אנסטסיה חלק א

מלון ג'זירה פאלאס

קהיר, מצרים

חוסייני ישב בטרקלין של מלון ג'זירה פאלאס בכיסא האהוב עליו בסוף הבר. הברמן דאג לו לאספקה סדירה של סודה ומיץ מנגו ללא תשלום, מפני שחוסייני היה באמצע העבודה. על אף שממבט מבחוץ, לא נראה שהוא עושה משהו, מעבר להישענות על מרפקיו וצפייה בתורים הארוכים של התיירים מאלביון. הם חיכו כדי לעלות לספינת הקיטור שתיקח אותם במעלה הנילוס, לראות את שרידי הפרעונים.

מדריכי התיירים היו לבושים בטוניקות לבנות ורחבות, וטורבנים, בעוד שהתיירים, שלא היו מודעים לשמש המדבר הקופחת ולחול, היו לבושים בשכבות של צמר כהה, הגברים עם מגבעות, הנשים בשמלות מרובות תחתוניות שהזכירו לחוסייני עוגות שכבות. הם נראו ורודים, מיוזעים ואומללים.

בתוך המלון היה קריר כאילו הייתה שם רוח הנושבת מתוך קבר. הקשתות המאווררות ומזרקות השיש משכו בני אצולה מכל אירופה. הם התעלמו מחוסייני, בלי לדעת עד כמה הם חייבים לו את הנוחות שלהם.

הוא היה נמוך במקצת מהממוצע, גזרתו דקה ולא מרשימה, שערו מדובלל ועורו חום כהה. המלון שילם לו מספיק כדי שייראה נקי ומסודר, יחסית למישהו שנולד בבית זונות וגדל בבית יתומים. הנזירות במנזר אחיות השלווה היו זריזות עם המקל אבל הן לימדו אותו לקרוא, ובעיניו זו הייתה המתנה הגדולה ביותר שקיבל אי פעם.

הוא העביר את השעות הארוכות במלון בקריאה של כל ספר עליו יכול היה להניח את ידו. היה לו הסכם עם החדרניות, הן יעבירו לו ספרים שננטשו על ידי אורחים שעזבו, והוא יספק להן קרח ללא הגבלה עבור המים שלהן. כרגע הוא התקרב לסיומו של סקרלט פימפרנל.

חוסייני היה שקוע בעולם של שמלות צרפתיות מקומטות וסלי פיקניק עם תחתית כפולה, כשאישה נכנסה לטרקלין.

הרבה אנשים יפים ואופנתיים ביקרו בג'זירה, אבל הנערה הזו סובבה את ראשו כאילו הכניסה את אצבעה לפיו ומשכה. זה היה משהו בדרך שבה היא זזה, מרחפת מעל הספר שלו כאילו הייתה מתחת למים וכל האחרים באוויר היבש.

חוסייני תהה אם היא הייתה רקדנית. היא לבשה סנדלים רקומים ומכנסי משי, עם כיסוי ראש מאותו בד. שערה הכהה והמבריק היה מפוזר תחתיו, שחור כשל מצרייה, על אף שעורה היה בהיר.

היא התיישבה על הבר. רק שלושה כיסאות הפרידו ביניהם. עם כל הכיסאות הפנויים, היא בקלות הייתה יכולה לשבת ליד החלון המשקיף אל המזרקות. עיניה פגשו בשלו כשהיא התיישבה בכיסאה. היא החליקה קווצת שיער סוררת אל מאחורי אוזנה. ידיה נראו חלקות ורכות כחמאה. חוסייני יכול היה לדמיין אותה מניעה אותן כמו רקדנית בטן.

היא ביקשה מהברמן ג'ין וטוניק. קולה היה נמוך ממה שהוא ציפה, ונשמע קרוב, כמעט בתוך אוזנו. השערות הקטנות בעורפו הזדקרו. הוא יכול היה להרגיש כל תזוזה באוויר.

אפילו מונטו, שהגיש שלושים שנה משקאות במלון, לא יכול היה שלא לנעוץ מבטים.

