אמא קסומה 5: וקוסמי טבעת האש

 פרק ראשון

ארבעה דרקונים ענקיים עמדו ליד "עין־האש", המרכז של עולם הקוסמים הכתומים, ונראו כמו זיקיות גדולות מכונפות. קוסם בגלימה כתומה זירז אותנו לתפוס בחבלים הקשורים אליהם ולטפס אל מרום גבם. נטע־לי, רון, לֵבְזָהָב, שִׁיָה, לוּ־אַן ואני רצנו אל הדרקונית האחרונה בשורה, טיפסנו בחבלים זה בעזרת זה והתרווחנו על גבה. היא סובבה אלינו את ראשה כדי לראות מי יושב עליה, ואנחנו מילטנו מפינו צרחה. כתגובה היא סובבה את ראשה מאיתנו ופלטה לאוויר סילון של אש. כמובן, זה גרם לנו לצרוח מחדש.

לכולנו היתה זו הפעם הראשונה שעופפנו על גב דרקון. אבל אחרי שהתרגלנו לגובה ולמגע המחוספס של הקשקשים סיכמנו שהחוויה דומה למעוף על גבי חֶלסוּס, סוס החילזון המעופף מעולם הקוסמים הירוקים שעליו עופפנו בעבר.

"רותי, תתפסי חזק בזיזים שעל הקשקשים," אמרה לי נטע־לי.

היה זה היפוך בתפקידים שלנו, כי אני הייתי האמא שאמורה לדאוג לבתה שתחזיק חזק בעודה מעופפת בין שמים וארץ על יצור מסתורי, אבל באותו רגע היא לא ידעה שאני אמא שלה, שנמצאת במצב של "אמא קסומה"; בעיניה הייתי ילדה בת שתים־עשרה וחצי, חברה טובה שצריך לדאוג לה.

לאחר מעוף של כשעה ראינו מרחוק אוקיינוס רחב ידיים, ואני ניחשתי שזהו האוקיינוס השקט. ארבעת הדרקונים הנמיכו עוף, ולפי הזוויות שבין האוקיינוס לקווי היבשה חשבתי שאולי אנחנו באזור יפן. נחתנו במורד הר וראינו מולנו שני הרי געש לא פעילים שביניהם מתוח חבל. לא ידעתי לזהות את שמות ההרים בעולם בני האדם, אבל מהזווית שבה עמדנו יכולתי להבין מדוע הקוסמים החליטו שזה המעבר למִכְסף־לב; שני הרי הגעש נראו זהים וקרובים זה לזה בדיוק כמו בַּציור המופיע במפת המעברים הנסתרים.

ירדנו מגב הדרקונית בעזרת החבלים. היא סובבה אלינו את ראשה וליקקה את לוּ־אַן, לפרידה. הוא ברח וצרח, "איכסה, עכשיו אני אהיה חייב להתקלח!"

צחקנו וברחנו בעקבותיו, שלא נזכה גם אנחנו בליקוק.

טיפסנו אל ראש ההר. מרחוק ראיתי צבא שלם של דרקונים מעופפים שהגיעו בעקבותינו. הם נחתו במורד ההר, ונחילים של קוסמים בעלי גלימות ומצנפות כתומות ירדו מהם. להערכתי, היו שם מאות חיילים כתומים, נכונים לקרב.

"אוי, לא!" אמר לוּ־אַן.

שִׁיָה נעמדה ליד מֵייפְּל, נשיאת הקוסמים הכתומים, והביטה כמוה בחיילים.

"אנחנו מצפים שתעמדו בהבטחה שנתתם לנו," אמרה שִׁיָה למֵייפְּל. "נכון שהקוסמים האפורים בגדו בי והלכו עם אישמָדוֹן, אבל אני עדיין דואגת להם. לא מוצא חן בעיני שהבאתם לפה חיילים רבים כל כך."

עמדתי מאחורי שתיהן, קומתי הילדותית נמוכה משלהן, וחשבתי שיש הרבה מן המשותף לשתי הנשיאות: שתיהן צעירות, יפות, חזקות, נחושות ואמיצות. במציאות אחרת הן היו יכולות להיות חברות טובות. אולי יום אחד זה עוד יקרה.

