אני שיר וגם אני הייתי שם

יום ראשון התחלה חדשה וסיפור חדש.

אחרי תקופה קשה שעברתי החלטתי להמשיך הלאה ולתת ליקום להוביל אותי למקום טוב.

קוראים לי שיר. אני גרושה ואם חד הורית לספיר בת העשר. את בעלי לשעבר פגשתי באקדמיה. חשבתי לסיים את הלימודים ולפתוח בקריירה ויודעת שהייתי מצליחה בה. היתה לי מטרה שאליה רציתי להגיע ויעד לכבוש, אבל כאן טעיתי.

אני ובעלי לשעבר נפגשנו בלימודים להשכלה הגבוה, מהר מאוד הפכנו להיות זוג... לחתונה וילדה קטנה שנולדה לתוך זה.

הייתי בשנות העשרים שלי והוא בשנות השלושים.

חשבתי שזה נכון לי להתחתן, שרציתי להתמסד.

הלחץ מההורים היה עצום וכשאחת מהחברות שלי התחתנה, ומסתבר שאחריה גם שאר החברות, התחילו ללחוץ עלי לשכנע אותי שזה כדאי לי להתמסד.

חשבתי שזה יקל עלי, הנשואים, שלא אתעסק בלחץ של ההורים ובטח לא בלחץ השידוכים שהחברות ניסו לארגן לי כל פעם מחדש.

לאחר שהתחתנתי הרבה דברים היו מונחים על הכף. באותו זמן חשבתי לעצמי שזמנית, דחיית הלימודים שלי תעזור לנו עד שנתמקם ונתבסס. אבל לצערי, מה שהפך לזמני הגיע לביטול הלימודים ואז נכנסתי להריון לא צפוי ונישואים שהדרדרו לגירושים.

בדיוק אחרי שנתיים של נישואים נולדה ספיר.

שעות של כאבי לידה שכמעט נגמרו בניתוח קיסרי.

ראיתי אותה והלב שלי התאהב. ראיתי את הפנים המעוכות והידיים הקטנות. היא היתה נראית שברירית והתמלאתי באהבה. אבל יחד עם זאת המון דאגה, חרדה לעתיד. היא היתה בוכה ללא הפסקה, דבר לא עזר. רק כשהניחו אותה עלי היא הפסיקה לבכות.

הייתי עייפה וכל מה שעניין אותי, זה לחבק אותה ולהגן עליה. כל מה שעברתי והרגשתי אחרי הלידה, התשישות וחוסר שינה הכל נמחק ברגע שראיתי אותה.

היא פשוט מילאה אותי בכוחות מחודשים כל פעם מחדש. דבר לא עניין אותי, רק היא.

כשהיא נולדה הבנתי מה הן דמעות של אושר. ברגע שספיר בחרה אותי להיות אמא שלה, ידעתי כמה מוטל על הכף ומה הורה עובר ברגעים שכאלו, אבל יחד עם זאת הייתי מאושרת איתה היתה סוג של נחמה מהיקום כי דווקא הקשר עם בעלי התחיל להדרדר.

אחת עשרה שנות נשואים שמלווים בכעסים. זה הפך להיות קשה יותר ברגע שבעלי לשעבר התחיל לחזור בתשובה, לחבוש כיפה וציצית. תפילות של בוקר התפתחו בדרך גם לתפילות של צהרים וערב שהפכו לקבועות. סידורים וספרי תורה בכל הבית וחוסר עזרה בגידולה של הקטנה. כל הזמן היה בבית הכנסת והיה בישיבות עד הלילה. העבודה שלו התקצרה ואפילו שונתה והשיא היה קיום המצוות שבעלי לשעבר ניסה לכפות עלי. בהתחלה הוא ביקש לאכול בכלים חד פעמים ואז הנחיל הפרדה בין כלים חלבים לבשרים. אחר כך דיבר על הכשרות וביקש לקנות במקום מסוים את הבשרים ומהר מאוד התחיל לדבר על לבוש צנוע. הכל בהדרגה, ואני רציתי לרצות אותו אבל ברגע שהתחלנו להתרחק לאט, מהחברים שלנו ומהמשפחה, הבנתי שאני נשארת לבד איתו ועם הדת שלו.

אהבתי אותו או חשבתי כך, אבל אצלי בתוך הנפש הרגשתי כמו במגדל קלפים, הכל התחיל ליפול.

