אמל חייאתי
אבי יחיא
₪ 39.00
תקציר
אירוע טרור קשה במרכז ירושלים הפגיש את אמיר שלו, קצין צנחנים במילואים, עם אמל, מי שהוצבה לשמש כעובדת בכירה בשגרירות ירדן בישראל. אמל בת למשפחת אצולה ירדנית וזו לה הפעם הראשונה בארץ, ארצו של הכובש הציוני.
לאחר האירוע המטלטל אמל מבקשת לדעת מה עלה בגורלו של אמיר, הפצוע שהצילה, השניים נפגשים וידידות אמיצה נרקמת ביניהם. עתידה של אמל עלול להינזק קשות מהתפתחותה של מערכת יחסים זו, אך הרגשות והיצרים גואים ומתעצמים.
אמל חייאתי הוא ספר ביכורים של אבי יחיא, המספר את השתלשלות הקשר ואת הקשיים של השניים להתמודד עם הסוד הגדול אל מול מעגלי החברה, המשפחה והעבודה.
הסיפור שזור בתיאורים עתירי רגש ואהבה לעולם המוסיקה הערבית הקלאסית, נושא הקרוב לעולמו של המחבר, שהוא עצמו אומן נאי (חליל ערבי).
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 256
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
קוראים כותבים (2)
ספרות מקור, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 256
יצא לאור ב: 2019
הוצאה לאור: קוראים הוצאת ספרים
פרק ראשון
“חובה על כל אחד מאתנו בערב זה להרגיש בעצמותיו, כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ולחוש כבן חורין ממש,“ שח בלהט הרב עמוס שהפליא להכביר באמרות משעממות שחזרו ונשנו מדי שנה אל מול קהל יושבי הסדר המרוטים מההכנות לחג.
“אמן,“ ענו כולם בהגייה קולנית לשמע ברכותיו של הדובר, לרמוז לו בעקיצה קלה שיבין כי כל רצונם הוא לסיים חלק זה של ההגדה ולהתחיל לאכול את הארוחה הכי מושקעת בשנה.
הררי סירים וקדרות בעבעו על הגז לאורך השבוע והעלו אדים וריחות מהבילים של תבשילים מוכרים וישנים, כיד המסורת היהודית הבגדדית. פול, קובה אורז וקובה בטטה בשילוב מעורר של מיני מאכלים מהעת החדשה. לצדם היו תבניות עמוסות במעדנים בשלל צבעים, כל אלו היו מונחים עתה על פלטת החג ובסביבתה, מרקדים, קורצים ומתגרים בקיבה הריקה, אך רחוקים מרחק רב מן החֵיך. סבל מתמשך שמעלה את חמתו של המתבונן בהם.
דמותה של רעייתו, אהבתו משכבר הימים והלילות, עלתה לנגד עיניו בזיכרון צורב אך נעים. בעיני רוחו ראה את זרועה כרוכה בזרועו, מניחה את ראשה על כתפו. “נו, מה יהיה אתכם?“ בוודאי הייתה שואלת בחיוך. “עובדים כמו חמורים שבועות וימים בשביל ערב מתמשך, שבסופו אוכלים בחופזה את פרי הטרחה המוגזמת.“
שאלות עוקצניות אלו נהגו לחפות ככל הנראה על חוסר חיבתה לעבודת הבישול והאפייה, בניגוד רב לאמה, עליה השלום.
“למה לסבול? לא חייבים לחקות בדיוק את ההורים שלנו, אפשר לשדרג קצת את המסורת ולעבוד פחות. אנחנו בכל זאת חיים בעולם חדש יותר.“
אמירות מעין אלו, אף שהיה בהם קורטוב אמת, היו פעם עלולות לקומם אותו, אך בשעה זו הן העלו בו בעיקר שברי געגוע לוהטים, אהבה וערגה לאישיותה החזקה והגאה המסווה חולשה מעודנת, שרק הוא ידע לזהות.
“ואסיים במדרש קטן,“ הבטיח עמוס לסיים את דרשותיו המתארכות לרעש המולת המשועממים והמהסים למיניהם.
“שיסיים כבר, אלוהים, שיסיים,“ מלמל בתחינה בלבו, כשהוא מתכווץ ומתמתח בכיסאו בעצבנות. באופן מוזר הרגיש מחנק מאיץ פחד. דירתה של אחותו עמוסת הרהיטים הסתובבה לפתע מול פניו כקרוסלה מהירה. המשפט האחרון ששמע הדהד בראשו מקוטע ונעלם. יד ימינו מיששה את חזהו כדי לרכך את הלחץ, לבו האיץ את פעימותיו ומועקה אמתית התפשטה בו, מין יאוש מתמשך שאינו תם. זיעה קרה כיסתה אותו ולרגע כל נתיבי חייו נצפו כסרט מול עיניו, כפי שמתים קליניים חשו וסיפרו, רק ללא שובל האור. מבטו המסתחרר הוסט אל ילדיו בדאגה, תוך כדי ניסיון קלוש להעלים את מחושיו.
