אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן

1

בתעודת הלידה שלי כתוב שנולדתי ב־8 בספטמבר 1946 בציגנהיים, גרמניה. זה לא התאריך הנכון, לא העיר הנכונה, ולא הארץ הנכונה. חלפו שנים עד שהבנתי מדוע הגה אבי את הבדיה הזאת, ומדוע מדי שנה אמא נכנסה לחדרי ב־17 במרס, נתנה לי נשיקה ולחשה, "מזל טוב".

מלאכת ההרכבה של הסיפור המשפחתי שלי מלווה אותי כל חיי. אני בת לניצולי שואה, ולכן יש בהיסטוריה שלנו היבטים טרגיים מורכבים. ילדותי הייתה רוויה שתיקות וזרוּעה תגליות אקראיות מזעזעות. הבנתי שמלבד המסתורין האופף את יום הולדתי המומצא, יש עוד דברים רבים שאינני יודעת. הוריי נמנעו מדיבורים על העבר, ואני למדתי לעקוף את הנושאים הקשים.

בראשית שנות הארבעים לחיי, כשהתכוננתי לנאום בבית כנסת מקומי, החלטתי שתהיה זו הזדמנות פז להשלים כמה פערים בסיפור המשפחתי שלנו. התיישבתי עם אמי במטבח הוורוד של ביתה הפרוורי, ברחוב של קוטג'ים טוריים משנות החמישים, שרובם ככולם השתייכו לניצולי שואה ולבני משפחותיהם. ממקומי ליד השולחן המצופה פורמייקה בדוגמת שיש, ראיתי את הקופונים שאמי גזרה ומיינה בקפידה לערימות מסודרות ליד המקרר. בארון שמתחתם נחו אריזות של קמח ודגני בוקר שנקנו במבצע, בכמות מספקת למקרה אסון.

התחלתי בכמה שאלות על אבי ועל חוויותיו בתקופת המלחמה. האיש היה חידה בעיניי, דמות חמקמקה שכל השיחות ריקדו סביבה, גם בתוך ראשי. אמא לגמה מהקפה הנמס שאהבה וציינה באגביות שאבי היה בגטו עם אשתו ובתו. כשהנאצים רצחו את שתיהן, הוא שהה מחוץ לגטו במסגרת עבודות כפייה. הייתי המומה וקראתי, "הייתה לו משפחה? למה לא סיפרת לי? איך יכול להיות שאני שומעת על זה רק עכשיו?"

גדלתי בין רוחות רפאים — רדופה על ידי קרובים ששמותיהם לא הוזכרו ושסיפוריהם לא סופרו. כעת נוספה רוח חדשה שכלל לא ידעתי על קיומה — אחותי. לחצתי על אמא שתמשיך, אבל היא הבהירה לי שהשיחה הסתיימה. גענוג שוין. מספיק כבר. אינני יודעת מה עוד היא ידעה על משפחתו — חשדתי שהיא ואבא לא דיברו על העבר גם ביניהם. מהות חייהם הייתה להמשיך הלאה.

יצאתי מביתה של אמא בקהות חושים.

לא ידעתי זאת, אבל זו הייתה תחילתו של חיפוש שהגדיר את השלב הבא בחיי.

גמרתי אומר ללמוד פרטים נוספים, והתחלתי לסרוק בקדחתנות אתרי אינטרנט שהציגו נתונים על השואה. חיפשתי תיעוד ללידתה או לפטירתה של אחותי, ולא מצאתי. שכרתי את שירותיהם של חוקרים פרטיים באוקראינה. נעזרתי אפילו בסוכן בולשת שניתח עבורי תצלומים. מאמציי העלו חרס. שאלתי אנשים מה הם יודעים, ותמיד קיבלתי את אותה התשובה: "מיליוני מבוגרים ותינוקות נרצחו בשואה. איך אפשר לזכור את כל השמות?"

לא רציתי את כל השמות, רק את שמה של אחותי.

לא היו לי לא שם, לא תמונה, לא שביב זיכרון מקורבן השואה הקרוב אליי ביותר, אחותי למחצה. היא הייתה אחת מני מיליון וחצי ילדים יהודים שנרצחו בשואה, ולא הייתה לי שום דרך להנציח את חייה.

איך מנציחים את מי שלא נשאר ממנו זכר?

החיפוש לקח אותי למקומות שהעמיקו את הֲבָנתי לגבי השואה, ולגבי האופן שבו היא ממשיכה להדהד גם זמן רב אחרי התקומה. בסופו של דבר, החיפוש לקח אותי לפינות אפלות בתוכי, שהפחידו אותי.

אומרים שהיהודים הם עם א־היסטורי, הקשור יותר בזיכרון מאשר בהיסטוריה. עובדה מסקרנת: בשפה העברית הקדומה אין מילה שמשמעותה המדויקת היסטוריה, ובמקומה נהוג להשתמש במילים שהן נגזרת של השורש זכ"ר. בעברית מודרנית משתמשים פשוט במילה "היסטוריה", הלקוחה מיוונית עתיקה. היסטוריה היא פומבית. זיכרון הוא אישי. הוא בנוי מסיפורים ומחוויות נבחרות. היסטוריה היא קיצו של דבר. זיכרון הוא תחילתו של דבר.

