אנחנו לא בקונצנזוס

פרק 1 | עוצמה מנומנמת

בשנת 1966 הגיעה התנועה הקיבוצית לאחד משיאיה. אומנם מספר חבריה באוכלוסייה הכללית ירד לכשלושה אחוז במחצית שנות ה־60, אך ייצוגה בכנסת ובממשלה הגיע לכדי ארבעה־עשר אחוז. שבעה־עשר מחברי הכנסת, לרבות היושב ראש קדיש לוז, היו חוזרים לקיבוציהם מדי סוף שבוע. בממשלה בראשותו של אחד ממייסדי קיבוץ דגניה ב', לוי אשכול, כיהנו עוד חמישה שרים שהיו חברי קיבוצים פעילים, ולפחות ארבעה שרים נוספים יכלו להתהדר בעבר קיבוצי זה או אחר. ולא בכדי: התנועות הסוציאליסטיות, שחברי הקיבוצים הצביעו להן, מנו 53 מנדטים, ובצירוף רפ"י בראשות בן־גוריון מנתה תנועת העבודה 63 מנדטים — רוב מוחלט.

התנועה הקיבוצית שגשגה ורשמה לעצמה הצלחות רבות: כ־230 קיבוצים בכל קצוות הארץ החזיקו משקים חקלאיים מתקדמים: רפתות מצוידות במכוני חליבה אוטומטיים, גני ירק מטופחים תחת יריעות פלסטיק, פרדסים וכרמים המושקים בטפטוף, לולי ענק מצוידים במערכות הזנה ושתייה אוטומטיות. בתי החרושת הקיבוציים זכו להצלחה כלכלית מרשימה: "פלסטופיל" של קיבוץ הזורע, מפעל השימורים של גן שמואל, "העוגן־פלסט" של קיבוץ העוגן. המיתון שפגע בשכבות החלשות בשנת 1966, כמעט שלא הורגש בקיבוצים. למרות הקיפאון הכלכלי בשנה זו, התחושה הכללית הייתה כי תימשך הצמיחה הכלכלית של הקיבוצים, לא במעט בזכות המדיניות הממשלתית של "האשראי המרוכז", שאפשרה הזרמת אשראי לקיבוצים ופיקוח על דרכי השימוש בו.

מרכזי התנועות שמוקמו בלב המסחרי המכובד של תל אביב הקרינו עוצמה שקטה. ברחוב לאונרדו דה וינצ'י 13 הלך והוקם מגדל בן שבע קומות ושלושה מרתפים. המבנה ייתן ביטוי, כך קיוו מתכנניו, למגוון פעילויותיו של ״הקיבוץ הארצי״, התנועה הארצית של קיבוצי ״השומר הצעיר״ שמנתה 73 קיבוצים. למרות המבנה הפדרטיבי של ״הקיבוץ הארצי״, למרכז התנועה ולמוסדותיו הייתה השפעה רבה על קיבוצי התנועה: מהלוואת כספים באמצעות הקרנות הכלכליות דרך הקצאת גרעינים של בוגרי ״השומר הצעיר״ לקיבוצים קטנים, תכנון משותף של ערבי התרבות ועד להמלצות (מחייבות למדי) על תקציבי ההלבשה וההנעלה של החברים.

כבר בשלבי התכנון היה המגדל התל אביבי צר מלהכיל מחלקות נוספות כמו המחלקה הטכנית, שהארכיטקטים שלה תכננו את בתי הקיבוצים ואת המבנים הציבוריים בהם, ומחלקת הבנייה שעובדיה בנו אותם. בשנת 1966 העסיקה מחלקת הבנייה 800 פועלים שכירים, 400 פועלי קבלן ועוד 50 עובדי משרד. היא בנתה גם תחנות "אגד" מרכזיות בחדרה ובצפת, מבני קירור וגשרים ומרכזי נופש — אך תמיד שמרה בקפדנות על סטנדרט הבנייה המחייב בקיבוצים עצמם: לא יותר מ־41.5 מטרים מרובעים לדירת חברים. בשנות ה־60 העידה דירת מגורים בגודל כזה על רמת חיים טובה: בהיעדר הצורך בחדרי ילדים, במטבח מאובזר ובחדר אכילה — שסופקו לחברי הקיבוץ במבנים הציבוריים — הקבילו חדרי החברים למגורי המעמד הבינוני בערים, ובתוספת בריכות השחייה והמרחב הכפרי אף עלו עליהם מעט.

