אמא קסומה 4: אמא קסומה וקוסמי החיות האבודות

פרק ראשון

הרגע הזה, שבו אתם עומדים מול גדר גבוהה וארוכה של שיחים בעלי פרחים אדומים ומגלים שאין בה פתח, עלול להיות רגע של דאגה. במיוחד אם אתם חייבים לעבור לצד השני של הגדר, ובמיוחד אם אתם יודעים שהפרחים האדומים מורעלים. עמדנו שם, שנים־עשר קוסמים ובני אדם, ולא יכולתי לומר מי מוטרד יותר — אלו שיודעים לבצע קסמים, אבל יודעים שכוחם של קסמים מוגבל, או אלו שלא יודעים לבצע קסמים, אבל מאמינים שהיכולת של קסמים היא אינסופית.

"תגנו על העיניים שלכם!" הכריז אדוֹנימוּס ואחז במצנפת הסגולה שלו. הוא הניף את ידו לעבר גדר השיחים ושלח אליה כדור אש, שפער בה פתח עגול. גצים וזיקוקים קטנים ניתזו מהשיחים ועפו לכל עבר. כל אחד מאיתנו כיסה את פניו במצנפת והסתיר את גופו בגלימה שלבש.

"אנחנו זקוקים לשבעה קסמים כדי לנטרל את הפרחים המורעלים," הכריז רוֹדֵפְצֶדֶק, הקוסם בעל הגלימה הירוקה.

שבעה מאיתנו נעמדו זה לצד זה וכיוונו את ידיהם אל הפרחים האדומים. בתוך שניות שמטו הפרחים את עלי הכותרת. עשן אדום וזוהר עלה מהם, האיר את החשיכה לכמה שניות וכבה מיד.

"הקסם יחזיק זמן קצר," אמר רוֹדֵפְצֶדֶק. "מהרו להיכנס פנימה!"

בזה אחר זה עברנו בפתח העגול שנפער בגדר. מכיוון שהייתי באותו רגע בגוף של ילדה בת שתים־עשרה וחצי עברתי בקלות ובזריזות, זינקתי פנימה בקפיצה ובחנתי את המבוך שאליו נכנסנו. מימין ומשמאל נמתח שביל, שמשני צדיו שיחים גבוהים.

האחרון שעבר בפתח היה לוּ־אַן, הקוסם בעל הגלימה האפורה. ברגע שהניח את כף רגלו במבוך נשמעה חריקה צורמנית והקרקע התנועעה ימינה. נדמה היה לי שהעולם כולו מסתובב, אבל למעשה, מה שזז היה רק המבוך. התעלה שלנו זזה לצד אחד והתעלה הפנימית זזה לכיוון הנגדי.

"אנחנו צריכים לגלות מה גרם למבוך לזוז בערך דקה אחרי שנכנסנו אליו," אמר אדוֹנימוּס והביט בבנו אוֹרסָגוֹל, בתקווה שיסייע לנו בחוכמתו להבין איך בנוי המבוך.

"למען הדיוק, אבא, המבוך זז ארבעים ושבע שניות אחרי שהראשון מאיתנו נכנס אליו," אמר אוֹרסָגוֹל.

כעשרים מטרים מעל לראשינו שטו שני עננים קטנים, שכל אחד מהם נראה כמו צמר גפן מתוק שמישהו ניפח יותר מדי. נטע־לי וניר ישבו על שני העננים ונופפו בידיהם, כמו במשוטים, כדי לכוון את העננים שיעמדו מעלינו.

"שימו לב," קרא אלינו ניר ממרום הענן, "הפתח לתעלה הבאה נמצא בצד ימין. רוצו לשם! מהר!"

חלקנו רצנו לכיוון אחד ואחרים רצו לכיוון השני. כנראה לא פשוט להבין הוראות שנותן לך מישהו שיושב על ענן מעל לראשך.

"לא! ימין זה שם, לא שם! רוצו לפתח מהר לפני ש..."