"על חשבון הבית," הוא מלמל.

חוסייני רצה להגיד לה שזו הפעם היחידה שהוא ראה מישהו שמצליח להוציא משקה חינם ממונטו. הוא השתוקק להגיד לה כל דבר, אבל הוא לעולם לא היה מעז אם היא לא הייתה מסתובבת ומסתכלת ישירות אליו. עיניה הקטיפתיות בחנו את כריכת הספר שלו.

"קראתי את זה."

היא אמרה את זה כממתיקה סוד, כאילו הם השניים היחידים שאי פעם קראו אותו. חוסייני רצה לענות תשובה מבריקה אבל מוחו התרוקן כמו מסננת. הוא כבר לא הבחין אפילו שהוא מחזיק בספר.

"אהבת אותו?" הוא פלט. קולו נשמע כשל ילד.

הנערה חייכה.

"מאוד. אני אוהבת תחפושת טובה."

"את שחקנית?"

הקול הזה... הוא יהיה מבוזבז על רקדנית.

"סופרת, למעשה."

באותה המידה היא הייתה יכולה להגיד שהיא האלה איזיס. סופרים היו המקור לכל מה שהוא הכי אהב.

"מה את כותבת?"

"שירה בעיקר."

"אשמח לשמוע קצת."

חיוכה עכשיו היה חם ומעודד.

"אני שמחה שאתה יודע ששירה צריכה להישמע, לא להיקרא."

חוסייני הרגיש שיכור, כאילו הוא שתה הרבה יותר מאשר רק מיץ מנגו.

"ייתכן שארצה להיות סופר. יום אחד." הוא אמר, קצת נמהר.

"האיש שמחכה ל'יום אחד' מחכה כל חייו —" היא סובבה את הקשית שלה באיטיות בציפורניה הצבועות באדום.

"כתבתי כמה דברים. רק שרבוטים למעשה. אבל לפעמים, פעם בכמה זמן, יש איזו שורה שאני חושב שיכולה להפוך להיות משהו —"

"ומה אתה עושה כשאתה לא כותב?" היא אמרה בקול מתגרה. הוא מצא את עצמו רוכן קרוב יותר אליה, כמו צמח שפונה לעבר השמש.

"את מסתכלת בזה ממש עכשיו."

היא זקפה גבה.

"שותה מיץ מנגו?"

"לא," הוא הסמיק, והצטער שלא היה יכול לשתות משקה אמיתי. הוא היה מזמין ג'ין וטוניק בעצמו, ואז היה להם אפילו יותר במשותף. "אני... ובכן, תני לי להראות לך."

הוא ניצל את ההזדמנות להחליק מכיסאו אל זה שלצידה.

"אפשר?"

הוא הניח את ידו קרוב לכוס שלה.

"בבקשה."

היא רכנה לעברו.

הוא הצמיד את כף ידו אל צד הכוס. בן רגע, המשקה התכסה בשכבת קרח, אדים עלו באוויר, כמו נשימה המסתלסלת כעשן בקור.

"יפה כל כך. כמו תחרה —" היא עקבה עם ציפורן אחת אדומה על צידה של הכוס במקום שבו הכפור יצר צורות. היא הרימה את הכוס אל שפתיה ולגמה ג'ין כל כך קר, שבוודאי היה כמו אלפי להבים קטנים היורדים במורד גרונה.

"מדהים," היא אמרה, כמעט בנהמה.

רעד עבר במורד גבו של חוסייני. משהו אחר התרחש במכנסיו שהכריח אותו להצמיד את ברכיו יחד ולהסתובב לכיוון הבר. הוא הזיע, ואוטומטית הגביר את הקור.

הנערה נאנחה, כתפיה נרגעות.

"הרבה יותר טוב. זה היית אתה?" עיניה עצומות בהנאה.

