אסון 2: אסון מהלך

 1

פִּיגֶ'ן

נשרים מחורבנים. הם יכולים לשבת ולארוב לך במשך שעות. ימים. לילות אפילו. בעוד מבטם נעוץ בך, הם בוחרים אילו חלקים שלך הם יקרעו קודם, אילו פיסות יהיו הכי טעימות, הכי רכות, או רק איזה חלק יהיה הכי משתלם.

אבל מה שהם לא יודעים, מה שהם לעולם לא יכולים לצפות לו, הוא שהטרף בעצם מעמיד פנים. הנשרים הם הקלים להשגה. בדיוק כשהם חושבים שכל מה שהם צריכים לעשות זה רק להתאזר בסבלנות, לשבת בנינוחות ולחכות לתאריך התפוגה שלך, אז אתה מכה בהם. אז אתה שולף את הנשק הסודי: חוסר כבוד מוחלט לסטטוס קוו, סירוב להיכנע לסדר הדברים.

ואז אתה מדהים אותם כשאתה מראה כמה לא מזיז לך.

מתחרה בזירה, כמה חארות שמנסים לחשוף את החולשה שלך עם הקללות שלהם, בחורה שמנסה לקשור אותך. זה מעצבן אותם בכל פעם.

מגיל קטן מאוד הקפדתי לחיות את החיים שלי ככה. המפגרים האלה עם הלב המדמם שהלכו ונתנו את הנשמה שלהם לכל רודפת בצע שחייכה אליהם טעו לגמרי. אבל איכשהו הייתי היחיד ששחה במעלה הזרם. הייתי האאוטסיידר. הדרך שלהם היתה הדרך הקשה, אם אתם שואלים אותי. להשאיר את הרגשות מחוץ לדלת ולהחליף אותם בקהות או בכעס — שהיה הרבה יותר פשוט לשלוט בו — היה קל. כשאתה מרשה לעצמך להרגיש, אתה הופך לפגיע. לא משנה כמה פעמים ניסיתי להסביר את הטעות הזאת לאחים שלי, לבני דודים שלי או לחברים שלי, תמיד נתקלתי בספקנות. לא משנה כמה פעמים ראיתי אותם בוכים או לא מצליחים להירדם בגלל כלבה מטומטמת בזוג עקבֵי "דפוק־אותי" שבכלל לא מזיז לה מהם, לא הצלחתי להבין את זה. הנשים שהיו שוות את הלב השבור הזה לא ייתנו לך להתאהב בהן כל כך בקלות. הן לא יתכופפו על הספה שלך או ירשו לך להוליך אותן אל חדר השינה שלהן בלילה הראשון — אפילו לא בלילה העשירי.

התיאוריות שלי לא זכו לשום יחס, כי זה לא היה סדר הדברים. משיכה, סקס, התאהבות, אהבה, ואז שיברון לב. זה היה הסדר ההגיוני. וזה תמיד היה הסדר.

אבל לא בשבילי. בשום. מקרה. לעזאזל.

לפני הרבה זמן החלטתי להאכיל את הנשרים עד שיופיע השחף. היונה. הנשמה שלא תכשיל אף אחד; רק תפסע כשהיא עסוקה בעניינים שלה, מנסה להעביר את החיים בלי למשוך את כולם למטה עם הצרכים שלה וההרגלים האנוכיים שלה. אמיצה. מתַקשרת. אינטליגנטית. יפהפייה. מדברת בקול רך. יצור שמחפש בן זוג לכל החיים. בלתי מושגת עד שתהיה לה סיבה לסמוך עליך.

בזמן שעמדתי ליד הדלת הפתוחה של דירתי והשלכתי את האפר האחרון מהסיגריה שלי, הבזיקה בזיכרוני הבחורה בקרדיגן הוורוד המוכתם בדם מהזירה. בלי לחשוב קראתי לה פיג'ן. באותו רגע זה היה סתם שם חיבה מטופש כדי לגרום לה להרגיש אפילו עוד יותר לא בנוח מכפי שכבר הרגישה. הפנים הסמוקות שלה, העיניים הקרועות לרווחה שלה, מבחוץ היא נראתה תמימה, אבל אני ידעתי שזה רק הבגדים. הדפתי את הזיכרון שלה בזמן שבהיתי חסר הבעה בסלון.

