אמונה

1

מפקד מרחב איילון, ניצב בני סבן, לא ניסה להסתיר את תדהמתו. הוא פתח במשיכה נרגזת את מגירת שולחן הכתיבה שלו ושלף ממנה נרתיק קטיפה כחול, שמתוכו הוציא מכשיר דמוי עט, עשוי מזכוכית כהה. "אני לא מאמין לך, אבי. אתה לא יכול להיות רציני," הוא אמר.

רב־פקד אברהם אברהם דווקא היה רציני מאוד. הפגישה ביניהם אמנם נקבעה רק באותו בוקר, אבל הוא תיכנן אותה מאז ראשית הקיץ וחיכה לה מאז ששב מחופשתו. סבן שאל, "זה לא מפריע לך, נכון? הסיגר?" ואברהם ניענע בראשו.

אילנה ליס, שהיתה מפקדת המרחב לפני סבן, נהגה להוציא מאותה מגירה כוס פלסטיק שקופה, לשפוך לתוכה מעט מים ואז להניח אותה על השולחן ולבקש מאברהם, "תדליק לנו סיגריה", אף שבתחנה אסור לעשן. הוא היה מצית סיגריה, מושיט לה ואז מצית סיגריה לעצמו — ובימים שבהם התחילו לעבוד יחד והיו צעירים, היה מכניס שתי סיגריות לפיו ומצית אותן בלהבה אחת ארוכה.

מכשיר האידוי של סבן פלט ענן ורוד, והוא המשיך לדבר אל אברהם מתוכו. הוא אמר, "אבל אתה בקושי שנתיים, אבי... אני לא מבין אותך. בן כמה אתה עכשיו? ארבעים ושש? שבע?"

"ארבעים ושלוש."

"ברצינות? עדיין. לאן אתה חושב שאתה יכול ללכת בגיל כזה?"

הוא לא ידע בדיוק לאן. הוא רצה לנסות לעבור לאחד מגופי החקירה הארציים של המשטרה. ליחידה לחקירות בינלאומיות או ליחידה לחקירות הונאה. ואולי אפילו לארגון ביטחוני אחר. ולמעשה, הוא היה כמעט בן ארבעים וארבע.

"איזה ארגון ביטחוני, אבי, על מה אתה מדבר? מה, אתה תהפוך לי עכשיו לסוכן שב"כ?"

כמו תמיד בזמן שהתרגש, סבן מיצמץ בעיניו. ואברהם חשב שהוא מחבב אותו יותר משהעריך שיחבב כאשר נפגשו במשרד הזה לראשונה. אז היה סבן האיש שהתיישב בכיסא של אילנה ליס, כשהיא נאלצה לצאת לחופשת מחלה. כמו שאברהם שיער, הוא התגלה כמפקד פחות מעורר השראה — בעיקר ניסה לא לחרוג מהתקציב ו"לשפר את המספרים שלנו" — אבל הוא לא שיקר לאברהם אף פעם והתקשה להסתיר נטייה להתרגשות יתר וללחץ, שעוררה באברהם אמון. אבל לדבר עם סבן על הסיבות שהובילו לבקשת ההעברה הוא לא רצה. מה יכול היה לומר לו? לתאר בפניו את הרגע ביער, כשמתוך צלילות מֵי האגם עלתה ההבנה שהוא רוצה לחקור תיקים אחרים?

"אני באמת לא מבין מה הבעיה," התעקש סבן. "אתה בקושי שנתיים מפקד אגף חקירות ומודיעין, אתה עושה עבודה די טובה, אפילו די טובה מאוד. תן לזה עוד שנה, עוד שנה וחצי, אולי אני אמשיך הלאה, מי יודע, ואתה תוכל להתקדם, תקבל סנ"צ, תנסה להיות ממ"ר. אבל למה עכשיו לטלטל את כל האונייה? הרי רק התחתנת. אתה צריך עוד שינויים?"

אילו אילנה היתה יושבת בכיסא הזה הם היו מדברים שעה ארוכה על מה שאברהם עבר בקיץ. אבל אילנה לא היתה בחדר, לפחות לא כמו פעם, מפני שלהבהוב של רגע אברהם כן ראה אותה, קמה ממקומה כדי לפתוח לו חלון, נוכחותה שקופה ומרחפת, והוא עצם את עיניו, כאילו כדי ללכוד תחת עפעפיו את התמונה לפני שתתפוגג.

