אמת ולא יציב

לכל אחד מאיתנו יש אמונות רבות ושונות על העולם ועל כל מה שסביבנו. מנין אנחנו שואבים את האמונות הללו? עד כמה הן אמינות? המונח אמונה משויך פעמים רבות להקשר הדתי (אמונה באלוהים, בנסים וכדומה), אבל הוא משמש גם בהקשרים אחרים. בדרך כלל הוא מבטא משהו שלא היינו רוצים לכנות אותו "ידיעה". יש אפילו מימרה רווחת לגבי האמונה הדתית שהיא קרויה אמונה בגלל שאי-אפשר לדעת, לו היתה לנו ידיעה לא היתה זו אמונה. על אף שלדעתי זהו חוסר הבנה (מושגי-קטגוריאלי, בלי קשר להיותך אדם מאמין או לא), הדבר מבטא יחס מובלע שלנו למה שאנחנו מכנים אמונות.

יש המאמינים שאם רק נפעיל יד קשה כלפי המחבלים נפתור את כל הבעיות, ואחרים חושבים שרק הידברות ומשא ומתן יביאו את הגאולה והשלום המיוחלים. יש שמדברים על אי-נמנעותן של מלחמות, ואחרים בטוחים בסיכוי להגיע לשלום. יש אופטימיים שמאמינים בניצחון הטוב על הרע, ולעומתם הפסימיים שמאמינים בעוצמה לא פחותה בניצחון הרע על הטוב. יש שמאמינים בהתרחשותם של נסים ואחרים מלגלגים ובטוחים באי-אפשרותם של נסים. יש שמאמינים באלוהים, יהודי, נוצרי או אחר; אחרים תוקפים אותם: מנין לכם? אלו הזיות. יש שמאמינים בשדים, בחייזרים או בפיות. אחרים מאמינים בטוב המולד של האדם, ולעומתם מצטטים מתנגדיהם את הפסוק "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". יש (ובתוכם שר האוצר לשעבר, יאיר לפיד) שחושבים שתוכנית 0% מע"מ על דירות חדשות תשפר את מצבו הקשה של שוק הדיור בישראל, ואחרים (ובהם כנראה כמעט כל אנשי משרדו) מלגלגים עליהם. יש שבטוחים שרק סוציאליזם יביא לשגשוג כלכלי, כי הוא ינטרל את תחושות הקיפוח ואי-השוויון של העשירונים התחתונים, וכמובן מסתמכים על עובדות מוצקות (כולנו מכירים את סקנדינביה). אבל מתנגדיהם דוגלים בתוקף ובעוז בכלכלה חופשית, כלומר בתפיסות קפיטליסטיות לגווניהן, וגם הם מצטטים עובדות לא פחות מוצקות (הוי, אמריקה אהובתי). התפיסות הקפיטליסטיות הן כולן "חזיריות", כמובן בעיני הצד השני, שבעצמו מחזיק באופן לא פחות מובן מאליו בתפיסות "נאיביות" ו"לא מעשיות" (כלשונם של המתנגדים). אלו בוטחים בדטרמיניזם (אנשי מדע "נאורים", או לחלופין "כופרים וחסרי אמונה") ואלו שמים יהבם על חופש הרצון ("שוטים פרימיטיביים ומנותקים" שכמותם). ברבים מהוויכוחים הללו מעורבים גם מומחים (עם או בלי מירכאות), שכל צד מגייס ומצטט כתמיכה בשיטתו. כל זה כמובן לא מפריע לאף אחד מאיתנו להיות ממש משוכנע בעמדתו הרציונלית ולכנות את האחרים "מנותקים", "לא רציונליים" או סתם טיפשים. איש כיד נחרצותו הטובה עליו. יש שטורחים להביע בנימוס ובמתינות את ספקנותם הנאורה, אבל פעמים רבות זה לא נשמע ממש כן. בדרך כלל הם מוכנים להכיל את כל האחרים ובלבד שיחשבו כמותם. לאמונות שלנו יש נטייה להפוך לדוֹגמוֹת ודאיות ומוחלטות, וזאת נגד התובנה שמוטמעת בנו לא פחות חזק שאמונות הן עניין פרטי שלא ניתן, או לפחות קשה מאוד, להצדיקו. האם אמונות הן באמת חסרות הצדקה ובסיס? ואם כן, האם אדם רציונלי יכול בכל זאת לדגול בהן ולפעול להגשמתן?

