אנג’ל

ישבתי על כיסא מעץ בבית הקפה המקומי. בית קפה קטן, המציע ללקוחותיו קפה מר וחזק. לגמתי בגמיעות קטנות, בדיוק כמו שעשיתי מדי בוקר בשלושת החודשים האחרונים. הרכבתי משקפי שמש גדולים, כמו בכל התקופה האחרונה. מבטי התקבע על Fontana Di Trevi, מזרקת המשאלות האגדית, ברומא, כמו שהתקבע במאה הימים שחלפו מאז.

כמדי יום, המזרקה המתה אדם. עשרות אנשים - תיירים ללא ספק - במבטאים זרים, התלהבו לזרוק מטבעות לתוכה. זוגות שהיה אפשר לצייר את אהבתם בצבעים שקופים, נשים מבוגרות שנשאו את ראשן בגאווה שהסתירה את בדידותן. אפילו בחורים צעירים שהשתעשעו בכמיהות נסתרות.

סובבתי את פניי לצדדים, תנועה חדשה שסיגלתי לעצמי לאורך הזמן הזה.

חזיון תעתועים. זה הוא?

באחת נשימתי נעתקה.

ניערתי את ראשי. לא האמנתי. הוא מצא אותי? הוא הגיע אחריי עד לכאן? הוא התקדם לעברי בפסיעותיו הבוטחות, בחליפתו המעוצבת. יפה עד כאב. הגבר ששמט את עולמי. את חיי. אותי. אגרפתי את אצבעותיי שרעד קל עבר בהן. הרמתי שוב את מבטי.

זה לא הוא.

שמש פייסנית שיחקה עם קרני האור הנשברות בטיפות המים שניתזו מן המזרקה. איטליה הייתה יכולה להיות גם כל כוכב מרוחק אחר ברחבי הפלנטה. טובה, מכילה וחייכנית, עם שפה מתנגנת וזמן שאינו רודף אחרי עצמו. היא התאימה עצמה למשתוקקים וספגה לתוכה את המשתתקים. היא העלימה אותי בנאמנות.