מייגן היתה שרועה על הספה שלי בעצלתיים וצפתה בטלוויזיה. היא נראתה משועממת, ואני תהיתי מה היא עדיין עושה בדירה שלי. בדרך כלל היא היתה אוספת את הדברים שלה ועוזבת מיד אחרי שהייתי מזיין אותה.

הדלת חרקה כשפתחתי אותה עוד טיפה. כיחכחתי בגרוני והרמתי את תיק הגב שלי. "מייגן, אני יוצא."

היא התיישבה והתמתחה, ואז תפסה את השרשרת של התיק הגדול להחריד שלה. לא יכולתי לדמיין שיש לה מספיק חפצים כדי למלא אותו. מייגן זרקה את לולאות הכסף על כתפה, ואז השתחלה לתוך עקבי הפלטפורמה שלה והשתרכה אל מחוץ לדלת.

"תסמס לי אם אתה משועמם," היא אמרה בלי להסתכל לעברי. היא הרכיבה את משקפי השמש הענקיים שלה וירדה במדרגות, אדישה לחלוטין לנפנוף שלי. האדישות שלה היתה בדיוק הסיבה לכך שמייגן היתה אחת הנוסעות המתמידות המעטות שלי. היא לא התלוננה על מחויבות או חטפה עצבים. היא קיבלה את הסידור בינינו כמו שהוא, ואז המשיכה בחיים שלה.

ההארלי שלי בהק בשמש הבוקר הסתווית. חיכיתי עד שמייגן יצאה מהחנייה של הדירה שלי, ואז ירדתי במדרגות במהירות ורכסתי את הז'קט שלי. שיעור מדעי הרוח של ד"ר רוּסֶר היה אמור להתחיל בעוד חצי שעה, אבל לא היה אכפת לו שמאחרים. אם זה לא עיצבן אותו, לא ראיתי שום סיבה להרוג את עצמי בשביל להגיע בזמן.

"חכה," קרא קול מאחורי.

שֶׁפּלי עמד בפתח הדירה שלנו בלי חולצה וקיפץ על רגל אחת בזמן שניסה לגרוב גרב על הרגל השנייה. "רציתי לשאול אותך אתמול בלילה. מה אמרת למארק? התכופפת ולחשת לו משהו באוזן. הוא נראה כאילו הוא בלע את הלשון שלו."

"הודיתי לו שעזב את העיר באחד מסופי השבוע שעברו כי אמא שלו היתה פשוט נמרה."

שפּלי נעץ בי מבט ספקני. "אחי, אתה לא."

"לא, שמעתי מִקאמי שהוא נתפס עם אלכוהול במחוז ג'ונס."

הוא הניד בראשו, ואז החווה לעבר הספה. "הסכמת שמייגן תישאר לישון הפעם?"

"לא, שפּ. אתה יודע טוב מאוד שלא."

"היא באה לבקש זיון בוקר לפני השיעור, הא? זאת דרך מעניינת לנכס אותך להיום."

"אתה חושב ככה?"

"ככה הבא בתור יקבל אותה כבר רטובה." משך שפּלי בכתפיו. "זאת מייגן. מי יודע. תקשיב, אני חייב להחזיר את אמריקה לקמפוס. רוצה טרמפ?"

"ניפגש אחר כך," אמרתי והרכבתי את משקפי האוקלי שלי. "אני יכול לקחת את מֶר אם אתה רוצה."

הפנים של שפּלי התעוותו. "אה... לא."

משועשע מהתגובה שלו עליתי על ההארלי והתנעתי אותו. אף על פי שהיה לי הרגל מגונה לפתות את החברות של החברה שלו, היה קו אדום אחד שלעולם לא הייתי חוצה. אמריקה היתה שלו, וברגע שהוא הראה עניין בבחורה, היא יצאה מהרדאר שלי ולא חשבתי עליה עוד. הוא ידע את זה. הוא סתם נהנה לעצבן אותי.

פגשתי את אדם מאחורי סיג טאוּ. הוא ניהל את הזירה. אחרי שסגרנו חשבון בלילה הראשון, נתתי לו לאסוף את כל הרווחים בימים לאחר מכן, ואז השארתי לו חלק מהם על הטרחה שלו. הוא שמר על הכיסוי, אני שמרתי על הניצחונות. היחסים בינינו היו עסקיים לחלוטין, ושנינו העדפנו להשאיר את זה כך. כל עוד הוא שילם, אני שמרתי ממנו מרחק, וכל עוד הוא לא רצה שאני אפרק אותו, הוא שמר ממני מרחק.

