אמא של הים

בגיל שלוש־עשרה, האנשים שעד כה קראה להם אמא ואבא החזירו אותה, בלי הסבר כמעט, למשפחה הביולוגית שלה. מאז היא מחפשת את התשובה.

יש ספרים שנוגעים בנו כל כך עמוק, שהם כמו קוראים בשמנו. כזהו הספר הזה כבר מהעמוד הראשון, כשהגיבורה – עם מזוודה ביד אחת ושקית נעליים באחרת – מצלצלת בדלת לא מוכרת. פותחת לה אחותה אדריאנה, בעיניים הלומות שינה וצמות פרועות: הן מעולם לא נפגשו עד כה.

כך מתחיל הסיפור המטלטל והמופלא הזה: עם ילדה שבן לילה מאבדת הכול — בית נוח, חבֵרה הכי טובה, אהבתם של הוריה. או ליתר דיוק, מי שחשבה שהם הוריה. הם רק מספרים לה שהמשפחה האמיתית שלה רוצה אותה בחזרה. אבל האם זה נכון?

חיים שונים לגמרי מתחילים עבור הילדה “המוחזרת”, כפי שקוראים לה באכזריות הילדים סביבה. חיים חדשים בבית קטן וחשוך, עם אחים בכל מקום ומעט אוכל על השולחן. אבל ישנה אדריאנה שחולקת איתה את המיטה. וישנו וינצ’נצו אחיה, שמסתכל עליה כאילו היא כבר אישה. ובאותו מבט ערמומי היא יכולה אולי ללכת לאיבוד כדי להתחיל למצוא את עצמה.

דונטלה די פייטרנטוניו, רופאת ילדים במקצועה, תוקפת בספרה את נושא האימהוּת מנקודת מבט מקורית ובעוצמת ביטוי נדירה. אמא של הים זיכה אותה בפרס קמפיילו 2017, והוא עוּבּד לתיאטרון