*

אילנה מתה בתחילת הקיץ, ולצער הכבד על מותה נוספו זעם על כך שסירבה לראות אותו לפני כן ואשמה על שנעדר מההלוויה.

היא הסתגרה בביתה מאז פסח, ולא פגשה איש מלבד בני משפחה וחברים ספורים, שהוא לא היה אחד מהם. היא החליטה שאברהם לא יהיה אחד מהאנשים הקרובים שיקיפו אותה במחלתה ובמותה, אז הוא ויתר, הפסיק לטלפן ולשלוח הודעות, ורק מדי פעם צילצל לגארי להתעדכן בשלומה.

למריאנקה אמר שהוא מבין את אילנה, אבל האמת היתה שלא הבין. על מה הוענש? לָמה עמיתים שהכירו אותה פחות ממנו הורשו להיפגש איתה, ומאברהם נמנע אפילו ביקור אחד? הוא כמובן ידע שהיא לא תיזמנה את הרגע שבו לבה יפסיק לפעום כך שהוא לא יוכל להשתתף בהלוויה, ובכל זאת הרגיש שמותה בביתה ברמת השרון, בזמן שהוא נמצא בירח דבש בסלובניה עם מריאנקה, היה עדות נוספת לרצון שלה להכאיב לו.

בדיוק כמו מכתב הפרידה.

כאשר אליהו מעלול הודיע לאברהם על מותה, הוא טילפן מיד לגארי כדי להביע השתתפות בצערו ולהתנצל שלא יוכל לבוא להלוויה, וגארי אמר לאברהם שאילנה כתבה לו מכתב פרידה, ושהוא מוזמן לקחת אותו כשיחזור לישראל.

במשך כל ימי ירח הדבש שלו ושל מריאנקה, אברהם חשב על מה שייתכן שאילנה כתבה לו. הם התחתנו פעמיים, פעם בעיריית קוֹפֶּר, העיר שבה מריאנקה נולדה, ופעם בכנסייה קטנה בעיר, לחוף הים האדריאטי. מלבדם השתתפו בחתוּנות רק בּוֹיָאן וְאָנִיקָה מִילָאנִיץ', ההורים של מריאנקה — שלא הסתירו את צערם בכל פעם שנאלצו להתחבק עם הגבר שהרחיק מהם את בתם — ולצדם קרובי משפחה אחדים שאברהם לא הצליח ללמוד את שמותיהם, ושתי חברות נעורים של מריאנקה, אווה ומוניקה, שאמרו לה בהתפעלות שהוא מזכיר את גיבור הסדרה "פאודה", ובארוחת הצהריים שנערכה אחרי החתונה שאלו את אברהם אם גם הוא מתחפש לערבי במסגרת עבודתו ונלחם בארגוני טרור. באותו לילה התעקשו אווה ומוניקה לפרוץ לשנתו, ומכיוון שניסיונותיו לגרש אותן נכשלו, נאלץ אברהם להשלים עם נוכחותן המסעירה בחלום קצר, שלמזלו התחלף במהירות בחלום אחר, שבו היה נער מתבגר ונסע עם אביו במכונית סובארו לבנה בכביש העולה לירושלים. בחלום היה אביו בערך בגילו עכשיו, עישן כל הנסיעה וסיפר לאברהם הנער סיפור ארוך שבבוקר הוא לא זכר, וזאת היתה כנראה דרכו לשתף ביום נישואיו את אביו, שלא יכול היה לטוס בגלל מצבו הרפואי.

