלים ותיכנן לנסוע לאילת באוטובוס של אחר הצהריים. "אהוד, אל תשכח לרשום את שמואל. הוא יגיע בערב," הזכירה דורה לאבי.

"אל תדאגי, דורה," הרגיע אותה אבי, "אני שמח מאוד שהצלחתי לשכנע אותו להצטרף לכנס, אף על פי שהוא לא ממציא. חכי ותראי איך אחרי הכנס הוא יידבק בחיידק ההמצאות... מכל קופסת שימורים ריקה הוא יכין לך המצאה. הוא ייהנה מהכנס ואת תיהני עם המשפחה במלון באילת."

"אוי, כמה זמן לא הייתי במלון..." נאנחה דורה. "אני כבר לא זוכרת איך נראה מלון מבפנים, מה שמזכיר לי בדיחה! זוג אחד שגר בכפר החליט לחגוג את יום הנישואים החמישים בבית מלון. הם נסעו לעיר הגדולה ונרשמו למלון הכי מפואר. עובד המלון הוביל אותם לחדרם. האישה נכנסה בעקבותיו ואמרה, 'סליחה, אנחנו לא מוכנים להתפשר על חדר כל כך קטן. אין פה חלון ולא מיטה ולא חדר רחצה. אתם לא יכולים להתייחס אלינו כמו לזוג שוטים רק מפני שאנחנו לא נוסעים הרבה ולא היינו במלון חמישים שנה. אני הולכת להתלונן אצל המנהל!' 'אבל גברתי,' אמר עובד המלון, 'זה לא החדר שלכם. זאת המעלית!'"

קולות צחוק נשמעו ברכב, וגם הנהג חייך מתחת למשקפי השמש שלו.

"סבתא, תבואי איתנו לצלילה עם דולפינים?" שאלה נטע־לי את אמי.

אמי פלטה צחוק קצר. "הוי, חמודונת, הלוואי שהייתי חוזרת להיות בת שתים־עשרה כמוך, אבל אני כבר מזמן לא צוללת בים, בוודאי לא עם דולפינים..."

צמרמורת חלפה בגווי בעודי מדמיינת את אמי חוזרת להיות ילדה, ואפילו לא הבנתי מדוע.

"סבא, הכנתי לך משהו מיוחד לכנס," נשמע מהספסל האחורי קולו של רון. הוא הגיש לי חבילה עטופה כדי שאעביר לאבי. הבטתי ברון בפליאה. לא ידעתי שהכין מתנה.

"בשבילי?" שאל אבי בשמחה ופתח את נייר העטיפה. "מה זה?" שאל והוציא מהעטיפה עט כחול.

"סבא, תפתח את המכסה של העט ותבין," אמר רון.

אבי פתח את מכסה העט וראה את ההמצאה של רון. המכסה היה עשוי מנייר מגולגל עם שיני מתכת דקיקות כשל מתקן סלוטייפ.

"סבא, זה עט עם נייר!" הסביר רון בגאווה. "כך תמיד תוכל לרשום מה שתרצה ולא תצטרך לחפש נייר!"

אבי זרח מנחת. "איזו המצאה חביבה, רונצ'וק," אמר. "רואים שאתה הנכד שלי. אבל אתה יודע שלי אף פעם לא חסר נייר, כי מחברת ההמצאות שלי הולכת איתי לכל מ..." והוא נעצר, חשב לרגע והחוויר. "דינה!" זעק אבי לעבר אמי, "איפה מחברת ההמצאות שלי?! לא הכנסתי אותה למזוודה וגם לא לתיק הקטן!"

"אם כך, היא נשארה בבית..." אמרה אמי.

"עצור מיד!" צרח אבי בבהלה לעבר הנהג. "אני לא נוסע בלי מחברת ההמצאות שלי!"