אספקלריה

פרולוג

מראה, מסגרת ומה שביניהן

•  מהו אימון האישי ולמה הוא נכון לי?

•  מה ההבדל בין פסיכולוג למאמן?

•  כיצד מתנהל תהליך אימון אישי?

•  סיפורה האישי של המאמנת, שהביא אותה לשינוי מסגרת

 

 

 

מרְאָה, מסגרת ומה שביניהן

 

 

כשאנו מביטים על עצמנו במראה, לא תמיד אנו מצליחים לראות את עצמנו באמת. יש בינינו כאלה שלא רואים את חסרונותיהם, ויש שבוחרים דווקא, במודע או שלא במודע, שלא לראות את היתרונות שלהם. אלה האחרונים עלולים להגיע למצב שבו הם מקלים ראש ביכולותיהם, ובלי משים ומתוך ראייה לא נכונה, נכנסים למרה שחורה.

לא פעם אנחנו מתרגמים מצבים בחיינו על פי מבנה האישיות או ההיסטוריה האישית שלנו, ומתוך ההסתכלות הסובייקטיבית הזו מפרשים את הסיטואציה ומגיבים אליה. חלק מהתגובות האלה מניעות אותנו קדימה, אך חלקן מותירות אותנו בפני שוקת שבורה ואף מציפות אותנו רגשית בצורה שמשפיעה לרעה עלינו ועל סביבתנו.

מה עושים?

לוקחים אחריות! באימון אישי אנו מגדירים בקול רם את השאיפות והמטרות שלנו ולומדים שיטות ודרכים שונות להגיע אליהן ולהשיג אותן. למשל, בעזרת תרגילי מוח קוגניטיביים, דמיון מודרך, כתיבה אינטואיטיבית, מנטרות ועוד.

כאמור, התחושות והרגשות שלנו הם תוצרים סובייקטיביים של הרבה מאוד מרכיבים. בין השאר מטען גנטי עתיק, שעובר בתורשה דורות רבים ומותיר בנו זיכרון חלקי לחוויות ולאירועים שחוו דורות קודמים לנו; מטען רגשי ונפשי שהוא תוצאה של הדרך בה חונכנו בבית הורינו. ערכים שמושרשים בנו, תפיסות, דרכי התנהגות. כמה פעמים אנחנו מגלים שאנו מתנהגים ומתנהלים בדיוק כמו ההורים שלנו, בדיוק באותם מצבים שכילדים הבטחנו לעצמנו שאנחנו נפעל בצורה שונה; חוויות הילדות או פצעי הילדות שחווינו, כאשר אותם אירועים באים במגע עם מבנה האישיות, שאיתו הגענו לעולם; הייחודיות והדיוק שלנו; והמרכיב האחרון, האירועים שאנו חווים כאנשים בוגרים.

להבדיל מתהליך פסיכולוגי ארוך וממושך, אימון אישי הוא תהליך קצר טווח, ממוקד ומובנה, שאינו "מבזבז זמן" על חוויות עבר כואבות, עכבות ומחסומים, אלא מתמקד בהתקדמות, בלימוד ובתרגול של התנהלות חדשה, מחזקת ומעצימה. המתאמנים מקבלים כלים שמסייעים להם לקבל אחריות על מה שקורה להם בחיים וליצור פריצות דרך במגוון תחומים.

במסגרת עבודתי כמאמנת במשך שנים רבות, הבחנתי כי רבים מהמתאמנים (מבוגרים וצעירים) הופתעו כשגילו על עצמם דברים שלא "ידעו". באמצעות תהליך האימון ושימוש בטכניקות לשינוי או להעלמת התנהגויות שהזיקו להם, הם הצליחו לבנות מערכת חדשה של חשיבה. הם הבינו שהם יכולים לשנות משהו בחיים שלהם — ומשקיבלו את הכלים, הפכו אף יצירתיים מול מגוון משוכות ומכשולים. הם פשוט קיבלו אחריות ויצאו נשכרים מכך. היו ששינו אפילו במעט את תפיסת העולם שלהם, וכתוצאה מכך העזו לשנות כיוון בחיים (אישי, מקצועי); היו שלמדו להעריך את הקיים, שעד כה נראה להם מובן מאליו; והיו שמעצם הקרנת האושר שהרגישו בעקבות האימון, זימנו לחייהם התרחשויות חדשות ומעניינות.

איך זה עובד?

