1
ווֹק ניצב בשולי ההמון המשולהב, אחדים מהם הכיר מרגע לידתו, אחרים מרגע לידתם.
נופשים עם מצלמות, כוויות שמש וחיוכים חביבים, לא יודעים שמים שוחקים לא רק עצים.
התקשורת המקומית התייצבה, כתבת של KCNR. "אפשר לקבל הצהרה, צ'יף ווקר?"
הוא חייך, תחב את ידיו לעומק הכיסים ותכנן נתיב מילוט בדיוק כשאנשים עצרו את נשימתם.
נשמע רעש מקוטע, והגג קרס והתרסק במים. חתיכה אחר חתיכה, היסודות נחו גולמיים ושלדיים, כאילו בית הוא רק מבנה. אבל זה היה ביתה של משפחת פֶרלוֹן עוד מימי ילדותו של ווק, אז האוקיינוס היה במרחק שני דונמים משם. אבל שנה קודם לכן הצוק התחיל להתמוטט והקיפו אותו בסרט אזהרה. אנשי רשות הטבע של קליפורניה הגיעו מדי פעם כדי למדוד ולהעריך.
המולת מצלמות והתרגשות מגונה השתררו כשלוחות הצפחה נפלו כמו גשם ואילו המרפסת הקדמית המשיכה להיאחז בקרקע. מילטון, הקצב, צנח על ברך אחת וצילם תמונה מנצחת של תורן נטוי ובראשו דגל מתבדר ברוח.
הבן קטן של משפחת טאלו התקרב יותר מדי. אמו משכה חזק בצווארון חולצתו והוא כשל לאחור ונפל על התחת.
השמש שקעה מאחורי המבנה ופילחה את המים בחתכים של כתום וסגול וגוונים ללא שם. הכתבת קיבלה את מבוקשה, פרידה מחתיכת היסטוריה קלושה וכמעט לא נחשבת.
ווק הביט סביבו וראה את דיקי דארק, שהשקיף על הנעשה באדישות. הוא עמד כמו ענק, קרוב לשני מטרים. איש נדל"ן, הבעלים של כמה בתים בקייפ הייבן ושל מועדון על כביש קָבּריוֹ, מסוג המקומות שבהם מחירו של החטא הוא עשרה דולר, ונתח קטן של מוסר.
הם עמדו עוד כשעה, רגליו של ווק התעייפו, עד שהמרפסת נכנעה. הסקרנים התאפקו ולא מחאו כפיים, הסתובבו וחזרו אל הברביקיו והבירה והמדורות, שלהבותיהן נופפו אל ווק בסיור הערב שלו. הם חצו שביל מרוצף וחומה נמוכה אפורה, בנויה בלוקים ללא טיח אבל איתנה. מאחור נראה עץ המשאלות, אלון גדול ורחב, שענפיו נתמכו בסדים. קייפ הייבן הישנה עשתה כמיטב יכולתה כדי להישאר.
ווק טיפס פעם על העץ הזה עם וינסנט קינג, כל כך מזמן שזה בקושי נחשב. הוא הניח יד רועדת על האקדח, יד שנייה על החגורה. היתה לו עניבה, הצווארון נוקשה, הנעליים מבריקות. היו שהתפעלו מכך שהוא השלים עם מקומו בעולם, אחרים ריחמו עליו. ווקר, קברניט ספינה שמעולם לא עזבה את הנמל.
מבטו צד את הנערה שהתקדמה נגד זרם האנשים ואחזה בידו של אחיה, שנאבק לעמוד בקצב.
דאצ'ס ורובין, האחים רדלי.
הוא התקדם לעברם בריצה קלה, כי הוא ידע כל מה שאפשר לדעת עליהם.
הילד היה בן חמש ובכה בלי קול, לילדה מלאו זה עתה שלוש־עשרה והיא אף פעם לא בכתה.
