אני, פרויקט מיתוג: אידיבידואליות ומשמעות בעידן...

מבוא: לקראת אזרחות עולם

אנו ניעורים כעת מתקופה ממושכת שבמהלכה, אם להשתמש בביטוי שטבע עמנואל קאנט, היינו שרויים ב תרדמה דוגמטית.11 אולם בניגוד לתרדמות הדוגמטיות של המאות הקודמות, אשר נשלטו בידי האמונות המטאפיזיות והדתיות, (אשר על טיבן עמד קאנט בספרו "ביקורת התבונה הטהורה"2), יירשמו העשורים האחרונים בדפי ההיסטוריה כעידן המאופיין באשליית המונים של יכולת־כול ובסגידה עיוורת להִלכות השוק החופשי.

1 הערת העורכת: הביטוי תרדמה דוגמטית, אליבא דקאנט, מתאר את מצבו של אדם המאמץ תפיסות עולם מבלי לבחון באופן ביקורתי את היסודות שעליהם הן מושתתות.

אחרי נפילתה של חומת ברלין, חסידי השוק החופשי ששוחרר זה עתה מכבליו, מי שנטלו לידם את מושכות המדיניות הכלכלית בתקופתם של רונלד רייגן האמריקני ומרגרט תאצ'ר הבריטית, היו כשיכורי ניצחון: נפילתו של הקומוניזם והתפרקות ברית המועצות ואזורי השפעתה נתפסו כעדות לכך שבשורת השוק החופשי היא כעת הדת היחידה שלה תוקף אוניברסלי.3

ערכו של כל דבר עלי אדמות, מחברות עסקיות ועד אמונות דתיות, ממוזיקה ועד רעיונות, נקבע על פי מקומו במערכות ובסולמות הדירוג: שוקי המניות, רשימות רבי־המכר, נתוני מד־הצפייה או מספר הכניסות לאתר האינטרנט. באופן בלתי נמנע, שיטת הדירוג הזאת יושמה במהרה גם על בני האדם, אשר הפכו גם הם למצרך בר־כימות הנסחר בשוק הגלובלי.4 תופעה זו הואצה על ידי הופעתה של רשת הבּידוּריֶדַע2 החדשה, אשר דירוג בני האדם ענה על אחד מצרכיה המרכזיים: הזדקקותה לידוענים גלובליים במסעות הפרסום והשיווק הגלובליים שלה. כתוצאה מכך, היא יצרה שני מודלים לחיים הטובים, אשר הופצו ללא הרף בערוציה השונים: הצלחה פיננסית מחד, וידוענות, מדד כמותי למידת ההכרה הציבורית שלה זוכה האדם, מאידך.

2 הערת העורכת: המונח "בידורידע" (infotainment) מתייחס לשילוב של ידע אובייקטיבי, חדשותי או אחר, עם תוכן בידורי באמצעי התקשורת השונים, הנעשה בעיקר משיקולים מסחריים.

מערכות הדירוג החדשות קבעו את ערכו של האינדיבידואל על סמך כמה גורמים, ביניהם מספר האנשים הרשומים כחבריו בפייסבוק, מספר הפעמים שבהם נזכר שמו בגוגל, ומקומו ברשימת עשרת המשפיעים, הפופולריים, הסקסיים, החזקים או העשירים ביותר בעיר, במדינה, ובסופו של דבר — בעולם כולו.

זן חדש נולד: הומו גְלוֹבָּלִיס, אותה קבוצה גדולה של אנשים אשר זהותם מוגדרת במידה רבה מעצם היותם קשורים לרשת הבידורידע בקשר בל ינותק. ההומו גלובליס כבר לא היו רק המנהלים או הבעלים של הפורטפוליו שלהם, הם הפכו ל פורטפוליו עצמו, הנסחר ברחבי העולם בערוציה השונים של רשת הבידורידע.

הפיכת העצמי למצרך הפכה את הדימוי העצמי ואת תחושת המשמעות למושגים הפכפכים ונזילים יותר מאי־פעם. התוצאה היתה אי־נחת קיומית מתמדת אשר טופלה, שלא ביעילות יתרה, באמצעות שילוב של תרופות פסיכיאטריות ופתרונות אינסטנט פסיאודו־רוחניים של כוכבי שוק העזרה העצמית, אשר בפיהם הבשורה כי ידוענות ועושר הם עניין של כוח רצון ותעוזה, ותו לא.