חציתי את הקמפוס לעבר הקפטריה. שנייה לפני שהגעתי לדלתות המתכת הכפולות, לקסי ואשלי נעמדו מולי פתאום.

"היי, טרב," אמרה לקסי ונעמדה בתנוחה מושלמת. שיזוף מושלם, שדי הסיליקון מבצבצים מתוך חולצת הטריקו הוורודה שלה. שני הציצים המקפצים האלה היו מה שהתחנן בפני שאזיין אותה מלכתחילה, אבל פעם אחת הספיקה. הקול שלה הזכיר לי את הקול שהאוויר עושה כשמשחררים אותו לאט מתוך בלון, ונתן סקוואלור זיין אותה לילה אחרי שאני זיינתי אותה.

"היי, לקס."

מעכתי את הקצה הבוער של הסיגריה שלי וזרקתי אותה לפח לפני שעברתי על פניה בזריזות ונכנסתי פנימה. לא שהייתי כזה להוט להסתער על מזנון הירקות הרפוסים, הבשר היבש והפירות הבשלים מדי. אלוהים. הקול שלה גרם לכלבים ליילל ולילדים לקפוץ כדי לראות איזו דמות מצוירת התעוררה לחיים.

הבנות התעלמו מזה שניפנפתי אותן והלכו אחרי.

"שפּ," הינהנתי. הוא ישב עם אמריקה וצחק עם החבר'ה שישבו מסביב. פיג'ן מהערב של הקרב ישבה מולו וניקרה באוכל שלה במזלג חד־פעמי. נראה שהקול שלי עורר את סקרנותה. יכולתי להרגיש את העיניים הגדולות שלה עוקבות אחרי עד לקצה השולחן, היכן שזרקתי את המגש שלי.

שמעתי את לקסי מצחקקת ומאלצת אותי לרסן את העצבים שביעבעו בתוכי. אחרי שהתיישבתי, היא השתמשה בברך שלי בתור כיסא.

כמה מהבחורים מקבוצת הפוטבול שישבו לשולחן שלנו הסתכלו ביראת כבוד, כאילו העובדה שהולכות אחריך שתי פרוצות קלות דעת היתה שאיפה בלתי אפשרית מבחינתם.

לקסי החליקה את ידה מתחת לשולחן ולחצה את אצבעותיה על ירכי בזמן שהחלה לטפס במעלה התפר הפנימי של הג'ינס שלי. פישקתי את רגלי קצת יותר והמתנתי שהיא תגיע למטרה שלה.

שנייה לפני שהרגשתי את היד שלה עלי, הגיעו לחשושיה הקולניים של אמריקה מעבר לשולחן.

"אני חושבת שבדיוק הקאתי קצת בתוך הפה שלי."

לקסי הסתובבה, כל הגוף שלה מתוח. "שמעתי את זה, זבל."

לחמנייה קטנה עפה לעבר פניה של לקסי ונחתה על הרצפה. שפּלי ואני החלפנו מבטים, ואז שיחררתי את הברך שלי.

התחת של לקסי נחת על מרצפות הקפטריה. אני מודה, קצת חירמן אותי לשמוע את הצליל של הגוף שלה נחבט בקרמיקה.

היא לא התלוננה יותר מדי לפני שקמה ועזבה את המקום. נראה ששפּלי העריך את המחווה שלי, וזה הספיק לי. הסבלנות שלי לבָנות כמו לקסי נמשכה בדיוק פרק זמן כזה. היה לי רק כלל אחד: כבוד. לי, למשפחה שלי ולחברים שלי. לעזאזל, אפילו כמה מהאויבים שלי היו ראויים לכבוד. לא ראיתי שום סיבה להתחבר יותר זמן מהדרוש עם אנשים שלא הבינו את השיעור הזה לחיים. אולי זה נשמע צבוע לבנות שעברו את דלת הדירה שלי, אבל אם הן היו מכבדות את עצמן, הייתי מכבד אותן.