"ליהודים יש שישה חושים. מישוש, טעם, ראייה, ריח, שמיעה... זיכרון." כך סיכם זאת בני ג'ונתן בספרו משנת 2002, הכול מואר. "היהודי נדקר על ידי סיכה ונזכר בסיכות אחרות... כשיהודי נתקל בסיכה, הוא שואל: 'כמו מה זה נזכר'?"1

העיסוק בנקודת ההצטלבות שבין היסטוריה לזיכרון אולי נראה מופשט, עניין לשוני גרידא, אבל בשבילי הוא מוחשי לחלוטין. אני מקדישה חלק ניכר מחיי לחשיפת הזיכרונות שחמקו ממני.

על אדן האח בסלון שלי מוצגת מעין תערוכה של טבע דומם בצנצנות זכוכית. מבקרים מזדמנים עשויים לחשוב שזהו מזבח ללכלוך ולפסולת, וזו לא טעות גמורה. בתוך כל צנצנת מתויגת מונחים שברירי זיכרונות: חופן אדמה מהשטעטל של אמי בקולקי, אוקראינה; גרגירי אבן חול מסלע אוּלוּרוּ הענקי שבמרכז אוסטרליה; שריד מחומת ברלין; חצץ מגטו ורשה. פעם בטיול לסרדיס שבטורקיה, הבחנתי בפיסת שיש שהשתחררה מפסיפס ברצפת בית כנסת עתיק, וטמנתי אותה בחשאי בתיקי כשבעלי הסב את ראשו. ברט אמנם מפציר בי ללא הרף שאחדל מגזל עתיקות והברחתן, אבל הוא יודע שהסיכוי לכך אפסי. אני אספנית כוחנית חדורת מטרה, שמסתובבת עם שקיות אטומות ומוכנה לאסוף כל פיסת היסטוריה אישית.

הזיכרון מושל בביתי ביד רמה. עשרים ואחת הצנצנות שבסלון הן רק חלק מאוסף גדול יותר שהמשכו על אדן החלון במטבח, ובו ארבעים צנצנות נוספות.

והאובססיה הזאת עוברת מדור לדור במשפחתנו. מי יודע, אולי היא תורשתית. יתרה מזאת, צעיר בניי, ג'ושוע, זכה באליפות הזיכרון האמריקאית בשנת 2006. הוא אפילו כתב ספר בנושא זיכרון: הליכת ירח עם איינשטיין. איך לזכור הכל: אמנות ומדע הזיכרון. פרנק, בכורי, סופר והיסטוריון, נשא לאחרונה נאום בקייב, אוקראינה, תחת הכותרת: "האם הזיכרון יכול להציל אותנו מההיסטוריה? האם ההיסטוריה יכולה להציל אותנו מהזיכרון?" ג'ונתן, האמצעי שלי, גרם לפקחֵי בטיחות־אש שערכו בדיקה שגרתית בחדר המעונות שלו בפרינסטון לפני עשרים שנה, לפלוט "אמא'לה!" כשהם ראו, לצד סבך חוטי החשמל והתאורה המאולתרת, גם שורות של שקיות תלויות על הקיר, מלאות ברסיסי זיכרונותיו.

הזיכרון, גם כשהוא ספון בצנצנת, מוחשי ומשנה־צורה. זיכרונות אינם קפואים; הם משתנים עם הזמן, עד שלפעמים לא נותר בהם זכר מן האירועים האמיתיים. אבל אני חשה שמוטלת עליי אחריות גדולה לשמר את העבר.

"איך אני אדע מיהם?" שאלה יום אחד סיידי, נכדתי הבכורה, כשישבה במשרד הביתי שלי, המתפקע מתמונות, מסמכים ומפות, ארגזים מסודרים וסתם ערימות.

שאלתה של סיידי החלה לרדוף אותי. לא טרחתי לתעד את זהותם של האנשים המופיעים בתמונות, כי אני מכירה אותם. מעניין שאמי דווקא תייגה את תמונותיה — לא רק הישנות, אלא גם של ילדיה, נכדיה וניניה.

תהייתה של סיידי עוררה בי רצון לפַנות זמן לסידור הארכיון הגדול והמבולגן שלי. בארגזים הדחוסים הללו שוכנים כל הדברים הידועים לי על עברי המשפחתי. התמונות הן כל מה שנותר מקרובי משפחה שנרצחו, ולא הספיקו להעמיד צאצאים שיספרו את סיפורם או אפילו יזכרו את שמותיהם. יש ביניהם גם קרובים מאמריקה, כמו דודני הצעיר מארק, שסבָיו והוריו הכניסו אותנו לביתם, כשהגענו לוושינגטון הבירה ב־1949 אחרי שלוש שנים במחנה עקורים. מארק, בן יחיד ונכד יחיד, מת בגיל ארבע, זמן קצר אחרי הצילום, בעקבות ניתוח שגרתי להסרת שקדים. האירוע הטרגי התרחש חודשים ספורים לפני שהגענו לארצות הברית. השארנו מאחור את המחסור של מחנה העקורים ואת זוועות המלחמה, ונכנסנו לטרגדיה אחרת, דוממת. כיום, כשגם הוריו של מארק אינם עוד, מוטלת עליי החובה לשמר את פירורי זכרו.