הם נשארו בקופר חמישה לילות ואז נסעו ליערות בְּמכונית פיאט ישנה בלי מזגן, שדוד של מריאנקה התעקש להשאיל להם. קראו ויצאו לטיולים ביער, שמהם מריאנקה חזרה עם סלסילות גדושות אוכמניות ופטריות לחות. לרגעים הוא עדיין התקשה להאמין שהאישה הזאת באה לחיות איתו בחולון. היא התחילה לעבוד בישראל במשרד חקירות שהתמחה בשירותי בילוש ומעקב לנשים בהליכי גירושים, ולפעמים נשכרה על ידי המשטרה לתרגם חקירות של תיירים או תשאולים מקוונים של עדים בחו"ל. ולא היה בעיניו שום דבר עצוב בכך שהתחתן במרחק אלפי קילומטרים מביתו, מהוריו ומחבריו, מפני שהחתונה הזאת היתה רק של שניהם, לא של אף אחד אחר. הכומר דיבר באנגלית, וכשאברהם לא הבין מה לעשות, מריאנקה לחשה באוזנו.

הם ישבו לפנות ערב מול האגם שמימיו ציירו בצבעים כהים את צמרות העצים שהקיפו אותו. מריאנקה ישבה בברכיים מקופלות על ספסל העץ שמחוץ לבקתה ששכרו וכתבה בעיפרון, במחברת אדומה, מילים בשפה שלא יבין, ואברהם קרא על החקירה האחרונה של קורט ולאנדר, שהובילה את הבלש שאהב אל מרתפי שירות הביון השוודי ולתוך צוללות גרעיניות, כדי לחשוף סודות אפלים מימי המלחמה הקרה. כשמריאנקה שאלה אותו, "על מה אתה חושב?" הוא אמר שעל כלום, כי כך היה רגיל, ואז התחרט וסיפר לה. "אני לא יודע אם אני מסוגל לחזור," הוא אמר, וכששאלה אם הוא מתכוון לחולון ענה, "לעבודה. לחקירות הרגילות." ומובן שזה היה קשור לאילנה, כמו שמריאנקה שיערה, אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה.

רוב התיקים שבהם טיפל בשנים האחרונות היו תיקי אלימות טרגיים שהפענוח שלהם לא הועיל לאיש. למי זה עזר שגיליתי שרפאל שרעבי הרג את בנו, עופר? או שחיים שרה חנק למוות את ג'ניפר אשתו, וקבר אותה בחצר? זה כאילו שאני משתתף רק במלחמות לא חשובות, שאין דרך לנצח בהן. שיש בהן רק מפסידים.

"איך אתה יכול להגיד שאלה תיקים לא חשובים?" שאלה מריאנקה, ואברהם ענה, "ברור שהם חשובים למי שמעורב בהם, אבל הפענוח שלהם לא משנה שום תמונה גדולה. ואפילו לקורבנות ולקרובי המשפחה הפענוח לא עוזר." לעופר שרעבי או לג'ניפר סאלאזר זה בטח לא הועיל שמצאתי את מי שרצח אותם — אבל זה גם לא הועיל לבני המשפחה שלהם. חנה שרעבי נותרה לא רק בלי בנה אלא גם בלי בעל. והילדים של ג'ניפר סאלאזר חיים עכשיו לא רק בלי אֵם אלא גם ללא אב. "אני חושב שהדבר הכי חשוב שעשיתי בשנים האחרונות זה הלכידה של השימפנזה, את לא חושבת?"

מריאנקה הזכירה לו שזה היה אורנגאוטן.

ואברהם לא באמת לכד את הקוף אלא זיהה אותו, כורע על חומת אבן בשכונת וילות ליד חוף הים של ראשון לציון, והודיע ברשת הקשר היכן הוא נמצא. הוא היה בדרכו חזרה לתחנה אחרי ביקור בנמל אשדוד, בקשר לחקירה של הברחת כדורי ויאגרה מזויפים, כאשר שמע בקשר על בריחה של קוף מסוכן מגן חיות וירד מהכביש המהיר כדי לסייע בחיפושים. למחרת הופיעה תמונתו בעמוד האחורי של "ישראל היום", ודוברוּת המשטרה אילצה אותו להתראיין לאחת מתוכניות הבוקר בטלוויזיה בחברת זואולוגית מגן החיות שממנו גור הקופים ברח. המראיין שאל אותו, "ולא פחדת? הקוף יכול היה לתקוף אותך." ואברהם אמר שלא.

הקוף הצעיר הרי לא זז. כאילו הבין שניסיון הבריחה שלו מגן החיות נכשל, והתמלא ייאוש.