כל ריב קטן היה מביא אותי לבכי, ובמשך הנישואים שלנו ראיתי את הקטנה שלי גדלה לתוך תא משפחתי מתפורר ונשבר.

כל הזמן דאגתי לומר לו, שלא התחתנתי עם הדת אלא איתו, שלא את זה ביקשתי, אבל הכל היה נראה אבוד.

הבית שבנינו ביחד התחלף ונעלם כאילו עבר למימד אחר, וזה הבית החדש עם החוקים החדשים שלא הייתי מוכנה להיכנס אליו.

אחרי כמעט אחת עשרה שנות נישואים, התגרשנו.

הסכם הגירושים היה מתיש בגלל כל עורכי הדין והרבנים, ההשפלות והגישורים שעברתי. זה גרם לי להתרחק עוד יותר מהדת ולהתחפר בעמדה שלי.

לאחר מאבקים קשים מאוד הצלחתי לקבל את ספיר, בתי היקרה, אלי למשמורת קבועה. הקשיים שהערים עלי הגרוש וכל המסע המכוער של הרבנות שהאכילו אותי מרור, בסוף השתלם לי.

היום אני יכולה לנשום לרווחה ולצעוד עם ראש מורם ומוכנה לדרך חדשה. אם הייתי יודעת אז את מה שאני יודעת היום, הייתי עושה הכל לעצור את הכל כבר בהתחלה ואולי לסיים את הנישואים ללא עוגמת נפש.

ספיר, בת עשר היום, נוסעת בסופי שבוע לאביה. בחגים, לפעמים אבא שלה מתקשר אליה ומנסה להקשיב אבל הוא רק מכעיס אותה כי רוב תשומת ליבו כרגע מופנית לאשתו.

בזמן תהליך הגירושים כבר שידכו לו אישה גרושה. היום היא נשואה לו עם ילד בדרך.

לפעמים אני חושבת שאולי בגלל זה הצלחתי להשתחרר ממנו ולקבל מהר יחסית את הגט.

אני והקטנה גרות בדירת שני חדרים סלון ומטבח, ומרפסת קטנה. 'מה צריך יותר?' אני אומרת לעצמי.

בזמן שהייתי נשואה הייתי מרוחקת מכל החברים והמכרים שלי, אפילו מהמשפחה הקרובה היינו רחוקים, אפשר לומר שאנחנו כאן לבד. הכל השתנה מאז.

במחשבה לאחור, הבנתי שהוא ניסה לשלוט בי ורצה להחזיר אותי בתשובה. אולי הייתי תמימה, אבל אחרי שהתעוררתי הבנתי כמה כח הייתי צריכה כדי להלחם, למרות שנשארתי בסוף לבד ובודדה.

אפילו ההורים כעסו עלי. הם כל הזמן אמרו לי להסתדר איתו ו'למה לי עכשו לעשות רעש ולהתגרש'.

אני לא מאשימה אותם, בכל זאת ההורים שלי. אני הייתי בטוחה שהם רצו רק להגן עלי ושלא אהיה אם חד הורית שמפרנסת לבד.

אבל עם הזמן הם למדו לקבל אותי ככה, חופשיה ללא מגבלות של דת או קשר שכופה את עצמו עלי.

הם הבינו שהאושר שלי זה לא להיות נשואה ובדיכאון.

לפני שהתגרשנו הלכנו לגישור. כשהתחילו כל הויכוחים ביקשו ממני ברבנות שאלך לכל מיני פגישות עם רבניות. המפגשים היו בשבילם ובשביל אבא של ספיר. הם ניגנו על כך שאם לא אנסה אני זאת שאגרום להרס הנישואים.

בכל הפגישות רצו ממני שלום בית, רצו שאוותר.

איימו ברמיזה קלה שהילדה לא תישאר איתי ובמשך הזמן היו שולחים לי נשים מהקהילה הדתית, שינסו להתחבב עלי.

כל הזמן הרגשתי שהן מנסות לכפות את דעתן עלי. זה הזכיר לי את הלחץ שהיה בזמנו, לפני שהתחתנתי.

כבר לא נשאר על מה לדבר וכבר החלטתי שזהו, נגמר לי הקשר הזה איתו, התגרשנו.

מכרנו את הבית וחילקנו את הכסף אחרי שסגרנו חובות. זה הספיק לי לקנות את הדירה הקטנה והמהממת הזו. יש לי משכנתא ענקית אבל שווה. העיקר שאני אהיה משוחררת מכבלי הנשואים שכמעט עלו לי בחיים. אם הייתי ממשיכה עם המצב לא בטוח שהייתי שורדת. זה היה יכול להיגמר רע.