עד כאן עסקנו בטענות שביסודן הן טענות עובדה. לגבי רוב ככל הטענות שהובאו למעלה, כולנו נסכים שבהינתן נסיבות מסוימות ואופני פעולה מסוימים נכון לומר שאו שטענה X אמיתית או שהיא שקרית. אחת המפלגות צודקת והאחרת טועה. הבעיה נמצאת בשאלה איך ניתן לברר ולהגיע למסקנה הנכונה אם היא אכן נכונה או לא. ועדיין, בדיוק מסיבה זו, רבים מתייחסים לטענות אלו כאל "אמונות", דווקא מפני שלא ניתן להוכיח אותן בצורה פשוטה (אם בכלל).

סוג אחר של אמונות קשור לתחום הערכי. כאן כבר לא עוסקים בטענות עובדה (אף שבדרך כלל יש גם לו קשר כלשהו לעובדות; התיחום ביניהם לא תמיד כה פשוט), ובכל זאת ניטשים גם כאן ויכוחים עזים בעוצמות דומות, ובצִדן לא פחות ביטחון בצדקת הדרך. יש שמאמינים בזכויותיו הטבעיות של האדם, ואחרים בשוביניזם ובעליונותו של גזע או לאום זה או אחר. יש שדוגלים בערכים סוציאליסטיים של שוויון, ואחרים בקפיטליזם ובערך החופש (הכלכלי). אלו רוממות הדמוקרטיה בגרונם, ואחרים דווקא מעדיפים מונרכיה. אלו בפשיזם הקולקטיביסטי ואלו עונים לעומתם בליברליזם אינדיבידואליסטי. אלו מאמינים בעליונותו של האדם הלבן ושל תרבות המערב ובאור ששני אלו מפיצים בעולם, ואחרים דוחים זאת כשתלטנות פוסט-קולוניאליסטית. ועוד לא אמרנו דבר על עמדות ואמונות בתחום האמנות והאסתטיקה. כל אלו הן טענות שלדעת רבים כלל לא נכנסות לקטגוריה של אמת או שקר, שהרי מדובר באמונות ובערכים, או בשיפוטים, ולא בעובדות.

זהו רק מבחר מקרי וחלקי של אמונות שונות וסותרות שאנשים מחזיקים בהן בעוצמה רבה. אמונות כאלו מבוססות על תחושה, או על סוג של ודאות פנימית, של האדם שמחזיק בהן. רבים מאיתנו מאשימים את אלו שמחזיקים באמונות שונות משלנו באי-רציונליות, בניתוק מהמציאות, בטיפשות, ברשעות ושאר מחמאות (רציונלי או נאור, כידוע, אלו כינויים שגורים למי שחושב או מאמין כמוני). תחושת הוודאות הפנימית הזאת, מה שדקארט כינה אווידנציה (=ברירות), מהווה לכאורה בסיס חזק ומספק לרבות מאמונותינו.

אבל האם תחושה כזאת היא באמת בסיס מספיק? האם הגיוני לסמוך על תחושות כאלה? קשה שלא לשים לב לכך שהתובנות האינטואיטיביות שלנו מלאות הטעיות ואשליות. מעבר לזה, ראינו בכל הדוגמאות שלמעלה שלאנשים שונים יש תחושות מנוגדות. לפעמים ניתן להצביע על מקורן הסביבתי (הבית והמשפחה, או החברה שבה גדלנו), ולפעמים לא. מקורן העובדתי האובייקטיבי הוא מפוקפק עד לא קיים. כך או כך, נראה לא סביר שהתחושה היא כלי אמין אם היא מוליכה אנשים שונים למסקנות שונות ואף מנוגדות. ובכלל, עצם העובדה שאני חש ודאות לגבי משהו אינה יכולה להיות ערובה לכך שהוא נכון. תחושת הוודאות עצמה יכולה לנבוע ממבנה נפשי מסוים או מדרכי חשיבה מולדות או נרכשות, מבית הגידול, ממקום החינוך ועוד. מי לידנו יתקע שיש קשר כלשהו בין המבנה (המולד או הנרכש) שלי והדברים שמשפיעים עלי לבין האמת, העובדתית או הערכית (אם בכלל יש דבר כזה)?