קרצתי לעבר אמריקה, שנראתה מרוצה, החוויתי בראשי לעבר שפּלי, ואז לקחתי עוד ביס ממה שהיה בצלחת שלי.

"עבודה טובה אתמול בלילה, מד דוג," אמר גֶ'נקס והעיף קרוטון על פני השולחן.

"שתוק, אידיוט," אמר ברזיל בקול הנמוך האופייני לו. "אדם בחיים לא ייתן לך להיכנס שוב אם הוא ישמע שאתה מדבר."

"כן, בטח," הוא אמר ומשך בכתפיו.

לקחתי את המגש שלי לפח הזבל, וחזרתי לכיסא בפרצוף זועף. "ואל תקרא לי ככה."

"איך? מד דוג?"

"כן."

"למה לא? חשבתי שזה השם שלך בזירה. אני די אוהב את שם החשפן הזה שלך."

עינַי ננעצו בג'נקס. "למה שלא תשתוק ותיתן לחור הזה בפּנים שלך הזדמנות להחלים?"

אף פעם לא אהבתי את התולעת הקטנה הזאת.

"בטח, טרביס. כל מה שאתה צריך זה רק לבקש," הוא ציחקק בעצבנות ואז לקח את המגש שלו ויצא החוצה.

עד מהרה רוב חדר האוכל היה ריק. העפתי מבט וראיתי ששפּלי ואמריקה עדיין שם, מדברים עם החברה שלה. היה לה שיער ארוך, גלי, והעור שלה עדיין היה שזוף מחופשת הקיץ. לא היו לה הציצים הכי גדולים שראיתי, אבל העיניים שלה... הן היו בצבע אפור משונה. מוכרות איכשהו.

אין סיכוי שראיתי אותה קודם, אבל משהו בפנים שלה הזכיר לי משהו שלא יכולתי להניח עליו את האצבע.

קמתי והלכתי לקראתה. היו לה שיער של כוכבת פורנו ופנים של מלאך. היו לה עיניים בצורת אגוז, יפהפיות בצורה בלתי רגילה. ואז ראיתי את זה: מאחורי היופי והתמימות המלאכותית הסתתר משהו אחר, משהו קר ומחושב. אפילו כשהיא חייכה, יכולתי לראות חטא שהיה טבוע בה כל כך עמוק, שאף קרדיגן לא היה יכול להסתיר אותו. העיניים האלה ריחפו מעל האף הקטנטן שלה והתווים הרכים. בעיני כל אחד אחר, היא נראתה טהורה ותמימה, אבל הבחורה הזאת הסתירה משהו. ידעתי את זה, כי אותו החטא קינן בתוכי כל חיי. ההבדל הוא שהיא נשאה אותו עמוק בתוכה, ואני שיחררתי את שלי מהכלוב לתמיד.

הסתכלתי על שפּלי עד שהוא הרגיש שאני מסתכל עליו. כשהוא הפנה את מבטו לעברי, החוויתי לעבר פיג'ן.

מי זאת? מילמלתי.

שפּלי הגיב בפרצוף חמוץ ומבולבל.

זאת, שבתי ומילמלתי בלחש.

השפתיים של שפּלי נמתחו בגיחוך הטמבל המרגיז שהוא תמיד עשה כשעמד לעצבן אותי.

"מה?" שאל שפּלי בקול הרבה יותר גבוה מהדרוש.

ראיתי שהבחורה הבינה שאנחנו מדברים עליה, כי היא הרכינה את ראשה והעמידה פנים שהיא לא שומעת.

אחרי שביליתי שישים שניות בנוכחותה של אבּי אבּרנתי, קלטתי שני דברים: היא לא דיברה הרבה, וכשהיא דיברה היא היתה די ביצ'ית. אבל אני לא יודע... כך התרשמתי ממנה. היא הקימה חומה כדי להרחיק מניאקים כמוני, אבל זה גרם לי להיות אפילו יותר נחוש.

היא גילגלה את עיניה לעברי בפעם השלישית או הרביעית. עיצבנתי אותה ומצאתי שזה משעשע למדי. בנות בדרך כלל לא התייחסו אלי בבוז מוחלט, אפילו לא כשהראיתי להן את הדלת.

כשאפילו החיוך הכי טוב שלי לא עבד, העברתי טיפה הילוך.

"יש לך טיק?"