“אבא, אתה בסדר?“ שאלה בכורתו אוריה בבהלה, כשהיא מלטפת את פניו בכפות ידיה הרועדות.
“הכול בסדר,“ השיב ומלמל שברי מילים מאולצות כדי להרגיעה.
תוך שניות קיבל שולחן הסדר צביון של התנהלות במרפאת שדה. שתי אחיותיו רכנו מעליו שואלות, נוגעות, בעיקר מלחיצות, מרעיפות עליו מגבות לחות.
“תביאו מים,“ צווח אחד הנוכחים. קרקושי כלים ושולחנות נשמעו ברקע בשעה שחלונות נפתחו ופסיעות גסות ומהירות התרוצצו מכל עבר בליווי המיית ילדים.
“אולי זה התקף לב?“ “צריך להזמין אמבולנס,“ רחשו קולות מביני עניין סביבו, הוא חש שהוא עומד למות ולו רק בגלל הדרמה המבישה.
“די, מספיק!“ צווחה אחותו, סמדר. שקט רגעי השתרר בדירת ה“סדר“ הקבועה של צאצאי משפחת בן-דוד המורחבת ומשפחת שָׁלֵו המצומצמת. לבו נחמץ למראה סער בנו פעור העיניים, שנראה בפינת הסלון.
“בוא, נלך לחדר,“ הקימה אותו סמדר ברגישות רבה כדרכה, והובילה אותו שלובת זרוע אל החדר המערבי. סמדר, אשת סודו ותומכת גורלו עוד משחר נעוריו, פתחה את החלון המוגף לטהר את האוויר הדחוס בחדר, ששימש גם כחדר עבודה, והתיישבה בעדינות סמוך אליו, על המיטה, כשהיא אוחזת בידו, משחררת מעט את הדחיסות המעיקה בלבו, עד שחשה כי חזר לפעום בקצב סדיר.
“אתה חייב לעשות משהו עם העומס הזה,“ דברה אליו כמבינת דבר, “תשתה קצת,“ הגישה לו כוס מים. “התגעגעת לחלי, נכון?“ זרקה לחלל האוויר. עיניו נצצו משוועות לדמוע אבל לא הוא, הוא אינו בוכה, הוא גבר שיש לו אחריות, למרות שהדבר היחיד שהשתוקק אליו עתה היה לברוח, והכי רחוק שניתן, אלא שזאת בוודאי לא השעה והיום, ובטח שלא הלילה המתאים לעשות זאת.
“כן, התגעגעתי לחלי,“ השיב בחיוך פצוע, “נמאס לי להיות אמיר החזק, המטפל, הדואג. נמאס לי מהמאבק היומיומי בקרב על השפיות. מאז התאונה המקוללת אני יוצא מדעתי לשמור את הבית מתפקד ומשתדל להעניק לילדים אווירה תומכת וחמה.“ הוא שתק, מעכל את הרגע ואז נאנח ארוכות.
“גייסתי את כל כוחות ההיגיון שלי והצלחתי בכל דקה נתונה להתעלם ולהעלים בשיטתיות את העובדה שחלי פשוט התפוגגה כאבק מהעולם הזה, ובעיקר ממני. הותירה בי שממה, תחושת אפסות, כאב עצום שלא השאיר לי כל חשק לחיים.“ גופו רעד.
שקט השתרר לשניות שנראו ארוכות מאוד. “למה אתה לא משתף אותנו קצת יותר?“ חתכה סמדר את השקט וליטפה את שערו. “ניסינו לעזור ולסייע לך, לטפל בילדים כמעט בכל פעם שביקשת,“ התנצלה קלושות למראה הנהונו המאשר את הדברים. “אני מבינה שזה לא מספיק אך בוא נסיים את הערב הזה וביחד נראה איך מתקדמים. אתה מבין שיש כמה חברים מאחורי הדלת,“ הגבירה את קולה בקריצה משועשעת לשמע צעדי רגליים מתרחקות.
“אלא שלפני הכול נתחיל בבדיקות, מר שָׁלֵו,“ נזפה בו בחיוך.
“זה לא ייאמן. הרגשתי כאילו היא הייתה אתנו מסביב לשולחן. ריחות החג עלו מכל עבר והיא הייתה לבושה לבן, ריחה הנפלא, צחוקה הפרוע מדי לפעמים, הכול היה סביבי,“ פצח במונולוג נוגה, מתעלם מהפצרותיה, “אפילו נאלצתי להתעמת עם הקריזה שהיא הייתה חוטפת מהדרשות הבלתי נגמרות של עמוס,“ העלה חיוך עקום על פניו וסמדר התלוותה לעקיצתו המחויכת על חשבון בעלה.