"ברור, חתמנו על ברית!" אמרה מייפל. "קוסמים כמונו, שעוסקים בפיזור רגשות טובים בעולם, חייבים לקיים הבטחות. הבאנו מלאי גדול של 'מערפלים', ואני מניחה שהקרב יהיה מהיר. מי שרוצה להצטרף אלינו לקרב — שיצעד קדימה צעד אחד. כל היתר ימתינו פה."

השתרר שקט. כולנו הבטנו במאות החיילים שהסתדרו בקבוצות במורד ההר. לא ראינו את הקוסמים האפורים, שהפכו להיות הצבא של אישמָדוֹן, אבל שיערנו שהם מתחבאים בין המצוקים. הראשון מאיתנו שפסע קדימה היה רוֹדֵפצֶדק. אחריו פסעו שני בניו — שְלוֹמיצֶדק ולֵבְזָהָב. הבאה בתור היתה שָני־פָּז ואחריה אֵלית, בתו של אדוֹנימוּס. ואז רון פסע קדימה.

"הֵיי," קראתי. "אתה ילד. ילדים לא יכולים להשתתף בקרבות!"

מייפל שילבה ידיה, עברה ביניהם ובחנה אותם. היא שאלה את רון לגילו ואמרה, "בעולם שלנו הוא כבר מזמן לא נחשב לילד."

"יש!" אמר רון.

"ווי, ווי," אמרה נטע־לי, "אמא שלנו היתה מתעלפת אם היא היתה רואה שרון יוצא לקרב."

"ברור שהיא היתה מתעלפת," אמרתי והשתדלתי להמשיך לעמוד על רגלי על אף הרעד בברכיים. "רון, אני לא מרש..." עצרתי את עצמי. "אתה בטוח שאתה מסוגל?"

"יו, רותי, את כמו אמא שלי," אמר רון. "שתיכן לא מאמינות שאני מסוגל לעשות דברים. ודווקא ממך, רותי, ציפיתי ליותר אמון בי."

נשכתי את שפתי ושתקתי.

הקוסם כִּתמִיָּהוּ חילק למתנדבים "מערפלים", שהיו מעין אקדחים כתומים שנראו יותר כמו מכשירי פֶן לייבוש שיער. הוא הדגים כיצד בלחיצת כפתור משיבים המכשירים רוח חמה, שאמורה לערפל את היצור שאליו הם מכוונים. כתמיהו חילק להם מסכות כתומות לאף ולפה, וברגע שהם חבשו אותן הם נראו יותר כמו רופאים ואחיות בדרך לחדר ניתוח מאשר לוחמים בדרך לקרב מול חייליו של אישמָדוֹן. לאחר כמה הנחיות נוספות וקריאות גיבוש ירדו ששת המתנדבים בעקבות כתמיהו ומייפל אל עבר הרי הגעש.

מסביב שררה חשיכה של אמצע הלילה. לא יכולנו לראות הרבה, אבל שמענו את קריאות הקרב. רעדתי מקצה המגף ועד קצה המצנפת והצטערתי שבכלל הגעתי לפה. בשביל מה הייתי צריכה להתערב ולנסות להציל את העולם? לא היה עדיף עכשיו שכולנו, ובפרט רון, נישן במיטות שלנו בבית החם והבטוח?

איך הגעתי למצב הזה?

ההרפתקה החדשה שלי החלה כשבועיים קודם לכן, כשעוד הייתי אמא רגילה, או לפחות כך חשבתי. עמדתי לצאת מהבית כדי לאסוף מבית הספר את בתי הקטנה, גילי בת השש, ואת חברתה נועה. הכול היה מתוכנן אצלי בראש לפי לוח זמנים: להסיע את שתיהן לביתה של נועה ולהודות לאמה על שהיא לוקחת את הילדות לסרט ומארחת אצלם את גילי ללינה; לנסוע לביתה של סופרת ילדים כדי לראיין אותה לעיתון; לאסוף את בתי נטע־לי מבית הספר ולהסיע אותה לחוג ריקודים; לאסוף את בני רון מחוג כדורסל ולהגיע הביתה בשלום. עוד יום רגיל וטוב של אמא רגילה וטובה.

אלא שאז נשמע צלצול בפעמון הדלת.

הצצתי בשעון הקיר וניגשתי לדלת. "מי זה?" שאלתי.

אַסקי, ההאסְקי סיבּירי שכבר גדל מאז אימצנו אותו, רץ בעקבותי לדלת.