"כן," קולו היה יציב עכשיו, בטוח. "הקרח, השתייה הקפואה, וכל זה —"

הוא החווה בידו סביב כמסמן את המלון כולו, עליו הוא שומר בעשרים ושתיים מעלות קבועות בכל עת, נווה מדבר של ממש, ולא משנה מה הטמפרטורה בחוץ.

"מדהים," מלמלה הנערה. "מעולם לא ראיתי טווח כזה."

חוסייני חשב שהוא עלול לקפוץ מגשר כדי להמשיך להרשים את האישה הזו. הדרך שבה הסתכלה עליו גרמה לו להרגיש שגובהו שלושה מטרים.

"איזה מבטא זה?" הוא אמר. "את... איטלקייה?"

"רחוק יותר."

חיוכה חשף רק את קצות שיניה. חוסייני לא הצליח להפסיק להסתכל על פיה.

הוא אף פעם לא היה מאוהב, אבל הוא התחיל לחשוב שהוא היה מעוניין לנסות. ללא ספק זה היה גורל, שהנערה הזו הופיעה לגמרי לבד בדיוק כשהשמש התחילה לרדת. חוסייני היה רשאי לעזוב רק כשחום היום החל לרדת.

הוא ראה חיזיון של שניהם הולכים יד ביד סביב הכיכר, מחרוזות של דגלים צבעוניים מתנופפים מעל, שטופים בעשן נרגילה מתוק ומוזיקה מחלחלת מפתחם של בתי התה. היא תוכל לדקלם עבורו את אחד משיריה, בקול שהרגיש כמו אצבעות המלטפות את שערו, ולו אולי יהיה אומץ לקרוא לה שורות אחדות של סיפור.

"הספקת לראות קצת את העיר?" הוא שאל אותה. "שוק התבלינים או הגנים התלויים? אני יכול להראות לך, אני גר כאן כל חיי —"

"באמת תוכל? לא ראיתי עדיין כלום."

חיוכה היה כמו זיקוקים בראשו.

מוחו דהר קדימה במהירות ללא קשר לכל מציאות סבירה, ורץ דרך נשיקה או אפילו לילה אחד יחד, ועד לכך ששניהם מכורבלים יחד בדירה קטנה בחלק הצפוני של העיר, כותבים כל היום, אוכלים תאנים חמימות משמש, שרועים על כריות, ורגליהם היחפות שלובות.

החיזיון היה ברור כל כך שנדמה היה לו שהוא כמעט מרחף באוויר לפניו. כשהוא התעורר חזרה, נראה היה שהיא לא הבחינה בכלום.

הוא מיהר לרדת מהשרפרף.

עד שהם יצאו מהמלון, השמיים החשיכו לגמרי. חוסייני היה רגיל כל כך לשמי המדבר המהממים שהוא אפילו לא הסתכל למעלה, אבל הנערה עמדה ובהתה בשמיים, אור הכוכבים מכסיף את לחייה. כשפנתה אליו היא נראתה כמתעוררת לחיים באופן לגמרי שונה.

"כל דבר מקסים באור יום הוא אפילו יפה יותר בלילה."

"כמוך," התנשם חוסייני.

היא חייכה עכשיו חיוך מלא, שיניה נוצצות.

"אני רוצה לראות את אור הירח מעל הנהר."

היא הובילה אותו לכיוון המים. חוסייני חשב להגיד לה לא להתקרב כל כך — הנהר שרץ תנינים. אבל הוא הרגיש חמימות מוזרה וחולמנית שלא אפשרה לו להאמין שבאמת יכולים להיות תנינים הלילה.

"קדימה." היא הושיטה לו את כף ידה החיוורת.

נדמה היה לו שהוא נופל, במקום ללכת אליה.

פניה התקרבו לשלו. הוא טבע בעיניים כל כך כהות עד שנדמה היה שכולן אישונים.

אפילו בתוך ההזיה הזו הוא נאחז בשמץ מהזהירות הישנה שלמד בבית היתומים. הוא עצם את עיניו רק באופן חלקי. כששפתיהם נפגשו הוא ראה, ממש לשבריר שנייה, את האופן שבו עיניה הבהבו ופניה השתנו בצורה בלתי מובנת כלשהי, כאילו מישהו אחז בציצית שערה ומשך בחוזקה, מותח את העור לאחור.

