אני אף אחת

1

"אנדריאה," אמרה אמה. ואז, בהשלמה עם הבקשה שביקשה בתה לפחות אלף פעם, "אנדי."

"אמא — "

"תני לי לדבר, יקירתי." לורה השתהתה רגע. "בבקשה."

אנדי הנהנה והכינה את עצמה לשמיעת התוכחה שחיכתה לה זמן רב. היום מלאו לה רשמית שלושים ואחת. חייה עמדו במקום. היא חייבת להתחיל להחליט החלטות, ולא לתת לחיים להחליט את ההחלטות בשבילה.

לורה אמרה, "זה באשמתי."

אנדי הרגישה ששפתיה הסדוקות נפערות בתדהמה. "מה באשמתך?"

"שאת נמצאת כאן. תקועה כאן."

אנדי החוותה בידה סביב המסעדה.

"כאן, ב'ביס־לכל־כיס'?"

עיניה של אמה נדדו מקדקודה של אנדי לידיה שתופפו בעצבנות על השולחן. היה לה שיער חום לא חפוף, אסוף בקוקו מרושל, ועיגולים כהים מתחת לעיניים עייפות. ציפורניה היו כסוסות עד לבשר. עצמות מפרקי ידיה היו חדות ובולטות כמו חרטום של ספינה. לעורה, החיוור בדרך כלל, היה כעת גוון סמוק של מי בישול נקניקיות.

רשימת הפגמים אפילו לא כללה את בגדי העבודה של אנדי. המדים הכחולים היו תלויים עליה כמו שק. התג הכסוף התפור אל כיס החזה שלה, עם לוגו הדקל של בֶּל אַייל המוקף במילים 'משטרה - מוקד חירום טלפוני' היה נוקשה. כמו שוטרת, אבל לא בדיוק. כמו בוגרת, אבל לא באמת. חמישה לילות בשבוע ישבה אנדי עם עוד ארבע נשים בחדר אפלולי וטחוב וענתה לקריאות 911, הריצה מספרי רישוי של מכוניות, בדקה רישיונות נהיגה של נהגים וסיפקה מספרי אירוע. ובסביבות שש בבוקר היא זחלה בחזרה לבית אמה והעבירה בשינה את רוב השעות שאמורות להיות שעות הערות שלה.

לורה אמרה, "לא הייתי צריכה להרשות לך לחזור הנה."

אנדי הידקה את שפתיה. היא בהתה בשיירי הביצה הצהובים על צלחתה.

"ילדתי המתוקה." לורה הושיטה את ידה מעבר לשולחן וחיכתה עד שבתה תרים את עיניה. "אני עקרתי אותך מהחיים שלך. הייתי מפוחדת והייתי אנוכית." דמעות עלו בעיניה של האם. "לא הייתי צריכה להזדקק לך כל כך. לא הייתי צריכה לבקש ממך הרבה כל כך."

אנדי הנידה את ראשה והשפילה את עיניה בחזרה לצלחת.

"יקירתי."

אנדי המשיכה להניד את ראשה כי אחרת היא תצטרך לדבר, ואם תדבר, היא תיאלץ לומר את האמת.

אמה לא ביקשה ממנה דבר.

לפני שלוש שנים הייתה אנדי בדרכה לדירה הדפוקה בקומה הרביעית ללא מעלית בלואר איסט סייד, חרדה מפני לילה נוסף בחור העלוב עם חדר השינה היחיד שחלקה עם שלוש בנות אחרות, שאת אף אחת מהן לא חיבבה במיוחד וכולן היו צעירות, יפות ומוצלחות ממנה. ואז לורה התקשרה.

"סרטן השד," אמרה לורה. היא לא לחשה או התחמקה, אלא דיברה בשלווה בדרכה הרגילה, הישירה. "דרגה שלוש. המנתח יסיר את הגידול וישלח את הבלוטות לביופסיה כשאני עוד מורדמת — "

לורה אמרה עוד דברים, דיברה על העתיד לבוא בפירוט מדעי מנותק, שאנדי לא קלטה כי כישורי עיבוד השפה שלה התנדפו למשך זמן מה. היא שמעה את המילה "שד" יותר מאשר את המילה "סרטן" וחשבה מייד על החזה השופע של אמה. על החוף, לחוץ בתוך בגד הים השלם הצנוע שלה. מציץ ממחשוף שמלת הריג'נסי שלבשה לכבוד מסיבת יום הולדת שש עשרה של אנדי, שנערכה בסגנון אחוזת נֶדרפילד הידועה מספרה של ג'יין אוסטן 'גאווה ודעה קדומה'. חנוק בחזיית ליידי קומפורט עם הריפוד והברזלים כשישבה על הספה בחדר העבודה שלה בשעות עבודתה כקלינאית תקשורת, ושוחחה עם המטופלים שלה.

לורה אוליבר לא הייתה פצצה, אבל תמיד הייתה מלאה במקומות הנכונים, כמו שגברים נוהגים לומר. ואולי דווקא נשים אמרו את זה עליה, מתישהו בשלהי המאה שעברה. לורה לא הייתה טיפוס של איפור כבד ופנינים, אבל מעולם לא יצאה מהבית בלי ששערותיה המאפירות הקצרות יהיו מסודרות בתסרוקת אופנתית, מכנסי הפשתן שלה מעומלנים ומגוהצים למשעי, ותחתוניה נקיים ועדיין אלסטיים.

אנדי בקושי הצליחה לצאת מהדירה ברוב הימים. היא הייתה צריכה לחזור בקביעות לקחת משהו ששכחה, את הטלפון שלה או את תג הזיהוי של העבודה, ופעם אחת אפילו את הנעליים, כי יצאה מהבניין בנעלי בית.

