אמת וצדק 2: מרוץ נגד הזמן

"ובמדעים?"

"עוד פעם 100."

רמה שתקה לרגע. היא אהבה את איתמר, באמת שהיא אהבה אותו, והיא ידעה שהוא לא אשם שהוא תלמיד טוב כל כך, אבל בכל זאת, היה קצת מרגיז שהוא קיבל 100 בכל המקצועות.

רמה העבירה את הטלפון למצב רמקול, כי היא רצתה להחליף בגדים. היא עדיין לבשה את החולצה שהלכה בה ליום האחרון של שנת הלימודים, ועכשיו, יותר משעה אחרי שחזרה הביתה, היא רצתה להחליף אותה בחולצה רפויה ונוחה יותר. בזמן שלבשה את החולצה הרפויה היא המשיכה את השיחה דרך הרמקול. "אז מה, קיבלתָ 100 בכל המקצועות?"

"לא. בספורט קיבלתי 82," ענה איתמר. קולו היה ענייני, כאילו הציון הנמוך יחסית לא מעניין אותו, בדיוק כמו שהציונים הגבוהים לא מעניינים אותו.

"לפחות זה," ענתה רמה, כאילו בצחוק אבל גם קצת לא־בצחוק.

היא לא ראתה את איתמר מהבוקר, כי חגית המחנכת שיחררה כל תלמיד הביתה ברגע שקיבל את התעודה שלו. חגית חילקה את התעודות לפי אל"ף־בי"ת של שמות משפחה, ולכן רמה קיבלה את התעודה שלה לפני איתמר, כי השם כרמון מופיע לפני השם פלד. אבל ברגע שאיתמר הגיע הביתה הוא התקשר אליה. הוא הכיר אותה היטב וידע שציונים חשובים לה מאוד.

"ואיך היתה התעודה שלךְ?"

"לא כמו שלך, אבל בסך הכול בסדר." רמה לא רצתה לפרט, ובעיקר לא רצתה שאיתמר יבין עד כמה היא מאוכזבת מכך שהממוצע שלה הוא רק 89. היא ידעה שבעיני אחרים זה נראה ממוצע טוב ואפילו מצוין, אבל בעיניה לא.

כללית, השנה הזאת בהחלט לא הסתיימה כמו שרמה חשבה שתסתיים. אם מישהו היה שואל אותה רק לפני כמה חודשים איך היא מדמיינת את סוף כיתה ט', היא היתה מתארת תמונה אחרת לגמרי. היא היתה מתארת תמונה שבה היא מסיימת את השנה בתור החניכה המצטיינת של קבוצת תוֹרֶן, קבוצת המנהיגוּת הצעירה שהובילה את תיכון "מָנוֹרטֶק", התיכון שביישוב מנור שהיא עברה לגור בו רק בתחילת השנה. בתמונה הזאת היא לא היתה סתם החניכה המצטיינת, אלא החניכה האהובה על ירון מור, המנהיג הנערץ של היישוב, שהקים את הקבוצה והוביל אותה. בתמונה הזאת היא היתה גם התלמידה המצטיינת של כיתה ט'2, מוקפת חברים וחברות, וחצי מהזוג הנוצץ ביותר של הכיתה — היא ועילאי, הגולש החתיך וטוב הלב.

כן, אלה ללא ספק היו התוכניות שלה, אבל כמה הן היו רחוקות מהמציאות. במציאות היא נהייתה הילדה שכולם כועסים עליה, זאת שאף אחד לא רוצה לדבר איתה. או כמעט אף אחד, כי מעיין וליאון בכל זאת אמרו לה שלום מדי פעם. אבל רמה ידעה שמעיין וליאון מדברים איתה כי הם מרגישים שהם חייבים לה, הרי בתחילת השנה היא בחרה לצרף אותם למערכת עיתון בית הספר שהיא הקימה והפכה אותם מתלמידים שאף אחד לא שם לב אליהם לאנשים שכל בית הספר מכיר. ואפילו הם התרחקו ממנה רוב הזמן. אם הם דיברו איתה פה ושם, הם עשו את זה כי הם ריחמו עליה.

