הקדמה
יום אחד נכנסתי למרכז הישראלי לטאי צ'י. בית הספר שכן מול שערי האוניברסיטה ואני, שהייתי אז סטודנט צעיר, התבקשתי לברר פרטים בשביל חבר שהתעניין. הוא מעולם לא הגיע, אבל אני התפתיתי לשיעור ניסיון, ואיתי עוד ארבעה "תיירים" בעולם זר ומוזר. אחרי שניסינו נואשות לחקות את התנועות החמקמקות של הסובבים ואז לשנן את שתי התנועות שלימדו אותנו, התאספנו בפינת האולם להדגמה קצרה. מאסטר ניר מלחי היה שם. אני כבר לא זוכר מה הוא אמר, אבל אני זוכר מצוין איך הניח ידיים על החזה שלי ולחץ. הנשימה שלי אבדה לכמה שניות. טובה לחיצה אחת מאלף מלים – וכמו שניר לפעמים אומר, "מה יש לומר כשאין מה לדבר."
ניר מלחי הוא בן קיבוץ שחזר בתשובה והפך לרב חרדי, תלמיד מרושל שהפך לאיש עסקים מצליח, לוחם שייטת מהולל שחלה בסרטן אלים ונאבק על חייו שנים רבות מעבר למה שקצבו לו רופאיו. כמו מאות אחרים, גם אני אימצתי לי אותו כמורה. הצטרפתי לשורות בית הספר כתלמיד חרוץ ובמשך שנים השתדלתי ללכת בדרכים שסלל עבורי. "אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ", אמרו חז"ל – והלב שלי חפץ מאוד. בתוך כמה שנים כבר למדתי בקבוצת מתקדמים ואפילו מצאתי את עצמי מלמד קבוצה קטנה ועיקשת במתנ"ס מקומי.
אל המלים פניתי רק לאחר שהתובנות החלו להתגבש. זה התחיל במחברת שרשמתי בה הגיגים ואחר כך חומר לימודי ממש, המשיך במאמרים שכתבתי לעיתון בית הספר ולבסוף הגיע גם לרשת האינטרנט, בסדרת טורים שפירסמתי. אבל כמה שלא הפכתי במלים, הן נותרו רק מלים: משהו יבש, שלא הצליח לייצג נאמנה את רוחו הגמישה והתוססת של עולם אמנויות הלחימה. יותר מכול חשבתי שהטקסטים זקוקים להמחשות – כמו הלחיצה ההיא, שהשאירה אותי המום בצורה שאף מלה לא מסוגלת לה. חיפשתי דוגמאות עד שהבנתי שאני מסתובב סביב המקור במקום לגשת ישירות אליו, אל המורה שלי. הנה אדם שאמנות הלחימה מלווה אותו מגיל צעיר ובכל צעד שעשה בחייו. הנה אדם שהגיע לפסגות הגבוהות. הוא ודאי יוכל להמחיש את מה שלמלים שלי קשה לספר. תמונה אחת שווה אלף מלים וכיוצא בזה.
כך התגבש הספר שלפניכם. לצד מאמרים פרי עטי תמצאו בו פרקים מעברו של ניר: אינדיבידואליסט מרדן שתמיד חיפש ופילס דרכים לא סלולות. כך עשה בילדותו בקיבוץ, בשירותו הצבאי ובחיפושיו אחר מורים לאמנויות לחימה בעולם. כך עשה גם כאשר חזר בתשובה וכאשר חזר לארץ והקים בית ספר – וכך הוא עשה ועושה עדיין כיהודי חרדי המשמש גם מאסטר לאמנויות לחימה, כאיש עסקים מצליח וכאדם הניצב מול מחלה סופנית ומתמודד עמה.
ביקשתי להציג בספר חיבור בין המציאות היומיומית בישראל לבין נקודת המבט הפילוסופית של אמנות הלחימה. המושג הכללי הזה, "אמנות לחימה", נִפְרַט בספר למרכיבים ארציים, שכל אחד מהם זוכה לדיון נפרד. הספר סוקר את ההיבטים הרעיוניים של אמנות הלחימה וממחיש את הדברים באמצעות שיחות עם ניר. השיחות עצמן התקיימו במשך כמה שנים, החל משנת 2007, ולטובתן התגייסו אנשים משכמם ומעלה, מומחים בעלי שם ומכרים של ניר מתקופות שונות בחייו. אנשים שיכלו לא רק לעודד את ניר לתרום מהידע שלו, אלא גם להעשיר את הדיון בידע שלהם: מנהל מחלקה בבית חולים; מאסטר בינלאומי בקראטה; פרופסור ללימודי מזרח אסיה; עובדת סוציאלית שהקימה ארגון העוסק בהגנה עצמית לנשים; מהנדס היי־טק חוזר בתשובה; איל נדל"ן; שר שהיה גם מפקד השייטת; שגריר ישראל ביפן. כל אלה משתתפים בספר שהוא דו־שיח – לפעמים חולק עולמות ולפעמים מחלק אותם. הקושי לכאורה לקשור שיחת חולין לעולם אמנויות הלחימה התפוגג תמיד כבר בדקות הראשונות של כל שיחה. למעשה, אני סבור שלניר יותר קשה לנתק משהו מאמנויות הלחימה מאשר לחבר אותו אליהן.
הערה קטנה באשר לתמלול השיחות. עשיתי את המיטב כדי לשמר את הרוח ואת הלשון של השיחות כפי שהתקיימו, אך פה ושם בכל זאת היו קיצורים מזדמנים, עריכות והידוקים למיניהם. כל אלה בוצעו בכוונה להקל על הקריאה, להבהיר את הדברים ולהיות נאמן ככל הניתן לכוונתם המקורית של הדוברים. את עצמי העדפתי להשאיר מחוץ לתמלול גם במקרים שבהם הייתי נוכח ומעורב בשיחות, ובכך לפנות את הבמה לדו־שיח קל לקריאה. אני מקווה מאוד שבתהליך העבודה על הספר לא חטאתי לדברים כפי שנאמרו בהקשרם. אם השתרבבו להם איזו טעות, איזה חוסר דיוק או דבר שנאמר שלא בהקשרו הכתוב, אני מתנצל על כך מראש, בפניכם ובפני הדוברים. במיוחד אמורים הדברים בניר מלחי עצמו, שהספר אמנם נושא את שמו ברשות, אך לא תמיד יכול היה להיות מעורב בגיבוש הטקסט ולוודא שהתוצאה אכן מקובלת על דעתו ותואמת את הלך רוחו.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.