הוא לא התנגד כשהווטרינרית התקרבה אליו, ירד מהחומה אל זרועותיה, והם נכנסו ביחד לטנדר ונבלעו בו. ובכל זאת, כשהמראיין נפרד מאברהם, הוא הודה לו על אומץ לבו.

*

סבן ניסה לכבות את הסיגר האלקטרוני בלי הצלחה, ולבסוף הניח אותו בנרתיק הפתוח כשהוא מזמזם ופולט אדים קודרים. "שמע, אבי," הוא נאנח, "אני אעביר את הבקשה שלך הלאה, אין לי ברירה, אבל אתה מבין שזה יכול לקחת שבועות, אפילו חודשים, כן? ויש לך רעיון מי יכול להחליף אותך? נראה לך שצריך להביא מישהו מבחוץ או שווהבה כבר מבושלת?" ואברהם ענה שלדעתו והבה תעשה עבודה מצוינת. כשסבן שאל אם הוא מכיר את פקד אורנה בן חמו, שעלתה על עורך הדין מגבעתיים שרצח שתי נשים וביים את מותן כהתאבדות, הוא אמר שלא פגש אותה, אבל שמע עליה דברים טובים מאילנה ליס.

ליד הדלת של לשכתו נעצר סבן והניח יד עם ציפורניים גזורות היטב ומבריקות על כתפו של אברהם. "לדעתי אני קולט מה עובר עליך," הוא אמר, "גם אם אתה בטוח שאני לא רואה. אתה חושב שהמרחב והחקירות שיש בו קטנות עליך, לא ככה, אבי? אתה שקט ומעמיד פנים שאתה צנוע, אבל בעצם אתה משוכנע שאתה שייך לליגה של הגדולים. אני גם מכיר את הסיפורים על זה שאתה בטוח שכל הבלשים בטלוויזיה ובספרים טועים תמיד ורק אתה יודע מה הפתרון האמיתי. לא זה העניין?"

אברהם חייך ואמר שלא, וסבן הגיף לפתע את הדלת הפתוחה, כאילו הדברים הבאים שרצה לומר לו היו סודיים. "אבל תדע שאתה טועה בגדול באיך שאתה חושב על מה שאנחנו עושים פה. לא סתם קוראים למשרד עכשיו 'המשרד לביטחון פנים'. כבר לא 'משרד המשטרה'. אנחנו חלק ממערך הביטחון של המדינה, והדברים שאנחנו עושים פה לא פחות משמעותיים ממה שעושים בארגונים אחרים. וחוץ מזה, אל תשכח שפה זה הבית שלך. כמה שנים אתה כאן? לפחות חמש־עשרה?"

בדרך לחדרו ראה אברהם את אליהו מעלול מכין לעצמו את הקפה השחור הרביעי או החמישי של היום במטבחון הפתוח בקצה המסדרון, וחשב שאולי היה צריך לבקש מסבן לשמור על בקשתו בסוד. אילנית לא היתה במקומה ואף שהניח שיצאה להפסקת צהריים, טילפן אליה לשאול אם יש חדש, ואילנית אמרה, "רק מה שהיה מהבוקר. חוץ מזה כלום."

"מה שהיה מהבוקר" היו התיקים שהוא מטפל בהם מזה עשר שנים, מאז שהצטרף למרחב. 9:07: אבי, מטיפול נמרץ בוולפסון הגיעה הודעה על תינוקת בת כמה ימים שנמצאה בכניסה לבית חולים, בלי שום סימני זיהוי. לשלוח את והבה? 9:53: פגוע נפש בן שלושים ושש ניסה להצית את אמא שלו בדירה שלה ברחוב אהרונוביץ ותקף עובד סוציאלי בסכין מטבח. 10:37: עורכת הדין של החשוד בהברחה של הכדורי ויאגרה המזויפים מחפשת אותך ממש דחוף. מתי תחזור אליה? 11:19: מנהל של בית מלון בבת ים דיווח על תייר שנעלם בלי לשלם את החשבון. 11:22: ילד בן שלוש נשכח במכונית בחניון של קניון הזהב, הגיע למיון במצב של התייבשות קיצונית ומת אחרי שעה. אתה רוצה שנביא את ההורים היום או שנחכה לאחרי ההלוויה?