אבל לפני שניר הספיק לסיים את המשפט, חרק המבוך וזז, הפעם לכיוון השני.

"כן, ארבעים ושבע שניות," אמר אוֹרסָגוֹל לאחר שהמבוך נעצר. "זה הזמן שיש לנו לעבור מתעלה לתעלה. לא פלא שהם בחרו את המספר הזה. זה מספר ראשוני ויש לו תכונות... טוב, זה לא הזמן לדבר על מספרים."

"בואו נקבע כללים," קראה נטע־לי ממרומי הענן והורתה לנו לאיזה כיוון ניר והיא מתכוונים כאשר הם אומרים "ימינה" או "שמאלה".

נשמעה חריקה, והמבוך זז מחדש. רצנו לכיוון שנטע־לי וניר הנחו אותנו, וברגע שהאחרון מאיתנו עבר לתעלה השנייה המבוך זז לכיוון הנגדי, ואנחנו נשמנו לרווחה. הצלחנו. אבל אז אמר לוּ־אַן, "רגע, זאת לא התעלה שאמורות להיות בה החיות הארסיות?"

הבטנו בבהלה לכל הצדדים. התעלה השנייה היתה שונה מהקודמת; בצמוד לגדרות השיחים היו דפנות שקופות, עשויות מחומר שנראה כמו זכוכית. הרגשתי כאילו נכנסנו לאקווריום ענקי, צר וארוך. בקרבת המקום שבו עמדנו ראינו פתח לתעלה השלישית, שהובילה לחלקו הפנימי של המבוך.

"יכול להיות שהחיות הארסיות כבר עברו לתעלה הבאה..." אמרה שִׁיָה. היא היתה מפקדת אמיצה מאוד. הרי במו עיני ראיתי איך פיקדה בגבורה על החיילים שלה, הקוסמים האפורים, אבל כאן, במבוך המפחיד הזה, היא היתה חיוורת ומבוהלת כמו כולנו.

"או שהן עדיין כאן, בהמשך התעלה, אחרי הסיבוב לשם... או לשם..." אמרתי, וקולי רעד.

"כמה קסמים נשארו לנו?" שאל אדוֹנימוּס והביט בדריכות לכל עבר, מוכן לבצע קסם שיתוק על כל חיה שתופיע בפתאומיות ותזנק עלינו.

"שלושים וארבעה," ענה אוֹרסָגוֹל.

"אנחנו זקוקים לכל קסם," אמר רוֹדֵפְצֶדֶק. "אסור לנו לעשות טעויות! תתרכזו. תהיו דרוכים. ברגע שתופיע מולנו חיה ארסית נצטרך לשתק אותה בעזרת שני קסמים, ואני מקווה ששניים יספיקו. נצטרך לקבל החלטה בתוך שבריר שנייה. אם לא נספיק להזרים אליה שני קסמים בבת אחת — נהיה בסכנה, ואם נזרים אליה יותר מדי קסמים — נבזבז קסמים לשווא. כאן המבחן שלנו לשיתוף פעולה בתור קבוצה מאוחדת. המטרה ברורה לכולנו — להציל את שבעת מאלפי החיות שהקוסמים האפורים כלאו כאן!"

נשמעה חריקה נוספת, והמבוך זז. כל המבנה השתנה, וכעת נפער פתח לתעלה הבאה בצד הנגדי.

"יש לי בקשה חשובה," נשמע קולה ההחלטי של שָני־פָּז, אחת משתי הקוסמות האדומות שליוו אותנו במבוך הזה. היתה לי תחושה שאני יודעת מה היא עומדת לומר.

"בתור קוסמת אדומה," אמרה שָני־פָּז, "שכל עולמי הוא דאגה לשלומן של חיות אבודות ונדירות, אני מבקשת מכם לוודא שאתם לא מחסלים את החיות, רק משתקים אותן. אז מה אם אלו חיות ארסיות? הן לא אשמות שהקוסמים האפורים משתמשים בהן כדי להפחיד אותנו. אחרי שנסיים פה נחזיר אותן לטבע."