בכל פעם שאנשים בניו יורק שאלו את אנדי על אמה, היא תמיד חשבה על משהו שלורה אמרה על אמה שלה: היא תמיד ידעה איפה כל המכסים של קופסאות הטאפרוור שלה.

אנדי עצמה לא טרחה לסגור אפילו את סגר הפלסטיק של שקיות הוואקום.

בטלפון, ממרחק של אלף ומאתיים קילומטרים, נשמה לורה נשימה קטועה, הסימן היחיד לכך שהדיבור קשה עליה.

"אנדריאה?"

אוזניה של אנדי, שהצטלצלו מהרעשים של ניו יורק, חזרו להקשיב לקולה של אמה.

סרטן.

אנדי ניסתה לגנוח. היא לא הצליחה להוציא הגה מפיה. מההלם. מהפחד. היא נתקפה אימה גדולה כי העולם נעצר פתאום והכול - הכישלונות, האכזבות, החרדה הקיומית שלה בשש שנותיה בניו יורק - נסוג לאחור כמו גל צונאמי השב אל הים. דברים שלא היו אמורים להיחשף, יצאו פתאום לאור.

לאמא שלה יש סרטן.

אולי היא נוטה למות.

היא עלולה למות.

לורה אמרה, "ויש גם טיפולים כימותרפיים, שלכל הדעות יהיו קשים." היא הייתה רגילה למלא בדיבורים את שתיקותיה המתמשכות של אנדי, ולמדה כבר מזמן שהתעמתות בנושא זה תסתיים קרוב לוודאי במריבה ולא בהמשך של שיחה תרבותית. "ולאחר מכן אני אצטרך לקחת כדור אחד בכל יום וזה הכול. אחוז ההישרדות מעל חמש שנים מגיע לשבעים אחוזים, כך שאין מה לדאוג חוץ מאשר לעבור את כל זה בשלום." היא השתתקה כדי לשאוף אוויר, ואולי גם בתקווה שאנדי כבר מוכנה לדבר. "אפשר להתרפא מזה, יקירתי. אני לא רוצה שתדאגי. פשוט תישארי במקומך. את לא יכולה לעשות שום דבר."

מכונית צפרה לה. אנדי הרימה את ראשה. היא עמדה כמו פסל באמצע מעבר חצייה. היא התאמצה לזוז. הטלפון הצמוד לאוזנה היה חם. השעה כבר הייתה אחרי חצות. זיעה ניגרה במורד גבה ונעשתה צמיגה בבתי השחי שלה כמו חמאה נמסה. היא שמעה את הצחוקים המוקלטים של איזה סיטקום, נקישות בקבוקים וזעקה אלמונית לעזרה, מהסוג שלמדה להתעלם ממנו כבר בחודש הראשון לחייה בניו יורק.

יותר מדי שתיקה בצד שלה של הטלפון. אמה שברה אותה לבסוף. "אנדריאה?"

אנדי פתחה את פיה בלי לשקול את המילים שייצאו ממנו.

"יקירתי?" אמרה אמה, עדיין סבלנית, עדיין נחמדה כמו שהייתה תמיד אל כל מי שפגשה. "אני שומעת את הרעשים של הרחוב, אחרת הייתי חושבת שהתנתקנו." היא השתתקה שוב לרגע. "אנדריאה, אני צריכה שתאשרי ששמעת את מה שאמרתי לך. זה חשוב."

פיה של אנדי עדיין היה פתוח. ריח הביוב האופייני לשכונת מגוריה דבק לחיכה כמו ספגטי מבושל מדי שהוטח בארון המטבח. עוד מכונית צפרה. עוד אישה זעקה לעזרה. עוד אגל זיעה גלש במורד גבה של אנדי ונספג בגומי של תחתוניה. הוא היה קרוע במקום שבו נהגה לתחוב את אגודלה כדי לפשוט אותם.

אנדי לא זכרה איך הצליחה להתאושש מן ההלם, אבל זכרה היטב את המילים שאמרה לאמה לבסוף: "אני באה הביתה."

משש השנים שלה בעיר לא נשאר הרבה. היא התפטרה במסרון משלוש העבודות החלקיות שלה, ונתנה את כרטיס המנוי התקופתי לרכבת התחתית להומלסית שהודתה לה ואחר כך צרחה עליה שהיא זונה דפוקה. היא ארזה במזוודה שלה רק את הדברים ההכרחיים בהחלט: הטישרט האהובה עליה, הג'ינס המשופשפים, כמה ספרים ששרדו לא רק את המסע מבֶּל אַייל לניו יורק, אלא גם חמישה מעברים מדירה אחת לאחרת, עלובה מקודמתה. בבית אנדי לא תזדקק לכפפות ולמעיל הפוך החורפי ולמחממי האוזניים שלה. היא לא טרחה לכבס את הסדינים או אפילו להסיר אותם מספת הצ'סטרפילד הישנה שעליה ישנה. היא נסעה לנמל התעופה לה גווארדיה עם עלות השחר, פחות משש שעות אחרי שאמה התקשרה. חייה של אנדי בניו יורק הגיעו לקיצם כהרף עין. אם שלוש שותפותיה לדירה, הצעירות והמוצלחות ממנה, יזכרו אותה בכלל, זה יהיה רק בגלל כריך הדג האכול למחצה שהשאירה במקרר וחלקה בשכר הדירה לחודש הבא.