הדברים נראים אולי קבילים יותר לגבי ערכים, שכן שם אנשים לא מצפים למכניזם של אישוש והצדקה כמו שיש לנו לגבי עובדות (ועדיין זה לא מפריע להם להילחם על ערכיהם בעוצמה, בביטחון ובנחישות רבה). כיצד בכלל ניתן לאשש ערכים? כיצד נוכיח שערך החופש נכון יותר מערך השוויון, או ערך השלום גבוה יותר מערך הצדק והאמת, או להפך? רבים יאמרו שאין שום אפשרות לדבר על ערכים "נכונים", ולכן היעדרו של מנגנון ההצדקה מטריד אולי פחות בהקשרים ערכיים. אבל האם הכרה כזאת מאפשרת להילחם על ערכינו באופן שייחשב לא שרירותי? יתר על כן, ניתן לתקוף כך גם אמונות שנוגעות לעובדות (בקטעים שלמעלה מובאות דוגמאות משני הסוגים).

אפילו עובדות שנלמדות מתצפית ישירה חשופות למתקפות שונות, הלוא היו פילוסופים שהטילו ספק במה שאנחנו רואים. העובדה שנדמה לנו שאנחנו רואים משהו אינה אומרת בהכרח שהוא באמת ישנו שם בחוץ - אולי הכול אשליה? פילוסופים שונים הרחיקו לכת עוד יותר והטילו ספק בעצם קיומו של עולם חיצוני. למישהו מאיתנו יש תשובה טובה לשאלות אלו? אנחנו מכירים לא מעט תעתועי ראייה (פטה מורגנה, אך לא רק היא) ותעתועי חשיבה. אפשר למצוא באתרים שונים באינטרנט דוגמאות יפהפיות להטעיות כאלה. טוב, שאלות ספקניות קיצוניות שכאלה כנראה לא ממש מטרידות את האדם הסביר (וגם לא אותי, האדם הפחות סביר). אבל מה על היסקים עקיפים יותר שאנחנו עושים? כוונתי להיסקים שמוליכים אותנו לשלל המסקנות שהוצגו למעלה ודומותיהן.

כדי לחדד את הדברים, נתבונן בדוגמה מחיי היומיום. כשאני פוגש אדם לא מוכר ברחוב ושואל אותו "סלח לי, מה השעה?" או "איך אני מגיע למקום פלוני?", אני בדרך כלל נוטה לסמוך על מה שהוא אומר לי. מדוע? וכי אני מכיר אותו? מדוע אני מניח שהוא אדם ישר או שאין לו כוונות זדון כאלה או אחרות לגבַי? או שמא הוא סתם מסתיר את אי-הידיעה שלו כי הוא מתבייש בה? ואולי הוא מדבר איתי רק כדי שיראו שהוא מדבר עם אנשים? יש שיאמרו שהאמון הזה מבוסס על התרשמות בלתי-אמצעית שלי מהאדם שלפנַי. הוא נראה אדם אמין. יש לי תחושה חזקה שהוא דובר אמת, ולכן אני מאמין לו.

האם באמת יש לנו חוש כזה, או שבעצם מדובר באשליה? האם זה לא אותו חוש שמוביל אותנו להאמין בטוב לבו של האדם, או באי-נמנעותן של מלחמות? אבל כאן, יאמרו רבים, ההתרשמות מבוססת על הניסיון ולא רק על השערה בעלמא. השערה בדבר קיומו של חוש מולד כזה היא אולי ספקולציה לא מבוססת, אבל אם החוש הזה הוא יכולת שנוצרה מניסיון ארוך שנים, המצב נראה שונה. אם לאורך השנים פיתחתי יכולת שמאפשרת לי להבחין בין רמאים לאנשים ישרים, בין דוברי אמת לשקרנים, נראה סביר יותר לתת בה אמון (עברנו כאן מרציונליזם לאמפיריציזם). אך האם באמת פיתחנו יכולת כזאת? לכאורה נדמה שכן, לפחות בחיי היומיום. אבל אוסף המסקנות הנחרצות שהובאו למעלה מעידות שהיסקים כאלה לא תמיד עובדים.

גם אם זה אכן עובד, לא ברור איך באמת זה קורה. כיצד אנחנו לומדים מהניסיון? האם יש לכך בסיס, הצדקה או הסבר לוגי ושיטתי? האם מכניזמים שמצדיקים ומבקרים את הלימוד מהניסיון, ואת ההיסקים שאנחנו עושים בחיי היומיום שלנו, הם באמת אמינים?