תהליך האימון נמשך כעשרה עד שנים-עשר מפגשים, שבמסגרתם המתאמן מגדיר את מטרתו או את שאיפתו ומפרט גם את ההתלבטויות, הבעיות, הקשיים הבלתי צפויים וכיו"ב. יחד המתאמן והמאמן עובדים כצוות באמצעות מגוון טכניקות.

בעזרת יצירת תמונה מציאותית של המטרה, תהליך האימון האישי מצמצם את הפער בין הרצוי למצוי. המתאמן לומד להתחבר למקורות הכוח שלו, להתעצם מהמסגרות אליהן הוא משתייך ו/או לייצר מסגרות חדשות, להתחשל מאירועי העבר ולהאמין ביכולתו להצליח.

* * *

איך הפכתי למאמנת?

עד גיל 45, על-פי כל הסטנדרטים של העולם המערבי, חייתי חיים שאמורים להיחשב מאושרים. נשואה לגבר אוהב, מפרגן ותומך, אימא לשלושה ילדים מוצלחים וטובים, בת טובה להוריי ואחות נאמנה לשני אחיי ולאחותי. יש לנו חברים טובים, שאיתם בילינו לעתים תכופות, אנחנו חיים ברמה סוציו-אקונומית גבוהה, סועדים במסעדות יוקרתיות, מטיילים הרבה בחו"ל, הייתה לי עבודה מאוד נחשבת ושכר הולם — אבל הרגשתי שמשהו בכל זאת חסר. כי למרות הכול, לא הייתי מאושרת. הרגשתי חוסר סיפוק, חוסר הגשמה ומשמעות וריקנות כואבת, שאף באו לידי ביטוי בהתקפי חרדה חוזרים ונשנים.

ואז זה קרה.

שני אירועים מכוננים, שהיום אני קוראת להם "צלצולים מעוררים", טלטלו אותי רגשית וגרמו לי להביט היטב במראה, לראות את ההשתקפות האמיתית ולהודות בה.

האירוע הראשון היה כשאבי, שהיה עבורי דמות שמייצגת כוח, עוצמה, כריזמה, אדם שאין שני לו — שכב על ערש דווי. אבא שלי היה גבר גבוה ונאה ביותר, ממוצא בוכרי, שתמיד היה לבוש בקפידה, מדיף ניחוחות נעימים, נוהג במכוניות יוקרתיות וחי בווילה מעוצבת בסביון. הוא היה גם איש חברה אהוב ופופולרי, מוקף תמיד באנשים, מוערך מאוד על ידי רבים, ואני בכללם.

גם מבחינה כלכלית נחל אבי הצלחה. הוא הקים מפעלים משגשגים ברחבי העולם והרבה בנסיעות עסקים ובילויים לחו"ל.

בחודש האחרון לחייו, כשמצאתי את עצמי סועדת אותו על מיטת חוליו, התקשיתי להאמין שחיידק קטן מסוגל להביס איש חזק, גדול ועוצמתי כמותו. ב-31 בדצמבר 1999 הוא נפטר ולא זכה להיכנס עמנו למילניום השלישי.

חוסר האונים שלי מול סבלו היה עבורי קשה מנשוא. ניסיתי להמשיך הלאה. התמדתי בעבודתי המכובדת, קיבלתי אהבה ממשפחתי התומכת — אך הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר.

בו בזמן, אירוע מטלטל נוסף, שניצניו נראו עוד בזמן שאבי חלה, התדפק על דלתי. בתי הבכורה מורן חזרה ארצה מטיול ארוך בחו"ל עם חבר חדש שהכירה, והודיעה שבחרה להתחיל בדרך חיים חדשה.

מורן, שהייתה דומה מאוד לאבי בהרבה מאוד מובנים, סיימה את לימודי התיכון בהצטיינות, שירתה בצבא כמאבחנת פסיכוטכנית מבריקה, ואחרי השירות, כמו כל חבריה, נסעה לדרום אמריקה.

כעבור מספר חודשים היא התקשרה והודיעה לנו שהיא מפסיקה לעבוד בשבתות, כיוון שהבינה כי "כסף שמרוויחים בשבתות, אין בו ברכה." באותו זמן השיחה הזו מאוד שימחה אותי וגרמה לי נחת. ראיתי בכך השפעה של המסורת שספגה בביתנו.

זמן קצר אחרי השיחה הזו היא התקשרה שוב והודיעה לנו שהיא מתכוונת לחזור בדחיפות לארץ כדי לשוחח איתנו, ההורים.