שלוש שנים עברו מאז, כמעט מחצית מהזמן שגרה בניו יורק. אנדי לא רצתה לדעת, אבל ברגעי השפל שלה היא נכנסה לפייסבוק לבדוק מה עלה בגורלן של הבנות שאיתן גרה. הן היו אמת המידה שלה. אחת הגיעה למעמד של מנהלת זוטרה בבלוג אופנה. השנייה פתחה חברה משלה לעיצוב נעלי ספורט מוכנות לפי הזמנה. השלישית מתה אחרי הילולת קוקאין על יכטה של גבר עשיר, ולמרות זאת לא פעם, בלילות שבהם ענתה לטלפונים ומהצד השני של הקו היה ילד בן שתים עשרה שהתקשר למוקד החירום הטלפוני והעמיד פנים שהותקף מינית כי חשב שזה מצחיק, אנדי לא הצליחה להימנע מהמחשבה שהיא נשארה הפחות מוצלחת מכולן.

יכטה, למען השם.

יכטה.

"יקירתי?" אמה דפקה על השולחן למשוך את תשומת ליבה. רוב סועדי ארוחת הצהריים כבר סיימו והלכו. גבר שישב בשולחן קדמי נעץ בה מבט זועף מעל לעיתונו. "איפה את?"

אנדי החוותה שוב בידה סביב המסעדה, אבל התנועה נראתה לה מאולצת. שתיהן ידעו בדיוק איפה היא: במרחק של שמונה קילומטרים מהמקום שבו התחילה.

אנדי נסעה לניו יורק במחשבה שתמצא שם דרך להבריק, ובסופו של דבר הפיצה כמות אור המשתווה לזאת של תאורת חירום שנשכחה במגירת המטבח. היא לא רצתה להיות שחקנית או דוגמנית או אחת מהקלישאות הדומות. כוכבוּת אף פעם לא הייתה החלום שלה. היא השתוקקה להיות צמודת־כוכב: העוזרת האישית, מגישת הקפה, הממונה על קנייה ושכירה ועיצוב של אביזרים או על ייצורם, ציירת התפאורה, מנהלת המדיה החברתית, צוות התמיכה שמקל את חייו של הכוכב. היא רצתה להתחמם באורו. להיות במרכז העניינים. להכיר אנשים. לקשור קשרים.

המרצה שלה בקולג' סוואנה לאמנות ועיצוב נראה כמו קשר רציני. היא משכה את ליבו באהבת האמנויות שלה, או לפחות זה מה שטען. העובדה שאמר את זה כששכבו במיטה נעשתה חשובה לאנדי רק לאחר מעשה. כשהיא גמרה איתו, פירש האיש את האמירה הסתמית שהיא רוצה להתמקד בקריירה שלה כאיום. לפני שאנדי הספיקה להבין מה קורה, לפני שהספיקה להסביר למרצה שהיא לא מנסה לנצל את מעשיו הלא מקובלים לקידום הקריירה שלה, הוא משך בכמה חוטים והשיג לה עבודה כעוזרת לעוזר של צייר תפאורות במחזה אוף ברודווי.

אוף ברודווי!

במרחק רחוב אחד מברודווי!

אנדי הייתה צריכה להשלים רק עוד שני סמסטרים כדי לזכות בתואר בוגרת באמנויות הטכניות של התיאטרון. אבל היא ארזה את מזוודתה ובקושי העיפה מבט חטוף מעבר לכתפה כשנסעה לנמל התעופה.

כעבור חודשיים ההצגה ירדה כתוצאה מהביקורות הקטלניות.

כל חברי הצוות מצאו במהרה עבודות אחרות, הצטרפו להצגות אחרות, פרט לאנדי, ששקעה בחיים האמיתיים של ניו יורק. היא עבדה כמלצרית, מוליכת כלבים, ציירת שלטים, גובת חובות טלפונית, אשת משלוחים, משגיחה על מכונת פקסימיליה, מכינת כריכים, אחראית שאינה חברה באיגוד מקצועי על הזנת נייר למכונת צילום, ולבסוף הכלבה הלוזרית שמשאירה כריך דג אכול למחצה במקרר ודמי שכירות של חודש אחד על הדלפק, ובורחת בחזרה לחור בג'ורג'יה, או לאן שלא יהיה המקום שממנו באה.

למעשה, הדבר היחיד שאנדי הביאה איתה הביתה היה קמצוץ של כבוד עצמי, וכעת היא עומדת לבזבז אותו על אמא שלה.

היא הרימה את עיניה מהבֵיצה.

"אמא." היא הייתה צריכה לכחכח בגרונה לפני שיכלה להשמיע את הווידוי שלה. "אני אוהבת אותך על מה שאמרת, אבל זאת לא אשמתך. נכון שרציתי לבוא לבקר אותך, אבל נשארתי כאן מסיבות אחרות."

פניה של לורה קדרו. "אילו סיבות אחרות? את אהבת את ניו יורק."

היא שנאה את ניו יורק.

"את הצלחת שם כל כך."

היא טבעה שם.

"הבחור שיצאת איתו מת עלייך."

ועל כל וגינה אחרת בבניין שלו.

"היו לך המון חברים."

והיא לא שמעה אף לא מאחד מהם מאז שעזבה.

"נו, טוב." לורה נאנחה. רשימת דברי העידוד שלה הייתה קצרה גם אם לא חטטנית. כרגיל, היא קראה את אנדי כמו ספר פתוח. "ילדתי, תמיד רצית להיות שונה. להיות מישהי מיוחדת. זאת אומרת, במובן של מישהי מחוננת, מישהי עם כישרון מיוחד. ברור שבשבילי ובשביל אבא שלך תמיד היית מיוחדת."

עיניה של אנדי התאמצו להתגלגל בתוך ראשה. "תודה רבה."

"את באמת מוכשרת. את פיקחית. יותר מפיקחית, את מבריקה."

אנדי העבירה את כפות הידיים על פניה כאילו יכלה למחוק כך את עצמה מהשיחה הזאת. לא היה לה ספק שהיא מוכשרת ופיקחית. הצרה היא שבניו יורק גם כל האחרים היו מוכשרים ופיקחים. אפילו הבחור שעבד בדלפק של חנות המכולת הקטנה היה מצחיק, זריז ומבריק יותר ממנה.