החברה הקיבוצית הייתה באותן שנים חברה מלוכדת: הקונצנזוס החברתי והתרבותי התגבש במידה רבה באמצעות מערכת עיתונים תנועתית מגוונת, שמנתה לא פחות מתשעה ביטאונים לרבות עיתון יומי — "על המשמר". למרות הדיונים הסוערים שהתנהלו לעיתים מזומנות בבמות אלה, הן גם שיקפו את אחדותה החברתית והאידיאולוגית של התנועה שכונתה "קולקטיביות רעיונית", משמע, הסכמה מלאה של חברי הקיבוצים עם דעותיה של תנועת ״הקיבוץ הארצי״, ועם מפ"ם, מפלגתם. ״הקיבוץ הארצי״ הפעיל גם את מועדון צוותא לתרבות מתקדמת, שהשכיל למקם אי של תרבות סוציאליסטית בלב תל אביב ושילב פעילויות תרבות קיבוציות עם מופעים אוונגרדיים.

ללכידות החברתית תרמו גם ההתכנסויות השונות שגובו במבנה בירוקרטי איתן: מועצות התנועה, ישיבות הוועד הפועל, מזכירות "הקיבוץ הארצי", ומוסדות המפלגה שבה היה קשור "הקיבוץ הארצי" — מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת. הישגי המפלגה בבחירות שיקפו את עוצמת ההשפעה של התנועה הקיבוצית הקטנה יחסית על הפועלים בערים, ואף על הכפרים הערביים: מזה כ־15 שנים הייתה מפ"ם זוכה באופן קבוע בכשמונה עד תשעה מנדטים בבחירות.

בשנת 1966 הייתה תנועת "הקיבוץ הארצי" צעירה למדי: פחות מ־40 שנים חלפו מאז התאגדו שבעה קיבוצים של בוגרי "השומר הצעיר" להקמת התנועה, ומרבית המתכנסים היו עדיין בחיים. בחלק ניכר מהקיבוצים הוותיקים היו מרבית החברים המייסדים כבני 60. באי מרכז התנועה יכלו לפגוש בשני המנהיגים המיתולוגיים, מאיר יערי ויעקב חזן — יערי כפוף גו וזעוף פנים, וחזן זקוף קומה והדור בלורית לבנה — פוסעים במסדרונות, משתתפים בישיבות ומטביעים את חותמם על כל החלטה תנועתית או מינוי אישי. זכות המילה האחרונה הייתה שמורה להם בכל דיון, ויהא זה נושא פוליטי חשוב שבו עוסקת הממשלה או זוטות כגון האם לחייב קיבוץ מסוים להוציא שליח לתנועה החינוכית, למרות הטענות על נחיצותו ברפת.

אפילו בספורט הייתה ל"קיבוץ הארצי" ליגה משלו. בשנים אלה השתייכו תשע מתוך שתים־עשרה קבוצות הליגה הלאומית לכדורעף לקיבוצי "השומר הצעיר". הכדורעף כאילו הומצא עבור בני הקיבוצים. בניגוד לכדורסל, אחיו הבכור והאגרסיבי, הכדורעף אינו מאפשר כל מגע פיזי בין היריבים: הוא בנוי על שתי מסירות אלגנטיות בקצות האצבעות במחצית האחת של המגרש המסתיימות בהנחתה עוצמתית מעל לרשת לעבר המחצית השנייה של המגרש. במגרשי הכדורעף של הקיבוצים התגלמה כביכול רוח הסולידריות, שיתוף הפעולה והיעדר האלימות, שאמורים היו לאפיין את התנועה הקיבוצית כולה. התחרותיות והאגרסיביות שבהנחתה המסיימת היו מופנות אל הצד השני.