"אמא שלכם," הוא אמר. הוא לא שאל, אלא הצהיר על עובדה טרגית כל כך, שהנערה לא טרחה אפילו להנהן ורק הסתובבה והמשיכה להוביל.
הם חלפו ברחובות המדמדמים, בשלוות גדרות העץ ושרשרות האורות. הירח עלה, הנחה ולעג, כמנהגו זה שלושים שנה. על פני בתים מפוארים, זכוכית ופלדה שנאבקו בטבע, נוף של יופי נורא.
לאורך רחוב גֶ'נֶסי, שם ווק עוד גר בבית הישן של הוריו, הלאה אל אייבי רנץ' רוד ואל בית משפחת רדלי. תריסים מתקלפים, אופניים הפוכים, גלגל נח לצדם. בקייפ הייבן, כל גוון מתחת למושלם היה יכול להיות באותה מידה שחור.
ווק השאיר את הילדים מאחור ורץ במעלה השביל. שום אור לא בקע מן הבית מלבד ריצוד הטלוויזיה. הוא ראה שרובין ממשיך לבכות, ודאצ'ס ממשיכה להביט, מבט נוקשה ונוטר טינה.
הוא מצא את סטאר על הספה, בקבוק לצדה, בלי כדורים הפעם, נעל אחת והרגל השנייה יחפה, בהונות קטנות, ציפורניים צבועות.
"סטאר." הוא התכופף וטפח על לחייה. "סטאר, תתעוררי." הוא דיבר בנחת כי הילדים עמדו בדלת, זרועה של דאצ'ס מונחת על אחיה, שנשען עליה בכבדות, כאילו לא נותרו עצמות בגופו הקטן.
הוא אמר לנערה שתתקשר לשירותי החירום.
"כבר התקשרתי."
הוא הרים את העפעף של סטאר באגודלו וראה רק לבן.
"היא תהיה בסדר?" קולו של הילד.
ווק העיף לעברו מבט, ייחל לשמוע צופרים, מסונוור מהשמים הבוערים.
"אולי תצא ותחכה להם?"
דאצ'ס הבינה את כוונתו והוציאה את רובין.
סטאר התנערה פתאום, הקיאה קצת ושוב התנערה, כאילו אלוהים או המוות לפתו את נשמתה וחילצו אותה בכוח. ווק נתן לה זמן, שלושה עשורים חלפו מאז וינסנט קינג וסיסי רדלי, וסטאר עדיין מלמלה מילים על נצחיות, התנגשות העבר והעתיד, כוחות שהסיטו את העתיד ומעולם לא החזירו אותו למסלולו.
דאצ'ס תיסע עם אמה. ווק ייקח את רובין.
היא הביטה על הפרמדיק בעבודתו. הוא לא ניסה לחייך והיא היתה אסירת תודה. הוא הקריח והיה מיוזע ואולי כבר נמאס לו להציל את הנחושים כל כך למות.
זמן־מה הם עמדו בחזית הבית, בדלת פתוחה אל ווק, שנמצא שם כמו תמיד, ידו על כתפו של רובין. רובין נזקק לנחמה של מבוגר, לתחושת ביטחון.
מעבר לכביש נעו וילונות, וצללים העבירו ביקורת אילמת. פתאום, בקצה הרחוב, היא ראתה ילדים מבית הספר שלה, מדוושים במרץ, סמוקי פנים. חדשות התפשטו מהר בעיירה שבה הכותרות עסקו בדרך כלל בחלוקת קרקעות.
שני הבנים נעצרו והפילו את האופניים שלהם ליד הניידת. הגבוה יותר, קצר נשימה, בלוריתו דבוקה למצחו, צעד לאטו לעבר האמבולנס.
"היא מתה?"
דאצ'ס זקרה את סנטרה, נעצה בו עיניים ולא הסירה אותן. "לך תזדיין."
הדלת נסגרה והמנוע הרעים. זכוכית מעושנת העכירה את העולם.