לורה התעקשה. "אין שום דבר רע בלהיות אדם רגיל. גם לאנשים רגילים יש חיים משמעותיים. תסתכלי עלי. זאת לא בגידה בעצמך ליהנות קצת."

אנדי אמרה, "אני בת שלושים ואחת, כבר שלוש שנים לא יצאתי לדייט אמיתי, יש לי חוב של שישים ושלושה אלף דולר בהלוואת סטודנטים לתואר שלא סיימתי, ואני גרה בדירת חדר מעל לגראז' של אמא שלי." האוויר הסתנן בקושי מבעד לאפה של אנדי והיא התאמצה לנשום. אמירת הרשימה הארוכה הזאת בקול רם גרמה לה להרגיש כאילו אגרוף מתהדק סביב החזה שלה. "השאלה אינה מה עוד אני יכולה לעשות. השאלה היא במה עוד אני עומדת לפשל."

"את לא מפשלת."

"אמא — "

"את התרגלת להרגיש שפופה. את מצליחה להתרגל לכל דבר, במיוחד לדברים רעים. אבל הכיוון היחיד שנשאר לך עכשיו הוא למעלה. את לא יכולה ליפול מהרצפה."

"אף פעם לא שמעת על מרתפים?"

"גם למרתפים יש רצפה."

"הרצפה של מרתפים זאת הקרקע."

"אבל קרקע היא מילה אחרת לרצפה."

"אני מתכוונת לקרקע במובן של עמוק באדמה."

"למה את צריכה להיות תמיד מורבידית כל כך?"

אנדי הרגישה שרוגז פתאומי משחיז את לשונה לתער. היא מיהרה לכבוש אותו. הן כבר לא יכלו להתווכח על איסור יציאה מהבית או על איפור או על מכנסי ג'ינס הדוקים מדי, אז עכשיו נושאי הוויכוחים שלה עם אמה היו שלמרתפים יש רצפה. מה הכיוון הנכון לגלגול נייר הטואלט. איך צריך להניח את המזלגות במדיח, עם השיניים למעלה או למטה. ואם הדבר הזה עם הגלגלים שבו הן לוקחות את המצרכים הביתה נקרא סל או עגלה. וזה שלורה מבטאת לא נכון את שמו של החתול כשהיא קוראת לו "מר פרקינס", כי שמו האמיתי הוא "מר פּוּרְרְקינס."

לורה אמרה, "אתמול עבדתי עם מטופל וקרה הדבר הכי מוזר שיכול להיות."

שינוי נושא בנוסח של סיום מותח לפרק בסדרת טלוויזיה היה אחת מהדרכים המוכרות לעייפה שלהן להגיע לשביתת נשק.

"מוזר כל כך," נופפה לורה בפיתיון.

אנדי היססה, ולאחר מכן רמזה לה בראשה שתמשיך.

"הוא סובל מנזק באזור בְּרוֹקָה במוח, שמתבטא בפגיעה ביכולת הדיבור ובשיתוק בצד ימין של הפנים." לורה הייתה קלינאית תקשורת מוסמכת שעובדת בדיור מוגן על החוף. רוב מטופליה עברו שבץ מוחי שגרם להם נכות כזאת או אחרת. "הוא היה איש טכנולוגיית מידע בחייו הקודמים, אבל אני מניחה שזה לא משנה עכשיו."

"אז מה היה מוזר כל כך?" שאלה אנדי כדי למלא את חלקה בשיחה.

לורה חייכה. "הוא סיפר לי על החתונה של נכדו ואין לי מושג מה הוא ניסה לומר, אבל זה נשמע כמו 'נעלי זמש כחולות.' והיה לי מין הבזק כזה בראש, מין זיכרון כזה מיום מותו של אלביס."

"אלביס פרסלי?"

לורה הנהנה. "זה היה ב־1977, אני הייתי אז בת ארבע עשרה בערך ואהבתי את רוד סטיוארט יותר מאשר את אלביס. בכל אופן, בכנסייה שלנו הייתה חבורת נשים שמרניות מאוד עם תסרוקות כוורת על הראש, והן מיררו בבכי בגלל מותו."

אנדי חייכה חיוך של אנשים שיודעים שהחמיצו משהו.

לורה החזירה לה חיוך. מוח כימו, למרות הזמן הרב שעבר מאז הטיפול האחרון. היא שכחה את סיבת הסיפור שלה. "סתם דבר מצחיק שנזכרתי בו."

"אני מניחה שהנשים האלה עם תסרוקות הכוורת היו צבועות?" ניסתה אנדי לנער את זיכרונה. "זאת אומרת, אלביס היה זמר סקסי מאוד, נכון?"

"לא משנה." לורה ליטפה את ידה. "אני כל כך שמחה שיש לי אותך. נתת לי הרבה כוח כשהייתי חולה. והקרבה שעוד יש בינינו. היא מאוד יקרה לי. זאת מתנה." קולה של האם התחיל לרעוד. "אבל אני בסדר עכשיו. ואני רוצה שתחיי את חייך. אני רוצה שתהיי מאושרת. ואם לא מאושרת, לפחות תמצאי שלווה לנפשך. ואני לא חושבת שתוכלי לעשות את זה כאן, ילדתי. כל כמה שאני רוצה להקל עלייך, אני יודעת שזה לעולם לא יקרה אם לא תעשי את זה בעצמך."

אנדי הרימה את עיניה לתקרה. היא סקרה את הקניון הריק. ולבסוף חזרה להביט באמה.

דמעות נקוו בעיניה של לורה. היא הנידה את ראשה ביראת כבוד. "את נהדרת, את יודעת את זה?"

אנדי פלטה צחקוק מאולץ.