היום אנחנו חיות כרצוננו ללא כפיה כזו או אחרת. לספיר הקטנה שלי יש חופש בחירה מוחלט ואני מרגישה את החיים ומודה שהם יפים לי ככה.

בבוקר אני שומעת את קולה של ספיר שמבקשת ממני כסף. אני עושה את עצמי לא ערה ולא שומעת.

"אמא, אמא תתני לי בבקשה חמישים שקלים בבקשה, אמא, תתעוררי".

היא מנסה להעיר אותי, ואני תפסתי אותה, את ילדתי הקטנה והיפה, ומשכתי אותה אל תוך המיטה. חיבקתי אותה חזק ונתתי לה המון נשיקות בצוואר ובפנים.

התחלתי למלמל כאילו לא שמעתי, מה רצית ממני?

והיא הקטנה שלי ענתה לי בתמימותה:

"אמא, תפסיקי אני צריכה ללכת.

אמא תשחררי אותי, אמאאא"

לא, עד שלא תתני לי את מילת הקסם שלנו אני לא משחררת אותך. אני מחכה לשמוע.

"אמא, נו... אני צריכה ללכת".

לא משחררת אותך עד שתתני לי את מילת הקסם.

"טוב אמא, א.א.א".

רק אז שחררתי אותה. אמרתי לה שתיקח מהארנק שבתיק. היא חזרה למיטה אלי, נתנה לי נשיקה ואמרה לי שהתה על השולחן מתקרר כבר ושהיא זזה ללימודים.

ביום שלישי בדרך כלל אני בחופש, אז אני לוקחת את ספיר לטייל איתי אחרי הלימודים שלה.

אנחנו מטיילות בקניון קונות מה שבא לנו מתפנקות בקינוח, בגלידה.

ספיר מדברת על הכיתה והמורה שהיא אוהבת, מדברת על חבר טוב שלה וכמובן על החברות שלה ובעיקר על מה שעובר עליה ביום ובשבוע עצמו.

לפעמים אני מנסה להבין איך היא עם המעבר וזה שאבא לא כל הזמן בתמונה וכשאני מתחילה לשאול ולגשש, לבדוק אם הכל בסדר, היא ישר קולטת אותי ומפנה את תשומת הלב:

"אמא, הכל בסדר, אל תדאגי, אני בסדר עם אבא. אני לא אוהבת להיות שם בגלל הכללים, אבל יהודית מצילה אותי לפעמים מזה."

יפה שלי שתדעי לך, את כל הזמן בראש שלי. חיבקתי אותה. היא אומרת לי כל הזמן שאני מוחצת אותה ואני מרפה במעט את החיבוק אבל לא משחררת אותה מהר.

אצלי בעבודה הרבה אנשים מגיעים, אני מטפלת בכל מה שקשור לתעודות זהות, צעירים וצעירות שמגיעים אלי באים להכין לעצמם תעודות לגיל שש עשרה שלהם וכייף לראות אותם מקבלים את התעודה. יש להם שמחה ותמונות סלפי. הם מתלהבים שהם עכשו גדולים ולא לוקחים בחשבון את המשמעות של זה.

ביום חמישי הכנתי את תיק הבגדים של ספיר. השבת היא אצל אביה. בנסיעה הזכרתי לה שאני זמינה תמיד ובכל זמן והיא עונה לי:

"אני יודעת אמא "

ואת יודעת שאני א.א.א.

"כן אמא, גם אני א.א.א."

כשאני מורידה אותה ליד הבניין בו גר אבא שלה,

אני מחכה לראות אותה מחלון הבית. זה הסימן שהיא הגיעה לדירה שלהם. היא מנפנפת לי ואני שקטה ובטוחה.

בכל פעם אני נקרעת מחדש כשהיא לא איתי, צמודה אלי. אבל אני לומדת לשחרר את החבל בלי שתרגיש את זה.

בדרך חזרה הביתה, סקרתי לעצמי את מסלול החיים שלי עד לרגע הזה. היום אני חייבת לומר שללא כח הרצון וההחלטיות שהיו לי אז, לא הייתי יכולה להצליח לעבור את מסכת הביזיון שהייתי בה.

ברכב, כשהדלקתי את הרדיו, התנגן השיר ברכב, על משהי שרוצה אהבה...