התנועה הקיבוצית נראתה בשנים אלה לא רק כצודקת יותר אלא גם כיעילה ומוצלחת יותר. וכי מי יוכל להתחרות בנינוחות הכפרית של מדשאות הקיבוצים בשעות אחרי הצוהריים, במימיהן הכחולים והמזמינים של בריכות השחייה שנחנכו זה עתה, בתהלוכות החקלאיות של חג הביכורים, בהישגי היצוא של התעשייה הקיבוצית, באורחות החיים השוויוניים והשיתופיים המעניקים ביטחון חברתי וכלכלי לחברים ועתיד מבטיח לבניהם?

בקיץ של 1966 התקיימה בגבעות המיוערות שליד שער העמקים "השומריה", מחנה ענקי של בני השכבות הבוגרות ב"שומר הצעיר" בהשתתפות כ־7,500 מדריכים וחניכי התנועה מהקיבוצים ומהערים. מבני ענק הוקמו מגזעי איקליפטוס וחבלים, ריקודי מעגל ורונדו נרקדו, ודיונים נלהבים נערכו במשך שלושה ימים ולילות בשמש החמה ובערבים הקרירים של עמקי הצפון. האבות המייסדים באו להתפעל ממעשי הבנים: "אנחנו לא בזבזנו נעורינו", אמר מאיר תלמי, מזכיר "הקיבוץ הארצי", בדברי הברכה שלו, "תנועתנו אינה מביטה אחורה בזעם. על כתפי האב יושב בנו הצעיר שאופקיו רחבים יותר. [...] לקיבוץ לא יגיע אדם המבקש רק בית ונחלה".

סימנים של סטגנציה

אך האומנם התרחבו אופקי התנועה או שמא קפאו במקומם? במערכת חזקה ומפוארת זו החלו להופיע סימני סטגנציה. מזה שנים הסתמן בתנועה תהליך של התבצרות פנימית כמעט ללא גידול או פריצה למשימות חדשות. מספר החברים ב"קיבוץ הארצי" עלה רק במעט באותן שנים ומנה לא הרבה יותר מ־15,000 איש ואישה. מאז אמצע שנות ה־50 הוקמו רק שני קיבוצים חדשים: שדה יואב ואדמית. חלק ניכר מהקיבוצים שהוקמו אחרי מלחמת 1948 סבלו מבעיות חברתיות וכלכליות קשות, ואילו בקיבוצים הוותיקים ניכרה מגמה של הסתגרות תוך הפעלת לחץ מתמיד להעלאת רמת החיים. מתח מתמיד שרר בין התקנונים הנוקשים, שעיגנו את אורחות החיים של הקולקטיביות הקיבוצית, לבין חתירתם של חברים רבים למעט רכוש פרטי, לקידום אישי או לרכישת השכלה. מתח דומה נוצר בין תביעת המנהיגים החברתיים להמשיך ולקיים את עקרון העבודה העצמית, שמשמעה הימנעות מהעסקת פועלים שכירים בשכר נמוך, לבין ההעסקה של פועלים שכירים מעיירות הסביבה במפעלי התעשייה הקיבוציים. כל אלה ביטאו את הפער המתרחב והולך בין האידיאולוגיה האוטופיסטית המוצהרת בעיתונות התנועתית ובכינוסים החגיגיים לבין היום יום הקיבוצי בלול, במטבח או בחדרי החברים. השערורייה שחולל ספרו החדש של סופר צעיר, חבר קיבוץ חולדה בשם עמוס עוז, חשפה לפתע פערים אלה.