"את נהדרת כי את מיוחדת במינך." לורה הניחה את כף ידה על ליבה. "את מוכשרת ואת יפה ואת תמצאי את דרכך, אהובתי, וזאת תהיה הדרך הנכונה, לא משנה לאן היא תיקח אותך, כי את סללת אותה לעצמך."

אנדי הרגישה גוש חוסם את גרונה. עיניה התחילו לדמוע. הייתה דומייה עמוקה סביבן. היא יכלה לשמוע את המיית הדם הזורם בעורקיה.

"טוב." לורה צחקה, עוד טקטיקה בדוקה להפחית ממשקלם של רגעים טעונים. "גורדון חושב שאני צריכה לקבוע לך מועד אחרון ליציאה מהבית."

גורדון. אביה של אנדי. עורך דין לעיזבונות ונכסים. כל חייו היו מועד אחרון.

לורה אמרה, "אבל אני לא מתכוונת לקבוע לך מועד אחרון או להציב לך אולטימטום."

גורדון אהב גם אולטימטומים.

"אני אומרת שאם אלה הם חייך" - היא רמזה על המדים שכאילו היו משטרתיים ובוגרים - "אז תקבלי אותם בשמחה. תהיי שלמה איתם. ואם את רוצה לעשות משהו אחר" - היא לחצה את ידה של אנדי - "תעשי משהו אחר. את עוד צעירה. אין לך משכנתה או תשלומים על מכונית. הבריאות שלך טובה. את חכמה. את יכולה לעשות כל מה שתרצי."

"לא עם החוב שלי על הלוואת הסטודנטים."

"אנדריאה," אמרה לורה, "אני לא רוצה להיות רואת שחורות, אבל אם תמשיכי להסתובב בחוסר עניין, מהר מאוד תהיי בת ארבעים ותמצאי את עצמך עייפה מהחיים כמו אוגר בגלגל מסתובב."

"ארבעים," חזרה אנדי, גיל שנראה פחות עלוב עם כל שנה חולפת שקרבה אותה אליו.

"אבא שלך היה אומר — "

"תעשי קקי או תקומי מהסיר." גורדון תמיד תבע מאנדי לזוז, לעשות משהו עם עצמה, לעשות משהו. במשך זמן רב היא האשימה אותו בנרפות שלה. כששני ההורים שלך הם אנשים חדורי מטרה והישגיים, זו צורה של התמרדות להיות עצלה, נכון? ללכת בעיקשות ובהתמדה בדרך הקלה כשהדרך הקשה פשוט... קשה מדי?

"דוקטור אוליבר?" אמרה אישה מבוגרת, שלא הבינה כנראה שהיא פולשת לרגע אינטימי של אם ובת. "אני בטסי ברנרד. את עבדת עם אבי בשנה שעברה. רק רציתי להודות לך. את עושה נפלאות."

לורה נעמדה ולחצה את ידה של האישה. "נחמד מאוד מצידך לומר את זה, אבל הוא עשה את העבודה בעצמו." היא נכנסה לתפקיד שאנדי כינתה דוקטור אוליבר המרפאת: שאלה שאלות פתוחות על אביה של האישה, שכפי הנראה לא זכרה בדיוק מי הוא, אבל עשתה מאמץ מניח את הדעת שהצליח בבירור להוליך שולל את האישה.

לורה רמזה בראשה לעבר אנדי. "זאת הבת שלי, אנדריאה."

בטסי חיקתה את ניד הראש בעניין קל. פניה קרנו מתשומת הלב של לורה. כולם אהבו את לורה, ולא משנה איזה תפקיד מילאה: קלינאית, חברה, בעלת עסק, חולת סרטן, אמא. הייתה בה מעין נדיבות מתמדת ורק הלשון החדה והחריפה לעיתים מנעה ממנה להיעשות סכרינית מדי.

מפעם לפעם, בעיקר אחרי שתייה של כמה כוסיות, הצליחה גם אנדי להפגין את התכונות האלו בפני זרים, אבל אחרי שלמדו להכיר אותה הם נשארו בסביבה רק לעיתים רחוקות. אולי זה היה הסוד של לורה. היו לה עשרות, אולי אפילו מאות חברים, אבל לא היה אפילו אדם אחד שהכיר את כל חלקיה.

"אוי!" בטסי ממש צעקה. "אני רוצה שגם את תכירי את הבת שלי. אני בטוחה שפרנק סיפר לך עליה."

"ברור שפרנק סיפר לי." אנדי הבחינה בהבעת ההקלה על פניה של לורה; היא באמת שכחה את שמו של האיש. היא קרצה לאנדי, חוזרת לרגע קט לתפקיד האם.

"שלי!" בטסי נופפה לבתה כאחוזת תזזית. "בואי תכירי את האישה שעזרה להציל את החיים של סבוש."

יפהפייה בלונדינית צעירה ניגשה אליהן באי־רצון. היא משכה בהיסח הדעת בשרוולי הטישרט האדומה של אוניברסיטת ג'ורג'יה. גם הבולדוג הלבן על החזה שלה לבש טישרט אדומה תואמת. ניכר בה שהיא מובכת, עדיין בגיל שבו את לא רוצה שתהיה לך אמא, אלא אם כן את זקוקה לכסף או לניחומים. אנדי זכרה את רגשות המשיכה־דחייה האלה. ברוב הימים היא עדיין חוותה אותם, אף שלא רצתה בכך. זאת הייתה אמת כלל עולמית ידועה: אמא שלך היא האדם היחיד בעולם שיכול לומר "השיער שלך נראה נפלא," ומה שאת תשמעי יהיה "השיער שלך תמיד נראה נורא, חוץ מאשר ברגע החולף הזה."