הדברים חשובים עוד יותר ביחס להיסקים משפטיים, שקובעים גורלות של אנשים. גם שם עלינו לחפש בקרה ותשתית לוגית לדרכי ההיסק, כדי לא לעשות עוול. אנחנו עושים לא מעט היסקים כאלה גם במקומות שבהם אין לנו אפשרויות בקרה ובדיקה אם זה עובד או לא. לדוגמה, האמון שנותן שופט בעדים שבאים לפניו. מערכת המשפט מבוססת במידה רבה על אמון באנשים, ובפרט בעדים. מדוע מחליט השופט להעדיף את עדותו של העד על פני חפותו של הנאשם? ברור לכולנו שיש עדים שמשקרים או מסלפים מסיבות שונות. היכן עלינו לחשוש מפני עדות בעייתית ומתי אפשר לקבל את העדות ולהרשיע אדם. עדות כזאת קובעת גורלות של אנשים, ולכאורה היא מבוססת על התרשמות כזו או אחרת של השופט מהאנשים שלפניו (שבדרך כלל אינם מוכרים לו). עד כמה ניתן לתת אמון בהתרשמויות כאלה? העובדה שלשופט יש תחושה שיש לו יכולת כזאת לא אומרת שבאמת יש לו. זה לכשעצמו יכול להיות אשליה.

חשוב להבין שבדרך כלל השופט לא מקבל משוב. אין לו דרך לדעת אם והיכן הוא טעה, כי אין לו כלים בלתי-תלויים בראיות שלפניו שייתנו לו משוב. מן המפורסמות הוא שיש ויכוח סוער בין משפטנים על ערכן של הודאות של נאשמים. אבל הדבר נכון גם בנוגע לראיות נוספות מסוגים שונים.6 ומה על דיונים בתיקים של עבירות מין, שבהם בדרך כלל עומדת מילה מול מילה, וההכרעה מתבססת בעיקר על התרשמותו של השופט. לו היה לנו כלי המאפשר לבדוק את אחוז החפים שמוכנסים לכלא, איני יודע מה היתה התוצאה. כידוע, אחרי שהוכנסו בדיקות דנ"א כראיות קבילות למערכת המשפט האמריקנית התברר שלא מעט אנשים ישבו בכלא על לא עוול בכפם. טוב, כאן כבר יש לנו רמז לדרך מילוט אפשרית - המדע. אל חשש, נטפל גם בו בהמשך הדרך. אבל בינתיים הבה נמשיך בהיסקים יומיומיים.

ראיות אינן משמשות רק במשפט. גם היסטוריונים משתמשים בהן, וגם מדענים, בלשים ושוטרים. מה ההצדקה להיסקים כאלה? נראה שגם הם בנויים על יכולות שנוצרו מהניסיון על סמך מקרים שאותם כן יכולנו לבדוק. אבל גם כשניתן לבדוק זאת, הבדיקה עצמה בדרך כלל נשענת על המון הנחות מוקדמות. ייתכן שהמקרים שבהם פגשנו היו תוצאה של השפעות מקריות ונסיבות מזדמנות. סוציאליסטים מצביעים על דוגמאות להצלחת שיטתם ממדינות סקנדינביות, ואחרים דוחים את הדוגמאות הללו כבלתי-רלוונטיות למקרה הישראלי (עקב בעיות ביטחון, מנטליות שונה ועוד). אז אולי בכלל לא נכון ללמוד מהניסיון? ומה הצדקה לעצם ההשערה הזאת עצמה (שניתן ללמוד מהניסיון)?

אם נשוב לאמון שלנו באנשים מזדמנים, ניתן היה אולי להציע טיעון כללי, שלא מניח את חוש ההבחנה המיוחד הזה. בעבר פגשתי לא מעט אנשים שענו לי נכון, ומכאן אני מסיק שזהו המצב ברוב המקרים. אם כן, מניסיוני אני למד שרוב האנשים עונים אמת ביחס לשאלה ששואלים אותם (בוודאי כשאין להם אינטרס זר). יש כמובן יוצאי דופן, אבל בדרך כלל הסטטיסטיקה עובדת. לכן, גם בלי להניח הנחה מיוחדת על האדם הספציפי שלפנַי או על חוש מיוחד שפיתחתי, ניתן אולי להסיק שהנשאל שלפני דובר אמת. גם זה היסק לא פשוט, שהרי אני מניח כאן שהאדם שלפנַי דומה במובן כלשהו לאותם אנשים שפגשתי בעבר, ובמינוח אחר - אני בעצם מניח שהניסיון שלי מבוסס על מדגם מייצג. האם זה באמת כך?