אני אומרת לעצמי בציניות, בטח אהבה עלק. יותר קדחת מאהבה. בלי פרחים, כינורות וצלילים, היום אני לבד.

אבל אני ממשיכה לשיר איתה את השיר.

בדרך ראיתי בחור צעיר מנופף לי. לפני שהעליתי אותו לאוטו פתחתי את החלון ושאלתי אותו מה נשמע?

ענה לי:

"אני בסדר, אבל לצערי פספסתי את האוטובוס האחרון ואני לא..."

אני בדרך כלל לא מעלה נוסעים כשאני באוטו. לפעמים אני עושה זאת מתוך מחשבה שאם אני הייתי במקומו לא הייתי רוצה להיות לבד ככה בתחנה כמוהו, ומאחלת לעצמי מישהו כמוני שיכול לעזור.

אמרתי לו שאם זה בדרך אקח אותו. אמר לי שכן. הצעתי לו להיכנס ונסענו.

בהתחלה לא הבחנתי בכלל ואפילו הופתעתי בהמשך. אם כבר יושב איתי מישהו אז אני מנהלת שיחה.

מה עושה בחור כמוך בתחנה כל כך מאוחר?

התחיל הבחור לחייך ואפילו גיחך קצת.

לא הבנתי למה הוא גיחך, אבל מיד שאלתי אותו בחיוך:

אמרתי משהו שאמור להצחיק?

"אני לא הוא אלא היא, אני לא בחור אלא בחורה."

מה? אני מנסה להסתכל בלי להביך אותה?

"המראה שלי טיפה מטעה, סליחה".

אני מצטערת, חשבתי שאת בחור.

פשוט, השיער והבגדים, לא עלה על דעתי שאת בחורה בכלל.

"את לא היחידה שמתבלבלת."

מצטערת. שמי שיר ואיך קוראים לך?

"לי קוראים דני."

מה זה, קיצור של דניאלה?

"כן. ההורים קוראים לי דניאלה אבל אני קוראת לעצמי דני, אז נעים מאוד."

היום כולם לובשים מעורב. כל הבגדים יוניסקס, והתספורות מבלבלות לא פחות מזה. חלק עם שיער קצר, חלק עם ארוך. אי אפשר לשים לב כי הכל מהכל דומה אני אומרת לה.

"כן נכון."

אז איפה את מטיילת לך ביום שכזה אם אפשר לשאול?

"אני בדרך למסיבת נשים."

מסיבת נשים, מה זו המסיבה?

"זו מסיבה שהכניסה היא רק לנשים.

בנות לסביות, דו מיניות, סטרייטיות טראנסיות וכל אישה ונערה שתרצה לבוא לכאן.

אני פעם בחודש מגיעה למסיבת נשים. המיקום לפעמים משתנה."

הבנתי. לא יצא לי לפגוש הרבה אנשים בחיי שמגדירים את עצמם כחלק מהקבוצה הזו, אני מודה בפניה.

"הנושא הזה מורכב. זה מתחיל מהדגל שלנו. אם זה מעניין אותך אני אספר קצת. אולי אני קצת נסחפת?"

את לא נסחפת. זה מעניין ואפילו טיפה מסקרן אותי.

כל הזמן אנחנו לומדים דברים חדשים וזה אחד מהם.

"אני מדריכה בקבוצה לנוער אשר מתלבט בזהות שלו. יש לנו אגודה ואנחנו מקיימים קבוצות גילאים לנוער, לעזור להם."

וואו, לא ידעתי על זה. זה חשוב.

בעצם נוער שמבולבל וקשה לו גם ככה עם המיניות שלו, יש לו לאן לבוא או להתייעץ, זה חשוב מאוד.

"אז אמשיך ואספר שמה שמייצג אותנו, זה דגל הגאווה שלנו שמורכב משמונה צבעים:

ורוד - מייצג מיניות

אדום - חיים

כתום - בריאות

צהוב - אור השמש

ירוק - טבע

טורקיז - קסם ואומנות

אינדיגו - שלווה והרמוניה

סגול - רוחניות

במשך הזמן הדגל שונה לשישה צבעים:

אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, וסגול.

שיר, תוכלי לעצור לי אחרי הרמזורים? אני משם כבר אלך לי ברגל."

אין לי בעיה לקחת אותך.

"זה בסדר, כמה צעדים ואני אהיה שם."

אוקיי, תהני לך ושמחתי להכיר אותך דני.