"שלי, זאת דוקטור אוליבר." בטסי שילבה זרוע רכושנית בזרועה של בתה. "שלי מתחילה ללמוד באוניברסיטת ג'ורג'יה בסתיו. נכון, מותק?"

לורה אמרה, "גם אני למדתי באוניברסיטת ג'ורג'יה. אבל זה היה כמובן בתקופה שבה כתבנו על לוחות אבן."

המבוכה של שלי התגברה בכמה דרגות כשאמה צחקה בקול קצת רם מדי מהבדיחה העבשה. לורה ניסתה להחליק את העניין בשאלות מנומסות על המקצוע הראשי של הצעירה, על חלומותיה ועל שאיפותיה. זה היה מסוג השאלות החטטניות שאת רואה בהן עלבון אישי בצעירותך, אבל בבגרותך את מבינה שאלה השאלות היחידות שמבוגרים יודעים לשאול.

אנדי השפילה את עיניה אל ספל הקפה המלא למחצה. היא נתקפה עייפות לא מוסברת. משמרות הלילה. היא לא הצליחה להתרגל אליהן, והתמודדה איתן רק בעזרת חיבור של פרקי התנמנמות קצרים זה לזה, ופירושו של דבר היה שנאלצה בסוף לגנוב נייר טואלט וחמאת בוטנים מהמזווה של אמה, כי אף פעם לא מצאה זמן ללכת למכולת. וכנראה משום כך התעקשה לורה לחגוג את יום ההולדת של אנדי בארוחת צהריים ולא בארוחת בוקר, שלא הייתה מאפשרת לאנדי לחזור למאורה שלה שמעל לגראז' ולהירדם מול הטלוויזיה.

היא לגמה את שארית הקפה שלה שכבר היה קר כל כך עד שירד בגרונה כמו קרח כתוש. עיניה חיפשו את המלצרית. אפה של הנערה היה תקוע בטלפון שלה. כתפיה היו שמוטות. היא לעסה מסטיק.

אנדי כבשה את מורת הרוח שגאתה בקרבה וקמה מהשולחן. ככל שהתבגרה, נעשה לה קשה יותר ויותר להתנגד לדחף להיעשות כמו אמה. אם כי במבט לאחור, לעיתים קרובות היו ללורה עצות טובות: תעמדי זקופה, אחרת יכאב לך הגב כשתהיי בת שלושים. תנעלי נעליים טובות יותר, אחרת תשלמי על כך כשתהיי בת שלושים. תרכשי הרגלים הגיוניים, אחרת תשלמי על כך כשתהיי בת שלושים.

אנדי הייתה בת שלושים ואחת. היא שילמה הרבה כל כך, שלמעשה פשטה את הרגל.

"את שוטרת?" המלצרית הרימה סוף־סוף את עיניה מהטלפון.

"לימודי תיאטרון."

הנערה עיקמה את אפה. "אני לא מבינה מה זה אומר."

"גם אני לא."

אנדי מזגה לעצמה עוד קפה. המלצרית המשיכה ללכסן לעברה מבטים חטופים. אולי בגלל המדים הכמו־משטרתיים. הנערה נראתה כמו מישהי שיש לה בתיק איזה סם ממריץ או לפחות שקיק של גראס. גם אנדי התייחסה בחשדנות למדים האלה. גורדון היה זה שהשיג לה את העבודה. לפי דעתה, הוא קיווה שתתגייס בסופו של דבר למשטרה. בהתחלה אנדי דחתה את הרעיון מכל וכול כי בראש שלה שוטרים היו אנשים רעים. ואז היא הכירה כמה שוטרים אמיתיים והבינה שרובם בני אדם הגונים שמנסים לבצע עבודה מחורבנת. ואז היא עבדה במוקד החירום הטלפוני במשך שנה והתחילה לשנוא את כל העולם, כי שני שלישים מהמתקשרים היו סתם אידיוטים שלא מבינים מה זה חירום.

לורה עדיין שוחחה עם בטסי ועם שלי ברנרד. אנדי ראתה אותה משחקת את הסצנה הזאת אין ספור פעמים. השתיים לא ידעו איך להיפרד בחן ולורה הייתה מנומסת מכדי לשלח אותן לדרכן. במקום לשוב לשולחן, ניגשה אנדי אל החלון הגדול. המיקום של המסעדה בתוך קניון בל אייל היה מעולה, יחידה פינתית בקומת הקרקע. מעבר לטיילת העכירו מימי האוקיינוס האטלנטי מסופה מתקרבת. אנשים טיילו עם כלביהם או רכבו על אופניהם לאורך רצועת החוף החולית.

המקום הקרוי בֶּל אַייל - האי היפה - לא היה יפה כלל, וטכנית גם לא היה אי. ביסודו של דבר זה היה חצי אי מעשה ידי אדם, שנוצר כשחיל ההנדסה העמיק את נמל סוואנה בשנות השמונים. הכוונה המקורית הייתה שהשטח היבשתי החדש ישמש מחסום טבעי לא מיושב כנגד סופות ההוריקן, אבל המדינה ראתה דולרים בעיניים עם יצירת החופים החדשים. בתוך חמש שנים מחפירת הנמל, יותר ממחצית השטח כוסתה בבטון: וילות, בתי קומות, בתים משותפים, קניונים. על שאר השטח הוקמו מגרשי טניס ומסלולי גולף. גמלאים מהצפון שיחקו בשמש כל היום, שתו מרטיני לפנות ערב והתקשרו למוקד החירום הטלפוני 911 כשהשכנים השאירו את פחי האשפה שלהם ברחוב זמן רב מדי לטעמם.

"אלוהים," לחש מישהו. קולו היה חרישי ומרושע, ובו בזמן הייתה בו נימת הפתעה.

