אנשים גדולים, גיבורים קטנים

זאת השעה שהאור מעל הכיור, פלואורסנט שנועד להאיר בעת הדחת כלים, משתלט לפתע על להבת השמש הגוועת, וחלון המטבח נהיה מראה, הרגע בכל ערב שבו רות קולטת שהחלטותיה עשויות קש ואלכס מרגיש את הגיל כמו צמרמורת חולפת.

המטבח שלהם, מטבח־פינת־אוכל־מוצף־שמש, מופיע במקום בולט ברשימת "הבתים הפתוחים" שמתווכת הנדל"ן שלהם, לילי, מפרסמת מחר ב"ניו יורק טיימס". כשלילי העריכה לראשונה את דירתם שבקומה החמישית, בלי מעלית, בבית משותף באיסט וילג', והציעה מחיר התחלתי של תשע מאות תשעים ותשעה אלף, רות חשה שהמספר דוקר אותה כמו מחט וחודר לתוכה כמו סם משכר. כמי שהיתה ילדה במשבר הכלכלי הגדול, המילה "מיליונר" עדיין צפנה קסם מאגי, פרד אַסטֶר רוקד בצילינדר ופרָאק. אבל ברגע שהם חתמו על החוזה של לילי, קלילות הראש נמוגה. מה פתאום הם מוכרים את הבית שהוא ביתם זה ארבעים וחמש שנה? היא לא רצתה לעזוב את העיר. כסף מעולם לא עניין אותם. לאן יֵלכו? היא ואלכס, קל וחומר דורותי, יהיו אבודים בכל מקום אחר מלבד ניו יורק.

רות מביטה מעבר לשולחן המטבח באלכס בן השבעים ושמונה. שערו הלבן סמיך כמו פרווה, גבותיו וזקנו הלבנים נוקשים כמו תיל. היא רואה אותו בדמיונה עולה במדרגות חמש קומות, ארובות עיניו המרווחות שוקקות נחישות, גומא שתי מדרגות בבת אחת, המבחן השבועי שלו להוכיח לעצמו שהוא עדיין מסוגל לעשות זאת. אבל כמה עוד יוכל (או תוכל גם היא, לצורך העניין) להתמיד בזה? עם תשע מאות תשעים ותשעה אלף לבטח יוכלו להרשות לעצמם דירה עם מעלית אי־שם במנהטן.

כשאלכס שמע לראשונה את המחיר המבוקש, נתקף גם הוא חולשה אל מול עוצמתו הממגנטת של המספר. אביו, מוכר נעליים שהיגר לכאן, העריץ מיליונרים כמו שהעריץ בעבר רבנים בארץ מוצאו; הם נראו לו קרובים לאלוהים. למעשה, כל העניין התחיל כשֶרות טילפנה ללילי רק כדי לברר אילו אפשרויות יהיו להם כשיתקשו לעלות במדרגות. אבל איך הם יכולים לסרב למיליון דולר? איך הוא יכול? אין לו שום דבר להשאיר לרות מלבד הציורים שלו, ירושה שלעתים קרובות נתפסת בעיניו כנטל יותר מאשר כנכס. מה היא תעשה עם כל עבודות האמנות שלו, יבול של חמישים שנה, תוצר לוואי של דחף כפייתי להמשיך לצייר ויהי מה? ואם לא תוכל למכור את הציורים? אם לא תוכל למכור את הדירה כשיגיע הזמן? סופהּ שתישאר קבורה בתוך יצירתו.

אף על פי ש"הבית הפתוח" מחר מעסיק את מחשבותיהם — רות כמעט לא נוגעת במנת העוף שלה. אלכס אוכל את רוב המנה שלו, אבל בלי הנאה ובפיזור דעת — הם עדיין זוכרים להפריש כמה נתחים נבחרים בשביל דורותי.

מפֶּתח הדלת דורותי עוקבת בעיניה אחר רות המרימה את צלחתו של אלכס, מרוקנת את חלקו לקערה, מוסיפה כמה נתחים משלה ואחר כך מעמידה את הקערה על רצפת האריחים, בין כיסאותיהם. דורותי בת שתים־עשרה, והָאכילה היא ההנאה הגדולה האחרונה שלה. פני התחש שלה, שעיקרם חוטם, לבנים עכשיו כליל, לבנים אפילו משל אלכס. חסרים לה שני ניבים ושלוש טוחנות אחוריות. גובהה, עד המפרקת, עשרים סנטימטרים, ומשקלה — חמישה קילוגרמים ושישים גרם. היא מנסה לקום, אבל שום דבר לא קורה. רגליה האחוריות נהפכו לקרח, קרח בוער. היא משתינה על האריחים, ורק לפי הריח היא יודעת שעשתה זאת; ריח חמוץ של מחלה. היא משחררת נביחה צורמנית.

רות מביטה לעברה ומעפעפת רגע או שניים, כאילו דורותי העירה אותה מתרדמת. "דורותי, הרטבת?" היא שואלת, חוצה את המטבח וגוחנת מעליה.

דורותי מחפשת את עיניה של רות — מסומנות בקמטים, אפורות כמֶרֶק, עיני כול־יכול ענקיות במשקפיים עבי עדשות — כדי שתדריך אותה. להישאר באשר היא או לנסות שוב להתרומם? מה חושבת רות? אילו באמת היה קורה משהו רע למחצית האחורית שלה, האם זה לא היה ניכר במבטה של רות, בריח עורה של רות? צחנת פחד עולה מרות.