"כנ"ל שמחתי להכיר אותך. מי יודע יכול להיות שעוד נפגש."

בכייף, העולם הוא עגול ויכול להיות שעוד יצטלבו דרכינו, מי יודע מה יהיה.

"תודה רבה על הטרמפ."

בבקשה. אחרי שדניאלה, או דני כמו שאמרה, ירדה בתחנה, הרהרתי על מה שהיא סיפרה לי.

אני יודעת קצת על הנושא, אבל מסתבר שמה שאני יודעת זה מעט מהרבה. זהו, הגעתי, אני בבית.

שקט ברחוב חוץ מכמה כלבים שנובחים אחד על השני וחתול או שניים ליד הפח. הדממה שוררת ברחוב.

תמיד כשאני מגיעה לדירה השקט הזה מפחיד אותי. קודם כל אני מדליקה את כל האורות בבית. לאט לאט אני מכבה אותם. לא אוהבת חושך.

רק כשאני במיטה המחשבות מתחילות לעלות.

כל התמונות, הרגשות והעצב נזכרים פתאום לצוף ולהגיע. מפריעים לי לישון.

תמיד כשאני לוקחת את ספיר לסופ"ש אצל אבא שלה, אני חוזרת לדירה ונשברת. כשהיא אצלו אני פתאום מרגישה כמה אני לבד, והבדידות היא כל כך אכזרית ומפעילה לי את כל האורות האדומים בלב. אין מישהו שיחבק אותי וזה חסר לי. מישהו שיגן עלי ויעטוף אותי באהבה.

אני מדליקה את הרדיו כי השקט שבבית מפחיד לא פחות. כשספיר איתי, יש עניין ורעש.

השיר שהתנגן, כמה "לא" צפוי:

שיר אהבה.

השיר הזה מתנגן ואני נרדמת בתקווה שאולי גם לי יהיה מישהו שיסגור איתי מעגל.

למחרת צלצול הטלפון העיר אותי בבוקר.

"אמא, אמא את ערה, את מקשיבה לי?

את יכולה לבוא לקחת אותי מאבא בבקשה?"

מה? לא הבנתי לרגע מה היא אומרת. מהר מאוד

הרמתי את עצמי מהמיטה וביקשתי ממנה שתקרא לאבא ושתפעיל את הרמקול כי הוא לא יכול לדבר לשפופרת. שיבוא לדבר איתי בטלפון להבין מה קרה.

"כן שיר, מה קורה?"

מה קורה? מה קרה שספיר רוצה לחזור?

"היא רוצה לחזור ואני לא רוצה להכריח אותה להישאר."

אבל מה קרה? אני לא מבינה למה היא רוצה לחזור?

"תקשיבי, קשה לה ההתנהלות אצלנו ואת יודעת שיהודית בהריון וקשה לה גם ככה. אני לא יכול לנתב בין ספיר ובינה.

אני אוהב אותה ובקשתי מספיר שתיקחי אותה מחר אבל היא רוצה ללכת עכשו."

טוב אז אתה תביא אותה הביתה.

"אני לא יכול. את יודעת שיום שבת היום ויש לי הרבה מה לעשות. תוכלי לבוא לקחת אותה?"

היא אצלך ואתה חייב לה תשומת לב. בזמן האחרון אתה ממש מתעלם ממנה. אתה האבא שלה. אני לא מבינה איך אתה חושב.

"אני לא רוצה להיכנס אתך לויכוח. תבואי לקחת אותה כי אחרת היא תישאר איתי לאחר השבת, ורק ביום ראשון אני אולי אקח אותה אליך."

למה כל הזמן אתה מתנהג כמו אגואיסט.

"זה מה יש. ככה אני. אין לי זמן עכשו להיכנס אתך לדיון. גם ככה את מביאה אותי לדבר עבירה. אני לא יכול להחזיר אותה."

מה נעשה תגיד לי? אתה כל הזמן מחפש לעצמך תירוץ לברוח.

"את באה או לא?"

בעוד כמה שעות אני אהיה אצלך.

"רק אל תתקרבי לבית בבקשה. את יודעת שאני לא יכול לסבול את חילול השבת והשכנים כאן מדברים."

אתה חוצפן ממדרגה ראשונה. אני אקח אותה מאיפה שצריך ולא מעניין אותי במה אתה מאמין. אתה ממש מגזים.

"תירגעי אני מבקש ממך."

ואז אני שומעת את ספיר צועקת

"די כבר די. אני לא רוצה שתריבו, עוד פעם."