שאלות דומות למדי ניתן להעלות גם ביחס להיסק הסטטיסטי הזה. כיצד אתה יכול לדעת שבכל פעם בעבר האדם שלפניך אכן אמר אמת? העובדה שלא תפסת אנשים בשקר לא אומרת שהם לא שיקרו. וייתכן גם שהם אמרו אמנם את האמת, אבל עשו זאת מסיבות מיוחדות שאפיינו את הנסיבות ההן. הבסיס לטיעונים הללו נראה רעוע משהו, מפני שהקשר שלו לניסיון שלנו הוא עקיף. מדובר כאן בהיסק מורכב למדי ולא במסקנה שעולה מתצפית ישירה או מהיסק פשוט על בסיס תצפית ישירה. בעצם ייתכן שאנחנו "חיים בסרט" שיצרנו לעצמנו, סוג של "מטריקס", ורוב ככל הסקת המסקנות הרציונלית שלנו אינו אלא אשליה.

ראינו שההיסק המשפטי בנוי גם הוא על שיקולים דומים, ולכן לא חף מהבעיות שמלוות את החשיבה היומיומית. מעבר לזה, גם המדע מבוסס על היסקים דומים. כשאנחנו פוגשים תופעה כלשהי ומציעים לה הסבר מדעי, תהליך ההיסק רווי בלא מעט הנחות סמויות ומהלכים מחשבתיים מורכבים. חוקי טבע לעולם אינם תוצאה פשוטה של תצפית. אף אחד מאיתנו לא ראה עדיין את חוק הגרביטציה, ובוודאי לא את כוח הגרביטציה. ראינו עצמים שנופלים אל הקרקע, והתרשמנו שמדובר בתופעה כללית ולא מקרית. מכאן הסקנו שיש חוק טבע כללי שמתאר אותה, חוק הגרביטציה. מתוך תצפיות ניסחנו את החוק הזה כך: כל שני עצמים בעלי מסה נמשכים זה לזה בכוח שעוצמתו עומדת בפרופורציה הפוכה לריבוע המרחק ביניהם (זהו חוק הגרביטציה של ניוטון). זה אינו אלא תיאור כללי של התופעות שבהן אנו צופים. אבל לאחר מכן אנחנו ממשיכים ומסיקים שקיים כוח שגורם לנפילה הזאת, כלומר קיים יש כלשהו שמחולל את ההתנהגות הזאת, ומכנים אותו כוח הגרביטציה. בסוף התהליך אנחנו ממשיכים וקובעים שהתמונה הזאת היא כללית ונכונה לכל עצם בעל מסה בכל מקום וזמן, בעבר או בעתיד, על כדור הארץ או מחוצה לו, ורק כעת ניתן לנסח את החוק הכללי: לעולם שני עצמים בעלי מסה מושכים זה את זה בכוח פרופורציונלי הפוך לריבוע המרחק שביניהם. מכאן אנחנו מרשים לעצמנו להסיק מסקנות לגבי העבר הרחוק (המפץ הגדול), לחזות אירועים עתידיים, להסביר תופעות שונות בחלל וגם לבנות מטוסים וחלליות, ובכך ליטול על עצמנו סיכונים לא פשוטים שמבוססים על האמון שלנו במסקנה המדעית שהתקבלה בדרך הלא פשוטה הזאת.

תהליך ההיסק הזה, שאולי נראה לנו פשוט במבט ראשוני, ובמקרים רבים אנחנו עושים אותו אפילו בלי להרגיש, מתברר כהליך שרווי בהנחות יסוד ובקפיצות לוגיות לא פשוטות. כיצד אנחנו יודעים שהעצמים שראינו את נפילתם לכדור הארץ לא היו מיוחדים? ואולי משהו שלא הבחנו בו גרם להם ליפול? מנין לנו שהחוק הזה, שנכון לגבי אותם עצמים במקום ובזמן שצפינו בהם, הוא בעצם חוק כללי שנכון תמיד? מנין לנו שיש בכלל חוק כללי כזה? וגם אם יש חוק כללי כזה, מדוע אנחנו מניחים שקיים כוח שמחולל אותו? כזכור, אף אחד מאיתנו לא ראה את הכוח הזה מעולם.