מכוניות התפתלו בעיקולים עד שצנחו מהגבעה, האוקיינוס השקט מאחור, סלעים מזדקרים מהמים כמו ראשי טובעים.
היא השקיפה עד לסוף הרחוב שלה, היכן שהעצים התמתחו ונפגשו בפֶּנסָקוֹלה, ענפים כמו ידיים שלובות בתפילה לשלום הנערה ואחיה, והטרגדיה המתמשכת שהחלה זמן רב לפני שנולדו.
לילה פגש לילה זהה לו, וכל אחד מהם בלע את דאצ'ס במלואה, עד שידעה שלא תראה עוד יום, לפחות לא כמו ילדים אחרים. בית החולים נקרא ונקור היל, ודאצ'ס הכירה אותו יותר מדי טוב. כשלקחו את אמה, היא עמדה על הרצפה הממורקת שהחזירה את האור, עינה נעוצה בדלת עד שווק הכניס את רובין. היא ניגשה אל אחיה ואחזה בידו, הובילה אותו למעלית ועלתה לקומה השנייה. בחדר המשפחות האפלולי היא הצמידה שני כיסאות. ממול היה מחסן, ודאצ'ס התכבדה בשמיכות רכות והפכה את הכיסאות לעריסה. רובין עמד עקום, העייפות כבר סחפה אותו, הקיפה את עיניו בעיגולים כהים.
"אתה צריך פיפי?"
הנהון.
היא לקחה אותו לשירותים, חיכתה כמה דקות ווידאה שהוא שוטף את הידיים היטב. היא מצאה משחת שיניים, סחטה מעט על אצבעה והעבירה אותה על שיניו וחניכיו. הוא ירק, היא טפחה על פיו במגבת.
היא עזרה לו לחלוץ נעליים ולטפס מעל מסעדי הכיסאות, והוא הצטנף כמו חיה קטנה כשכיסתה אותו.
עיניו הציצו החוצה. "אל תעזבי אותי."
"בחיים לא."
"אמא תהיה בסדר?"
"כן."
היא כיבתה את הטלוויזיה, החדר החשיך, אורות החירום צבעו רק אותם באדום, והיו חלשים כל כך שהוא נרדם עד שהגיעה לדלת.
היא עמדה באור הרפואי, בגבה לדלת; היא לא תיתן לאף אחד להיכנס, יש עוד חדר משפחות בקומה השלישית. כעבור שעה ווק חזר ופיהק כאילו היתה לו סיבה. דאצ'ס ידעה איך נראים הימים שלו, נוסע בכביש קָבּריוֹ, כל הקילומטרים המושלמים האלה מקייפ הייבן והלאה, בכל מצמוץ דממת גן עדן שאנשים חצו את כל הארץ עד שמצאו אותה, קנו שם בית והשאירו אותו ריק עשרה חודשים בשנה.
"הוא ישן?"
היא הנהנה בראשה.
"שאלתי על אמא שלך, היא תהיה בסדר."
הנהון נוסף.
"לכי תשתי משהו, אולי מיץ, יש מכונה ליד ה —"
"אני יודעת."
הצצה נוספת לחדר, והיא ראתה שאחיה ישן בשלווה. היא ידעה שלא יזוז עד שתעיר אותו.
ווק הושיט לה שטר של דולר, היא לקחה אותו בהסתייגות.
היא חצתה את המסדרונות, קנתה מיץ ולא שתתה אותו. היא תשמור אותו לרובין כשיתעורר. היא הציצה לחדרים, קולות של לידה ודמעות וחיים. היא ראתה קליפות אדם ריקות וידעה שלא יחלימו. שוטרים הובילו גברים רעים עם זרועות מקועקעות ופנים מדממות. היא הריחה את השיכורים, את האקונומיקה, את הקיא והחרא.
היא חלפה על פני אחות שחייכה כי רובן כבר הכירו אותה, עוד ילדה שהגורל חילק לה קלפים גרועים.
כשחזרה, היא ראתה שווק הציב שני כיסאות ליד הדלת. היא הציצה על אחיה והתיישבה.