"מקום אחר", שפורסם על ידי "ספריית פועלים" (עוד אחד ממפעליה התרבותיים רבי ההשפעה של התנועה) עורר ציפיות גדולות בקרב קוראיו של הסופר הצעיר, שספרו הקודם "ארצות התן" זכה להערכה רבה בקרב יודעי דבר. אך מה מרה הייתה אכזבתם של הקוראים — רבים מהם מנויי "על המשמר" שרכשו את הספר במחיר הנחה — כשגילו כי בספרו של עוז המחנך ראובן חריש שוכב עם ברונקה אשת נהג הקיבוץ, וזה מעבר את נגה בת המחנך הרומנטית, וכי הנער עידו, אין ליבו לדברי הנאום החגיגיים ולדגלים המתבדרים ברוח, אלא לרגליה החסונות ומכוסות הפלומה השחורה של חסיה, חברת הקיבוץ המבוגרת המתחככת בו. אחד המבקרים כתב: "בתחום העיקר מסתנן הטפל בעוז ובעוצמה והדברים הגדולים מתאבקים בדברים הקטנים, ואלה האחרונים מנצחים". הגדיל לעשות יהודה טובין, חבר קיבוץ בית זרע, שכתב מאמר גדול ב"על המשמר" שקבע בעגמימות:

ונודה: קשה לנו לקרוא יצירה של חבר קיבוץ הכותב על הקיבוץ ונשאר על פני השטח, איננו מעמיק לחדור למתרחש, למתהווה, למאבקים הבלתי פוסקים, הגלויים והנסתרים, למאמצים המושקעים על ידי האיש והחברה במסכת החיים הסגולית של הקיבוץ.

אך הסופר מחולדה עוד יצא בחסד בהשוואה למה שעלה בגורלו של המחנך יהושע סובול ששנה לפני כן (1965) נאלץ לעזוב את קיבוץ שמיר לאחר שסיפור שפרסם בכתב העת "קשת" בשם "מעשה אבות", הציג תיאור אכזרי של הקיבוץ שבו בני הדור השני, אנשי המשק הבהמיים והגסים, הם ההמשך המאכזב של דור הנפילים שייסד, הקים ובנה את הארץ.

למסקנות זהירות יותר יגיע מעט מאוחר יותר הפסיכולוג ברונו בטלהיים, שערך בשנת 1964 מחקר בקרב בני הדור השני בשלושה קיבוצים. הוא זיהה את החסך ביחסים האינטימיים שהושפע מהניתוק מבית ההורים, את המעצורים הרגשיים המתפתחים עקב כך ואת תחושת הביטחון והרציפות שמקנה לבני הדור השני קבוצת הגיל שבה גדלו. מסקנתו של בטלהיים הייתה כי החינוך הקיבוצי הצליח אומנם במשימתו ליצור "טיפוס יהודי חדש", אך אין בחייהם של בני הקיבוץ שום היבט אידיאליסטי.

סוגיית בני הדור השני בקיבוץ אכן הייתה נקודה רגישה במיוחד, שכן היא נגעה ביכולתו של הקיבוץ להמשיך ולהתקיים גם בדורות הבאים, תוך שהוא מוביל "יוזמות חלוציות" ומהווה מודל ל"חברת העתיד". שלא במקרה התחוללה שערורייה נוספת דווקא כאשר הובלטה הצטיינותם של בני הקיבוצים בצה"ל. באוקטובר 1966 פורסמו תוצאותיו של מחקר סוציולוגי של ד"ר יהודה אמיר בנושא בני הקיבוצים בצה"ל. ממצאיו של אמיר, ראש מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל לשעבר, היו מבוססים על המבחנים הפסיכוטכניים והסוציולוגיים שנערכו לחיילי שירות החובה ובקורסי הפיקוד. התוצאות שיקפו נוכחות גבוהה של בני הקיבוצים בקבוצות האינטלגנציה הגבוהות של המגויסים לצה"ל, לעומת נוכחות זניחה בקבוצות האינטליגנציה הנמוכות ביותר. כמו כן הראו הממצאים עדיפות מובהקת של בני הקיבוצים וחניכי קיבוצים על שאר המתגייסים במדדים של השכלה, ידיעת השפה העברית, התנדבות, התאמה לפיקוד והצלחה בקורסים פיקודיים.