המשבר הכלכלי בשווקים הפיננסיים, שהגיע לשיאו בשנת 2008, עורר אותנו מחבלי השינה של האמונה הניאו־ליברלית שלפיה הקפיטליזם הוא הרעיון הלוכד את מהות החיים האנושיים העשירים. קריסתה הסופית של הדוֹגמה הזאת נקבעה עם פשיטת הרגל של חברת "ליהמן בראדרס", אשר הוכיחה אפילו לספקנים שבינינו שמדובר בקִצה של תקופה היסטורית.5

הקורבן העיקרי של עידן עגל הזהב, העשורים שנשלטו בידי בשורת הכימות, לא היה הכלכלה, אף כי אין להמעיט בחומרת הנזק שנגרם לפרנסתם ולחייהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם. הנפגע העיקרי היה רעיון העולם החופשי והחברה החופשית, אשר הוחלף בדוֹגמה המעוותת שלפיה על הדברים החשובים באמת להיות בני מדידה במונחים כלכליים. נזק רב נגרם אפוא לאחד מרעיונות הליבה של הנאורות האירופית, אשר לפיו שגשוגה של החברה הפתוחה תלוי במסוגלותה לחשיבה ביקורתית ומעמיקה.6

בספר זה אטען, בין השאר, כי כדי לנסח מחדש את ערכי הליבה המצויים ביסודו של הליברליזם — אלה הערכים שעמדו במוקד ספרו של ג'ון סטיוארט מיל "על החירות"7 — עלינו לשוב אל הרעיונות המצויים בהיסטוריה התרבותית והאינטלקטואלית של המערב.8

הרעיון הראשון הוא שתהליך התפתחותו של האדם, ולא המצרך המתקבל בסופו, הוא המהלך הדרמטי החשוב, ליבת החיים האנושיים. רשת הבידורידע עשתה מאמצים כבירים להשכיח מאיתנו את הדרמה האמיתית של החיים האנושיים, התהליך אשר בסופו אנו הופכים לאינדיבידואלים בעלי אישיות ותפיסת עולם משל עצמנו. ספר זה יטען שמוטב לנו לחיות חיים שהם יצירה מעשה ידינו, במקום לקבל על עצמנו מבלי משים את דרישות השוק הגלובלי.

התפיסה האקזיסטנציאליסטית פיתחה את הרעיון הזה בהדגישה את העובדה כי אנו חיים עם המתח שבין המורשת התרבותית שלנו לבין היכולת להתבונן בה בעין ביקורתית; בין התשוקות שלנו לבין האפשרויות העומדות בפנינו; ושעלינו להשתמש בחומרי הגלם הבסיסיים של חיינו, הגם שלא היו נתונים לבחירתנו, כדי ליצור חיים שהם שלנו באמת. האינדיבידואליות האנושית היא תוצר של הפנמת המתחים הללו, וניסיון לחיות אותם באופן פורה, במקום לנסות ולצקת בהם הרמוניה כוזבת.

הרעיון השני שלפיו אנו יכולים לשחרר את רוחנו ולהגיע קרוב יותר אל האמת, נוסח לראשונה ביוון העתיקה והיה מאז לאבן פינה במסורת הפילוסופית. משל המערה של אפלטון, המציג את בני האדם כיצורים שנסיבות חייהם גורמות להם לבלבל בין אשליה למציאות, הוא מטאפורה נפלאה לתהליך שמסורות פילוסופיות מכל התרבויות קוראות אותנו לחוות: לבחון באופן בלתי מתפשר את העקרונות הבסיסיים של תפיסות העולם שלנו. רעיון זה נוסח מחדש בנאורות האירופית שהוגדרה על ידי קאנט כ"יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו".9 כדי להיות חופשיים באמת, על בני האדם להעמיק בשאלות הקיומיות הבסיסיות בתהליך מפרך הדורש השקעת משאבים אינטלקטואליים בלתי מבוטלים: החל בשאלת טבע החיים הטובים והחברה הטובה וכלה בשאלה כיצד נוכל להבחין בין אמונות שגויות לידע אמיתי. בהיעדר תפיסות עולם קוהרנטיות חיינו חסרים את המבנה המספק לנו משמעות; ובהיעדר אבני בוחן לשיפוט איכותן וחוזקן של תפיסות עולם, לא נותר לנו אלא להתבסס על המדד ההפכפך ביותר בנמצא: שוויין של תפיסות העולם הללו בשוק. אף שאינני סבור כי ניתן להגיע להסכמה גורפת בשאלות הבסיסיות של הקיום, אני מקווה להראות שאנו יכולים לכל הפחות לנהל על אודותן ויכוח המושתת על נימוקים מבוססים.