מחוץ למה שסבן כינה "הבית שלך" היו מבצעים מתוחכמים לעצירת המרוץ האיראני לפצצה גרעינית וסיכולים הרואיים של פיגועי טרור וחקירות של נשיאים וראשי ממשלה ושרים, ומאחורי כל אלה אנשים שעבודתם הועילה באמת. שלקחו חלק במלחמות חשובות, שהיתה דרך לנצח בהן. במלחמות שלא היו בהן רק מפסידים אלא גם מנצחים וצודקים. ואילו הוא אמור להזמין עכשיו לחקירה הורים מוכי צער ששכחו את בנם במכונית בזמן שהלכו לקנות מדיח כלים, או לדובב פגוע נפש שניסה לרצוח את אמו בהתקף זעם ולהבין את מניעיו. וסבן טעה. הוא לא חשב שהחקירות האלה קטנות עליו, אלא רצה להגשים את מה שחלם לעשות כשהצטרף למשטרה, וגילה רק לאילנה, בראיון הקבלה שלו לעבודה במרחב, שהיה בעצם פגישתם הראשונה: להציל חיים, להתנגד לאכזריות ולאלימות ולרוע.

אילנה שאלה אותו אז, בחיוך שלמד להכיר עם השנים, "אתה חושב שהמשטרה היא המקום הנכון לעשות את זה?" וכשאברהם ענה שכן, היא אמרה, "הלוואי שהייתי יכולה לומר לך שאתה צודק."

הוא טילפן לאילנית וביקש שתביא לו מהקפטריה אורז ושעועית. כתב למריאנקה שהוא מתכוון לחזור מוקדם ושאל אם היא רוצה שירוצו ביחד על חוף הים, והיא ענתה לו אחרי ארבעים דקות שיש לה אימון קרטה ושלא תחזור לפני תשע. ואילנית הביאה לו סלט ירוק עם אבוקדו וביצה קשה כי השעועית נגמרה. ואמרה שעורכת הדין של החשוד בהברחת הוויאגרה המזויפת ביקשה לדחות את החקירה של הלקוח שלה כי הוא עבר ניתוח אפנדיציט.

הוא יכול היה לנסוע הביתה.

אסתי והבה היתה בוולפסון, אספה פרטים על התינוקת שהושארה ליד הכניסה לבית החולים וגבתה עדות מהרופאים שטיפלו בילד שנשכח במכונית ומת. ואליהו מעלול חיכה לעובד הסוציאלי שהותקף על ידי פגוע הנפש שניסה לרצוח את אמו, ובינתיים תישאל בטלפון את הפסיכיאטר שלו.

הוא טילפן לגארי כדי לברר אם יוכל לבוא לקחת את מכתב הפרידה של אילנה, וכמו בכל הפעמים הקודמות, לא נענה. וכשנכנס למכונית היונדאי הלבנה עוד לא היה בטוח לאן מועדות פניו, אבל בסוף נסע לבית המלון בבת ים, מפני שלא היה אף אחד אחֵר לשלוח לשם. בתוכנית הרדיו סיפרו על עוד הרעלה מסתורית של איש אופוזיציה רוסי, לכאורה על ידי שירותי הביון של ולדימיר פוטין, ואברהם לא יכול היה שלא לדמיין שהוא נשכר על ידי הסי־אַי־אֵי והאֵם־אַי־6 לפתור את התעלומה.

Inspector Avraham? This is Langley calling. We know you expected our call.

מראה הבניין שבו שוכן בית המלון פאלאס הזכיר לו שהוא בדרך בן־גוריון בבת ים.

אף שלפי השלט שנתלה מאחד החלונות הוא היה "מלון סוויטות פאר בלבד", הפאלאס נראה כמו בניין מגורים מוזנח שהים קילף לו את הטיח מהקירות, והזנחה של שנים הפילה את רוב תריסיו וצבעה את הנותרים בגוונים של לכלוך. היתרון היחיד שלו היה המיקום. המרפסות השקיפו על הטיילת שלאורך חוף הים, שהיה אותו ים בכל מקום, וששימח את אברהם בכל פעם שראה אותו. באחת המרפסות של הפאלאס עמדו שלושה גברים צעירים בלי חולצה ועישנו, וכשראו את אברהם מתקדם בכיוון פתח בית המלון מיהרו להיכנס אל חדרם.

