אמיליה ומלח הארץ. וידוי

הרמתי את פני לשמיים כדי לנער את זרם המילים מתוכי, להטות אותו לתוך איזה בור עמוק בתודעה. אבל תחת זאת הסתער עלי במלוא עוצמתו רושמו של אחד המפגשים האחרונים שהיו לי עמה: היא, אמי ואני צופים בטלוויזיה בערב יום העצמאות בדירה העירומה בפרדס כ״ץ, ולשמע נגינת ההמנון הלאומי היא מתיישבת בבת־אחת על הכיסא ואומרת, בפנים רוויות בוז ובטון ענייני: "בנגזי. אני צריכה לנסוע לבנגזי. בן אדם צריך להיקבר איפה שהוא חי, לא איפה שהוא מת".

הבנתי שאוכל להעלות בדעתי את דמותה של אמיליה בלא שהיא עצמה תפריע לי, רק כאשר אעזוב את חלקת הקבר שבבית העלמין בגבעתיים. נכנסתי למסעדה השכונתית שבה מגישים מאכלים טריפוליטניים. התאכזבתי: האוכל היה מעולה, אך לא איפשר לי לחמוק מסבתי. הוא הזכיר לי עד כמה היו ידיה רפות בכל הקשור בבישול. היא התייחסה אל המטבח כאל מלכודת. גם בחורפים הקשים ביותר היתה פותחת לרווחה את חלונותיו, לא מאפשרת לריח התבשילים להיכלא שם ולחנוק אותה בדימוי המקובל של אישה מזרחית חמה. לא פעם היתה אומרת, שכל המרוקאיות האלה שלא יוצאות מהמטבח מבשלות שם בעצם את המשפחות שלהן. מגישות אותן לפיותיהם של האשכנזים עם רוטב חריף שמוחק רגשות אשם.

הבליחה בי המחשבה שסבתא שלי שכבה על הגדר בשבילי, בדומה למה שעשו סבותיהם של חברי לבית ספר עבורם. היא מילאה את אותו התפקיד — רק בעולם אחר: שחור במקום לבן. האותיות הבוהקות והגאות שהרכיבו את שמה של סבתי על המצבה כפו אותה עלי במותה, בדיוק כפי שעמידתה המתריסה כפתה אותה עלי בחייה. בראשי שטה כעת לאיטה אחת האמירות הקבועות שלה: "ככה הם שיקרו לסבא דוחא. הם הביאו אותנו בלילה, כביכול כדי שהערבים לא יראו שאנחנו יוצאים, ואנחנו נמשכנו אחריהם כסומא. אבל בעצם הם הביאו אותנו כך, כדי שלא נראה מייד את המצבה שלנו, שתהיה לנו הרגשה שאחרי החושך בא האור". פתאום נראו לי המילים האלה שלה נוקבות מתמיד. הן אפילו הפחידו אותי קצת. ניסיתי לדלות מזיכרוני איזו אמירה אחרת שלה, שתהווה להן משקל־נגד, שתרכך אותן, אבל כל מה שעלה במוחי רק שינן אותן יותר. הניסיון שלי למתוח קו מקביל בינה ובין האשכנזים היה מוציא אותה מדעתה. נכון שגם היא חשבה שהיא והם נוטלים חלק באותו המשחק, אלא שמבחינתה הם היו המשחקים והיא המשותקת, הם הידיים המניעות והיא כלי זוטר שהם הציבו על לוח השחמט, כדי שיהיה להם מה להקריב ברגע המכריע.

הסטתי מעלי את צלחת החריימה ולגמתי מכוס הסודה. הנחתי שבסופו של דבר אתחכם לאמיליה ואוכל לתפוס את דמותה מזווית בלתי־צפויה, לפני שהיא תתפוס אותי. בערב, כשהגעתי הביתה, היא הופיעה לפני בכל מיני גרסאות, שמעולם, דומני, לא נראו ברבים, ובכולן נפשה נותרה עדיין מחוררת.