המדע וגם המשפט פיתחו דרכים שונות כדי לבקר את ההיסקים הללו ולהעריך את איכותם, ועדיין, גם הם לא חפים מטעויות ומסקנותיהם כמובן אינן ודאיות. אבל יותר מכך, היסקי היומיום שלנו נעשים בצורה הרבה פחות זהירה מהיסקים מדעיים שכאלה. כל אדם הבין שיש חוק גרביטציה עוד בטרם ניוטון ניסח אותו בצורתו הכללית והמדויקת יותר וביסס אותו על תצפיות שיטתיות. על סמך מה עשינו זאת? אנחנו יודעים שהאינטואיציה שלנו גם מוליכה אותנו לא פעם שולל, אז על מה מבוסס האמון שלנו בה?

דומני שכמעט כל אדם בתהליך ההתבגרות שלו מגיע להתבונן מחדש על האמונות (ערכיות ועובדתיות כאחד) שעליהן גדל. כמעט אין אדם שבמהלך התבגרותו לא שואל: מנין לנו זאת? יש לכם הוכחה? מי אמר שזה נכון? ניתן לתאר זאת כתרדמת חורף שאנחנו משרים על עצמנו מחשש מפני מה שנמצא בחוץ (ראו את המוטו בפתח החלק הזה), ובסופו של דבר חלק מאיתנו מנסה להתעורר ממנה. בהמשך הספר נפגוש את קאנט, שהתייחס לתופעה זו כאל התעוררות מתרדמה דוגמטית. אנחנו נחזור בהמשך גם לתהליך ההתבגרות הזה ולדרך שבה אנו יוצאים מהמבוכה הזו. זוהי בעצם השאלה שבה עוסק הספר.

לכאורה יש לנו אלטרנטיבה שלא סובלת מהסובייקטיביות המטרידה שתוארה עד כה. אולי באמת ניתן לא לסמוך על האינטואיציות, שהן משהו מבלבל מאוד ולא אמין, אלא ללכת לארגז כלים אחר, אמין יותר: הלוגיקה. עלינו לאמץ אך ורק טענות מוכחות, וכך נימלט מהאי-ודאות המתסכלת הזאת. אם נשוב לרגע אל המתבגר שלנו, פעמים רבות זהו המוצא שהוא חושב עליו. הוא מחליט בנחרצות להיות רציונלי ולא לקבל טענות רק מפני שמישהו, סמכותי, חכם ואהוב ככל שיהיה, אומר אותן. הוא מחליט להיות אחר, רציונלי באמת. הוא יקבל ויאמץ רק טענות מוכחות ולא אמונות ספקולטיביות.

כדי להבין את משמעות ההסתמכות על הוכחות וטיעונים לוגיים נקדיש את חלקו הבא של הספר להתבונן מעט בהם. לאחר מכן, אקדים ואומר כבר עתה, נתייאש גם מהם ונחזור לארגז הכלים האמפירי-מדעי. בעת החדשה נתפס ארגז הכלים הזה גם הוא כמושיע המתבקש מהתסכול שאליו הוליך הרציונליזם. בהמשך נתייאש גם ממנו וננסה להבין מדוע בעצם אנחנו עומדים בפני שוקת שבורה מובנית וצפויה. בהמשך נעבור ללוגיקה של היסקים מדעיים, משפטיים ובעצם מה שכינינו כאן יומיומיים, וננסה להבין כיצד, אם בכלל, הם עובדים. בסופו של דבר אנסה להציע מענה לתהיותיו של הנער המתבגר שלנו, או לפחות ללוות אותו בדרך ההתמודדות איתן. אציג כמה אופציות של התבגרות ומעבר לשלב השלישי, שאחרי עידן הנעורים; השלב שבו ניתן וחשוב לגבש ולאמץ עמדות ערכיות ואחרות ולהיפטר מהספקות והתהיות של הנער. השאלה החשובה היא כמובן איך עושים זאת ולאן מתקדמים הלאה. לקראת סוף הספר (ראו פרק 23 וגם בשני החלקים שאחריו), נשוב ונראה שפיתוח מכניזם כזה הוא הבסיס היחיד להתמודדות עם פונדמנטליזם.

ספרו של בועז סנג'רו, הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות, רסלינג 2014, מוקדש כולו לתיאור התופעה וגורמיה.