אברהם חשב שהוא מכיר מעט מקומות שבהם המרחק בין הדבר לבין השם שניתן לו גדול כל כך. ולא רק בגלל הפאלאס. לידו, לאורך הטיילת, היו מסעדת אלגנס, ששולחנות הפלסטיק שלה המכוסים בשעווניות מילאו את המדרכה; מסעדת דגים סגורה בשם ונציה, ומעדניית דה־לוקס שהוסבה לפיצוצייה שמכרה בעיקר סיגריות ואלכוהול זול. בית המלון הסמוך לפאלאס היה בניין מוזנח אפילו יותר, והתחרה בו גם בשמו: "Monaco Hotel: sea shore luxury and more".

אבל האם זה לא בדיוק הסיפור שלך? ליד הדלת למשרד שלך תלוי שלט ועליו כתוב "מפקד אגף חקירות ומודיעין". ועל שולחן הכתיבה שבמרכז החדר מונחת לראווה מקטרת העץ החומה שמריאנקה קנתה לך בשוק הארמני בעיר העתיקה בירושלים.

אתה "בלש".

כמו קורט ולאנדר, רק עם הטיח המתקלף מהקירות והשעווניות המוכתמות והתריסים השבורים.

בלש של הורים מוכי יגון וילדים פגועים וחקירות קטנות ועצובות שפתרונן רק מוסיף לעולם עוד צער.

הלובי של הפאלאס הצליח בכל זאת להפתיע אותו.

הוא היה פתוח, בלי דלת שחצצה בינו לבין הרחוב, ומעוצב בסגנון המזרח הרחוק. על רצפת השיש היו שני כדי חרסינה ענקיים, גבוהים מאברהם בראש ומעוטרים בציורי נשים בקימונו ובכתובות ביפנית או בסינית, אגרטלים שמתוכם צומחים פרחי פלסטיק ארוכי גבעול וצבעוניים, וגם עציץ עם עץ דובדבן ספק אמיתי. מאחורי דלפק העץ הגבוה הציצה בלורית בהירה של פקיד קבלה שקרא ספר. לקח לו זמן להבין באיזה עניין אברהם הגיע לבית המלון, אבל כשזה קרה, התפשט על פניו חיוך רחב, והוא אמר, "אה, זה כבר הכול בסדר. אין יותר בעיות איתו." בצהריים, שעות אחדות לאחר שמנהל בית המלון טילפן למשטרה, הגיעו קרובי משפחה של התייר, אמרו שהוא ילון מעכשיו בביתם, לקחו את החפצים שלו ושילמו את החשבון. אולג לא הודיע למשטרה, כי הוא היה בטוח שממילא לא יישלח שוטר לטפל בתלונה.

כך היום הזה היה צריך להיגמר, כנראה.

אברהם היה יכול להתיישב במסעדת אלגנס, להזמין חינקאלי או חצ'פורי, שנראו שמנוניים ומפתים בצילומים התלויים על חלון המסעדה, ולחכות למריאנקה שתגמור את אימון הקרטה. "איך אתה יודע שהם קרובי משפחה שלו?" הוא שאל את פקיד הקבלה.

"נו, זה מה שהם אמרו. הם גם שילמו עליו."

"אז מה?"

"מה זה, אז מה? למה שמישהו ישלם על בן־אדם שהוא לא קרוב משפחה שלו?"

"אז בעצם נתת לאנשים שאתה לא מכיר לקחת מזוודות של אורח רק כי זה מה שהם ביקשו?"

אולג נראה נבוך. הוא אמר לאברהם, "נו, אבל הוא לא פה יומיים. הוא יצא אחרי שעתיים או שלוש ומאז הוא לא חזר. וגם ככה המזוודות ריקות." וכשאברהם שאל, "איך אתה יודע?" פניו האדימו.

"ככה ראיתי. הן נראו ריקות לגמרי."

"פתחת אותן כשהן היו בחדר שלו?"

"מה פתאום. למה שאני אפתח לו את המזוודות?"