"שליחות מיוחדת."

חייכתי ושמחתי. סוף כל סוף הגיע הטלסקופ שהזמנתי לגדי בעלי בהפתעה ליום הולדתו. דימיינתי עד כמה ישמח לפתח את התחביב שלו, אסטרונומיה, לצפות בכוכבים ולראות אותם מקרוב. בפתח עמדו בחור ובחורה גבוהים, לבושים בגלימות אפורות ובידיהם מצנפות רטובות, שערותיהם רטובות וסביבם שלוליות מים.

"שלום," אמרתי וחיכיתי שישלפו מאחורי גבם טלסקופ. אבל מיד הבנתי שהם לא בדיוק שליחים של חברת שליחויות. אסקי נעמד לידי וכישכש בזנבו.

"אנחנו חייבים לדבר איתך," אמרה הבחורה. היו לה עיניים יפות בגוון מיוחד, אפור בהיר זורח. חשבתי שאולי הם עורכים סקר או מוכרים משהו.

"ומגבת — יהיה רעיון טוב," אמר הבחור וסחט את שערותיו הארוכות.

"מתנצלת, אני חייבת לאסוף את הבת שלי בעוד כמה דקות. אם זה בקשר לסקר או אם אתם מוכרים משהו, תבואו בפעם..."

"מצוין! נבוא איתך!" אמר הבחור וניער את ראשו ככלבלב רטוב.

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב," אמרתי ומחיתי טיפות שניתזו על פני. "אני לא מכירה אתכם ו..." עצרתי ופתאום קלטתי שאני דווקא כן מכירה את השניים; אלו דמויות שמופיעות בסיפור שכתבתי ושלחתי לעצמי במייל, ממש לפני שאיבדתי את הזיכרון לפני כמה שבועות. פערתי את פי. "רגע, אתם... לוּ־אַן ושִׁיָה! אתם... מהסיפור שלי! אבל איך זה יכול להיות?"

נסוגותי כמה צעדים לאחור, ברגליים כושלות, והם נכנסו פנימה ופנו למטבח. לוּ־אַן הסיר מהקולב מגבת מטבח וזרק אותה לשִׁיָה, אחר כך נטל מהשיש מגבת אחרת וניגב בה את שערותיו.

מה קורה פה? חשבתי, והרגשתי צורך להישען על כיסא. בשם כל מגבות המטבח בעולם, איך ייתכן שדמויות דמיוניות שהמצאתי בספר מופיעות אצלי בבית?

"חשבתי שתענדי את השרשרת עם התליון," אמר לוּ־אַן.

"איזו שרשרת?" שאלתי, ומיד נזכרתי בשרשרת הכסף עם התליון שבמרכזו אבן שקופה זוהרת וסביבה אבנים טובות, אותה שרשרת שלא זכרתי מתי קניתי ולמען האמת, גם למה. "אה, רגע... בסיפור כתבתי שאתם נתתם לי את השרשרת הזאת! אל תיעלבו, אבל היא פחות לטעמי. נטע־לי מתלהבת ממנה. היא אומרת שהיא וינטֶג', כלומר בטעם של פעם, אז נתתי לה את השרשרת..."

"נתת לה את השרשרת?!" שאלה שִׁיָה בפנים מתוחות.

משכתי בכתפי. "הרי השרשרת לא מכסף אמיתי..."

לוּ־אַן צחק. "גם אם תמכרי את הבית שלך ואת המכונית שלך ואת כל הרכוש שלך, לא תגיעי לערך שלה. ברור שהיא מכסף אמיתי! עם אבן נדירה ויקרה."

פערתי את פי. "אתה צוחק עלי... טוב, ברור שאתם עובדים עלי."

"תקשיבי, נעמה," אמרה שִׁיָה, "אני מבינה שאת בהלם. קחי לך שתי שניות להתאושש, ואחר כך אנחנו צריכים לצאת לדרך. אישמָדוֹן אוסף את כל הקוסמים האפורים אצלנו באופן מחתרתי. אני איבדתי שליטה על היחידות שלנו. הם כולם איתו. הוא מבטיח להם כסף ואוצרות. הוא מאמן אותם לעבור בין עולמות ומכין אותם לפלישה הגדולה למִכְסף־לב. זו הולכת להיות מלחמה אכזרית. יהיו המון קורבנות, וזה יכול להשפיע על העולם כולו, גם על בני האדם. אנחנו צריכים לעבור לפניהם למִכְסף־לב ולהזהיר אותם."