בבוקר המחרת, כשהכנסתי ספרים לתוך התיק שלי, הבזיק בראשי רסיס זיכרון של הריח שלה. הרהרתי בו, עד שמדף ספרות המקור שבספרייתי כבש את שדה הראייה שלי. הוא גרם לי פתאום אי־נוחות, הוא וריחה של סבתי לא יכלו להסתופף בטבעיות תחת אותה קורת גג. בכל הספרים שאכלסו אותו לא היתה שורה אחת שאמיליה היתה מסוגלת להזדהות עמה. היא היתה סולדת מרוב הדברים שכתובים בהם, במיוחד מכל האפיונים של בני עדות המזרח. לא היה דבר זר לדמותה יותר מאשר אדם מכניס אורחים, לבבי, דובר עברית קלוקלת, תמים, בעל דמיון מופלג ונעדר יכולת לקרוא נכוחה את המציאות. היא היתה אישה קרה, העברית שבפיה רהוטה, חשדנית כפייתית כלפי זרים, ומעל לכול — בעלת יכולת מופלאה ללכוד במדויק את הפער בין התופעות הנגלות לעין ובין הממשות עצמה.

במקום לנסוע לקמרה אובסקורה, שם התחלתי ללמד פילוסופיה, התיישבתי על כיסא וניסיתי לאתר במוחי את התכונות שירשתי ממנה, אך לא הגעתי לכלל מסקנה, וכשכבר הופיעה בשערי מוחי סגולה המשותפת בבירור לשנינו, העדפתי שלא להכניסה פנימה, שמא יתברר כי אינה נובעת אלא מאהבה עצמית מעוורת. המרתי את הניסיון הזה במחשבות כלליות על הקשר ביני ובין אמיליה. גם בעניין זה לא הגעתי למסקנות נחרצות. בעצם רק לאחת: שהנפש המחוררת שלה היא הקרקע שעליה אני ניצב כל חיי.

הביטוי הראשון לכך התחוור לי כשהייתי בן שבע, בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. כל יום עשיתי את דרכי לבית הספר, נושא בתוכי עימות שנפשי הצעירה היתה קטנה מלהכיל. מצד אחד ידעתי ששוב אני עתיד לשמוע את רוב המורים ואת המנהלת, צבייה, שטיפחה אותי באהבה רבה וללא שמץ של פטרונות, מדברים על הערבים כמו על איזה שטן שרוצה רק לחסל יהודים, ומצד שני הדהדו בראשי דבריה החוזרים ונשנים של סבתי על כך שהמשפחה שלנו קרובה לערבים הרבה יותר מאשר ליהודים האלה, שמנהלים כאן את העניינים. במשך הזמן פיתחתי כל מיני דרכי התמודדות עם המצב הזה. כולן היו רק פתילי השהיה. במקרה הטוב הייתי מתפוצץ למחרת. במקרה הפחות טוב — כעבור כמה דקות. לפעמים, ביום שבו הייתי שומע את הנאום הקבוע של המנהלת, לא הייתי ׳חוזר ישר מבית הספר הביתה. קודם הייתי מוכרח לראות את אמיליה, לחקור אותה שוב על הערבים. להוציא ממנה הודאה בטעות. הניסיון הזה אף פעם לא צלח בידי. היא חזרה תמיד על אותה גרסה: כמו בכל עם גם אצלם יש אנשים מכל הסוגים, אבל בסך הכול, היחס של הערבים כלפיה היה טוב פי אלף מזה של היהודים בישראל.

לקראת סוף אותה תקופה הרגשתי שאינני מסוגל עוד לחיות עם העימות הזה לבדי. הפקעתי מראשי את הבלעדיות עליו. יזמתי פגישה בין סבתא שלי ובין המנהלת. רוב הזמן נשמר ביניהן אותו היחס, אך תוך כדי השיחה התהפכו ביניהן התפקידים. תחילה הפגינה המנהלת יחס חם מאוד כלפי אמיליה, ואילו אמיליה התייחסה אליה בעוינות. ברגע שנושא הערבים עלה על הפרק התהפכו היוצרות: בבת־אחת התרככה אמיליה. היא סיפרה למנהלת בנימה מפויסת כיצד סוהא, שכנתה הערבייה, חרפה את נפשה למענה והסתירה את ילדיה במרתף סודי בביתה, בשעה שהגרמנים חיפשו אחריהם בכל רחבי בנגזי. בתוך כך היא גם הניחה, שלא כדרכה, את כף ידה על ידה של המנהלת, ואמרה לה בקול מתנשא שהיא מצטערת בשביל האשכנזים שהערבים לא היו השכנים שלהם. המנהלת הגיבה בהבעה כעוסה. סבתא התעלמה מכך והמשיכה לספר באותו הטון שבלוב היו היהודים מחוברים לערבים כמו תאומים סיאמים, והציונים הם שהפרידו ביניהם בניתוח, שכלל בעיקר הרדמה של השכל. אחרי כשלוש דקות קטעה אותה המנהלת והעירה שהערבים מסכנים את קיומנו כאן וכל הדרכים להביסם כשרות. אמיליה המשיכה בשלה, עד שצבייה שאלה אותה בנימה מתריסה איפה היתה היא כאשר הילדים שלה התחבאו. או־אז יישרה אמיליה את גווה, משכה כלפי מעלה את שרוול חולצתה, חשפה יד מקועקעת במספר, והשיבה בקול מוכני: "הייתי ביחד עם האשכנזים בברגן־בלזן. כבר אז רציתם להפוך אותי לאבק".