כשאולג קם ממקומו, אברהם הבין מדוע הוא נשכר להיות פקיד קבלה. הוא היה גבוה וחסון, ואם יש בפאלאס בעיות עם אורחים, והיתה לאברהם הרגשה שיש, אולג יֵדע לפתור אותן. "הם השאירו לך שם? מספר טלפון?" הוא המשיך לשאול, והמבוכה של פקיד הקבלה הלכה והתגברה.

"מספר של מי?"

"של הקרובים. זה מה שהם אמרו, לא? שהם מהמשפחה שלו."

"כן. הם לא נתנו טלפון."

"וטלפון שלו יש לך?"

"גם לא. הוא לא נתן."

"ואיך הם שילמו?"

"במזומן. שש מאות שקל בשטרות של מאתיים. ארבע מאות על שתי לילות שהוא כאילו כבר היה, ומאתיים על עוד לילה שהוא הזמין. בסך הכול הוא הזמין שלוש לילות."

"יש פה מצלמה? אפשר לראות אותם?"

"בטח. הנה היא פה, בתקרה."

"לא את המצלמה התכוונתי. את הקרובים. בצילומים מהמצלמה."

"אה, בטח. אתה רוצה לראות עכשיו?"

עוד לא. הוא רצה לעלות קודם לחדר. ושאל את פקיד הקבלה, "אתה זוכר מה הם ידעו עליו?"

"מה הם ידעו? הם אמרו שהתייר שבא לפה, הם מהמשפחה שלו ובאו לשלם. זהו."

"אז הם לא ידעו איך קוראים לו? והראו לך דרכון שלו או תעודה אחרת?"

עכשיו אולג נראה מבויש. הוא שאל, "אתה חושב שהם לא קשורים אליו? שהוא יכול לחזור פתאום ואין לו מזוודות?" ואברהם אמר, "אין לי מושג. בוא נעלה לחדר שלו."

החדר היה בקומה השנייה.

הוא היה רחב ידיים, אולי מפני שהבניין לא נבנה כבית מלון, וחשוך, מפני שהחלון הגדול, שהיה סגור כשנכנסו לחדר, לא פנה לים אלא לחצר אחורית ולבניין מוזנח שהסתיר ממנו את אור השמש. אברהם הסיט וילון מאובק שהיה פעם בצבע קרם, פתח תריס שלא נשטף שנים והתבונן החוצה. על זגוגית החלון המלוכלך היתה כתובת שרשמה פעם אצבע באבק — יעקב בן־חייט. ומי שתיכנן את החדר כנראה כן דמיין אותו כחלק מארמון: על התקרה היו פיתוחי גבס בצורת זרי פרחים ועל הקירות נתלו ציורי ענק במסגרות דמויות זהב, כאילו זה היה מוזיאון בפירנצה. שני פרטים משכו מיד את תשומת לבו של אברהם: המיני־בר וספל חרסינה על כיור האמבטיה.

"מישהו ניקה את החדר מאז שהם היו פה?" הוא שאל, ואולג ניענע בראשו. "המנקה באה פעם בשבוע. מחר בבוקר היא תהיה."

"ואת המיני־בר אתה מילאת או שהוא היה מלא?"

"זה גם המנקה עושה."

בשעות שבהן התייר שהה בחדר, הוא כנראה לא שתה אלכוהול. אבל הוא כן הכין לעצמו קפה בעזרת הקומקום החשמלי, ואם יתעורר צורך בטביעת אצבעות שלו, ייתכן שניתן יהיה להשיג אותן. "אתה היית איתם כשהם עלו לחדר?" שאל אברהם, ואולג ניענע בראשו. הוא היה לבדו בבית המלון ולא היה יכול לעזוב את דלפק הקבלה.

"ואיך בעצם ידעת שהוא תייר?"

"מי?"

"האיש ששכר את החדר. ונעלם. באיזה שפה הוא דיבר?"

"אנגלית, אבל היה לו מבטא. צרפתי, אני חושב. והוא גם הראה דרכון, אני יכול לבדוק לך."

"אתה היית פה ביום שבו הוא הגיע?"

"בלילה. אני פה מאחרי הצהריים ובלילה, כל יום."

"ומה הוא אמר?"

"כלום. אבל הוא דיבר באנגלית והיה לו מבטא והוא בא במונית של השדה תעופה. ראיתי אותה."