הבטתי בשניהם. "אתם פרצתם למייל שלי? קראתם את הסיפור שלי? זו הפרת זכויות יוצרים. שתדעו, אני כבר שלחתי את הספר להוצאת ספרים." לא רציתי לספר להם שהעורך בהוצאה ענה לי שהספר דמיוני מדי. ברור שהוא דמיוני, הוא ספר פנטזיה, אבל פתאום כבר לא הייתי בטוחה. "מי שלח אתכם? מי מנסה לעבוד עלי?"

לפתע גם התחושה הזו היתה מוכרת לי. זה כבר קרה לי בעבר, והפעם האחרונה היתה ממש לא מזמן. פתיתי זיכרון החלו לחזור אלי, כמו שלג שיורד לאט מהשמים ונאסף על האדמה. התיישבתי על הכיסא הקרוב.

שִׁיָה מילאה כוס מים והגישה לי. לוּ־אַן הצביע על קערת הפירות ושאל אם הוא יכול לקחת תפוח. הינהנתי ולגמתי מהמים. אם שני אלו חיים וקיימים, חשבתי בעודי מביטה בלוּ־אַן שנגס בתפוח בקולניות, נראה שהסיפור שכתבתי הוא אמת.

"אישמָדוֹן..." אמרתי.

"יופי. החללית נחתה," אמרה שִׁיָה. "בואו, נזוז. נאסוף את אדוֹנימוּס בסגוֹלוֹניָה, את רוֹדֵפצֶדק בירוק־עדן, את יַהַב־עוֹז בכחוֹלעַדְיָה ואת הבנות במַאדימוֹס."

"רגע, רגע," אמרתי. "את לא באמת חושבת שאני באה איתכם עכשיו למין מסע מוזר בין עולמות. אני עדיין לא בטוחה מה דמיון ומה מציאות, ואני צריכה לאסוף את..." הבטתי בשעון הקיר. "אוי, לא!"

מילאתי את קערות המזון והמים של אסקי והוריתי לו לשבת על הכרית שלו. יצאתי מהבית והם מיהרו בעקבותי, לא לפני שלוּ־אַן לקח תפוז ואגס. מיהרתי לרדת במדרגות והם בעקבותי. נכנסתי למכונית והם נכנסו והתיישבו במושב האחורי.

"תקשיבו," אמרתי והסתכלתי עליהם דרך המראה בעודי מנווטת את דרכי בכביש. "רק עכשיו התאוששתי מאיבוד הזיכרון שלי. אתם יודעים עד כמה זה נורא לא לזכור חודש מהחיים? ועוד שזה יקרה ארבע פעמים! וואו, מרגע לרגע אני נזכרת בפרטים... תקשיבו, עם כל הכבוד, יש לי משפחה וילדים. אני לא יכולה להיות אמא קסומה בפעם החמישית!"

"ולהפנות עורף לעולם את כן יכולה?" שאל לוּ־אַן ונגס באגס.

משכתי בכתפי.

"אני בטוחה שגם בעולם של בני האדם קורה משהו," אמרה שִׁיָה. "לא יכול להיות שאישמָדוֹן מאמן את הקוסמים האפורים אצלנו והם לא מנסים לעבור לעולמות אחרים גם דרך עולם בני האדם."

מבעד למראה ראיתי שלוּ־אַן מנסה לנגוס בתפוז בקליפתו. הסברתי לו שהוא צריך לקלף קודם את הקליפה.

"תגידי, נעמה, לא היו דברים מוזרים בחדשות שלכם השבוע?" שאלה שִׁיָה ונטלה מלוּ־אַן פלח תפוז. "וואו, הדבר הזה טעים... רק שזה משפריץ..."

לוּ־אַן צחק וקינח את פניו. "איך אתם קוראים לזה, שפריץ־מיץ?"

"תפוז." הצצתי בשעון של הרכב וראיתי שהשעה שתיים ושתי דקות. הדלקתי את הרדיו והקשבתי למהדורת החדשות. הקריין סיפר על תופעה חדשה שמתרחשת ביומיים האחרונים בארץ. במקומות שונים נצפו צעירים מבעירים חישוקים באש ומנסים לקפוץ דרכם. אחד הצעירים נכווה במהלך המשחק והובהל לבית חולים במרכז הארץ. הקריין הוסיף וביקש מההורים להזהיר את ילדיהם לחדול מהמשחק המסוכן.