במשך חמשת הימים הבאים כמעט ולא אכלתי דבר. הגוף שלי גייס את כל כוחו על מנת לעזור לי להתנקות מהמפגש. אך לא היה בכך די. התקווה שלי להשיב את פני המנהלת לחזותם הקודמת עלתה בתוהו. הם השתנו לעד. ניסיונותי לחזות את התנהגותה של אמיליה נכשלו. לא ידעתי איך להתקיים מולה. גם בניין בית הספר נראה לי שונה בתכלית: עמודי הבטון המוצקים שעליהם הוא ניצב קודם, התערערו לחלוטין. קירותיו המוצקים נעשו שקופים. אפילו מבנה המסדרון כביכול התהפך — ככל שהחדר היה מרוחק יותר מחדרה של המנהלת, כך הוא נעשה נעים ומואר יותר. מאותה נקודת זמן, כל טקס שהתקיים בבית הספר תרם נדבך נוסף לבלבול שלי. לא ידעתי אם הגיבורים שעליהם מדברים שם הם היהודים של המנהלת או אלה של אמיליה. אולם כל זה היה כאין וכאפס לעומת הבלבול שתקף אותי לאחר מלחמת ששת הימים. לאור הניגוד בין הדברים ששמעתי ברדיו ובין האווירה ששרתה בבית סבתי, לא ידעתי אם ניצחנו או הובסנו.

שנה לאחר תום המלחמה רכש אבי חנות קטנה למכשירי כתיבה בצפון תל אביב ובעקבות כך שכרו הורי שם גם דירה. כיוון שהיינו אמורים, על־פי החוזה, להיכנס אליה רק בסוף דצמבר, נאלצתי לנסוע, במשך ארבעת החודשים הראשונים של שנת הלימודים, מפרדס כ״ץ לבית ספרי החדש בתל אביב. כל יום החלפתי שני אוטובוסים ועולם. במקום ילדים המגיעים לבית הספר בעגלות סוסים, ראיתי עכשיו ילדים מגיחים ליום הלימודים מתוך מכוניות. במקום לשקוע בחלומות במרחב הגדול שסיפקה לי בדידותי כעת היו כל כוחותי — הנפשיים והשכליים — עסוקים בניסיון לקלוט את המציאות החדשה, שהסתעפה משורשים רבים, סבוכים זה בזה לבלי התר. הצורך לפענח בכל מחיר את הקודים של הסביבה החדשה שלי גרם לי לחפש לעצמי סיוע מחוצה לי, וקודם כל פניתי אל בני משפחתי. במהלך ארוחת הערב המסורתית של יום שישי התעניינתי אצל אבי על אודות אופיים של לקוחותיו החדשים. אבי, שדחה כל סוג של ביקורת, השיב: "הם מאה אחוז". הבעת האכזבה שהופיעה על פני עוררה את אמי להתערב: "אנחנו צריכים לעשות מאמץ להסתגל אליהם, אחרי הכול אנחנו..." אך סבתא לא נתנה לה לסיים את המשפט: "למה, תגידי לי למה תמיד אנחנו צריכים להתרגל אליהם... אנחנו רצינו לבוא לארץ הזאת? לבירא עמיקתא הזה? תגידי לי, רצינו לבוא לכאן? אני לא רוצה להתרגל, ואני לא רוצה שיתרגלו לכך שאנחנו מתרגלים". עוד לפני שאמי הספיקה לשרבב, "אף אחד לא הביא אותך לכאן בכוח", פנתה אמיליה אלי והכריזה: "אתה תעזוב את המקום הזה, כשתגדל אתה תעזוב את הארץ הזאת. היא לא שלך. היא שלהם. היא אף פעם לא תהיה שלך. אל תתרגל ואל תסתגל. תזכור כמה שפחות, וכך לא יהיה לך הרבה מה לשכוח".

