אני חושבת לגמור עם זה

אני חושבת לגמור עם זה.

מרגע שהמחשבה מגיעה, היא נשארת. נדבקת. לוקחת את הזמן שלה. משתלטת. אין הרבה מה לעשות נגדה. תסמכו עלי. היא לא הולכת לשום מקום. היא נוכחת אם אני רוצה בה ואם לא. היא שם כשאני אוכלת. כשאני הולכת למיטה. שם כשאני ישנה. כשאני מתעוררת. היא תמיד נוכחת. תמיד.

ולא שאני חושבת על זה כבר הרבה זמן. הרעיון חדש לי. אבל אני מרגישה שהוא גם ישן. מתי זה התחיל? אולי המחשבה הזאת לא שלי, אלא משהו שהיה טבוע בי מראש? האם רעיון שלא הובע במילים הוא לא מקורי? אולי בעצם ידעתי מהרגע הראשון? אולי ככה זה היה אמור להיגמר מההתחלה.

ג'ייק אמר פעם, "לפעמים מחשבה קרובה לאמת, קרובה למציאות, יותר מפעולה. אפשר להגיד כל מיני דברים, אפשר לעשות כל מיני דברים, אבל מחשבה אי אפשר לזייף."

מחשבה אי אפשר לזייף. וזאת המחשבה שלי עכשיו.

זה מדאיג אותי. באמת. אולי הייתי צריכה לדעת שככה זה ייגמר עבורנו. אולי הסוף היה כתוב ממש מההתחלה.

הכביש פנוי רוב הזמן. שקט כאן. ריק. יותר משציפיתי. יש הרבה מה לראות, אבל אין הרבה אנשים, אין הרבה בניינים או בתים. שמים. עצים. שדות. גדרות. הכביש והחצץ בשוליים.

"את רוצה לעצור לקפה?"

"אני חושבת שאני בסדר," אני אומרת.

"הזדמנות אחרונה לפני שהכול נהיה ממש כפרי."

אני מבקרת אצל ההורים של ג'ייק בפעם הראשונה. או לפחות נבקר אצלם כשנגיע. ג'ייק. החבר שלי. הוא לא חבר שלי הרבה זמן. זאת הנסיעה הראשונה שלנו יחד, נסיעה ארוכה ראשונה, בגלל זה מוזר לי שתוקפת אותי נוסטלגיה — לגבי מערכת היחסים שלנו, לגביו, לגבינו. אני אמורה להתלהב, לקוות שיהיו עוד נסיעות רבות. אבל אני לא מתלהבת ולא מקווה. בכלל לא.

"לא רוצה קפה או חטיפים," אני אומרת שוב. "שיהיה לי תיאבון בארוחת ערב."

"לא חושב שאמא תכין ארוחה כמו תמיד. היא עייפה בזמן האחרון."

"אבל לא נראה לך שיפריע לה, נכון? שאני באה?"

"לא, היא תשמח. היא שמחה. ההורים שלי רוצים לפגוש אותך."

"הכול מלא פה באסמים. ברצינות."

ראיתי בנסיעה הזאת יותר אסמים משראיתי שנים. אולי בכל החיים שלי. כולם נראים אותו הדבר. כמה פרות, כמה סוסים. כבשים. שדות. ואסמים. והשמים כל כך גדולים.

"אין תאורה בכבישים האלה."

"אין מספיק תנועה שתצדיק תאורה בכביש," הוא אומר. "אני בטוח ששמת לב."

"בטח ממש חשוך פה בלילה."

"נכון."

אני מרגישה שאני מכירה את ג'ייק יותר זמן משאני באמת מכירה אותו. כמה זה כבר... חודש? שישה שבועות? אולי שבעה? אני אמורה לדעת בדיוק. לדעתי, שבעה שבועות. יש בינינו חיבור אמיתי, קשר נדיר ועוצמתי. בחיים לא היה לי דבר כזה.

אני פונה במושב לעבר ג'ייק, תופסת את רגל שמאל שלי ומרימה אותה שתהיה מתחתי כמו כרית. "אז כמה סיפרת להם עלי?"

"להורים שלי? לא מעט," הוא אומר. הוא זורק אלי מבט מהיר. אני אוהבת את המבט הזה. אני מחייכת. אני מאוד נמשכת אליו.

"מה סיפרת?"

"שפגשתי בחורה יפה ששותה יותר מדי ג'ין."

"ההורים שלי לא שמעו עליך," אני אומרת.

הוא חושב שאני צוחקת. אבל אני לא צוחקת. אין להם מושג שהוא קיים. לא סיפרתי להם על ג'ייק, אפילו לא שפגשתי מישהו. כלום. אני כל הזמן חושבת אולי להגיד משהו. היו לי כמה וכמה הזדמנויות. פשוט אף פעם לא הרגשתי מספיק בטוחה להגיד משהו.