אברהם ביקש מאולג לנעול את החדר ולא להכניס אליו איש. בדרך למטה הוא שאל כמה אורחים שוהים במלון, ואולג אמר שכרגע יש אורחים רק בשני חדרים אבל שחלק מהחדרים מושכרים לפי שעות, "נו, אתה יודע, זוגות, נשואים, וגם עוד אנשים. אבל תיירים יש רק בסוויטה. ויש סינים בקומה רביעית. עובדים ברכבת הקלה. מהנדסים."

לָמה, אם כך, קיבל התייר, שאברהם עוד לא שאל לשמו, חדר שפונה לחצר האחורית ולא לים?

אולג אמר שזה מה שהאורח ביקש. חדר שלא פונה לרחוב.

כשהיו שוב בקבלה, ביקש אברהם מאולג לבדוק מה שם התייר וכיצד הזמין את החדר, ואולג הדליק מחשב שולחני ישן וחיכה כמעט חמש דקות עד שהוא התחיל לפעול. קוראים לו ז'אק ברטולדי. הוא לא הזמין את החדר מראש אלא נכנס לבית המלון, שאל אם יש חדר פנוי וביקש לשריין אותו לשלושה לילות. הוא לא השאיר מספר טלפון אבל כן השאיר לאולג מספר דרכון שווייצרי, ואברהם כתב אותו בפנקס. ועד שאפשר יהיה לצפות בברטולדי בסרט שצילמה מצלמת האבטחה, אברהם נאלץ להסתפק במה שאולג זכר. הוא הוציא מכיס חולצתו עט כחול וכתב במחברת השחורה שמריאנקה קנתה לו בסלובניה: בן שישים בערך, גבוה, לפחות 1.85, מבנה גוף רזה מאוד, צבע עור די כהה ובלורית כסופה, שיער מלא יחסית לגבר בגילו. לבש מכנסיים חומים וז'קט חום כשנכנס למלון בלילה וגם כשיצא ממנו למחרת בחמש או שש בבוקר.

"כשהוא יצא בבוקר, הוא אמר לך משהו?" שאל אברהם, ואולג נראה לרגע כמי שמנסה להיזכר.

"נו, כן. גם בגלל זה צילצלנו. הוא שאל אם יש מסעדה שאני ממליץ עליה וכשאמרתי לו שכן, הוא שאל אם אני במלון בערב, כשהוא חוזר, כדי להראות לו איך מגיעים. אמרתי לו שלא ידאג, שאני פה כל ערב, והוא אמר, 'יופי, אז נתראה בעוד כמה שעות.' באנגלית. אתה מבין? גם בגלל זה היינו בטוחים שהוא יגיע."

בדרך הביתה אברהם לא הדליק את הרדיו.

מצלמת האבטחה של הפאלאס היתה מונחת על המושב שליד הנהג, אבל אברהם כבר ראה בעיני רוחו גבר בן שישים, גבוה ורזה, יורד ממונית באמצע הלילה ליד בית מלון על הטיילת בבת ים, מבקש באנגלית במבטא צרפתי חדר שלא פונה לרחוב, לא הולך לישון ואפילו לא שוכב לנוח אלא מכין לעצמו קפה ובבוקר עוזב את חדרו ומבטיח לחזור בערב — אבל לא שב. שני גברים לקחו את חפציו לפני שאברהם הספיק להגיע לפאלאס בעצמו או לשלוח שוטר לבדוק את התלונה. ומדוע אברהם הרגיש שיצטער על כך שלא הקדים להגיע כדי לברר מה עלה בגורלו של התייר? הרי בשלב הזה לא היתה לו סיבה לחשוב שהתייר נמצא בסכנה, אולי מלבד ההבטחה שלו לאולג שיחזור בערב.

והיתה גם התשובה של פקיד הקבלה לשאלה האחרונה שאברהם שאל אותו.

"האנשים שבאו לקחת את המזוודות, הם היו דומים לו?" הוא שאל ואולג האדים שוב ואז אמר, "אני לא זוכר איך הם נראו בדיוק. אחד היה דווקא נמוך. בלונדיני. אפשר לראות במצלמה. אבל לא כל הקרובי משפחה דומים אחד לשני, לא?"