והגרוש בשיא חוצפתו אומר לי

"תראי מה גרמת לנו עכשו."

אתה משליך עוד פעם עלי את האחריות.

אני לא ארשה לך שוב לנהל את חיי לפי האמונות שלך ולפי החליל שלך.

"תבואי לקחת אותה."

אני אומרת לו שיגיד לספיר שאני הולכת לקנות כמה מצרכים ואני אבוא בהקדם.

אני מותשת מהשיחה. כל היום התחיל בכעסים בגללו. אני שמחה לקחת את ספיר אבל עדיין זה לא נעים.

כל כך מרגיז שהיא נוכחת במצב הזה ביני לבינו, אבל אני לא יכולה לשלוט בזה.

התארגנתי, לקחתי קפה לדרך ונסעתי לקנות כמה דברים מהסופר שפתוח עשרים וארבע שעות:

לחם, חלב, שוקולית ו.. שוקולדים איפה אתם?

"סליחה גבירתי,"

אומר לי אחד האנשים, כן.

"את מוכרת לי."

כן, מאיפה?"

מאיפה שהוא..."

כמו השיר?

"כן, בערך.

אני לא מצליח לשים את האצבע בדיוק, אבל את מוכרת לי... את כל כך יפה, את יודעת?"

וואו, ואתה כל כך ישיר.

"את לבד כאן נכון?"

מה זה עניינך? אני אומרת, הרגשתי קצת לא נעים.

"סליחה, לא התכוונתי לגרום לאי נוחות. אבל שמי רמי וחשבתי שאולי נצא ביחד לארוחת ערב, מה את אומרת?"

אתה מזמין אותי?

"האמת שאני מנסה ושמך?"

אם אגיד לך אז תעזוב אותי?

"ממש לא".

זה כבר לא נעים לי ואני מנסה להתרחק טיפה ממנו.

הוא מנסה להתקרב אלי מהצד השני ואני מרגישה טיפה מאויימת. אני אומרת לו בטון קצת לא נעים שאני לא מעוניינת וזה לא מתאים לי ואני מבקשת שתתרחק ממני כי זה מאיים ההתקרבות שלך בתוך המרחב שלי.

"אני מצטער."

והוא לקח צעד אחד לאחור והמשיך לדבר אלי,

"קודם כל סליחה. תביני אני אדם לא רע בכלל.

אני אספר לך שיש לי שני ילדים מקסימים ואני אלמן, אני מבוסס ובקיצור אדם נחמד, את לא תתחרטי, מה את אומרת."

תקשיב, אני כבר מתחרטת.

לא ביקשתי את קורות החיים שלך. אני אומרת לו

"בואי נעשה עסקה קטנה. אני אשאיר לך כרטיס ביקור שלי, יש שם את הטלפון שלי. כשתהי מוכנה תדעי שאת יכולה להתקשר אלי. אני אהיה זמין לך."

ואתה חושב שאתקשר אליך?

"האמת שכן. כשתרצי קפה או לצאת להתאוורר מהחיים, אני במרחק טלפון."

בסדר, עכשו אתה מוכן להתרחק ממני?

"כן בטח אבל רק תוכלי לומר לי מה שמך? בכל זאת אני מתאמץ בשבילך."

אתה עף על עצמך קצת.

"כן, אמרו לי את זה פעם. תגידי לי את שמך ואני מבטיח שאני הולך."

הזוי, אתה לא נורמלי.

"כן אני יודע אבל בכל זאת?"

שיר. עכשו אתה יכול לעזוב אותי?

"כן, תודה רבה. אני אצפה לטלפון ממך. ביי."

בן אדם הזוי אבל מאוד כריזמטי.

אחרי הסופר חזרתי הביתה לשים את המצרכים,

ויצאתי ישר לכיוון ספיר שלי.

כשהגעתי צפרתי פעם אחת ואחר כך שלושה פעמים ברצף, הסימן שלי לספירוש.

אני שומעת את הברכות והתפילות של שבת מהדירות. שכונה מסורתית. אני מתחילה לשקוע במחשבות על הזמן שהייתי נשואה ואיך התנהלנו בשבתות.

פתאום ספיר דפקה על החלון לידי, נפל לי הלב.

היי יפה שלי, הבהלת אותי. בואי תכנסי לאוטו וניסע.

מה את בכלל דופקת בחלון ככה, כמעט ברח לי הלב והייתי צריכה לחפש אותו ולהחזיר אותו אלי.