האוויר השתנה. לא הייתה דרך אחרת לתאר את זה. הפלומה הדקה על עורפה של אנדי סמרה. רעד אחז בגופה. נחיריה התרחבו. פיה התייבש. עיניה דמעו.

היא שמעה קול דומה לפתיחת צנצנת.

אנדי פנתה לאחור.

הידית של ספל הקפה נשמטה מאצבעותיה. עיניה עקבו אחרי מסלול הספל אל הרצפה. שברי קרמיקה לבנים ניתרו מהמרצפות הלבנות.

בתחילה השתרר שקט מוזר, אבל כעת פרצה מהומה. צריחות. צעקות. אנשים נמלטו כשהם מכסים את ראשם בידיהם.

קליעים.

פאפ-פאפ.

שלי ברנרד הייתה מוטלת על הרצפה. על גבה. זרועותיה פשוטות לצדדים. רגליה מעוקמות תחתיה. עיניה פקוחות לרווחה. הטישרט האדומה נראתה רטובה, דבוקה לחזה שלה. דם ניגר מאפה. אנדי צפתה בפס האדום הדק גולש על לחיה עד לאוזן.

היא ענדה עגילי בולדוג קטנים.

"לא!" קוננה בטסי ברנרד. "ל — "

פאפ.

אנדי ראתה את גרונה של האישה מקיא רסס של דם.

פאפ.

גולגולתה של בטסי התפוצצה כמו שקית פלסטיק. היא צנחה הצידה לרצפה והשתטחה על בתה. על בתה המתה.

המתה.

"אמא," לחשה אנדי, אבל לורה כבר הגיעה אליה. היא רצה לעברה של אנדי בזרועות פשוטות לפנים וברכיים כפופות. פיה היה פעור. עיניה היו קרועות מפחד. נקודות אדומות היו פזורות על פניה כמו נמשים.

ראשה של אנדי נחבט בחלון כשאמה הפילה אותה לרצפה. היא הרגישה את הבל פיה של אמה והאוויר נסחט מריאותיה. ראייתה של אנדי היטשטשה. היא שמעה קול נפץ. היא הרימה את ראשה. זגוגית החלון מעליה התחילה להיסדק.

"בבקשה!" זעקה לורה. היא התגלגלה מאנדי, התרוממה על ברכיה ולאחר מכן קמה על רגליה. "בבקשה, תפסיק!"

אנדי מצמצה. היא שפשפה את עיניה באגרופיה. גרגירים ננעצו בעפעפיים שלה. עפר? זכוכית? דם?

"בבקשה!" צעקה לורה.

אנדי מצמצה שוב.

ועוד פעם.

גבר כיוון אקדח לחזה של אמה. לא אקדח משטרתי, אלא אקדח ארוך קנה כמו במערבונים הישנים. הגבר היה לבוש בהתאם - מכנסי ג'ינס שחורים, חולצה שחורה עם כפתורי פנינה, וסט עור שחור וכובע בוקרים. נרתיק אקדח השתלשל מחגורתו לצד נדן עור ארוך עם סכין ציידים.

יפה תואר.

פנים צעירות, נטולות קמטים. הוא היה בגילה של שלי, אולי טיפה מבוגר ממנה.

אבל שלי כבר מתה. היא לא תלמד באוניברסיטת ג'ורג'יה. ואמה לא תביך אותה עוד, כי גם אמה מתה.

ועכשיו האיש שרצח את שתיהן מכוון את אקדחו לחזה של אמה.

אנדי התיישבה.

ללורה היה רק שד אחד, השמאלי, מעל ללב שלה. את הימני לקח המנתח, והיא עדיין לא עברה ניתוח שחזור כי לא יכלה לשאת את המחשבה על הליכה לעוד רופא, ועל עוד ניתוח, ועכשיו הרוצח הזה ניצב לפניה ועומד לנעוץ בו כדור.

"אִמ — " המילה נתקעה בגרונה של אנדי. היא הצליחה רק לחשוב אותה —

אמא.

"זה בסדר." קולה של לורה היה שקט, מאופק. ידיה היו פשוטות לפנים כאילו יכלו לתפוס את הקליעים. היא אמרה לאיש, "אתה יכול להסתלק עכשיו."

"לכי תזדייני." עיניו דילגו אל אנדי. "איפה האקדח שלך, חזירה מזוינת?"

כל גופה של אנדי התכווץ. הייתה לה הרגשה שהיא מצטנפת לכדור.

"אין לה אקדח," אמרה לורה. קולה עדיין היה מרוסן. "היא מזכירה בתחנת המשטרה. היא לא שוטרת."

"קומי!" צרח האיש על אנדי. "אני רואה את התג שלך! קומי, חזירה! תמלאי את תפקידך."

לורה אמרה, "זה לא תג, זה רק לוגו. אל תתרגז." היא טפחה בכפות ידיה כדרך שנהגה לעשות כשהשכיבה את אנדי לישון בלילה. "אנדי, תקשיבי לי."

"תקשיבו לי, כלבות מזוינות!" רוק ניתז מפיו של האיש. הוא נופף באקדח. "תעמדי, חזירה. עכשיו התור שלך."

"לא." לורה חסמה את דרכו. "עכשיו תורי."

עיניו הופנו בחזרה אל לורה.

"תירה בי." לורה דיברה בביטחון רב. "אני רוצה שתירה בי."

מבוכה החליפה את מסכת הזעם על פניו של האיש. זה לא היה בתוכנית שלו. אנשים היו אמורים לפחד, לא להתנדב.

"תירה בי," חזרה לורה.

האיש הביט באנדי מעבר לכתפה, ואז חזר להביט בלורה. "תעשה את זה," אמרה לורה. "נשאר לך רק כדור אחד. אתה יודע את זה. יש רק שישה כדורים באקדח הזה." היא הרימה את כפות ידיה וזקפה ארבע אצבעות ביד השמאלית ואחת בימנית. "בגלל זה עוד לא לחצת על ההדק. נשאר לך רק עוד כדור אחד."