ג'ייק נראה כאילו הוא הולך להגיד משהו, אבל משנה את דעתו. הוא שולח יד ומגביר את עוצמת הקול של הרדיו. רק קצת. התחנה היחידה שהצלחנו למצוא אחרי שסרקנו את הסקאלה כמה פעמים היתה של מוזיקת קאנטרי. מהסוג הישן. הוא מהנהן עם השיר, מזמזם בשקט.

"עוד לא שמעתי אותך מזמזם," אני אומרת. "יש לך זמזום ברמה גבוהה."

אני חושבת שההורים שלי בחיים לא ישמעו על ג'ייק, לא עכשיו ואפילו לא בדיעבד. אנחנו נוסעים בכביש הכפרי הריק אל החווה של הוריו והמחשבה הזאת מעציבה אותי. אני מרגישה אנוכית, מרוכזת בעצמי. אני צריכה לספר לג'ייק מה אני חושבת. פשוט כל כך קשה לדבר על זה. מרגע שאבטא את הספקות האלה, לא תהיה דרך חזרה.

פחות או יותר החלטתי. אני די בטוחה שאני הולכת לגמור עם זה. זה מפחית את הלחץ לקראת הפגישה עם הוריו. מסקרן אותי לדעת אילו אנשים הם, אבל עכשיו יש לי גם רגשות אשם. אני בטוחה שהוא חושב שהביקור שלי בחווה של המשפחה שלו הוא סימן למחויבות, שמערכת היחסים שלנו מתפתחת.

הוא יושב כאן לצדי. על מה הוא חושב? אין לו שמץ של מושג. קל זה לא יהיה. אני לא רוצה לפגוע בו.

"מאיפה אתה מכיר את השיר הזה? ולא שמענו אותו כבר? פעמיים?"

"זה שיר קאנטרי קלאסי וגדלתי בחווה. אני מכיר אותו גם אם אני לא רוצה."

הוא לא מתייחס לעובדה ששמענו אותו כבר פעמיים. איזו מין תחנת רדיו מנגנת את אותו שיר שוב בתוך שעה? אני כבר כמעט לא שומעת רדיו. אולי זה מה שעושים היום. אולי זה רגיל. אין לי מושג. ואולי כל שירי הקאנטרי הישנים האלה נשמעים לי אותו הדבר.

למה אני לא זוכרת שום דבר מהנסיעה האחרונה שלי? אפילו לא לאן נסעתי. אני מביטה מהחלון, אבל לא מסתכלת במשהו מסוים. סתם מעבירה את הזמן, כמו שמעבירים את הזמן במכונית. הכול חולף הרבה יותר מהר כשנוסעים.

וזה חבל. ג'ייק סיפר לי על הנוף באזור הזה. הוא מת עליו. הוא אמר שהוא מתגעגע אליו כשהוא לא נמצא כאן. במיוחד לשדות ולשמים, הוא אמר. אני בטוחה שיפה פה, שלֵו. אבל קשה להבחין בכך ממכונית נוסעת. אני מנסה לקלוט כמה שיותר.

אנחנו עוברים ליד חווה נטושה שיש בה רק יסודות של בית. ג'ייק אומר שהבית נשרף לפני עשר שנים בערך. מאחורי הבית יש אסם מוזנח, ובחצר הקדמית עומדת נדנדה גדולה. אבל הנדנדה נראית חדשה. לא ישנה וחלודה, לא הרוסה מגשם ומרוח.

"מה הקטע עם הנדנדה החדשה?" אני שואלת.

"מה?"

"בחווה השרופה. אף אחד כבר לא גר שם."

"תגידי לי אם יהיה לך קר. קר לך?"

"אני בסדר גמור," אני אומרת.

זגוגית החלון קרירה. אני משעינה עליה את הראש. אני מרגישה את הרטט של המנוע דרך הזגוגית, וגם כל מהמורה וקפיצה בכביש. עיסוי עדין למוח. כמו היפנוזה.

אני לא אומרת לו שאני מנסה לא לחשוב על המטלפן. אני לא רוצה לחשוב בכלל על המטלפן או על ההודעה שהשאיר. לא הלילה. אני לא רוצה גם לספר לג'ייק שאני מנסה לא להביט בהשתקפות שלי בחלון. בשבילי זה יום ללא מראות. ממש כמו ביום שנפגשנו, ג'ייק ואני. מחשבות כאלה אני שומרת לעצמי.

ערב טריוויה בפאב של הקמפוס. בערב שבו נפגשנו. אני לא מבלה הרבה בפאב של הקמפוס. אני לא סטודנטית. אני כבר לא סטודנטית. אני מרגישה שם מבוגרת. אף פעם לא אכלתי בפאב הזה. לבירה מהחבית שם יש טעם של אבק.