"זה בסדר, דוטי, אנחנו יודעים שלא התכוונת," רות ממלמלת. "אלכס, משהו מאוד לא בסדר עם דורותי."

אלכס מצטרף אליהן על הרצפה, מחליק יד אחת מתחת לבטן שלה ויד אחרת מתחת לחזהּ. "אני לא אכאיב לך," הוא אומר ומרים אותה בעדינות מתוך השלולית שלה. כשהוא מעמיד אותה על כל ארבעותיה, היא שוב שוקעת לאחור, כאילו רגלי הקרח שלה כבר נמסו באש. היא צורחת.

"אתה מכאיב לה," רות אומרת.

"אני מנסה לבדוק מה הבעיה. אולי משהו נתקע בכף הרגל שלה." אלכס גוחן קרוב יותר ובודק את רגליה האחוריות. דורותי מרגישה רק בעֵרה קהה. "תתרחקי, רות. תעמידי פנים שאת יוצאת. תפתחי את הדלת ותקראי לה."

"אתה חושב שיש לה משהו בכף הרגל? היא מסוגלת להיות כזאת שרה בֶּרנאר קטנה כשהיא רוצה." רות פותחת את מנעול דלת הכניסה, מרימה את הרצועה והקולר של דורותי ומנופפת בהם בהתלהבות. "רוצה לצאת לטיול? בואי, דוטי, נלך לדוכן הפלאפל."

דורותי שומעת את התגיות שלה מקרקשות לכבודה, אבל מצליחה רק לדחוק את עצמה קדימה, סנטימטרים ספורים בכל פעם.

"אני מתקשרת לווטרינר," רות אומרת. היא חוזרת במהירות אל המטבח, עדיין מחזיקה את הרצועה והקולר בידה. דורותי חוששת שרות חוזרת כדי לקשור אותה לרצועה, אבל רות פוסעת מעליה ומושיטה יד אל הטלפון.

"כבר אחרי שש, אף אחד לא יהיה שם," אלכס אומר. "בואי פשוט ניסע ישר לבית החולים לחיות."

רות מניחה את הטלפון.

"אולי זה שום דבר. זוכרת בשנה שעברה? דוט התנהגה כאילו היא הולכת למות. אחרי שנפרדנו משבע מאות דולר, התברר לנו שיש לה גזים."

"אולי נחכה ונראה אם היא תרגיש טוב יותר בבוקר?" רות שואלת.

"אני לא חושב שכדאי לחכות."

"זה בסדר להזיז אותה? להביא לה כר?"

"זה רך מדי. היא תצטרך יותר תמיכה."

"זה הגב שלה, נכון?"

אלכס מביט סביבו במטבח ולוקח את קרש החיתוך. רות נעלמת בחדר השינה וחוזרת עם שמיכת המשבצות של דורותי ושני מעילים עליונים. אלכס מעלה את דורותי על הקרש, ורות עוטפת אותה בשמיכת הצמר החמה. פתאום מתמלאים נחיריה של דורותי בריחות של גבינה, דם פרה, דם עוף, שומן חזיר, פטרוזיליה, חמאת בוטנים ושום. אבל הפעם אין בריחות שום הנאה.

אלכס ורות מחליקים את אצבעותיהם מתחת לקרש, מרימים אותה באוויר ומובילים אותה דרך דלת הכניסה החוצה ולאורך המסדרון. גרם המדרגות התלול מעביר רעד בגופה של דורותי. גם בתנאים הטובים ביותר, כשהיא נישאת לבטח בתיק הגדול של רות או מכופתרת בחסות המעיל של אלכס, היא פוחדת מהתהום העקלקלה הזאת.

"איך נצליח בכלל לעשות את זה? אני שונאת את המדרגות האלה," רות אומרת.

"את תחזיקי אותה, אני אחזיק את הקרש מתחתיה," אלכס אומר.

רות מאמצת אותה בחמלה חונקת, ושלושתם מתחילים לרדת, אלכס ראשון, בצעד לאחור. הוא מתאמץ להחזיק את הקרש מאוזן, אבל דורותי מרגישה את הדם הגועש בתוכה. בישורת הראשונה רות מהדקת מעט את אחיזתה סביב מותניה של דורותי, והכאב מתעורר מחדש. הוא מפעפע לתודעתה כצבע: כתום. וכצורה: כדור. ואז הכדור הכתום מתפוצץ, והאש כבר לא מתחתיה: דורותי נמצאת בתוך האש. היא שרויה כעת בתוך תצורה שלמה ומוחלטת שהיא עולם בפני עצמו. שום דבר מחייה הקודמים אינו חשוב עוד. הפחד שלה מפני המדרגות? מבליח ונמוג. תאבונה שאינו יודע שובע? נחנק. אפילו עובדת היותה כלואה בגוף בוער לא נוגעת לה עוד. כל מה שנוגע לדורותי הוא שק המוּדעות הקטן בלב הלהבה ומה שהיא מחזיקה בתוך השק הזה: גוש־קשה־כפחם של אמון שאלכס ורות יֵדעו איך לעזור לה.