"את לא יודעת — "

"רק אחד." היא זקפה את אגודלה, מציינת את הכדור השישי. "כשאתה תירה בי, הבת שלי תברח מכאן. נכון, אנדי?"

מה?

"אנדי," אמרה אמה. "אני רוצה שתברחי, יקירה."

מה?

"הוא לא יכול לטעון שוב מהר מספיק כדי לפגוע בך."

"פאק!" צרח האיש, מנסה ללבות את כעסו מחדש. "לא לזוז! שתיכן."

"אנדי." לורה התקדמה צעד אחד אל האקדוחן. היא צלעה. קרע במכנסי הפשתן שלה הזיל דמעות של דם. משהו לבן, כמו עצם, בלט מהקרע. "תקשיבי לי, מותק."

"אמרתי לא לזוז!"

"תרוצי לדלת של המטבח." קולה של לורה נשאר יציב. "יש שם יציאה אחורית."

מה?

"תפסיקי, כלבה. תפסיקו שתיכן."

"את חייבת לבטוח בי," אמרה לורה. "הוא לא יספיק לטעון שוב בזמן."

אמא.

"קומי." לורה צעדה עוד צעד לפנים. "קומי, אמרתי."

אמא, לא.

"אנדריאה אלואיז." היא השתמשה עכשיו בקולה הסמכותי, לא בקולה האמהי. "קומי. מייד."

גופה של אנדי ציית מעצמו. כף רגל שמאל שטוחה, עקב ימין מורם, אצבעות נוגעות בקרקע, אצנית על קו הזינוק.

"תפסיקי!" האיש הסיט את האקדח אל אנדי, אבל לורה נעה ביחד איתו. הוא הסיט אותו בחזרה והיא עשתה את אותו מסלול, חיפתה על אנדי בגופה. גוננה עליה מפני הכדור האחרון באקדח.

"תירה בי," אמרה לורה לאיש. "קדימה."

"איזה זין."

אנדי שמעה נקישה.

לחיצה על ההדק? הנוקר מכה בפיקה?

עיניה נעצמו, ידיה הורמו לגונן על ראשה.

אבל דבר לא קרה. שום כדור לא נורה. שום זעקת כאב לא נשמעה.

שום טפיחה של גוף אמה צונח מת על הקרקע.

רצפה. קרקע. עמוק באדמה.

אנדי התכווצה והרימה את ראשה להביט.

האיש פתח את הנדן של סכין הציד שלו.

הוא שלף אותה לאט. חמישה עשר סנטימטרים של פלדה. הלהב משונן בצד אחד, חד בצד האחר.

האיש החזיר את האקדח לנרתיק והעביר את הסכין ליד הדומיננטית שלו. הוא לא החזיק אותה עם הלהב כלפי מעלה כמו שמחזיקים סכין סטייקים, אלא עם הלהב כלפי מטה, כמו שדוקרים מישהו.

לורה שאלה, "מה אתה מתכוון לעשות עם זה?"

הוא לא ענה. הוא הראה לה.

שתי פסיעות לפנים.

הסכין עלתה בקשת כלפי מעלה, ואז ירדה בתנופה לעבר ליבה של אמה.

אנדי התאבנה. היא הייתה מבועתת מכדי להצטנף לכדור, המומה מכדי לעשות משהו מלבד לצפות במותה של אמה.

לורה פשטה את ידה לפנים כאילו היה בכוחה לחסום את הסכין. הלהב ננעץ במרכז כף ידה. במקום להתמוטט, במקום לצרוח, כרכה לורה את אצבעותיה סביב ידית האחיזה של הסכין.

לא היה שום מאבק. הפתעתו של הרוצח הייתה גדולה מדי.

לורה תלשה את הסכין מידו למרות הלהב הארוך שעדיין שיפד את ידה.

הוא כשל לאחור.

מבטו היה נעוץ בסכין שבלטה מכף היד.

שנייה אחת.

שתי שניות.

שלוש.

ואז הוא נזכר כנראה באקדח התלוי על ירכו. הוא הושיט אליו את ידו הימנית. כרך את אצבעותיו סביב הקת. כיוון את לוע האקדח אל לורה בהבזק כסוף. הרים את ידו השמאלית להיטיב את אחיזתו בנשק כהכנה ליריית הקליע האחרון אל ליבה של אמה.

לורה הניפה את ידה בשקט, ובחבטת גב יד נעצה את הלהב בצד צווארו.

פאץ', כמו קצב הנועץ את סכינו בנתח בשר.

הקול הדהד מפינות החדר.

האיש התנשף בתדהמה. פיו נפער ונסגר כמו פה של דג. עיניו נקרעו לרווחה.

גב ידה של לורה עדיין היה מרותק לצווארו, לכוד בין הידית ללהב.

אנדי ראתה את אצבעותיה נעות.

נשמע קול נקישה. ידו רעדה כשניסה להרים את האקדח.

לורה דיברה, נהמה יותר משאמרה מילים ברורות.

הוא המשיך להרים את האקדח. ניסה לכוון אותו.

לורה משכה את הסכין ושיספה את גרונו.

דם, גידים, סחוס.

שום רסס או ערפל כמו קודם. הכול פרץ מהגרון הפתוח כמו מים מחור בסכר.

חולצתו השחורה השחירה עוד יותר. כפתורי הפנינה קיבלו גוון משונה של ורוד.

תחילה נשמט האקדח מידו.

ואז ברכיו התקפלו תחתיו על הרצפה. ואז צנח חזהו. ולבסוף ראשו.

אנדי הביטה בעיניו כשנפל.

הוא מת עוד לפני שגופו פגע בקרקע.