מי שמכיר אותי חושב שאני אישה מאושרת וחייכנית — וזה נכון. אבל צללי העבר מעיבים על שמחתי. רוחות רפאים מהשטעטלים שמשפחתי הייתה פזורה בהם פעם באוקראינה, פוקדות אותי באופן תדיר. אחדים מהפרטים שהופכים את הזיכרונות למוחשיים כל כך הם פרי המצאתי, כי במשפחתי לא העלו את הזיכרונות האיומים על דל שפתיים.

הוריי, אתל ברונשטיין ולואיס ספרן, הם היחידים מבני משפחותיהם המורחבות שניצלו מהשואה. אמי העבירה את שנות המלחמה במנוסה. אין לי מושג כיצד שרד אבי, אבל ידוע לנו שלפחות חלק מהתקופה הוא העביר בביתה של משפחה נוצרית. הוריהם של הוריי, אחיהם, אחייניהם, דודיהם ודודניהם נרצחו כולם. ואני מקפידה להשתמש בפועל הזה, ולא בלשון הנקייה "נספו".

ילדים מסוגלים להפיל חומות ולפתוח דלתות למען הוריהם. זה בדיוק מה שעשה הרומן הראשון של ג'ונתן, שהתבסס על מסע שערך באירופה לפני שנת הלימודים האחרונה שלו באוניברסיטה. הוא חיפש נושא לעבודת גמר, ודחקתי בו שיבקר בשטעטל טרוכנברוד שבאוקראינה, שחשבתי שאבי הגיע ממנו. לפני שהוא טס בקיץ 1998, נתתי לו ארבעים עותקים של תמונה ממורטטת בשחור־לבן ובה ארבעה אנשים — אבי, איש מבוגר כלשהו ושתי נשים, שלדעתה של אמי כנראה הסתירו אותו בביתם בזמן המלחמה. קיווינו שג'ונתן ימצא את המשפחה שהעניקה מחסה לאבי.

ג'ונתן לא מצא דבר. בהיעדר עובדות, הוא העביר את שארית הקיץ בכתיבת יצירה בדיונית המתבססת באופן רופף על הפרטים החדשים שלמדנו על ההיסטוריה המשפחתית שלנו. הרומן פתח דלתות שמילאו את החורים השחורים המרכזיים בחיי, והבדיה — בדרכה המסתורית — יצרה עובדות.

בספרו של ג'ונתן, הגיבור מטעם־עצמו, שנקרא גם הוא ג'ונתן ספרן פויר, רודף אחרי דמות בשם אוגוסטין, שלפי ההשערה הסתירה את סבו של ג'ונתן הבדיוני. זוהי המצאה שמבוססת על עובדות אפשריות שמבוססות על המצאות נוספות. כמו קובייה הונגרית מהממת, הספר סובב על ראשה את ההיסטוריה המשפחתית שלנו והצליח לבלבל אפילו אותי. זהו בדיון, אבל ג'ונתן נגע בלא יודעין בעצב חשוף. לזיכרונות הקבורים של בני משפחתי ולנטייתם לשתוק היו השלכות טרגיות. ההתאבדות שג'ונתן כותב עליה מהדהדת מקרה דומה שאירע במשפחתנו — והוא לא ידע זאת כשכתב את הספר.

הספר, והסרט שנעשה על פיו, עוררו עניין מחודש בשטעטלים שמהם הגיעה משפחתנו, ופתחו דלתות למידע חדש ממגוון מקורות. האובססיה הפרטית שלי התעצמה בהתאם. התחלתי לנבור באתרי גנאולוגיה וללקט רמזים במסעותיי לישראל ולברזיל.

אבל היה גבול לדברים שיכולתי לעשות ממרחק. אז כמו הדמות בספרו של ג'ונתן, התחמשתי במפות ובתמונות, וב־2009 עליתי סוף־סוף על טיסה של לופטהנזה לאוקראינה. הבאתי איתי כמובן מלאי גדול של שקיות אטומות.

יצאתי לחפש את המשפחה שהסתירה את אבי בזמן המלחמה ולנסות לגלות פרטים נוספים על האחות שמעולם לא הכרתי. נסעתי למצוא שטעטל, שעל פי רוב הדיווחים נמחה מעל פני האדמה. נסעתי ללמוד על אבי. נסעתי ללמוד על אחותי. נסעתי ליידע את אבותיי שלא שכחתי אותם. שאנחנו עוד כאן.

1 כל הציטוטים מתוך הכול מואר, ג'ונתן ספרן פויר, תרגום אסף גברון, כנרת־זמורה־דביר, 2003.