"מה?" היא שאלה.

"טיק. העיניים שלך לא מפסיקות להתגלגל."

אילו היא היתה יכולה לרצוח אותי במבט שלה, הייתי שוכב מדמם שם על הרצפה. לא יכולתי שלא לצחוק. היא היתה ערמומית וחצופה. אהבתי אותה יותר בכל שנייה שעברה.

רכנתי קרוב אל פניה. "מה שכן, יש לך עיניים מדהימות. באיזה צבע הן בעצם? אפור?"

היא מיד הרכינה את ראשה והניחה לשׂערה לכסות את פניה. גול. גרמתי לה להרגיש לא בנוח, וזה אומר שהתקדמתי.

אמריקה מיד התערבה והרחיקה אותי ממנה. לא יכולתי להאשים אותה. היא ראתה את השורה האינסופית של הבנות שנכנסו לדירה ויצאו ממנה. לא רציתי לעצבן את אמריקה, אבל היא לא נראתה כועסת. יותר משועשעת.

"אתה לא הטיפוס שלה," אמרה אמריקה.

הפה שלי נפער בתדהמה, שיחקתי את המשחק שלה. "אני הטיפוס של כולן!"

פיג'ן הציצה לעברי וגיחכה. תחושה חמימה — כנראה רק הדחף המטורף להעיף את הבחורה הזאת על הספה שלי — השתלטה עלי. היא היתה שונה, וזה היה מרענן.

"אה! חיוך!" אמרתי. לקרוא לזה רק חיוך, כאילו זה לא היה הדבר הכי יפה שראיתי אי־פעם, נראה לא מתאים, אבל לא עמדתי להרוס לעצמי את המשחק דווקא כשהתחלתי להתקדם. "אני לא מנוול מושלם אחרי הכול. היה נעים להכיר אותך, פיג'."

קמתי, הקפתי את השולחן ורכנתי אל אוזנה של אמריקה. "תעזרי לי כאן, טוב? אני אתנהג יפה, אני נשבע."

צ'יפס התעופף לכיוון הפרצוף שלי.

"תעיף את השפתיים שלך מהאוזן של החברה שלי, טרב!" אמר שפּלי.

נסוגותי לאחור והרמתי את ידַי גבוה בהבעה הכי חפה מפשע שיכולתי להעלות על פני. "אני קושר קשרים! אני קושר קשרים!" הלכתי לאחור כמה צעדים לעבר הדלת והבחנתי בקבוצה של בנות. פתחתי את הדלת, והן נהרו פנימה כמו עדר של בופאלו לפני שהספקתי לצאת.

עבר הרבה זמן מאז ניצב בפני אתגר. מה שמוזר זה שלא רציתי לזיין אותה. דאגתי שהיא עלולה לחשוב שאני חתיכת חרא, אבל עוד יותר דאגתי שאכפת לי מזה. בכל מקרה, בפעם הראשונה זה הרבה־הרבה זמן מישהו היה בלתי צפוי. פיג'ן היתה ההפך הגמור מהבנות שפגשתי באיסטרן, ואני הייתי חייב לגלות למה.

השיעור של צ'ייני היה מפוצץ. ירדתי במדרגות שתיים־שתיים לעבר המושב שלי ופילסתי את דרכי על פני הרגליים החשופות שהקיפו את השולחן שלי.

החוויתי בראשי. "גבירותי."

הן הימהמו והינהנו בהרמוניה.

נשרים. מחצית מהן זיינתי בשנה הראשונה שלי בקולג', המחצית השנייה היתה על הספה שלי הרבה לפני חופשת הסתיו. חוץ מהבחורה בקצה. סופיה הבזיקה לעברי חיוך מעוקם. נראה כאילו הפנים שלה עלו באש ומישהו ניסה לחלץ אותן במזלג. היא שכבה עם כמה מהבנים במועדון האחווה. בהתחשב בעבר שלהם ובהיעדר נכונות מצדה לקיים סקס בטוח, היה עדיף לחשוב עליה כעל סיכון מיותר, אף על פי שאני תמיד הייתי זהיר.

היא רכנה לפנים על מרפקיה כדי ליצור בינינו קשר עין טוב יותר. כמעט הצטמררתי מרוב גועל, אבל התאפקתי. לא. אפילו לא קרובה להיות שווה.