שיחת הנפש הקצרה והמרגיעה נמשכה עוד דקות מעטות עד שנקטעה בהישמע נקישות מהוססות על הדלת.
“פתוח!“ השיבו יחד, מבינים שהסביבה קצת בפאניקה. בפתח החדר עמדו ילדיו ושאר בני המשפחה מאחוריהם, בפנים חוששות ומודאגות, מצפים לשמוע על שלומו.
כוכב הערב התרומם לעברם בחולצה מרושלת ובשיער פרוע שלא כדרכו הגנדרנית, גם מפני האירוע שנתקף וגם מפאת הטיפול הרטוב שעבר על-ידי המרפאים החובבנים. הוא חייך את חיוכו המאולץ, המעיד כי המצב חזר לשליטתו, ומיד חיבק את בנו ובתו. “לא קרה כלום, הכול טוב,“ לחש על אוזניהם, מרגיע אותם.
“כולם לחזור לשולחן, הכול בסדר, בואו נסיים את הסדר,“ הכריזה סמדר בקולה הפוקד והבוטח, על אף שמי שהכירה ידע היטב כי סערה התחוללה בתוכה למראה התמוטטותו המפתיעה של אחיה היחיד.
השולחן המעוצב בטוב טעמה של סמדר איבד את חנו והסלון נראה כאילו חווה קרב חזיתי. בכוחות מאוחדים ניסו צאצאי משפחת בן-דוד לסיים את ליל הסדר בתחושת מתיקות מסוימת.
כדי לצמצם את ההתעניינות העתידית המתישה והצפויה של באי הסדר, ניסה אמיר בכל מאודו לשדר כי גופו חזר לאיתנו ואף תירץ את הרגשתו הרעה בפני הנוכחים כי הסיבה הסבירה לקריסתו נעוצה בחוסר שינה ולחץ בעבודה וכי אין מקום לדאגה.
“אחד מי יודע!“ פצחו בשירה, מלווים את קולו של דוד מיכאל, בעלה עב-הכרס של אריאלה אחותו הקטנה, שתוך כדי מזיגות “לחיים“ וברכות, זז מצד אל צד לצלילי המנגינה, מחבק את נכדותיו. “תשיר אתנו,“ קרא, כדי להדביק בשמחתו את גיסו הקטן.
תוך רגעים התנודדו מחובקים מצד לצד שאר בני המשפחה והצטרפו לשירי ההגדה, כאילו מתפרקים או מחפים על ההתרחשות הקטנה והמעיקה. אף הוא התעשת וחיבק חיבוק כמעט מתנצל את שני ילדיו והצטרף לשאר חבורת הזמר בקולו הזייפני. אופוריה רגעית ומרגיעה שרתה על הכול, אף כי נהיר היה לו שלא יוכל להתחמק משיחה עמוקה מרגיעה ואמתית עם ילדיו, אשר נראה כי לקחו את הקריסה הקטנה של אביהם קצת רחוק מדי, באופן די מובן. אחרי הכול, רק לפני שנים מספר איבדו את אמם.
* * *חלי לא בדיוק הסתדרה, לא עם עבודות הבית ולא עם המטבח, בטח לא בימי טרום הפסח. עיקר פעילותה התבצעה מחוץ לבית, בעמל אינסופי במשרד עורכי הדין שבו הייתה שותפה.
“ימי הטרום“, כך הם כינו את הימים שלפני חג החירות שכל כך שנאו, וזאת על שום מה? משום שבניגוד לכל ימות השנה, היה עליהם לעסוק בעבודות הבית כמסייעים לשרה העוזרת הנאמנה. בימים האלה מפלס הלחץ בבית גאה ואתו מריבות, ויכוחים והשתלחויות אינסופיות ביניהם, למרות שבשנים האחרונות למדו להיערך לתקופה זו ולמזער חיכוכים.
“אמירי, אני יוצאת, אל תשכח להוריד את החלונות לשרה,“ ביקשה בנועם, “זה הדבר היחיד שאתה עושה למען הבית במשך כל השנה,“ עקצה אותו מחויכת. “חייבת להגיע לפגישה בבית משפט בתל-אביב. תבדוק בצהריים שהילדים חזרו מבית הספר, אני אהיה באולם בבית המשפט ולא זמינה.“ הוסיפה.
היא עשתה כבר דרכה אל רכבה ופתאום שבה לקחת את הנייד ששכחה על משטח השיש, אגב כך נזכרה כי שכחה את החיבוק ונשיקת הבוקר, נוהג מוסכם מיומם הראשון לחייהם המשותפים, אותו הקפידו לקיים בקנאות, חוץ מאותה תקופת משבר שהתחוללה ביניהם.