ווק הציע לה מסטיק והיא נענעה בראשה.
היא ידעה שהוא רוצה לדבר, לזיין לה את השכל על שינוי, מעידה קלה בדרך ארוכה, שבסופה הכול יהיה בסדר.
"לא התקשרתָ."
הוא הביט בה.
"לָרווחה. לא התקשרת."
"אני צריך." הוא אמר זאת בעצב, כאילו אכזב אותה או מעל בתפקידו — היא לא ידעה.
"אבל אתה לא תתקשר."
"לא."
הבטן שלו מתחה את חולצת החאקי. לחיים תפוחות, אדמדמות, של ילד מפונק שהוריו מעולם לא סירבו לו. ופרצוף פתוח כל כך, שהוא לא יכול לשמור אפילו סוד אחד. סטאר אמרה שהוא גבר שכולו טוב, כאילו יש דבר כזה.
"אולי תישני קצת."
הם ישבו עד שהכוכבים קדו לאור ראשון, הירח שכח את מקומו ונאחז כמו כתם ביום החדש, תזכורת למה שאבד. ממול היה חלון. דאצ'ס עמדה לידו והצמידה את ראשה לעצים ולטבע הנופל. שירת ציפורים. במרחק היא ראתה מים, נקודות שהיו ספינות מכמורת זוחלות על פני הגלים.
ווק כחכח בגרונו. "אמא שלך... אולי היה איזה גבר —"
"תמיד יש גבר. כשמשהו דפוק קורה בעולם, תמיד יש גבר."
"דארק?"
היא לא הגיבה.
"את לא יכולה לספר לי?" שאל.
"אני פורעת חוק."
"נכון."
סיכת פרפר הייתה נעוצה בשערה והיא שיחקה בה. היא היתה רזה מדי, חיוורת מדי, יפה מדי כמו אמא שלה.
"נולדה שם תינוקת." ווק ניסה להחליף נושא ולשפר את האווירה.
"איך קוראים לה?"
"אני לא יודע."
"מתערבים על חמישים דולר שלא קוראים לה דאצ'ס."
הוא צחק ברוך. "שם נדיר ואקזוטי. את יודעת שהתכוונו לקרוא לך אמילי."
"קָשָׁה־מָרָה תְהִי הַסּוּפָה."
"בדיוק."
"היא עדיין מקריאה את זה לרובין." דאצ'ס התיישבה, שיכלה את רגליה, עיסתה שריר, נעל הספורט שלה היתה רופפת ובלויה. "זאת הסוּפה שלי, ווק?"
הוא לגם קפה כאילו חיפש תשובה לשאלה בלתי אפשרית. "אני מעדיף את השם דאצ'ס."
"תדבר איתי אחרי שתנסה אותו קצת. אם הייתי בן אולי היו קוראים לי סוּ." היא השעינה את ראשה לאחור וצפתה בפסים המנצנצים. "היא רוצה למות."
"לא נכון. אל תחשבי ככה."
"אני לא מצליחה להחליט אם התאבדות היא מעשה אנוכי או התחשבות בזולת."
בשעה שש הוציאה אותה אחות.
סטאר שכבה, צל אישה, ועוד פחות מכך אֵם.
"הדוכסית מקייפ הייבן." סטאר, בחיוך חלוש. "הכול בסדר."
דאצ'ס צפתה בה, ואז סטאר פרצה בבכי ודאצ'ס חצתה את החדר, הצמידה את לחיה לחזה של אמה ותהתה איך הלב שלה עדיין פועם.
הן שכבו יחד בקרבו של השחר, יום טרי אבל בלי אור של הבטחה, כי דאצ'ס ידעה שהבטחות הן שקר.
"אני אוהבת אותך. אני מצטערת."
דאצ'ס היתה יכולה לומר הרבה דברים, אבל לעת עתה היא מצאה רק, "אני אוהבת אותך. אני יודעת."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.