אלוהים, הם ריחמו עליה.

כן, היא איבדה הרבה מאוד בשנה הזאת. היא איבדה את כל מה שהתאמצה כל כך להשיג. ונכון, זה היה למען מטרה טובה — מטרה חשובה וצודקת — אבל מה זה עוזר לה עכשיו?

מזל שהיא לא לגמרי לבד. מזל שלפחות איתמר איתה. איתמר, שתמיד היה די דחוי בכיתה ושגם ככה כמעט אף אחד לא דיבר איתו, אבל שרמה ידעה איזה אדם אמיץ וחכם הוא, וכמה הוא חבר טוב. לא סתם חבר, אלא החבר שלה, והיא אהבה אותו. לפעמים היא חשבה שזה מספיק, שיותר מזה היא לא צריכה.

היא השחילה עוד יד אל חולצת הטריקו האהובה עליה — חולצה ישנה ומהוהה שהיתה גדולה עליה בשלוש מידות לפחות, שהיא קנתה עוד כשגרה עם אמא שלה בתל אביב — ואז ביטלה את מצב הרמקול והצמידה שוב את הטלפון לאוזן.

"אז מה," היא אמרה לאיתמר, "יש לנו עכשיו חופש גדול שלם. שבעים יום של אושר מוחלט."

"שבעים ושניים יום," תיקן איתמר. "ביולי וגם באוגוסט יש שלושים ואחד יום."

"עוד יותר טוב," אמרה רמה וחייכה.

פעם האמירות האלה של איתמר עיצבנו אותה. האמירות האלה שתמיד נשמעו מתנשאות, שחצניות, אנטיפתיות. כאילו המטרה שלו בחיים היא רק לתקן אנשים שטועים ולהוכיח שהוא עצמו הכי חכם. אבל מאז שהתקרבה אליו, היא הבינה שהיא טעתה. איתמר לא היה מתנשא וגם לא שחצן. הוא פשוט אמר את האמת, ואף פעם לא ניסה לייפות אותה. והיא למדה לאהוב את התכונה הזאת שלו.

מאז הצהרת האהבה של איתמר, רמה ואיתמר נהיו פחות או יותר זוג. פחות או יותר, כי הם אף פעם לא באמת הכריזו על כך, אבל זה היה איכשהו ברור להם, וזה היה כנראה ברור גם לשאר תלמידי הכיתה. "יופי, החייזר מצא את החייזרית," אמרה באחת ההפסקות בַּר, זאת שפעם היתה חברה של רמה ועכשיו שנאה אותה יותר מכולם. וכולם צחקו.

אם זה הפריע לרמה? ברור שכן. החברוּת שלה עם איתמר הלכה והתחזקה, אבל לא באמת הספיקה לה. היא רצתה חברוֹת, היא רצתה חוגים, היא רצתה את כל הדברים שהיו לה ושאיבדה. היא רצתה, בסתר לבה, לצאת כמו רוב התלמידים בכיתה למחנה הקיץ של תלמידי התיכון — מחנה מיוחד וכיפי של שבוע שלם באיזו חורשה לא רחוקה ממנור. כמעט כולם הכריזו שהם מתכוונים לצאת למחנה, אבל לרמה היה ברור שאין לה שום סיבה בעולם להצטרף אליהם. בשביל מה להעביר שבוע שלם עם ילדים שלא מדברים איתה? ששונאים אותה?

לא. רמה ידעה שבמהלך החופש הגדול היא תצטרך להסתפק בשני האנשים היחידים שנשארו לה באמת: איתמר ואמא שלה.

"טוב, איתמר," אמרה עכשיו רמה, "אני מתה מרעב ונראה לי שאמא שלי כבר גמרה להכין את ארוחת הצהריים. אז מה, נדבר אחר כך?"

"בטח," אמר איתמר, "וכן, גם לי לא יזיק לאכול משהו."

רמה סגרה את השיחה ואז ראתה הודעה בטלפון שלה.

הודעה ממישהי שהיא לא מכירה.