מיד ניגשה אליו לחיבוק של פרידה בדרכה אל פעילות היום, “אל תשכחי לבדוק תאריכים לחופשה ביוני,“ לחשש על אוזנה, מהדק את גופה בחן, מרמז לה על זיכרונות החופשה האחרונה בזנזיבר. “טוב, אישי היקר,“ נענתה לחיזוריו באנפוף מרחש לאוזנו.
היא החלה את הבוקר כשאר הבקרים, מעט בחופזה, מושכת מהשיש את כוס הקפה בידה האחת, וגוררת אחריה מזוודה שחורה המכילה תביעות משפטיות בידה האחרת. לעתים עוד הספיק לנופף לה לשלום ממרפסת הסלון והיא מצדה השיבה שלום בהינף יד מחלון רכבה ונסעה אל עמל יומה.
כמנהגו מדי בוקר, התיישב במרפסת כדי לחוש את הדממה שכה אהב. תחילה היה מריח את הקפה החזק, תוך כדי תנועת זרוע סיבובית. מיד לאחר מכן שלף סיגריה מקופסת המרלבורו לייט, מועך בקפידה את אורכה, מרכך את הטבק, פותח את מכסה מצית הזיפו הכסוף שקיבל אשתקד ליום הולדתו הארבעים, ממזכירות המשרד, ובחריקת חיכוך מתכת מבעיר את סיגריית הבוקר הראשונה של היום, שואף עמוקות ונושף מעומק הריאות סילון עשן לעבר הרקיע, ולסירוגין משלב לגימות רועשות מכוס הזכוכית הקטנה.
בסיומה של שעת הקפה ירד בגרם מדרגות האבן אל הגן של ביתם ושאף את האוויר הצח של הבוקר האביבי. הוא הביט מעלה וניסה לדמיין פרצופי עננים צחים על רקע שמי תכלת מבהיקים, מין משחק דמיוני המשעשע אותו מימי ילדותו. הוא אהב להתבונן בשלל צבעי עצי הפרי ופרחי הגן, שעברו לא מזמן את טיפולו המסור של הגנן. תחושת ערגה בערה בו תמיד בתקופה זו של השנה. ריח עונת האביב העלה בזיכרונו תמיד את ריחם ומראם של הפרדסים האינסופיים ומרחבי השדות המוריקים, יפעת הטבע בשיא הדרו ברחבי המושבה הקטנה נס ציונה, נוף ילדותו.
השעה הייתה רבע לתשע. הצצה חפוזה בשעונו הקיצה אותו מהטקס ולדאבונו נאלץ שלא ברצונו לסיים את ההתייחדות עם הדקות השלוות והאהובות עליו ביום. שום דבר באמת לא הכין אותו ולו ברמז קל ליום הנורא שצפוי לו. אף תחושה, אף רמז. סתם בוקר חביב, שבוע וחצי לפני חג הפסח.
בלית ברירה יצא אל יומו במכונית המנהלים המפוארת שלו, בדרכו אל משרד עורכי הדין שלו באחד המגדלים הסמוכים לבית המשפט בתל-אביב. בדרך נזכר בבעתה קלה כי שכח להסיר את חלונות הבית ממסילותיהם, כמצוות רעייתו. מיד התקשר לחלי. “אמירי, דבר מהר, אני בדרך לדיון,“ השיבה בלחץ.
“רק רציתי לומר ששכחתי את עניין החלונות,“ אמר בחשש חלוש.
“מעצבן אבל לא נורא, אסיים דיון ונדבר, ביי, מתוק שלי.“
“אל תדאגי, בערב אוריד אותם,“ הבטיח, הספיק לשמוע את צליל הניתוק המרגיז.
“שלום לכולם,“ נשא את ברכתו המחויכת בקול רגוע ונעים ליושבי משרדו. הוא חש תמיד את עיניהם המעריצות של בנות המשרד מלוות את דמותו תוך כדי הליכה אל חדרו הפרטי ממבואת המשרד הראשי. זאת הייתה תחושה ממכרת שאהב מאוד.
גבר מרשים בשנות הארבעים לחייו, הילוכו קל ואצילי כבן מלך, גוון עורו חום בהיר, גבר מזרחי בן עיראק שאת ראשו מעטר שיער גדוש בעל מפרצים קלים, משוך לאחור, אשר למגינת לבו האפיר טרם זמנו. חלי תמיד הייתה מעודדת ואומרת לו שזה משווה לו מראה מרשים של אדם חכם.
באותו יום התיישב כרגיל על כיסאו בחדרו רחב הידיים. שני כתליו הפנימיים צבועים שמנת ומעוטרים בתעודות שני תאריו המשפטיים ועוד כהנה וכהנה תעודות המאשרות את התמחותו בתחומו. על שולחנו התנוססו בגאון תמונות בתו ובנו וכמובן תמונה משפחתית מהטיול הגדול אשתקד בארצות הברית, שבמרכזה מופיעה חלי נפעמת מאושר, לראשונה לאחר תקופת משבר מתמשך ונורא אשר התגלעה ביניהם בגללה.