השיחה הזו טבעה בראשי מושג חדש: "ההם". מכאן ואילך נכח המושג הזה כמעט בכל הרהור שלי על היחסים שביני ובין העולם. פעם הוא התייחס להמון אנונימי ופעם לקבוצת אנשים קטנה וקונקרטית. יום אחד לאחר השיחה הזאת הוא סימן עבורי את חברי לכיתה.

גמלה בלבי החלטה לבצע מחקר, שבסופו, כך קיוויתי, אוכל להבין אותם, את ההם. במשך כמה חודשים לא ניסיתי להשתלב בהם, כצפוי ממני, אלא הקצתי כמעט את כל תשומת לבי להתבוננות. עיני עקבו בערנות אחר התנהגותם וליקטו כל פרט שיכול היה להיות לי לעזר במלאכת הפענוח. מוחי היה מלא בתמונות חדגוניות. הוא עמד להתפקע מרוב מיאוס. הגעתי למסקנה שהוריהם של בני כיתתי מצאו מתכון לחיים והורישו אותו לילדיהם: הם אכלו בשעות קבועות, נחו בין שתיים לארבע והתפרעו בין חמש לשבע. כדי לוודא שעיני אינן מוליכות אותי שולל, החלטתי לאמת את הדברים. פניתי למיכה גבאי, שאליו חשתי קירבה משום שהיה הילד המזרחי היחידי בכיתה מלבדי, וביקשתי ממנו לעזור לי במלאכת איסוף החומר. אבל הוא היה תמיד עסוק מדי או במנוחת הצהריים או בהתפרעות שבין חמש לשבע. ככל שקילפתי את השכבות שעטפו את העיקרון שסביבו התארגנו חייהם של חברי לכיתה, כך התחוור לי, שהמחשבה הראשונית שלי בדבר קיומו של מתכון לחיים אכן נכונה.

לא ידעתי מה עלי לעשות עם המסקנה הזו. תחושת פחד חדשה התמקמה במרכז חזי: אולי הרגשת הזרות שלי אינה תולדה של חריגות חברתית דווקא? אולי היא פועל יוצא של משהו בסיסי יותר? גנטי? ניסיתי בכל כוחי לסלקה. זה היה קשה מנשוא. נלחמתי בישות עצמאית, שדווקא חשה בנוח במקום משכנה החדש ועשתה כל מאמץ להופכו למושב של קבע. עד היום, אחרי עשרים וחמש שנים של לימודי פילוסופיה מערבית ואחרי עשר שנים של הוראתה, עדיין אני מפנה עורף לכל העקרונות המושתתים על השכל הישר כאשר אותה תחושת בהלה מתעוררת בי, ויוצקת חיים באפשרות שאכן ישנו מין מתכון לחיים, שרוב האנשים איתרו אותו, ואני לא נימנה עמם.

ואולם באותם ימים, כשראשי היה עדיין חף לחלוטין מהמטען הרציונלי שמאכלס אותו כעת, המלחמה כנגד אותה תחושת בהלה היתה קשה לאין ערוך. למעשה, הקרב היה אבוד מראש. שעות על־גבי שעות הסתובבתי ליד חצרות בתיהם של חברי לכיתה, משווה באורח כפייתי בין אורחות חייהן של משפחותיהם ובין אורחות חייה של משפחתי. מבין כל עשרות ההבדלים שמצאתי, ניסיתי לסמן הבדל אחד מכריע. הבדל מהותי אחד המבדיל בינינו ובינם, כזה המסווג אותנו ואותם כסוגים שונים של בני אדם, סימן שינטע בי ודאות גמורה באשר לשוני בינינו. ואכן מצאתי הבדל אחד חשוב: השקט. שמתי לב שחייהם עטופים בשקט, שעבודי היה זר לגמרי. שקט, כך חשתי, שמקורו בידיעה, לא של דברים נסתרים אלא של דברים שלכאורה מובנים מאליהם. למשל: היכן מוצאים מקום עבודה וכיצד מגיעים אליו. קיר פלדה חצץ בין משפחתי ובין המידע הזה. הוא חנק את הרעש בתוך הבית דרך קבע. החלפנו בינינו גם את המגעים שאנשים אמורים להחליף, כך או אחרת, עם אלה שאינם נמנים עם בני המשפחה. ביתנו היה אי של רעש. נכון שאבי הקפיד תמיד להצהיר שיחסיו עם לקוחותיו חורגים מעבר לסתם קניית עיתון, אבל גם הוא ידע שהוא מנסה לחפור נתיב שווא ללבותיהם. ביתנו היה זר במקום הזה. מכותר.