"לא כשאני בסביבה..." אמר לוּ־אַן והביט בדריכות סביב כשידיו מכוונות קדימה בתנועת לחימה.

"רותי! משהו שקוף זז לידך!" נשמע קולה של נטע־לי מעל לראשי.

היתה לי חצי שנייה כדי להבין על מה נטע־לי מדברת, ועוד רבע שנייה כדי להחליט אם אני סומכת על כושר השיפוט שלה ולא מבזבזת קסם לחינם.

הבטתי בתעלה שלפני. לא היה בה כלום. יתר חברי המשלחת נעמדו מאחורי והביטו גם הם באוויר הריק שלפנינו. אם נבזבז קסמים על אוויר ריק, נמצא את עצמנו בסופו של דבר בידיים ריקות מול חיות ארסיות, ולא נצליח לחלץ את הלכודים.

איך הגעתי למצב הזה?

ההרפתקה החדשה שלי החלה כמה ימים קודם לכן, בעת נסיעה לנמל התעופה. הפעם מי שעמדו לטוס היו גדי בעלי, הדוד שלו שמואל פרידמן ורעייתו דורה סלומון־פרידמן, השכנים שלנו. הם נסעו לחתונה של קרובי משפחה שלנו בניו יורק.

בחוץ ירד גשם עז, שגרם לנו להרגיש שאנחנו שטים, יותר מאשר נוסעים, אבל מצב הרוח בתוך הרכב היה מרומם, כמו שקורה בכל פעם שדורה נמצאת עם קבוצת אנשים במקום סגור. היא צחקה כל הזמן ולא הפסיקה להיזכר בבדיחות שמתאימות לאותו הרגע. זה היה היום הראשון לחופשת חג החנוכה, ולכן גם הילדים היו במצב רוח טוב במיוחד.

"אתם יודעים למה אמא קנגורו לא אוהבת ימים גשומים?" שאלה דורה.

ענינו כולנו יחד: "לא."

"כי הילדים הקטנים שלה צריכים לשחק בִּפְנים," אמרה דורה והוסיפה, "וזה מזכיר לי בדיחה אחרת. המורה ביקשה מהתלמידים לכתוב חיבור על תחרות ריצה. כל הילדים כתבו חיבורים ארוכים, ורק יוסי סיים לכתוב אחרי דקה. המורה התפלאה וביקשה מיוסי להקריא את החיבור. הקריא יוסי: 'ירד גשם. תחרות הריצה התבטלה'..."

כשהגענו לנמל התעופה כאבו לכולנו הפנים מרוב צחוק, וכמו שקורה תמיד עם דורה, כשעמדנו להיפרד הצחוק שלה הפך לבכי. נהרות של דמעות ירדו מהעיניים שלה, שרק לפני כמה דקות צחקו.

"דורה'לה," ניחם אותה דוד שמואל, "אנחנו נוסעים לשבוע, לא לעשר שנים."

"אבל מה עם יעלי וניר?" היא בכתה בדאגה.

לפני כחודשיים הפכו דורה ושמואל למשפחה האומנת של ניר ואחותו יעלי, שני הילדים שהכרנו במחנה הקיץ. "זאת הפעם הראשונה שאנחנו עוזבים אותם. אולי אני אוותר על הנסיעה..."

שמואל המשיך להרגיע את דורה הרגשנית. "את זקוקה לחופשה, וגם להם לא יזיק קצת חופש מאיתנו." הוא קרץ לניר וחיבק אותו.

"אנחנו נשמור על ניר," הוספתי. "ויעלי תיהנה עם גילי ועם אמא שלי אצל הדודים בחיפה. הכול יהיה טוב. סעו ותיהנו ותמסרו מזל טוב לחתן ולכלה."

הבכי של דורה התחלף בחיוך. אולי נזכרה באיזו בדיחה על חתן וכלה. "נעמה, לא אכפת לך לשים עין על האוטובוס שלי, נכון?" ביקשה. "הוא בחניה מתחת לבית."