הפגישה הראשונה עם הלקוחות הסתיימה בלחיצות ידיים הדדיות. זה הזמן לעבוד קצת עד הפגישה הבאה, אמר לעצמו, אך תוך שהתעמק בעיון בכתב הטענות, חש בהתרחשות שאינה כשורה. מבעד לשני קירות הזכוכית הפונים לרחבי המשרד ראה בזווית עינו כי יעל מזכירתו משוחחת בלחש עם שני שוטרים ובחושיו חש את בואה של הסערה. עוד לא הספיק לפענח את המתרחש וכבר הציבו בפניו שני השוטרים את הבשורה המרה והקשה ביותר בחייו.
“רכב פגע בה כשחצתה את הכביש,“ זכר את הטון העמוק של השוטר הגבוה.
בראשו עדיין צרוב זיכרון השתיקה הקשה של כל עובדי המשרד ומבטיהם ההלומים כשיצא בליווי השוטרים.
כל הדרך למכון הפתולוגי באבו כביר, אחוז באחותו הבוכה, עדיין האמין כי מדובר בסרט אימה שלא קשור אליו כלל, ושכל סיפור התאונה בטעות יסודו, עד לזיהוי פניה של בחירת לבו, שלהפתעתו לא נראה עליה שעברה אירוע כלשהו. לא טעות היא ולא שבריר של טעות. זו הייתה המציאות הנוראה שטפחה על פניו. חלי רעייתו, אם ילדיו, נהרגה על-ידי נהגת שלא הצליחה לבלום, בעת שירדה אל הכביש ברחוב שאול המלך, הסמוך לבית המשפט.
בתחקיר המשטרתי שנערך לאחר מכן הוברר לו כי חלי קפצה אל הכביש בעודה משוחחת בנייד, במטרה לחפש ברכבה החונה מסמך שהזדקקה לו לטובת הדיון הבא, כפי ששיערו ותיארו קולגות המעורבים בתיק הנדון.
בשנתיים הראשונות לאחר האסון עוד יגולל את פרטי התאונה הלוך ושוב בראשו, מלווים בדמיונות שווא. עוד תקומם אותו העובדה שבכלל יצאה לחפש את האסמכתא המשפטית, אשר בדיעבד יתברר כי הייתה זניחה לעניין ההגנה בתיק. אך זו הייתה חלי, לא ויתרה על אף תביעה קטנה כגדולה ונלחמה תמיד להפיק את המיטב עבור הלקוח.
ההלוויה יצאה אחר הצהריים מביתם שבשכונה היוקרתית בפאתי נס ציונה. עשרות אנשים נדהמים פקדו את ביתם לקראת מסע ההלוויה. המראה נראה בעיניו כחיזיון מטושטש מעולם לא לו, הרי רק בבוקר הכול היה פשוט ורגיל. אפילו נעים, ומה עכשיו? זה לא ייתכן, חזר ואמר לעצמו.
“אמיר,“ ייבבה מיכל, אחותה היחידה והגדולה של חלי, “זה לא יכול להיות,“ הוסיפה וחיבקה אותו כשהיא מנחמת גם את עצמה.
“כולנו בהלם,“ השיב, מנסה להתנתק מחיבוקה הבכייני, כי אף פעם לא ממש אהב אותה ולא נראה לו שדווקא עכשיו יתחיל לחבבה. אינסטינקט פנימי הורה לו לשאול אותה בזעם היכן הייתה בחמש השנים האחרונות שבהן התנתקה מאחותה? עסוקה בקומונה הצפונית המפוקפקת שלה? אך קולו הפנימי מיתן את כעסו עליה. זה לא הזמן, ריכך את חמתו הבוערת.
אחיותיו, גיסיו ואחייניו הגדולים, דודניו וכלל משפחתו, מזכירותיו הנאמנות, כולם עסקו בטקס ההלוויה ובהכנה לימי השבעה, וברקע כל המתרחש שלום ילדיו עמד לנגד עיניו, אך לא נותר בו כוח לבשר להם את הבשורה הקשה. למזלו הרב, נורית, חברת נפשה של חלי, שבמקצועה היא פסיכולוגית קלינית, הייתה כבר לידם ולבקשתו קיבלה על עצמה את תפקיד המבשרת.
“אתה יכול להיכנס,“ היא פתחה את הדלת והזמינה אותו לחדרה של אוריה. הוא נכנס מהוסס, בחן את פניהם, ניגש, חיבק את בתו ובנו, ולאחר שניות אחדות פתחו ביבבות שבר חרישיות, קורעות לב כל שומע.