לא ציפיתי לפגוש אף אחד באותו הערב. ישבתי עם חברה. לא ממש שמנו לב לחידון הטריוויה. שתִינו יחד קנקן של בירה, פטפטנו.

נראה לי שהחברה שלי רצתה שניפגש בפאב של הקמפוס כי היא חשבה שאולי אפגוש שם בחור. היא לא אמרה לי את זה, אבל לדעתי זה מה שהיא חשבה. ג'ייק והחברים שלו היו בשולחן לידנו.

טריוויה זה לא מסוג הדברים שמעניינים אותי. אני מבינה מה כיף בזה, אבל זה פשוט לא הקטע שלי. אני מעדיפה מקומות פחות מלחיצים או להישאר בבית. לבירה בבית אף פעם אין טעם של אבק.

לקבוצת הטריוויה של ג'ייק קראו "הגבות של בּרֶז'ניֶיב". "מי זה ברז'נייב?" שאלתי אותו. היה המון רעש וכמעט צעקנו זה על זה כדי להתגבר על המוזיקה. שאלתי אחרי שכבר דיברנו כמה דקות.

"הוא היה מהנדס סובייטי, עבד עם מתכות. תקופת הקיפאון המדיני. היו לו גבות כמו שני שפמים."

על זה אני מדברת. על שם הקבוצה של ג'ייק. הם רצו שם מצחיק, אבל שיהיה גם מספיק סתום כדי להפגין את הידע שלהם בנושא המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. דברים כאלה משגעים לי את השכל, לא יודעת למה.

שמות של קבוצות טריוויה הם תמיד בסגנון הזה. ואם לא בסגנון הזה, אז יש בהם רמזים מיניים בוטים. שֵם הקבוצה השנייה היה "הספה שלי נפתחת וגם אני!"

אמרתי לג'ייק שאני לא חובבת טריוויה גדולה, לא במקום כזה. הוא אמר, "זה באמת יכול להיות קטנוני מאוד. שילוב מוזר של תחרותיות במסווה של חוסר איכפתיות."

ג'ייק לא מרשים במיוחד. הוא נאה בעיקר בזכות החריגוּת שלו. הוא לא היה הבחור הראשון ששמתי לב אליו באותו ערב. אבל הוא היה המעניין מכולם. לעתים נדירות אני נמשכת ליופי נטול פגמים. נראה שהוא לא לגמרי חלק מהקבוצה. כאילו הכריחו אותו לבוא, כאילו הקבוצה תלויה בתשובות שלו. מיד נמשכתי אליו.

ג'ייק בחור ארוך וזוויתי ולא סימטרי. יש לו עצמות לחיים מחודדות והוא די כחוש. אהבתי את עצמות הלחיים השלדיות האלה כשהבחנתי בהן לראשונה. השפתיים המלאות, הכהות שלו, מפצות על מראה התת־תזונה. שמנות ובשרניות ומלאות קולגן, במיוחד השפה התחתונה. השיער שלו היה קצר ופרוע ואולי ארוך יותר באחד הצדדים, או במרקם שונה, כאילו לכל צד של הראש יש תסרוקת אחרת. השיער שלו לא היה מלוכלך, אבל גם לא נחפף לאחרונה.

הוא היה מגולח למשעי והרכיב משקפיים כסופים דקי מסגרת, וכל הזמן סידר את הזרוע הימנית שלהם בלי לשים לב. מדי פעם הוא הניח אצבע על גשר האף ודחף את המשקפיים בחזרה למקומם. הבחנתי שיש לו הרגל מוזר: בכל פעם שהתרכז, הוא רחרח את גב כף ידו, או לפחות קירב אותה לאפו. הוא עדיין עושה את זה לעתים קרובות. הוא לבש חולצת טריקו פשוטה בצבע אפור, אני חושבת, אולי כחול, ומכנסי ג'ינס. החולצה נראתה כאילו כיבסו אותה מאות פעמים. הוא מצמץ הרבה. מיד ראיתי שהוא ביישן. היינו יכולים לשבת כל הלילה זה לצד זה והוא לא היה אומר לי מילה. הוא חייך אלי פעם אחת, אבל לא יותר. אם הייתי משאירה את זה בידיו, לא היינו מכירים.

הבנתי שהוא לא הולך להגיד שום דבר, אז התחלתי לדבר.

"הולך לכם לא רע." אלה היו המילים הראשונות שאמרתי לג'ייק.

הוא הרים את כוס הבירה שלו. "החיזוקים עושים את שלהם."

וזהו. הקרח נשבר. דיברנו עוד קצת. ואז, כבדרך אגב, הוא אמר, "אני תשבצן."

אמרתי משהו לא מחייב, כמו, "אה," או "כן." לא הבנתי למה בדיוק הוא מתכוון.