מורן, שכאמור דומה לאבי, תמיד אהבה את החיים הטובים. מותגים, מסיבות, חברים, שאיפות גדולות — ללא גבולות וללא עכבות. ברבות הימים התברר כי נכון הביטוי "אליה וקוץ בה".

כבר באותו החודש הופיעה מורן בפתח ביתנו עם חבר חדש בשם עומר והודיעה לנו שהם עומדים להינשא בהקדם האפשרי "כי אנחנו חיים בחטא" — כלשונה. בין שאר הדברים שאמרה היה משפט אחד שנשאר חקוק במוחי ובעצם היה לטריגר ששינה את חיי — "אימא, הדת מעמידה לי גבולות, היא נותנת לי מסגרת." ומכאן הבנתי שהגבולות - שמורן דאגה כל כך ליהנות מהיעדרם - היוו עבורה צורך ממשי ובסיס לבנייה, העצמה ומימוש אישי.

מורן ביקשה לעצמה את הגבולות. היום היא נשואה לעומר ויש להם חמישה ילדים. את ילדיה היא מחנכת במסגרת תומכת לערכים, למידות טובות ו...לגבולות.

* * *

והנה אני, יושבת מביטה במראה של עצמי מול שני האירועים הדרמטיים בחיי — וחושבת שאולי משהו בתפיסת המציאות שלי אינו נכון. הרי בתי מאושרת בדרכה החדשה, ואבי ז"ל אמור להיות כעת בעולם שכולו טוב. אז למה אני כל כך עצובה? הייתכן כי צורת המחשבה והבנת החיים שלי שגויים?

בהתחלה נשאבתי לתקופת "אבל", ובכללה: הכחשה, הדחקה, דיכאון, עצב על כל השינויים המטלטלים שחלו בחיי. כשנסעתי לטייל בהודו ראיתי המון אנשים שמתקיימים מהמינימום האפשרי, ובכל זאת מאושרים. הטיול הזה ומה שראיתי בו הביאו אותי לשלב הבא בהתפתחות: קבלה, ולבסוף גם סליחה וחמלה. החלטתי להיפרד מרונית הישנה, הילדותית, המפונקת, שרואה את החיים מנקודת ראות מאוד צרה ובסיסית. זה, כמו גם קריאה אינסופית של ספרות מקצועית, פסיכולוגית, פילוסופית, דת, תרבות, ניו-אייג׳ והעצמה — הביאו אותי להרגשה שאני מוכנה לצאת לדרך חדשה.

בתהליך אימון אישי, שעברתי בעצמי, למדתי על הייעוד שלי. הבנתי שתכלית חיי היא בעצם לעזור לאנשים להתחבר אל האני שלהם וללוות אותם במסעם למימוש ייעודם. בנקודה זו ממש החלטתי לשנות מסגרת. עזבתי את עבודתי והתחלתי ללמוד את הנושא.

למדתי לצקת את התובנות וההבנות שלי למודל אימוני משל עצמי ("משולש היהלום"), שמוכיח את עצמו עד עצם כתיבת שורות אלו מול עשרות מתאמנים.

בספר זה בחרתי לשתף אתכם בכמה סיפורים אמיתיים (בשמות בדויים), שמקריאתם ניתן להבין את משמעותו הנשגבת של תהליך האימון האישי ואת השפעתו על מגוון תחומי חיים: חיפוש ייעוד; זיהוי מחסומים והסרתם למען זוגיות בריאה; אחריות על החיים; מה המחיר שמשלמת "אשת קריירה"; האם הבעל בבית רוצה "אשת ברזל" או "בובת חרסינה"? בסיפור מעניין נוסף ניתן גם להבין עד כמה חשוב ונכון הוא הדיבר "כבד את אביך ואת אמך"; ונבין גם כיצד מתנהל אימון זוגי, השונה מאימון אישי, ומה הם היתרונות באימון קבוצתי.

והמפליא מכול (או שלא) הוא שבעצם בעזרת המתאמנים שלי, אני ממשיכה ומתעצמת בתהליך הצמיחה האישי שלי.

אני מקווה מאוד כי תיהנו מפרי היצירה, שזכויותיה שמורות לכלל המתאמנים — להם אני חוזרת ומודה.

אשמח לשמוע תגובות, הערות, הארות וכיו"ב.

 

רונית כהן-תמיר, מאמנת אישית

ronitcohentamir@gmail.com