“בכל חיי, אין דבר אשר קרע לי את הלב יותר מלראות את קריסת ילדיי לשמע אובדן אמם,“ יאמר אחר-כך כמנטרה קבועה לכל מי שיתעניין בשלומם.
ימי השבעה חלפו כצפוי. אמיר זכה למנחמים מכל מעגלי חייו. חברים וחברות קרובים מימי שירותו הצבאי, קולגות למקצוע וקרובי משפחה, בעיקר מהצד העיראקי שלו. לחלי היו קרובים מעטים מאוד. אביה עלה ארצה, ניצול שואה חסר כל, ולימים התחתן עם אימה הרווקה המתבגרת, בת הארץ, ילדה יחידה לזוג פועלים מהעיר חיפה, אשר סבלו אף הם ממיעוט בני משפחה.
היו מנחמים שהכיר וכאלה שלא הכיר, אך המנחם המשמעותי ביותר היה רועי, שאותו לא ידע איך לקבל. השניים ניסו לנהל שיחת ניחומים תחת אוהל האבלים, שלמזלו באו והלכו ממנו עשרות מנחמים. בין השתיקות המביכות הבחין כי עיניו של רועי, המפקד הקריר, העלו לחלוחית. “מישהו רוצה קפה, תה?“ הציעה דודה תמר את התקרובת. “לא תודה,“ השיב רועי חלושות ובמבט מושפל, מסרב להיתפס בחולשתו.
אמיר התבונן בו בחמלה וללא כל היגיון חש קרבה מסוימת אליו. הלא גם הוא הכיר את חלי מקרוב. לשניות בודדות עוד התקיים בו רצון לנסות להחליף עמו חוויות משותפות מימיהם בצבא, אך הגחמה פגה מהר ופינתה את מקומה לרצון לנקמה. מתח לא נעים חתך את האוויר בין השניים, עד שרועי קם לפתע וסיים את ביקור הניחומים באופן מנומס ומרוחק.
שבעת ימי האבל תמו ובני המשפחה עלו לקבר, שהיה עדיין תלולית עפר. אמיר ניצב ולידו שני ילדיו חבוקים, מתצפת על סביבתה החדשה של רעייתו, המוקפת. מצבות מבהיקות, צחורות, בעלות צמחייה מטופחת, לצד מצבות עתיקות, מוזנחות, מהוהות, לבושות קוץ ודרדר, אשר נראה עליהן כי דייריהן נשכחו מזמן.
אילו היו אלו ימי שגרה אביבית, היה מתפעל ומהלל את יופיו של הרקיע התכול ואת יוצרו, אך בעת הזאת סערה התחוללה בלבו, עבים עכורים ושחורים כיסו את נפשו. לא מזמן ביקר כאורח קבוע בשכונת המתים הזאת, הוא מכיר היטב את ריחם של עצי הברוש המתנוססים לאורכה של מבואת השכונה השלווה. הוא שהה שם לפרקים, קרוב אצל אמו כרמלה, האלמנה הנערצת, אשר נטמנה בשיבה טובה חמש שנים קודם לכן. אז היה בטוח שעולמו חרב, שאין נורא מלאבד אם ופתאום נפל עליו אסון קשה מנשוא עם מותה הטראגי של חלי. מה יעשה עם הילדים? איך יהיה אפשר לשקם אותם אחרי אבדה כזו?
“אמיר, אמיר,“ נשמע קול מתקרב אליו ממרחק, כבחלום.
“אמיר,“ קרא שוב באוזנו עמוס, גיסו, שניהל את השבעה, “תגיד קדיש,“ אמר ותחב לידיו סידור, הקיץ אותו ממחשבותיו הקשות.
המנחמים התפזרו לבתיהם, הותירו את משפחת שלו הקטנה להתמודד עם חיים אחרים, הלומי כאב וייאוש.
באותו בוקר חזר אמיר שלו בשביל האספלט השחור, מחבק את שני ילדיו, בדמעות חנוקות, מותיר את רעייתו לבדה מאחור, סמוך לקברי הוריה. חדור אמונה כי יעשה כל שלאל ידו להעניק לילדיו בית חם ואוהב.
* * *ברחש-בחש מחריש אוזניים טרחו בני המשפחה להשבת הבית והסדר על כנו. מכל עבר נשמעו חריקת שולחנות וכסאות, ברזי המטבח זרמו בשצף קצף בניקיון הכלים הנערמים, “תעביר מגב מפה“, “קח לשם“, נשמעו הוראות עבודה.
האורחים עזבו את הבית לאט, מודים לבעלי האכסניה על הטרחה, מבלי לשכוח לפזר ברכת רפואה שלמה לעבר אמיר, בשילוב הצעות שונות והמלצות לריפוי.
“אתה נשאר פה,“ סיננה סמדר בין שיניה בפקודה אגבית במהלך הפרידה מאורחיה. וכשסמדר פוקדת, לא ניתן להמרות את פיה.