ג'ייק אמר שהוא רצה ששם הקבוצה יהיה "לקוּנה". גם את המילה הזאת לא הכרתי. ברגע הראשון חשבתי להעמיד פנים. כבר הבחנתי —למרות הזהירות והאיפוק שלו — שהוא חכם, אבל באופן משונה. הוא לא היה תוקפני בשום צורה שהיא. הוא לא ניסה להתחיל איתי. בלי משפטי פתיחה זולים. הוא פשוט נהנה לפטפט. היתה לי הרגשה שהוא לא יוצא הרבה לדייטים.

"אני לא חושבת שאני מכירה את המילה הזאת," אמרתי. "גם לא את השנייה." חשבתי שכמו רוב הגברים, הוא בטח ישמח להסביר לי מה הן. זה בטח ימצא חן בעיניו יותר מהמחשבה שאני מכירה את המילים האלה ושאוצר המילים שלי עשיר כמו שלו.

"לקונה זאת פשוט עוד דרך להגיד היעדר או פער. המקור שלה בלטינית."

אני יודעת שהחלק הזה נשמע פדנטי והרצאתי ומבאס, אבל תאמינו לי, זה לא היה ככה. בכלל לא. ג'ייק לא דיבר ככה. היתה בו עדינות, מין ענווה טבעית שמשכה אותי.

"חשבתי שזה יהיה שם טוב לקבוצה שלנו, בהתחשב בכך שאנחנו רבּים, אבל לא דומים לשום קבוצה אחרת. ובגלל שאנחנו משחקים בשם של קבוצה אחת, זה יוצר תחושה של שלם. מצטער, אין לי מושג אם זה נשמע הגיוני, ובטוח שזה משעמם."

שנינו צחקנו, והיתה הרגשה כאילו רק אנחנו שם, בפאב ההוא. שתיתי קצת בירה. ג'ייק היה מצחיק. או לפחות היה לו חוש הומור. אבל לא חשבתי שהוא יותר מצחיק ממני. רוב הגברים שאני פוגשת לא יותר מצחיקים ממני.

בהמשך אותו הערב הוא אמר, "רוב האנשים פשוט לא כאלה מצחיקים. לא באמת. קשה למצוא אנשים מצחיקים." הוא אמר את זה כאילו ידע בדיוק מה חשבתי קודם.

"לא בטוח שזה נכון," אמרתי. מצא חן בעיני לשמוע משפט פסקני כזה על "אנשים". מתחת למעטה המאופק שלו בעבע ביטחון עצמי עמוק.

כשהבחנתי שהוא וחברי הקבוצה שלו מתכוננים ללכת, חשבתי לבקש ממנו את מספר הטלפון שלו או לתת לו את שלי. נורא רציתי לעשות את זה אבל פשוט לא יכולתי. לא רציתי שהוא ירגיש מחויב להתקשר. רציתי שירצה להתקשר, כמובן. ממש רציתי. אבל הסתפקתי בסבירות הגבוהה שעוד אראה אותו בסביבה. זאת היתה עיירה אוניברסיטאית, לא עיר גדולה. אני אתקל בו. בסוף התברר שלא הייתי צריכה לחכות ליד המקרה.

הוא כנראה הכניס את הפתק לארנק שלי כשאמרנו לילה טוב. מצאתי אותו כשהגעתי הביתה:

אם היה לי המספר שלך, היינו מדברים והייתי מספר לך משהו מצחיק.

הוא כתב את המספר שלו בתחתית הפתק.

לפני שהלכתי לישון בדקתי מה זה תשבצן. צחקתי והאמנתי לו.

— אני עדיין לא מבינה. איך יכול לקרות דבר כזה?

— כולנו המומים.

— אף פעם לא קרה פה דבר כל כך מזוויע.

— לא, לא כזה.

— בכל השנים שאני עובדת כאן.

— לדעתי לא.

— לא ישנתי בלילה. לא עצמתי עין.

— גם אני לא. לא הצלחתי להירגע. אני בקושי יכול לאכול. היית צריכה לראות את אשתי כשסיפרתי לה. חשבתי שהיא תכף תקיא.

— איך הוא היה מסוגל לעשות את זה, להמשיך עד הסוף? אתה לא עושה דבר כזה בהחלטה של רגע. אי אפשר.

— פחד אלוהים. לא רק מפחיד, גם מטריד.

— אז הכרת אותו? הייתם קרובים, או...?

— לא, לא, לא קרובים. אני לא חושב שהיו לו חברים קרובים. זאב בודד. עניין של אופי. מסתגר. מתבדל. יש כאלה שהכירו אותו יותר. אבל... את יודעת.

— טירוף. זה נראה לא מציאותי.

— יש זוועות בעולם, ולמרבה הצער, זה מציאותי מאוד.