קרח ניתז מכפות ידיו, מתנפץ אל החזה שלה.

הקרח לא הגיע ממנו בדיוק, אלא מהאוויר שמול ידיו. הוא טס החוצה, צורתו לא מושלמת, קר בצורה אכזרית, והכה בה בעוצמה שהייתה אמורה להקפיא את ליבה.

היא התנודדה, משמיעה איזה קול בלתי אנושי. שערו סמר לכל אורך זרועותיו. היא נעה במהירות והוא ניסה לפגוע בה שוב ושוב, זורק קרח בשתי ידיו, משתמש בכל גרם מהכוח יוצא הדופן שהיה לו. היא החליקה וזינקה כמו צלופח, כמו הבזק בחושך שהוא בקושי יכול היה לעקוב אחריו.

ציפורניה נשלפו, חותכות אותו לרוחב פניו, צווארו, בטנו. זה היה חום מלובן וכאב מייסר. הבשר הקרוע דימם בכבדות, במיוחד בצווארו. הוא הידק את ידו על הפצע, חמימות נוזלת בין אצבעותיו.

"עצרי!"

קול גברי צלצל באוזניו.

חוסייני הרגיש שהוא קופא במקום כאילו הוא היה זה שנעטף בקרח. הוא לא יכול היה לזוז. לא לדבר. אפילו לא לנשום. חזהו היה נוקשה כברזל, לא מאפשר לריאות לבצע את פעילותן האוטומטית.

"אמרתי לך לחכות לי," אמר הגבר בשקט.

לקולו הייתה אותה איכות של קולה של האישה, מילותיו היו כמו מגע פיזי על עורו. אבל כעסו העביר קור בעצמותיו של חוסייני.

האישה לא נראתה כאילו היא מושפעת ממנו. בקול נמוך וכועס היא אמרה, "חיכיתי."

חוסייני יכול היה להרגיש בזעמם כמו הייתה זו סערה מאחוריו, שני כוחות מתנגשים בדממה באוויר, אבל הוא לא יכול היה אפילו להסתובב ולהביט. ראשו הסתחרר. הוא היה כבר יותר מדקה בלי אוויר.

היה קול רשרוש קל, ודמותו הגבוהה של האדם הנוסף נתגלתה לעיניו.

"בזהירות," הנערה הופיעה מצידו השני. "הוא חזק יותר ממה שהוא נראה. הוא מקרר את המלון כולו."

היא אמרה זאת כמו דייג מרוצה, המציג את שללו.

"זה לא משנה," אמר הגבר. כשהוא התנשף, נשימתו נצצה לרגע סגלגלה באוויר. כוח ניצת בקצות אצבעותיו. חוסייני חשב שהוא כמו הנערה, איזה סוג של יצור, אבל לא... הוא היה מכשף.

עיניו הכחולות והבהירות היו עיוורות כמו מסכה, בוהות בריכוז אך עדיין ריקות.

הוא לבש גלימה של נזיר.

הוא תפס את חוסייני בצווארו והרים אותו. ניצוצות שחורים התעופפו מול עיניו של חוסייני. הוא עדיין לא נשם אפילו נשימה אחת. מוצף בתחושת קלסטרופוביה, לכוד בגופו שלו, במוחו שלו.

בכל זאת, הוא נאבק ונלחם בדרך היחידה שיכול היה — להפציץ את כל הקור שנותר בו כלפי חוץ אל תוך היד שאחזה בגרונו.

המכשף משך את זרועו לאחור, מאוחר מדי — כתמים שחורים כבר פרחו כמו עובש על כף ידו. חוסייני נפל ארצה. האישה זינקה עליו כשהגבר נהם, "לא!"

מאוחר מדי. היא כבר הכתה את חוסייני חזק כל כך שהוא הרגיש כאילו ראשו הסתובב סביב עצמו. הוא שכב על האדמה, ממוטט, מתעוות.