“אוריה, בואי לידי,“ ביקש את קרבתה של בתו, והתרווח בפינת ספת הסלון. הוא חיבק את בתו בחום, בניסיון לרכך את חששה. השקט חזר לאטו לדירתם הצנועה של המארחים, ברמת גן.
“תישארו לתה ולעוגה,“ הזמין עמוס את אריאלה, אחות רעייתו, ואת מיכאל בעלה. הוא החווה בידו אל הסלון לטקס התה הידוע והמקובל של בני העדה, לא מותיר להם ברירה.
“בדאלק, יא אמיר,“ הצטחקה אריאלה, משחקת בגרונה עם האות “ק“ בהגייה עיראקית, מחקה את פנייתה המפנקת של כרמלה אמם, והתיישבה משועשעת, מאמצת את אמיר לחיקה.
לא עברו כמה רגעים, וכבר החלה אריאלה מוכיחה את כישוריה בסיפור מפרקי ימיהם העליזים של משפחת בן-דוד, על ממלכת ילדותם המוקפת בבוסתן עשיר, על רקע מרחבי פרדסים אינסופיים המקיפים אותם, במושבה הקטנה נס ציונה.
“זוכרים איך אימא הייתה מספרת בהתרגשות בכל פעם מחדש על לידתו של “הנסיך הקטן?“ פצחה אריאלה בסיפור שכבר היה ידוע לכל הנוכחים אך מטרתו הייתה להעצים תמיד את גודלו של אמיר וגם לבדח את קהל היושבים. באמנות סיפורית הייתה שוזרת את העצב בצחוק ומספרת כיצד אמיר הגיח לאוויר העולם לשמחת הוריו לאחר ייסורים קשים ולאחר שנים של מפחי נפש מדי חודש, בגילוי המחודש והמתיש על חוסר יכולתה של אמו להתעבר.
“ואז, דווקא כשכלו כל התקוות והקצים,“ הייתה אריאלה מאטה את קצב הסיפור לרמז על סיומו, “הפציע לשמחת העולם, בן זכר.“ מסיימת בסוף הטוב אך מיד ממשיכה לעוד אנקדוטות, כדי לא לאבד את הקהל ולשמור על קשב המאזינים.
“הרגשתי כמו שרה אמנו שילדה את יצחק בנה כשהיא בת תשעים שנה,“ אומרת אריאלה במבטא של אמה, בשילוב תנועות ידיים וראש המתנשא בגאווה. “אבל אימא לא היית זקנה כל כך,“ היינו מקניטים אותה, מתגלגלים מצחוק, והיא הייתה בשלה, מתעלמת וממשיכה: “איזו שמחה הייתה בביתנו. כל השכנים באו לברית,“ הייתה מספרת במבטאה העיראקי ומוחאת כף. “אבל שמחנו גם בכן, כולכם אותו דבר,“ הייתה מתקנת מיד באהבה גדולה, כשחשה בעננת קנאה.
הסיפורים המשיכו והמשיכו, משתרגים האחד בשני, סטנד אפ במיטבו בכיכובה של אריאלה. אף אחד מפליטי הסדר לא נשאר אדיש, העליצות אחזה בכולם, מהמבוגרים שנותרו וכלה בילדים אוריה וסער, אשר הסבו הקלה רגעית לאביהם לקול צחוקם המשוחרר.
את הערב הזה הצילה אריאלה, בסגולותיה הבימתיות ובכישורי ההומור השנונים שלה. כבר בילדותה שיחקה בכל הצגה בבית הספר ובמתנ“ס המקומי, ובכל הזדמנות הצחיקה את כל בני הבית ולעתים אף הוציאה את כולם משלוותם. בסיום שירותה הצבאי, בניגוד למצופה מאישיותה הקלילה ועל אף הפצרותיה של סמדר, החלה ללמוד הנהלת חשבונות, מצאה עבודה בבנק ומיד התחתנה עם מיכאל.
פעם, כשסמדר שאלה אותה מדוע מיהרה ללמוד, לעבוד ולהתחתן, השיבה בסרקזם כואב, “כי צריך להתפרנס ממשהו. ככה חונכנו, לא?“ לאחרונה סיפרה בכאב כי חלומה נקטע בעצם עם צליל שבירת הכוס ביום חתונתה. “משהו קצת כבה בה,“ היה אמיר אומר תמיד בתרעומת לסמדר. אך הלילה הזה היה שונה מכל הלילות. הלילה הזה הוא הודה בכל לבו לאחותו הגדולה ושמח באחותו הקטנה על תבונתן הרבה ובעיקר על החום הרב שהרעיפו עליו. תחושת החמימות המשפחתית נטעה בו שלווה מלטפת והנעימה בו זיכרון של אחת הפגישות הראשונות שהיו לו עם חלי, כשסיפר לה על משפחתו בהומור מליצי:
“כשהייתי קטן, שתי אחיותיי הגדולות, אריאלה וסמדר, יצאו מדעתן כדי למלא אחר גחמותיי ומאוויי. בכל אופן, כך הן מספרות לי. מפאת גילן הן נעלמו מחיי, מתישהו כל אחת בזמנה, כדי לבנות את ביתן עם משפחותיהן. וכך קרה שנותרתי לגדול לבד בחברת זוג הורים אשר ימי עברם רבים מימי עתידם,“ כך תיאר באוזניה את מבנה משפחתו.