ממצאיו של אמיר, שהתקבלו בשביעות רצון בתנועה הקיבוצית, הותקפו בחריפות מימין ומשמאל. במאמר ב"הארץ" כתב בנימין עמידרור כי מסקנות המחקר מוטעות, וכי אל לצה"ל להסתמך בעתיד על מיעוט קטן של בני הקיבוצים הנמצא ממילא בסכנת הצטמקות. ואשר להתנדבות, ציין עמידרור, כי גם האס־אס היה בנוי על התנדבות וכמוהו גם גדודי הסיקים בצבא הבריטי. אך בעיקר, כך טען עמידרור, רב החשש שמחקר זה יעורר רגשי עליונות בלתי מוצדקים בבני הקיבוצים. "על המשמר" הגיב למאמרו של עמידרור בחריפות בהדגישו את היסוד ההתנדבותי המתמשך של הווי הקיבוצים. אך ב"ידיעות אחרונות" כתב בועז עברון, פובליציסט רדיקלי, כי "התקופה החלוצית של מרבית של הקיבוצים הסתיימה זה מכבר ולא ניתן עוד להסתמך על עברם ההרואי".

התקפות עזות אלה נענו בחריפות על ידי עיתונאי התנועה, אך ספק אם שרטו ולו במקצת את מעטה הגאווה של התנועה הקיבוצית. מספר שבועות לאחר פרסום הפולמוס נפתחה המועצה הל"ז של "הקיבוץ הארצי" "ברוב עם" ו"באווירה חגיגית" בקיבוץ ניר דוד. המועצה היוותה מפגן רב עוצמה לליכודו של "הקיבוץ הארצי" — 600 צירי המועצה ועוד 600 חברי הקיבוצים השכנים מילאו את אולם ההתכנסות עד אפס מקום. לאחר תרועת החצוצרה ושירת ההמנונים ישבו יחדיו לשמוע את נאומי הפתיחה לדיון בשאלה החשובה של "החברוֹת [הנשים] בקיבוץ". מאיר יערי, המנהיג הוותיק שהתכבד כרגיל באחד מנאומי הסיכום, לא יכול היה להוסיף הרבה לנושא הדיון המרכזי, אך בדבריו הדהדה לפתע תחושת הסכנה לקפיאת התנועה שאותה הוליך ב־40 השנים האחרונות:

הבית הקיבוצי אינו משמש רק מקום של חמימות, סיפוק והנאה. מתוכו אנו יוצאים למאבק על מחר טוב יותר ועל מילוי שליחותנו ההיסטורית. בצאתנו מהבית הזה, אנו מעמידים בראש מאוויינו את המאבק על נפש הנוער. [...] אם בראש ההסתערות על נפש הנוער לא יתייצב הנוער שלנו — נדשדש במקום אחד.

מה עמד באותה עת לעיני המנהיג המזדקן? צירי הוועידה שדנו בנושאים זרים לו כמו הפחתת שעת עבודה לנשים והכרה בחשיבות הקוסמטיקה? צעירי הקיבוצים ששוב אינם ששים למלא משימות תנועתיות? האם לפתע ראה לנגד עיניו את בנו חיים יערי, קצין צעיר ומבטיח, שחידת היעלמותו לפני כשנתיים העסיקה את התנועה והמדינה במשך חודשים ארוכים, בטרם התגלה כי שלח יד בנפשו בהשאירו אחריו מכתב מריר:

המשק, התנועה והאידיאלים — הם אינם נראים לי בלתי צודקים, אלא מיושנים, חסרי אונים, שרויים בנסיגה מתמדת. אני עצמי חונכתי על כל זאת, איני יכול להסתגל ולהאמין במשהו אחר — ואיני יכול להמשיך בזאת.

חיים יערי כרע תחת ציפיות האבות המייסדים. האם יהיה מי שיעמוד בהן?