אני בסדר, הבית בסדר

פרק 5

שיח פנימי עדין: לבלגן אין משמעות כשלעצמו

זכרו שמאחר שמשימות תחזוקה הן ניטרליות מבחינה ערכית, לבלגן אין משמעות כשלעצמו. כשאתם מסתכלים על ערימת כלים בכיור וחושבים, "אני כזה כישלון", למסר הזה אין קשר לכלים. כלי אוכל לא מסוגלים לחשוב. כלי אוכל לא שופטים. כלי אוכל לא יכולים ליצור משמעות - רק אנשים יכולים.

למעשה, המשמעות המיוחסת למשימות תחזוקה הועברה אליכם כנראה ממישהו אחר. חשבו לרגע, מי זה יכול להיות. אימא שלכם? אבא שלכם? בן או בת הזוג? הסבים שלכם? אילו מסרים קיבלתם בקשר למטלות הבית והמשמעות העומדת מאחוריהן? מאיפה חלחלו אליכם הרעיונות הללו?

לאחרונה ראיתי שמישהו כתב באחת הרשתות החברתיות, "סבתא שלי נהגה לומר לי, 'אנחנו אולי עניים, אבל תמיד נהיה נקיים.' והיא הייתה מקרצפת את הבית הקטנטן שלנו עד שהוא היה מבריק." אני מבינה שכאשר קהילות שוליים מתמודדות עם גזענות או התנשאות, סטנדרטים גבוהים של ניקיון עשויים להיות דרך להשיב את כבודה של המשפחה לנוכח הדימוי השגוי של חברי הקהילה כאנשים עצלנים, בורים או מלוכלכים - דימוי שנוטל מהם את צלם האנוש. משפחות אוהבות יתעקשו אולי על כך שביתן יבריק או שבגדיהם של הילדים יהיו ללא רבב, לא מפני שהן תופסות את עצמן כטובות יותר אלא כדרך להתגונן מפני אפליה.

יכולות להיות סיבות תלויות הקשר ומורכבות אחרות לכך שהמשפחה או הקהילה העבירו לכם את המסרים האלה בכל הקשור למטלות הבית. אולי אתם צריכים זמן כדי לחשוב על המסרים הללו, להוקיר ולבַכּוֹת אותם, ולעבד את מקורותיהם. בסופו של דבר אולי תחליטו שהמסרים האלה לא משרתים אתכם עוד, ותעניקו לבלגן משמעות חדשה.

התחילו לשים לב איך אתם מדברים לעצמכם בימים שבהם אתם מרגישים שאינכם עומדים בקצב המטלות. אתם יכולים להמציא את השיטות הכי טובות בעולם, אך אלה לא ישנו את חייכם אם אתם עדיין שונאים את עצמכם בימים שבהם אינכם עומדים בקצב. חלק גדול כל כך מהמצוקה לא נובע מערימת כביסה שלא קופלה, אלא מהמסרים שאנו אומרים לעצמנו. עצלן/ית. צפוי/ה. בלתי נסבל/ת. אינכם צריכים להצטיין במטלות הבית כדי ללמוד איך לפתח שיח פנימי חומל. אתם ראויים לנדיבות לב ולאהבה בלי קשר לכמה אתם טובים בביצוע מטלות הבית.

אולי תרצו גם לשחזר את מה שאתם אומרים לעצמכם כשאתם "מצליחים" בביצוע המטלות. האם אתם מרגישים טוב כשהבית שלכם נקי והכביסה מקופלת? שאלו את עצמכם מדוע. דבר אחד הוא ליהנות ממרחב מחיה פרקטי (קל לי יותר למצוא את הדברים שלי; אני לא מועדת על צעצועים; הזאטוטה שלי ממוקדת יותר כשהחדר לא עמוס בחפצים; יש לי מקום לעסוק בתחביבים שלי), וזה דבר אחר לגמרי לחוש סיפוק מזה שעמדתי בסטנדרט מוסרי שהצבתי לעצמי (אני מספיק טובה; הייתי היום אימא טובה; אני עומדת בציפיות; אני "אדם מבוגר" אמיתי). מה שאתם אומרים לעצמכם כשהבית שלכם נקי מזין את מה שאתם אומרים לעצמכם כשהבית מלוכלך. אם אתם טובים כשהבית נקי, אזי אתם מן הסתם רעים כשהוא מלוכלך.

החדשות הטובות הן שאתם יכולים פשוט לבחור לייחס לערימת הכביסה הכרונית שלכם משמעות שונה לגמרי. במקום לחשוב, "אני בחיים לא אעמוד בקצב", אמרו לעצמכם, "אני ממש אסיר/ת תודה על כל הבגדים שיש לי." כשאתם רואים את המטבח המלוכלך שלכם, הקול הפנימי שלכם אולי יאמר משהו בסגנון, "אני כזה מטונף." אבל אתגרו את עצמכם וחשבו על משמעות אחרת. "בישלתי למשפחה שלי ארוחת ערב שלושה ערבים ברצף" היא אמירה אמיתית. אם המטלות הן ניטרליות מבחינה ערכית, אז העובדה שלא התקלחתם או הסתרקתם זה שלושה שבועות אין פירושה "אני אדם מגעיל" אלא רק "אני עובר תקופה קשה עכשיו".

הרשו לי לומר לכם מה משמעותו של הבלגן בבית שלי. המשמעות שלו היא שאני חיה. משמעותם של כלים מלוכלכים היא שהזנתי את עצמי. המשמעות של חומרי יצירה מפוזרים בחדר היא שאני אימא כיפית. משמעותה של ערימת קופסאות הקרטון במבואה היא שהייתי מספיק מתחשבת כדי להזמין מה שאנחנו צריכים. ומשמעותם של הבגדים המושלכים על הרצפה היא שהיה לי יום עמוס.

מדי פעם משמעותו של הבלגן היא שאני מתמודדת עם דיכאון או מתח נפשי. אבל גם אלה אינם כשלים מוסריים - וגם לא אותו ספל קפה מבאיש שאני כל הזמן שוכחת לקחת למטבח.

במקום זאת... נסו לומר:

קיצור דרך: דלגו לפרק 7.