טקס הסדר תם. כולם נפרדו זה מזה וגם הוא וילדיו מיהרו לעבר המכונית, לשוב אל ביתם.
“תבואו מחר לצהריים,“ עוד הספיקו לשמוע את סמדר קוראת לעברם.
* * *“אבא, מה קרה לך שם, באמצע הסדר?“ שאל סער וחתך את השקט המנומנם ברכב.
“שום דבר, תירגע. זה כלום,“ השיב בפיזור.
“מה כלום?“ התערבה אוריה, “מחר אתה הולך לעשות בדיקות,“ הפצירה בו והעלתה חיוך על פניו כי הזכירה לו מישהי.
“שמעתי שאמרת לדודה סמדר שהתגעגעת לאימא.“ הפתיע סער.
“כן.“ הוא השיב בגרון נשנק, מנסה למשוך זמן לחשוב על תשובה ראויה. מיד התעשת והחל לתאר את מה שעבר עליו באמת בזמן הארוחה, על חזיונותיו וגעגועיו העמוקים לאמם. מבעד למראת הרכב הצליח לזהות בחשכה כי הגעגועים והכיסופים נתנו את אותותיהם גם בדמעותיהם של ילדיו היושבים מאחור.
עוד כמה רגעים חלפו בנסיעה שקטה וכבר הגיעו הביתה. משפחת שלו התיישבה בסלון ביתה והעלתה חוויות מימים אחרים ומענייני דיומא. למזלו עד מהרה גברה העייפות על ילדיו ופטרה אותו מלהיות האב הרגוע והסמכותי.
“אבא, שמור על עצמך,“ התרוממה אוריה מהספה התכולה שחלי כה אהבה, פוערת אליו את עיניה הנבונות. “אתה יודע שאתה היחיד שנשאר לנו,“ הוסיפה ושילחה חץ מפלח ומכוון ללבו של אביה.
“הסירו כל דאגה מלבכם. מנוחה קצרה ואשוב לאיתני,“ אמר וחיבק אותם בחום, כל אחד בתורו, לפני שנפרדו לשנת הלילה.
“אבא אני צריך כסף למחנה של הצופים,“ קרא סער מחדרו, “גם אני צריכה,“ קראה מיד אוריה מחדרה הסמוך, מוודאת שלא תקופח.
“אין בעיה, תקבלו. לכו לישון, יש עוד יומיים עד הטיול. חג היום,“ השיב בקוצר רוח מניח את ידיו על ראשו, מחפש כבר את השקט, אף שבתוכו היה שבע רצון מהרגיעה שנטע שוב בילדיו.
הדרמה נגעה בשגרה. הלילה החל בקריסתו שלו והסתיים לקולות השמחה של משפחתו ולקולם המתוק של ילדיו השבים לחייהם הרגילים.
אך הכאב לא מש ממנו. מאז העזיבה הפתאומית של חלי סמוך לחג הפסח לפני שנים בודדות, הפכה התקופה הזו בכל שנה לתקופת זיכרון וצער. הלילה הזה במיוחד היה עבורו ליל שימורים. אמיר התהלך ברחבי הבית והחצר ללא מרגוע, סוקר את ימי אתמולו. מחשבות ותהיות מסוכסכות זו בזו טרדו את מנוחתו, המציאות התערבלה בחלקי דמיון, והכול הפך לכאוס לילי. לפנות בוקר, עם קרני השמש הראשונות, השתלטה על גופו תרדמה, דקות מספר לאחר שגמלה בו ההחלטה לתעל את כל מרצו וכספו למען שינוי מרחיק לכת בחייו.
רבאב (בעלים מאומתים) –
אמל חייאתי
ממליצה בחום. סיפור אהבה המתרחש בצל מציאות מדינית ותרבותית קשה. העלילה מעוררת תהיות ולבטים מוכרים מאוד, הסוף נראה ידוע ומובן מאליו. אך מתברר כלא צפוי ומעורר חשק לחזור ולקרוא מחדש. האם אהבה יכולה לחצות גבולות ולהתעלות על הכל?.
לימור –
אמל חייתי
סיפור אהבה שהתחיל במציאות לא צפויה בין אמיר קצין בצנחנים לבין אמל כתיבה משובחת מול מציאות לא פשוטה יוצרת ספר מקסים.