לאחרונה הגשימה דורה חלום ישן. היא סיפרה לי שכעת, כשיש להם משפחה עם שני ילדים, היא מאושרת ומלאת שמחת חיים ורוצה להגשים חלום נוסף — להיות נהגת אוטובוס. היא סיפרה לי שבצעירותה עשתה רישיון על אוטובוס ושבמשך שלוש שנים נהגה באוטובוסים. כמעט נפלתי מהרגליים. דורה נהגת אוטובוס?! ובעצם, למה לא? וכך, עם עידוד של שמואל ושלי חידשה דורה את רישיון הנהיגה שלה על אוטובוס, קנתה אוטובוס ישן, הזמינה צייר שצייר לה עליו פרחים ופרפרים, כי כך דורה אוהבת, וכעת היא נהגת הסעות וטיולים של בתי ספר, ולדבריה התמזל מזלה לעבוד במקצוע שהיא הכי אוהבת בעולם.

לאחר סדרת נשיקות וחיבוקים, ושוב נשיקות ושוב חיבוקים, נפרדנו לשלום. הם הלכו לאולם הנוסעים ואנחנו חזרנו לחניה.

לצדי הלכו נטע־לי ורון בני השתים־עשרה וחצי וניר, שלמד איתם באותה הכיתה בחטיבת הביניים ובקרוב יחגוג בר־מצווה.

"אז איך אתם רוצים לבלות בחופשה?" שאלתי בשמחה.

רון ונטע־לי גיחכו. "אמא, פליז," אמר רון.

"מה פליז?" שאלתי. "סרט? באולינג? מוזיאון?"

"אמא!" אמרה נטע־לי במחאה, "אנחנו לא ילדים קטנים. אני נרדמת רק מלחשוב על מוזיאון."

"נטע־לי," השבתי בתוכחה, "יש מוזיאונים מעניינים מאוד!"

"תודה, אבל לא," היא ענתה.

איש גבוה בעל זקן אדמוני ניגש אלינו, ממש חסם לנו את המעבר, והציע לי להשתתף בסקר של הרחת פרחים. הוא החזיק בידו עציץ עם פרח סגול, ומרוב שכנוע כמעט הכריח אותי להשתתף בסקר, אבל אני חשבתי שהחוצפה שלו מוגזמת והשבתי, "סליחה, אני פה עם הילדים ואנחנו עסוקים."

בכניסה לחניה עמד איש אחר, גם הוא גבוה וגם הוא בעל זקן אדמוני, וחילק הזמנות לספארי. הוא ניגש אלינו וניסה לשכנע אותנו ללכת בשעה הקרובה לביקור בספארי, אבל הבעות הפנים של שלושת הילדים הבהירו לי שגם ביקור בספארי לא נמצא ברשימת הציפיות שלהם לבילוי בחופשת החנוכה.

"כרטיסים בחינם לספארי!" ניסיתי להדביק אותם בהתלהבותי, אבל זו נתקלה בקיר אטום.

"תודה, אבל לא," ענתה נטע־לי ועיקמה את פניה היפות.

"מצטערת," אמרתי לאיש בעל הזקן האדום, שנראה מאוכזב בצורה קצת מוגזמת מכך שאנחנו לא מתעלפים מהתלהבות מכרטיסי החינם שהוא רוצה לתת לנו.

"מוזיאון, ספארי, באולינג," אמר רון בעייפות כשחצינו את החניה של נמל התעופה. "אמא, בואי נודה על האמת — אנחנו המשפחה הכי משעממת בכדור הארץ. בפלנטה. ביקום. כל חופש — אותם בילויים. יש משפחות שעושות דברים מקוריים כמו צלילה, צניחה חופשית, טיול ג'יפים..."

על גג החניון נשמעו הנקישות של הגשם הכבד שהמשיך לרדת כל אותו הזמן.

"צניחה חופשית בגשם?!" אמרתי.