"הרגת אותו," אמר המכשף, בזעם קר.

"עדיין לא," היא התנשפה.

רק אז נזכר חוסייני שהוא לא יודע את שמה. היא לא אמרה אותו, ואיכשהו הוא לא חשב לשאול.

"הוא לא יועיל לי אם הוא ימות."

מורת רוחו של המכשף הייתה כמו משהו מחוספס על העור. משהו ששרט אותך והשאיר אותך חשוף.

כעסו היה מופנה אל הנערה, אבל אפילו חוסייני רעד תחתיו.

הנערה איבדה את חינניותה והפכה לנוקשה, מתחפרת בעצמה. היא הפנתה את פניה ונאטמה.

היא הסתכלה מטה אל חוסייני. כל החיבור שהוא הרגיש שהיה ביניהם נעלם. באותה המידה הוא יכול היה להיות בשר על צלחת.

"הוא עדיין נושם."

המכשף חלף על פניה. הוא הרים את חוסייני בקלילות. גופו של חוסייני היה כמו בור של כאב, מעוות, שבור, צורח אליו. קולות חנוקים פעפעו משפתיו.

הוא הציץ אל פניו של חוסייני. לא היה שום דבר אנושי במבט הזה — זה היה מבט קר של אל הבוחן משהו מעניין.

בקול נמוך ומאשר הוא אמר, "עבודה טובה, קטיה."

היא הרימה את ראשה, סומק עלה בלחייה החיוורות.

"אתה יכול להוציא את זה?"

המכשף חייך.

כאב מלובן קרע את צווארו של חוסייני, היו אלו ייסורים שהפכו את כל מה שהיה קודם לסתמי. זו הייתה רמה בלתי אפשרית, שלא ניתן לחלום עליה אפילו, של אותות עצביים צורחים בכאב, עד אין קץ, בכל העוצמה.

בלי לדעת מה הוא אומר, הוא הפציר, התחנן, בכה כתינוק. לא הייתה לו שום תוכנית, שום שליטה, שום כבוד עצמי — רק תשוקה עזה להפסיק את הכאב הקורע את מוחו לגזרים.

"תפסיק, בבקשה, אני מתחנן! עצור, בבקשה, בבקשה! לא עשיתי לך דבר מעולם — למה אתה עושה את זה? אתה לא צריך! אני אעזור לך, בבקשה, אני אעזור לך! מה שאתה צריך, אני אעשה, בבקשה אני מתחנן, רחם עליי —"

המכשף השתהה מספיק כדי לענות, קולו הרך ממלא את ההפסקה מהכאב.

"אני מצטער ידידי, אני באמת מצטער... אבל זה הכרחי."

גופו של חוסייני נזרק לאחור כשעמוד השדרה שלו נשבר. משהו בתוכו נתלש החוצה — משהו שהיה כרוך בחוזקה סביב שרירים, עצבים ועצמות. הכול התפרק כשהוא השתחרר.

המכשף זרק הצידה את הגופה הריקה. והיא התגלגלה בין הצמחים.

הוא צעד לעבר שפת הנהר בלי להביט אם משהו אחר אורב בסביבה. הוא ניצב על הגדה הבוצית, והושיט את ידיו אל המים.

הנילוס הרחב, השטוח, הכהה כשמיים שמעליו, הלבין בן רגע, קרח זרם החוצה מתוך ידו של המכשף. תנינים התהפכו על גבם, כפור נוצר בסחף סביב ראשיהם, מזגג את פיותיהם הפתוחים, שיניהם מכוסות קרח.

המכשף והנערה הביטו זה בזה, טעונים מכדי לדבר.

היא פתחה את פיה אבל הוא כבר קם, וניגב את ידו בגלימתו.

"בואי נלך. אני רוצה לצאת מהחום הלא אנושי הזה."

הנערה עברה על פני גופתו של חוסייני בלי להעיף מבט, ממהרת ללכת אחרי המכשף.