היא מחייכת, הקטנה שלי. בואי יפה שלי, תעלי ותספרי מה קורה. אני שתקתי ונתתי לה לדבר, בזמנה החופשי.

"אמא, את שומעת?"

כן יפה שלי, אני עונה לה.

"תקשיבי"

ספיר, את יודעת שכל מה שתספרי לי נוכל להתמודד עם זה ביחד, בסדר?

"כן אמא, לא נוח לי להיות אצל אבא. יהודית מקסימה אבל אני לפעמים לא רוצה להיות שם."

אבל אבא אוהב אותך וגם יהודית מאוד מחבקת אותך. את חלק גדול ומשמעותי בשבילו ועוד מעט יהיה לך אחות או אח יפיפיה, את לא שמחה?

"אני שמחה, אבל זה כבר אחרת.

יהודית טיפה חסרת סבלנות ואבא מקרקר בסביבתה ואני מרגישה שכמה שהם רוצים להסב לי תשומת לב הם לא כל כך מצליחים. אני משתעממת מהר ואין לי מה לעשות שם בשבת."

את מבינה שאבא ויהודית כרגע עסוקים לקראת הלידה. אני בטוחה שהם לא מתכוונים. אל תשכחי שאבא אוהב אותך. אני לא אומרת שאת צריכה לעשות משהו בכוח אבל, הזמן שלך עם אבא הוא מאוד יקר.

את צריכה את הקשר הזה בשבילך ובשבילו. הוא אוהב אותך מאוד.

"אמא, אל תדאגי. אני לא רוצה להתנתק או לא לדבר איתו. אני אוהבת את אבא ויהודית, אבל אני לא רוצה להיות שם כרגע בגלל הלחץ שלהם לקראת הלידה. אני רוצה להיות בבית, בחדר שלי."

בסדר, בואי נדבר על זה מחר ביחד עם אבא, טוב?

"אני לא רוצה לפגוע באבא או ביהודית."

אנחנו לא נפגע. נמצא סידור כזה שיהיה מקובל עליו ועליך, בסדר?

"בסדר אמא."

בואי אשים לנו את השיר שלך?

לא משנה מה יהיה תמיד תדעי שאני א.א.א.

"אני יודעת אמא."

אני דואגת להגיד לה כמה אני אוהבת אותה בכל זמן.

כשהגענו לדירה ראינו סרט מצחיק, נשנשנו קצת וכשהיא מניחה את הראש על הרגל שלי היא נרדמת.

הרמתי את הצנונית הקטנה שלי ולקחתי אותה לחדר שלה ובדרך לשם היא מבקשת:

"אמא, אולי אני יכולה לישון אתך היום?"

ואני כמו מרגרינה נמסה מהבקשה, בוודאי ילדה יפה שלי. חושבת לעצמי זו הזדמנות, אחר כך מי יודע, היא תגדל ולא תרצה יותר להיות ילדה קטנה שלי וזה יחסר לי מאוד. אני מלטפת אותה, את פניה הרכות וכל מה שיש לי לחשוב זה שאת במקום מוגן, איתי, כאילו אני אומרת את זה לעצמי. מחבקת אותה ואנחנו נרדמות.

אחרי כמה ימים, כשאני יוצאת מהאוטו, נפלו לי המפתחות מתחת למושב הקדמי. הייתי צריכה לנקוט באסטרטגיה מיוחדת בניסיון להוציא אותם. כשהתכופפתי קיבלתי מכה חזקה והקללות שיצאו ממני באותו רגע... עדיף שלא נדע.

כשאני מפשפשת שם, נתקלתי בכרטיס ביקור של רמי?

מהסופר!

החלטתי שבא לי לצאת ואולי להתפנק קצת.

בלילה, כשספיר נכנסה לחדר לישון, התקשרתי אליו.

שלום רמי. זאת שיר, מה שלומך?

"שלום, איך קראת לעצמך?

אני פשוט לא זוכר. איך קוראים לך."

אה, שיר מהסופר, לפני כמה ימים ניסת להתחיל איתי ונתת לי כרטיס. אתה זוכר?

"לא כל כך, מצטער."

לא קרה כלום הכל בסדר. שיהיה לך יום טוב רמי.

"אולי לילה טוב."

צודק לילה טוב.

"רגע שיר, אני סתם צוחק אתך. בטח שאני זוכר אותך מהסופר. הייתי צריך לשכנע אותך להגיד לי את שמך."