ניר צחק. "נו, אל תהיו כבדים," הוא אמר לרון ולנטע־לי. "ההורים שלי לא הציעו לי סרט ובאולינג אפילו פעם אחת בחיים. נעמה, אם את מבטיחה שכל אחד מקבל שני משולשים של פיצה — אני מוכן ללכת לכל מקום."

בינתיים נכנסנו לרכב הגדול שדורה ושמואל קנו לפני כחודשיים, כאשר ניר ויעלי הצטרפו למשפחתם. סיכמנו שבמשך הביקור שלהם בניו יורק אני אסע ברכב מדי פעם. שיחזרתי בקול את ההוראות של שמואל והתנעתי את הרכב. המגבים החלו לפעול, וניירות שהיו נעוצים מתחתם נעו עמם. יצאתי מהרכב והסרתי את הניירות. אלו היו כרטיסים לספארי.

"אני לא מאמינה," אמרתי בפליאה. "הם ממש עקשנים שם, בספארי..."

נסענו בגשם ונכנסנו לתחנת דלק. הבחור שעבד בדרך כלל בתחנה לא היה שם, ואת מקומו מילא איש גבוה בעל זקן אדמוני. הבטתי בו בתמיהה בזמן שמילא לנו דלק והתחלתי לחשוד שמשהו מוזר קורה היום. כאילו משפחה של אחים גבוהים בעלי זקנים אדמוניים השתלטה על המרחב שבין נמל התעופה לקניון שאליו נסענו.

לאחר שהאיש סיים למלא בשלווה את הדלק ולא התרגש מהמבטים החשדניים שנעצתי בו, הוא הציע לי בשאננות ובחיוך רחב להשתתף בסקר הרחת פרחים. כאן הסבלנות שלי פקעה ועניתי בקול רם, "לא, תודה! ואנחנו גם לא מעוניינים לבקר היום בספארי!"

"חבל," הוא ענה בחיוך.

"ראיתם את האיש המוזר הזה?" אמרתי בכעס כשהמשכנו לנסוע. שלושת הילדים במושב האחורי היו עסוקים במכשירים הסלולריים שלהם ולא חלקו איתי את החשד ואת הפליאה. "כאילו חייזרים מכוכב מאדים, גבוהים ובעלי זקנים ג'ינג'יים, השתלטו על כדור הארץ."

גשם כבד ירד ומגבי הרכב, שעבדו במהירות הגבוהה ביותר, לא הצליחו להשתלט על כמויות המים ששטפו את החלון הקדמי. בקושי ראיתי את הדרך, לכן נסעתי לאט מאוד.

"אמא, אולי ניסע עכשיו למרכז של כלבים נטושים ונאמץ כלב?" התחנן רון.

"כלב?! בגשם?!" הזדעזעתי. האמת היא, שמבחינתי כל זמן היה הזמן הלא־מתאים לאמץ כלב. באותה מידה יכולתי להתפלא: "כלב?! בחמסין?!"

"רון־רון, אני יודעת שאתה רוצה מאוד שנגדל כלב," אמרתי. "ונכון שאבא לא מתנגד, אבל לי יש סיבה טובה להתנגד. אני חוששת שההתלהבות שלך תדעך, ובסופו של דבר אני אהיה זו שאאכיל, אטייל, ארחץ ואטפל בחיה שתחיה בביתנו לנצח, או עד שאני אשבר, תלוי מה יבוא קודם..."

מישהו הגיח לפתע מהמדרכה וירד אל הכביש, ממש לפני הרכב שלנו. בלמתי בחוזקה, ותוך כדי בלימה נשמעה חבטה. עצרתי בצד הדרך, זינקתי מהרכב ובחנתי את האיש, שלמרבה הפתעתי היה גבוה ובעל זקן אדמוני.

"אתה בסדר?" שאלתי בדאגה. הגשם הכבד שטף את שנינו.

"אני בסדר, אבל הוא נפגע מהרכב שלך!" הוא אמר בצער והצביע על צרור שמיכות שאחז בידיו ומתוכו הציצו אוזניים ופרווה של חיה.