ספר זה מציע הערכה מחודשת של מושג החיים בעלי המשמעות. הערכה כזאת תדרוש סינתזה מחודשת בין הרגישויות התרבותיות האירופיות, המאופיינות בהערכה עזה לעומק תרבותי ואינטלקטואלי, לבין האנרגיות האינטלקטואליות העצומות של ארצות הברית, אשר נדחקו לשולי הזרם המרכזי של התרבות בעשורים האחרונים. תקוותי היא שמהלך כזה יסייע לנו להפוך לאזרחי עולם10 במובן העמוק. בניגוד לפרשנות הרדודה של מושג הקוסמופוליטיות,11 לא מדובר רק בהתנהלות אופורטוניסטית בספֵרה הגלובלית, אלא בהבנה אמיתית כי האנושות בעידן הגלובלי כבר איננה יכולה לחמוק מן הצורך בשיתוף פעולה בין מחנות אידיאולוגיים מתחרים — משימה שהגשמתה תהפוך אפשרית רק אם נהיה נכונים ומסוגלים לראות את תפיסת העולם שלנו, תהיה אשר תהיה, כיצירה מעשה ידי אדם.

ההתחברות מחדש לרעיונות המרכזיים של תרבותנו דורשת השקעה וכרוכה במשמעת מנטלית12 רבה, שהיבטיה משורטטים בספר זה. משמעת זו היא תנאי הכרחי לחיים בעולם החופשי כאזרחי העולם, אך בכוחה גם לפתוח בפנינו צוהר לחיים מלאים ועשירים יותר מאלה שהוכתבו לנו בעידן עגל הזהב.

* * *

ספר זה מבקש לעמוד על טיבה של האי־נחת הקיומית שממנה סובלים ההומו גלובליס, ולהציג שתי דרכים אפשריות להתמודדות עמה, שהן נבדלות זו מזו מחד, וקשורות זו לזו מאידך. להלן תרשים קצר של מבנה הספר וטיעוניו המרכזיים:

החלק הראשון מתמקד באבחון מצבם הקיומי של ההומו גלובליס.

פרק 1 מספק תרשים של השינויים התרבותיים והקיומיים אשר הונעו על ידי רשת הבידורידע הגלובלית ומשרטט את הפרספקטיבה התיאורטית של הספר. בפרק זה נדון בעומקו של הצורך האנושי במשמעות מנקודת מבטן של הפילוסופיה והפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית ושל הפרדיגמה המחקרית שצמחה מתוכן, הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית הניסויית; גישות הרואות צורך זה כטבוע בנפש האדם.

פרק 2 מתמקד בשני מאפיינים של התרבות הגלובלית הניזונים מרשת הבידורידע. הוא דן במסע הפרסום המצליח של חברת "נייקי", Just Do It, אשר חגג זה לא כבר את יום הולדתו העשרים, ומראה כיצד המסר הפרסומי הזה מגלם בתוכו היבט מהותי של רוח התקופה: הכול אפשרי, ואין תשוקה גדולה יותר מהתשוקה לזכות בפרסום ובעושר, אשר נמדדים ומדורגים תדיר במדיה העולמית. הפרק טוען שהאובייקטיביות לכאורה של הדירוגים הללו יצרה בקרב ההומו גלובליס את התחושה שמקומם בסולמות הדירוג הוא שקובע את ערכם — לרוע מזלם של רוב בני האדם, אשר אינם כלולים בדירוגים הללו. אלה הכלולים בדירוג חיים בפחד מתמיד שמא יאבדו את מקומם ברשימה של הידוענים העשירים, הסקסיים ומעוררי הקנאה ביותר — וכך החרדה המתמשכת מפני תחושת האפסיות הולכת וגוברת בהתמדה.

פרק 3 מנתח כמה מהאמצעים שבהם עושים ההומו גלובליס שימוש בניסיון לשכך את פחדיהם מפני האפסיות: תרבות העזרה העצמית ורוחניות הפופ. הטיעון המרכזי של הפרק הוא שרבים מתוצריהן של שתי התופעות הללו מבוססים על יסודות אינטלקטואליים רופפים, אם לומר זאת בלשון עדינה, וכי אין להסתמך על תפיסות עולם לא קוהרנטיות בחיפוש אחר תחושת משמעות בת־קיימא. הוא מספק תיאור מפורט של האווירה הרלטיביסטית אשר הובילה את תרבותנו לגלות סובלנות רבה מדי למבנים אינטלקטואליים חסרי כל בסיס הגיוני.