הברונטית מולי הסתובבה ועיפעפה לעברי. "הֵי, טרביס. שמעתי שיש מסיבת דייטים בקרוב בסיג טאו."

"לא," אמרתי בלי להתמהמה.

השפה התחתונה שלה השתרבבה. "אבל... כשסיפרת לי על זה, חשבתי שאולי תרצה ללכת."

צחקתי. "אני קיטרתי על זה. זה לא אותו הדבר."

הבלונדינית לידי רכנה לפנים. "כולם יודעים שטרביס מדוקס לא הולך למסיבות דייטים. את מדברת עם האדם הלא נכון, כריסי."

"אה, כן? אף אחד לא שאל אותך," אמרה כריסי בפרצוף חמוץ.

בזמן שהנשים המשיכו לריב, הבחנתי באבּי ממהרת להיכנס לכיתה. היא כמעט זינקה על השולחן בשורה הראשונה רגע לפני שהפעמון צילצל.

לפני שהספקתי לעצור שנייה ולשאול את עצמי למה, תפסתי את התיקייה שלי, תקעתי את העט בפה, מיהרתי לרדת במדרגות והתיישבתי לשולחן הסמוך לשלה.

המבט שלה נראה משועשע למדי, ואז, מסיבה שלא הצלחתי להסביר, הוא גרם לאדרנלין להתחיל להתרוצץ לי בכל הגוף, כמו שבדרך כלל הרגשתי לפני קרב.

"יופי. את יכולה לסכם את החומר בשבילי."

היא נראתה נגעלת בבירור, וזה רק סיפק אותי עוד יותר. רוב הבנות שיעממו אותי למוות, אבל הבחורה הזאת היתה מרתקת. אפילו משעשעת. לא השפעתי עליה, לפחות לא בצורה חיובית. נראה שרק הנוכחות שלי גרמה לה לרצות להקיא, וזה היה מתוק בעיני בצורה מוזרה.

נתקפתי דחף לגלות אם מה שהיא הרגישה אלי באמת היה שנאה, או אם היא רק היתה קשה להשגה. רכנתי אליה. "אני מצטער... פגעתי בך איכשהו?"

העיניים שלה התרככו לפני שהיא הנידה את ראשה. היא לא שנאה אותי. היא רק רצתה לשנוא אותי. אני הקדמתי אותה בהרבה. אם היא רוצה לשחק, אני יכול לשחק.

"אז מה הבעיה שלך?"

היא נראתה נבוכה להגיד את מה שבא אחר כך. "אני לא שוכבת איתך. אז כדאי שתוותר עכשיו."

כן, כן. זה הולך להיות כיף חיים. "לא ביקשתי ממך לשכב איתי... ביקשתי?" הנחתי לעיניים שלי לנדוד לתקרה, כאילו אני צריך לחשוב על זה. "למה שלא תבואי אלינו עם אמריקה הערב?"

שפתיה נמתחו לחיוך, כאילו היא הריחה משהו מסריח.

"אני אפילו לא אפלרטט איתך, אני נשבע."

"אני אחשוב על זה."

ניסיתי לא לחייך יותר מדי ולהסגיר את עצמי. היא לא הלכה להתגלגל על הגב כמו הנשרים למעלה. העפתי מבט לאחור, וכולם נעצו מבט בגב של אבּי. הם ידעו את זה טוב כמוני. אבּי היתה שונה, ואני עמדתי לעבוד קשה בשביל הבחורה הזאת. לשם שינוי.

אחרי שלושה שרבוטים של קעקועים פוטנציאליים וכעשרים קוביות תלת־ממדיות השיעור נגמר. חמקתי דרך המסדרונות לפני שמישהו יוכל לעצור אותי. הייתי מהיר, אבל איכשהו אבּי כבר היתה בחוץ כמעט עשרים מטר לפני.

אני לא מאמין. היא ניסתה להתחמק ממני. הגברתי את קצב צעדי עד שהלכתי לצדה. "חשבת על זה?"

"טרביס!" קראה מישהי בזמן ששיחקה בשׂערה. אבּי המשיכה ללכת, ואני נתקעתי והקשבתי למלמול המעצבן של הבחורה ההיא.

"אני מצטער, אה..."

"הת'ר."

"אני מצטער, הת'ר... אני... אני חייב ללכת."