"הנה, בבקשה. כמו שחשבנו," אמר לוּ־אַן. "את בטח זוכרת, נעמה, לאן מגיעים כשעוברים מעולם בני האדם דרך חישוק בוער באש וממש מתרכזים ומתכוונים?"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר," אמרתי, אבל אז הופיעה מול עיני מפת המעברים הנסתרים. גל נוסף של זיכרונות הציף אותי. "לעולם של הקוסמים הכתומים?"

"או, החללית כבר מכבה מנועים," אמרה שִׁיָה. "עוד קצת, ואת לגמרי איתנו. אנחנו מעריכים שהקוסמים האפורים התחילו לעבור בפקודת אישמָדוֹן לרשף־אש. הם בטח מקימים שם מחנה ומחפשים את הרי הגעש שדרכם אפשר לעבור למִכְסף־לב. ומה יקרה אם הם יצליחו לעבור לשם? אני פוחדת לחשוב. את מבינה, כל רגע יקר. לא ייקח להם זמן רב למצוא את הרי הגעש. אנחנו צריכים להקדים אותם."

התקרבנו לשערי בית הספר.

"טוב, תקשיבו," אמרתי. "תכף גילי מגיעה, ועדיף שהיא לא תראה אתכם. אני חוששת שהיא תזהה אתכם מהפעם שעברה ונראה לי שזה יבלבל אותה. אני גם חייבת לעבוד. אתם יודעים, אני עיתונאית, ובעיתון כועסים על ההיעלמויות שלי בשנה האחרונה. עוד יפטרו אותי. בואו נהיה בקשר מחר או מחרתיים."

"הערב," אמרו שניהם פה אחד. "בשמונה נגיע לשמוע אם את איתנו."

עצרתי את הרכב והם פתחו את הדלתות.

"שִׁיָה ולוּ־אַן," אמרתי לפני שהם יצאו, "בבקשה, תבינו אותי. זה לא אישי נגדכם."

"ברור," אמרה שִׁיָה והפריחה לעברי נשיקה באוויר. "הרי אני חייבת לך תודה גדולה על שהצלת אותי במשפט. ניפגש בערב."

לאחר שנפרדתי מגילי, מנועה ומאמה של נועה, נכנסתי למכונית ונסעתי לכיוון ביתה של הסופרת שעמדתי לראיין. שיחזרתי בראשי את השאלות שהכנתי וניסיתי להתרכז בתכנון הכתבה, אבל מחשבותי סטו כל העת לעולם מִכְסף־לב. האם באמת אני יכולה להפנות עורף ליצורים חפים מפשע שעומדים לפלוש לעולמם ואולי להכחידם?

עצרתי בצד הדרך. מי כמוני יודעת שמערכת הבטיחות של מִכְסף־לב בנויה מחִצֵּי כסף מסוכנים. בשלב הזה נזכרתי בכאב שחשתי כששלושת החִצים ננעצו ברגלַי ובידי כשעברתי לעולמם של הקוסמים הכסופים, רכובה על געש, ציפור האוֹבֶך. לרגע חייכתי כשנזכרתי בגעש, אבל אז חשבתי על אישמָדוֹן. אם הוא באמת יצליח לגייס עשרות אלפי קוסמים אפורים למשימה, אולי הם יצליחו להתגבר על מערכת האבטחה של מִכְסף־לב. במוחי עלו המראות של העולם ההוא, העשוי כולו כסף, מרבצים ענקיים של כסף. לפתע נזכרתי ביומן של אוֹניקס ובסיפור על מאה האסירים שגירש משם המלך של מִכְסף־לב לכחולעדיה. אלף שנים חלפו מאז, וכעת הפכו מאה האסירים למאה אלף קוסמים אפורים מתוסכלים, שרוצים לחזור הביתה ולהעניש את אלו שאבות־אבותיהם גירשו את אבות־אבותיהם שלהם ממִכְסף־לב.

שלחתי לסופרת הודעת התנצלות ונסעתי לבית החולים שבו, כך דיווחו בחדשות, מאושפז הצעיר שנכווה בקפיצה דרך חישוק אש בוער.