מכאן והלאה מתפצל הספר לשני כיווני מחשבה נפרדים: החלק השני מציע חלופה אקזיסטנציאליסטית לתפיסה של העצמי שאותה מקדמת תרבות ה־Just Do It (שתוארה בפרק 2 שבחלק הראשון). החלק השלישי קורא לכינון תרבות של טיעונים מבוססים כתרופת נגד לרלטיביזם השטחי ולאנטי־אינטלקטואליזם אשר תוארו בפרק 3 שבחלק הראשון. החלקים השני והשלישי אינם חלקים המתכתבים זה עם זה — אלא חלקים המתכתבים שניהם עם החלק הראשון של הספר. קוראים המתעניינים בעיקר בשאלה כיצד עשויה להיראות תרבות תבונית יותר, מוזמנים לעיין בחלק השלישי בנפרד מן החלק השני.

וביתר פירוט:

החלק השני של הספר מציע תפיסה אקזיסטנציאליסטית של האינדיבידואליות, שהיא שונה באופן מהותי מהתמונה שמנסה לצייר בעבורנו תרבות ה־Just Do It: היא טוענת שהמשימה המרכזית של האינדיבידואל היא להשתמש בחומרי הגלם של חייו כדי לעצב מהם יצירת חיים קוהרנטית. פרק זה תוקף את הרעיון שלפיו מהות האינדיבידואל נקבעת על פי מוצאו האתני, הדתי, הגזעי או המגדרי, כפי שגורסים חסידי הפוליטיקה של הזהות, שהפכה אופנתית כל כך בעשורים האחרונים. במקום זאת, הוא קורא לאינדיבידואליזם רפלקסיבי; הרעיון שלפיו על כל אחד מאיתנו להחליט מהן התמות המרכזיות של חייו, ולא לקבל כמובנת מאליה את התפיסה שלפיה היותו יהודי, שחור, מוסלמי, הומוסקסואל או אישה הם שיקבעו את מהלך חייו.

פרק 4 בודק את ההשלכות של העובדה כי כולנו נולדים לתוך משפחה, תרבות ושפה אשר לא היו נתונים לבחירתנו. בעבור רבים מאיתנו, פירושו של דבר שעלינו לבחור אילו מההיבטים או מהמאפיינים של הרקע התרבותי והמשפחתי שלנו אנו בוחרים לאמץ, ואילו מהם אנו בוחרים לדחות, כדי להפוך את חיינו ליצירה שאיתה אנו מזדהים. ברוב המקרים, מדובר במשימה מפרכת הטומנת בחובה קונפליקטים רבים. התזה המרכזית של הפרק היא שחיים טובים אינם אלה שבהם אנו פותרים את המתחים המתקיימים בין היבטים סותרים בזהותנו, אלא אלה שבהם אנו חיים את המתחים הללו באופן מלא ופרודוקטיבי, כפי שיודגם באמצעות סיפורי חייהם של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, האקטיביסטית והסופרת הסומלית אייאן חירסי עלי והסופר היהודי פיליפ רות.

פרק 5 טוען שתרבות ה־Just Do It הופכת את פרויקט האינדיבידואליות לכמעט בלתי אפשרי, משום שעל פי תרבות זו אין כל מגבלות למה שנוכל להיות ולהשיג. תפיסה זו שגויה מיסודה, ואחת המשימות המרכזיות העומדות בפנינו היא לרכוש ידיעה עצמית אמיתית, וכך להתוודע לכוחותינו ולחולשותינו ולראותם נכוחה. בניגוד לסיסמת הפרסומת של "אדידס", Impossible is Nothing, לכולנו יש מגבלות. הטיעון המרכזי של הפרק הוא שהבנת קיומן של מגבלות אלה אין פירושה כניעה להן. במקום זאת, אני מציע את רעיון הקבלה העצמית האקטיבית, המאפשר תפיסה חיובית של האינדיבידואליות, על כוחותיה ועל חולשותיה.

פרק 6 בוחן את השאלות הבאות: מהן התמות שיעניקו לחיי משמעות? כיצד אוכל לדעת מה באמת חשוב בעבורי? התמודדות עם שאלות אלה הפכה קשה מנשוא בתרבות אשר מעלה את הנעורים על נס; אנו אמורים לזכות בהצלחה בשלב מוקדם מאוד בחיינו, ולכן תהליך רכישת הידע על העצמי הופך למשימה בלתי אפשרית. בניגוד מוחלט למיתוס שלפיו הנעורים הם התקופה שבה עלינו לקבל את כל ההחלטות המרכזיות של חיינו, פרק זה מדגים כיצד בני האדם רוכשים ידיעה עצמית אמיתית דווקא בשלבים מאוחרים למדי בחייהם, וכיצד חייהם של רבים מאיתנו הופכים מלאים יותר רק אחרי תהליך מפרך של התבוננות פנימית, המאפשר להגיע למסקנות מבוססות על אודות התמות שבהן ברצוננו למקד את חיינו.