אוף, אתה ממש הצלחת להביך אותי.

"זה בסדר. העיקר שהצלחתי לגרום לך למשהו."

לא יפה שככה אתה מתנהג.

"לא, אל תגידי לי את זה, אני מאוד נחמד.

אני אציע הצעה. בואי נצא מחר לאיזו מסעדה שאת תבחרי, מה את אומרת?"

אני לא יודעת. אתה גורם לי להתחרט שהתקשרתי.

"סליחה, בואי ננסה לצאת לדייט קטן.

אז לאיזו כתובת לבוא, כדי לאסוף אותך?"

אני לא יודעת אם בא לי עכשו אחרי איך שאתה התנהגת.

"בואי נצא למסעדה שאת תבחרי. אני אבוא לאסוף אותך בערך בשעה שמונה בערב ואם זה לא יתאים אז נסיים את זה יפה וכל אחד ילך לדרכו ולא קרה כלום."

אז אני אבחר את המסעדה ונפגש מחר בשעה שמונה לדייט קצר, ואם לא נצליח, נפרד כל אחד לדרכו, נכון?

"בדיוק, לא יצליח לא קרה כלום, מה את אומרת?"

בסדר.

"מצוין, אצפה לפגישה. לילה מקסים שיהיה לך."

אחרי שיחת הטלפון, יש לי בתוך תוכי הרהורי חרטה. אני לא רוצה להתייחס לזה כי זה אומר שאני מוותרת לעצמי במקום לנסות. סוג של מקבלת רגליים קרות.

ככל שאני חושבת על הדייט מחר אני מתחרטת. אבל אני לא אוותר לעצמי, אלך להנות בכל זאת.

באותו ערב לקראת היציאה לבשתי שמלה עם כתפיות בצבע בורדו צמודה, והתחלתי להתרגש.

אחרי הכל, זו היציאה הראשונה שלי מאז הגירושים.

לפני היציאה אמרתי לספיר לא להשאר מאוחר מדי עם הטלויזיה. נתתי לה נשיקה.

"אמא א.א.א"

היא צועקת לי לפני שאני סוגרת את הדלת.

גם אני יפה שלי, ויצאתי לחכות לו.

רמי הגיע כולו מחויך, אז חייכתי בחזרה.

פתח לי את הדלת בג'נטלמניות ואמר:

"שלום לך גברתי היקרה. התואילי בטובך להיכנס אל רכבי הקט ואקח אותך לכל מקום שתרצי."

יאמר לזכותך שאתה מתאמץ יפה

"כן בטח, למה לא."

מסעדה עם נוף לים מרגיע. שתינו יין אדום.

מנה ראשונה של סלט עלים ושרי מתקתק, קרפצ'ו, חציל על האש בטחינה וסלסה מעל, פשוט מדהים וכל כך טעים. אחרי זה הזמין לנו מנה עיקרית וקינוח.

הקינוח... כל כך מדהים. כדור גלידה מצופה בפרורי לחם, מתוק ומטוגן, רוטב שוקולד ואלכוהול שמרים את המנה באש מסביב לגלידה, ועוגת השוקולד.

דיברנו כל הערב. ליתר דיוק אני נפתחתי אליו והוא הקשיב וצחק והיה מקסים ולאחר ארוחת הערב הוא לקח אותי למועדון של המסעדה, והיתה הרגשה שהערב הזה מאוד מוצלח. במועדון רקדנו והיו רגעים של הרבה שטויות ברחבה. היה לי נהדר.

בסוף הערב הוא ליוה אותי לבניין וביקש להפגש איתי שוב ושם לא היה לי ספק. ישר אמרתי לו שאשמח.

אחרי שהוא נסע, עליתי לדירה קצת מסוחררת מהאלכוהול. הדייט היה מעולה והשאיר טעם של עוד.

לפני שהמשכתי לחדר הלכתי לבדוק את ספיר בחדרה. אני פותחת את הדלת בזהירות בלי להעיר אותה והלב שלי נפל, היא לא במיטה.

הדלקתי את האור, היא לא שם. רצתי לחדר שלי והיא שוכבת במיטה שלי. נרגעתי.

לא יכולה לדמיין חס וחלילה, אם יקרה לך משהו, אני לא אסלח לעצמי. הקטנה הזו עושה לי התקפי לב בלי להרגיש. התארגנתי לשינה ונכנסתי למיטה. חיבקתי את ספיר ונרדמתי.