היא כרכה את זרועותיה סביבי. אני טפחתי על ישבנה, השתחררתי מאחיזתה והמשכתי ללכת, תוהה מי זאת היתה.

לפני שהספקתי להבין מי זאת הת'ר, רגליה הארוכות השזופות של אבּי נכנסו לשדה הראייה שלי. תחבתי מרלבורו אל בין שפתי ורצתי לעברה. "איפה הייתי? אה, כן... אמרת שתחשבי."

"על מה אתה מדבר?"

"שקלת אם לבוא אלינו?"

"אם אני אגיד כן, אתה תפסיק לעקוב אחרי?"

העמדתי פנים שאני שוקל את העניין, ואז הינהנתי. "כן."

"אז אני אבוא."

בולשיט. היא לא היתה כל כך קלה. "מתי?"

"הערב. אני אבוא הערב."

עצרתי באמצע הצעד. היא זממה משהו. לא ציפיתי שהיא תתגונן. "מעולה," אמרתי והעמדתי פני מופתע. "נתראה אחר כך, פיג'."

היא הלכה משם בלי להסתכל לאחור, לא מושפעת כלל מהשיחה שלנו. היא נעלמה מאחורי סטודנטים אחרים שעשו את דרכם לכיתה.

מצחיית האיסטרן הלבנה של שפּלי צדה את עיני. הוא הלך בנחת לכיוון שיעור המחשבים. הגבות שלי התכווצו. שנאתי את השיעור הזה. מי לא יודע איך לעבוד על מחשב מזוין בימינו?

הצטרפתי לשפּלי ולאמריקה שהשתלבו בזרם הסטודנטים במסדרון הראשי. היא ציחקקה והסתכלה עליו עם לבבות בעיניים בזמן שהוא פיטפט איתי. אמריקה ממש לא היתה נשר. היא היתה חתיכה, כן, אבל היא היתה מסוגלת לנהל שיחה בלי להגיד "כאילו" בכל מילה שנייה, והיא היתה די מצחיקה לפעמים. מה שהכי אהבתי בה זה שהיא לא באה לדירה שלנו במשך כמה שבועות טובים אחרי הפגישה הראשונה שלהם, וגם אחרי שהם ראו בדירה סרט, מכורבלים יחד, היא חזרה לחדר המעונות שלה.

אבל היתה לי תחושה שתקופת המבחן של שפּלי לפני שיוכל לזיין אותה עמדה להסתיים.

"הֵי, מֶר," אמרתי והינהנתי לעברה.

"איך הולך, טרב?" היא שאלה. היא שלחה אלי חיוך ידידותי, אבל מיד החזירה את העיניים שלה לשפּלי.

הוא היה אחד מבני המזל. בנות כמוה היו מצרך נדיר.

"הגעתי," אמרה אמריקה והחוותה לעבר המעונות שלה מעבר לפינה. היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו של שפּלי ונישקה אותו. הוא לפת את החולצה שלה בשני צדיה והצמיד אותה אליו לפני שנתן לה ללכת.

אמריקה נופפה בפעם האחרונה לעבר שנינו והצטרפה לידיד שלה פינץ' בכניסה הראשית.

"אתה מתאהב בה, נכון?" שאלתי וצבטתי את שפּלי בזרועו.

הוא דחף אותי. "זה לא עניינך, טמבל."

"יש לה אחות?"

"היא בת יחידה. ותעזוב בשקט גם את החברים שלה, טרב. אני מתכוון לזה."

מילותיו האחרונות של שפּלי לא היו נחוצות. העיניים שלו היו מראה לרגשות ולמחשבות שלו רוב הזמן, והיה ברור שהוא רציני, אולי אפילו קצת מיואש. הוא לא סתם נדלק עליה. הוא היה מאוהב.

"אתה מתכוון לאבּי."

הוא קימט את גבותיו. "אני מתכוון לכל החברים שלה. אפילו לפינץ'. פשוט אל תתקרב."

"בן דוד!" אמרתי וליפפתי את מרפקי סביב צווארו. "אתה מאוהב? אתה עושה לי עיניים כאלה מצועפות!"

"שתוק," רטן שפּלי. "ורק תבטיח לי שתתרחק מהחברים שלה."

גיחכתי. "אני לא מבטיח כלום."