החלק השלישי של הספר — שכאמור, מתכתב עם פרק 3 שבחלק הראשון — תוקף בחריפות את התפיסה הרלטיביסטית והאנטי־אינטלקטואליסטית של תפיסות העולם הרווחות כל כך בעשורים האחרונים; הוא קורא לחזרה לסטנדרטים קפדניים של ויכוח ומציע להומו גלובליס להשקיע זמן ואנרגיה ביסודות האינטלקטואליים של תפיסות עולמם. מטרת החלק השלישי היא לבחון מחדש את רעיון אזרחות העולם שאותו הציע עמנואל קאנט במאה השמונה־עשרה, ולדון ברלוונטיות שלו לעידן זה, תוך התמקדות ביכולות המנטליות והרגשיות הדרושות לחיים בעולם שבו התלות ההדדית הגלובלית הפכה למציאות מוחשית. אם אנו, ההומו גלובליס, לא ניקח אחריות על גורלנו, אנו עלולים לגזור כליה על האנושות כולה. מעורבות בענייני העולם והשקעת משאבים בהבנתם הן בסיס טוב הרבה יותר לחיים בעלי משמעות מאשר הסתמכות על עקרונותיה של רוחניות הפופ.

פרק 7 דן בהשפעתה ההרסנית של התַקינות הפוליטית (political correctness); הרעיון שלפיו יש לכבד כל אמונה באשר היא, אי־רציונלית, לא קוהרנטית או מתועבת ככל שתהיה, רק משום שמישהו אוחז בה. הסובלנות הזאת איפשרה את היווצרותם של פלגים פונדמנטליסטיים בכל הדתות המונותיאיסטיות הגדולות, אשר עלולים לזרוע הרס בלתי הפיך בעולם. הטיעון המרכזי של הפרק הוא שהרעיון של אפלטון הגורס כי אנו איננו כבולים לאמונות שהוחדרו בנו בילדותנו, ושביכולתנו להתעלות מעל לאמונות הללו ולהשתמש בהיגיון כדי לעצב את תפיסות עולמנו, כוחו יפה גם בעידן זה. פרק זה הוא קריאה לאידיאל של החינוך הליברלי, אשר בניגוד לתפיסת החינוך כמכוונת להצלחה כלכלית בלבד, מבקש להדגיש את חשיבותה של אזרחות עולם אמיתית.

פרק 8 מתבונן באחת הסיבות העמוקות ביותר לכך שההומו גלובליס נוטים להימנע מלדון בסוגיות הנוגעות לתפיסות עולם: ויכוחים בענייני דת מסתיימים לרוב במבוי סתום, אז מה הטעם לטרוח? התוצאה היא תקינות פוליטית, מצב שהוא לדעתי בלתי אפשרי מבחינה פסיכולוגית: כיצד אוכל לכבד תפיסות עולם, שאותן אני חושב לרדודות, בלתי מוסריות או לא קוהרנטיות? ניתן, לכל היותר, להתייחס אליהן באדישות סבילה. לכן אני מציע חלופה לאידיאולוגיה של התקינות הפוליטית, ואותה אני מכנה בשם בוז מתורבת. בכך כוונתי לעמדה אשר מכבדת את האנושיות בכל אדם, ובה בעת מאפשרת לבטא בוז כלפי אמונות, אשר אינן עולות בקנה אחד עם תפיסת עולמנו.

לבסוף, פרק 9 שואל את השאלה לאן פנינו מועדות. הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית מוכיחה כי בני האדם אינם נוטים לזנוח את אמונותיהם, הרסניות ואי־רציונליות ככל שיהיו. האם כדור הארץ עומד בפני השמדה כתוצאה ממלחמות, מטרור גרעיני ומהרס אקולוגי מעשה ידי אדם? הפרק מציג את עקרון ה־Nonzero של האבולוציה הביולוגית והתרבותית: מצבים שסכומם שונה מאפס מתגלים כאדפטיביים יותר ממצבים שסכומם שווה לאפס. זהו העיקרון אשר איפשר לאורגניזמים מורכבים ולתרבויות משוכללות להתפתח מאורגניזמים ומתרבויות פשוטים יותר. אולם מי צפוי לנצח במערכה: האי־רציונליות האנושית או עקרון ה־Nonzero? אין לדעת. ובכל זאת, פרק זה קורא להומו גלובליס להמר על עקרון ה־Nonzero ולכונן קואליציה המאגדת יחדיו את כל מי שמבקש להיות אזרח העולם — קואליציה שתקבל על עצמה את האחריות לעתידם של כדור הארץ ושל האנושות בכלל.