אסתר

משה בן-זאב פרק 1 אסתר׳קה מבטי המתפללים הופנו כאחת, כאילו לקול פקודה, אל מרכז בית הכנסת, לקול ריצתה של אסתר׳קה. בנעליה השחורות, החדשות, בעלות עקב בגובה של שני סנטימטרים ולולאת פרח לבנה בחזיתן היא הרעישה מעל למקובל במקום קדוש זה. ובכלל, מי רץ ומפריע ברגע נעלה זה, כשדלתות ארון הקודש פתוחות לרווחה כדי לאפשר לריבונו של עולם לשמוע טוב יותר את זעקותיהם של עמך בני ישראל? אלו הם הרגעים האחרונים שבהם נחתם גזר דינם של רבבות אלפי ישראל, העומדים ביראה וברטט בכל רחבי העולם, מקי ווסט שבדרום ארצות הברית עד קהילת “שובה ישראל״ שבהונג קונג. האם חשבתם על כך? באיזו עוצמה מדובר? ובאותם רגעים ממש היושב במרומים צריך לקלוט את הכול ולהחליט “כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי ינוח ומי ינוע״. מי מקנא בו בכלל? איזה תפקיד הוא קיבל על עצמו? ואסתר׳קה, אותה מאומה לא מטריד, היא רצה לה בנעליה החדשות ולא עושה חשבון לאף אחד, לא למתפללים ולא ליושב במרומים. עוד דקה, עוד שנייה, והיא כבר תלויה על צווארו של סבה ר׳ אריה וולף, בן בנימין שלמה וואלף, נכד ליצחק יוסף וואלף. מבחינתה נמצאים כאן רק היא וסבא אריה, שהיותו הגבאי הראשי של בית הכנסת לא הועילה לו באותן הדקות. ר׳ אריה נבוך מההפרעה הבלתי צפויה של היצור היפה הזה, שנתלה על זרועותיו ומנסה ברגליו לעטוף את מותניו תוך כדי נפנוף לאחור של שתי צמות זהובות המעוטרות בסרט אדום המנוקד בנקודות שחורות. ר׳ אריה סימן באצבעו על פיו כדי להשתיק את אסתר׳קה, אך היא בשלה, בקול רם, בלי לשים לב לשום אדם מסביבה, הודיעה לו: “סבתא אמרה לי להגיד לך שתחזור הביתה מהר. יש לה כאב ראש אדיר״. קליטה טובה יש לילדה, חשב ר׳ אריה, בוודאי השתמשה שרה באותן המילים ממש. “סבתא גם אמרה״, הוסיפה אסתר׳קה, “שאפילו לקידוש הלבנה לא תתעכב״. לבושתו של ר׳ אריה, כל עומדי השורות הראשונות בבית הכנסת, ששמעו כל מילה, חייכו ועצרו את צחוקם. על מנת לשחרר את צווארו מלפיתתה האמיצה של אסתר׳קה נאלץ ר׳ אריה להפעיל כוח מתון. ר׳ אריה הושיב את אסתר׳קה על הכיסא, ותוך כדי כך לחש באוזנה: “שמעתי, ועכשיו שבי פה בשקט״. ר׳ אריה החמיר את מבטו והוסיף: “עד סוף התפילה״. אסתר׳קה שילבה את ידיה בצייתנות. כך למדה בגן: לשבת בשקט פירושו גם לשלב ידיים. הקהל נרגע, והתפילה המשיכה כסדרה. “ה׳ הוא האלוהים״, קראו המתפללים שבע פעמים בלהט ובעוצמה ובתקווה ששבע הפעמים יחצו את שבעת הרקיעים המפרידים בינם לבין בורא עולם. ר׳ אריה הרכין את ראשו ואמר לאסתר׳קה, והפעם לא בלחש, “לכי תעמדי ליד החזן לשמוע את תקיעת השופר״, היא תקיעת הניצחון להודיע שניצחנו את השטן. לאחר התפילה, באווירה הקסומה של מוצאי יום הכיפורים, בהרגשה של ניקיון מוחלט, צעדו להם יד ביד ר׳ אריה ואסתר׳קה וחזרו הביתה. בבית המפואר ברחוב אחד העם בירושלים מישהו כבר העביר את המעלית מתפקוד שבת לתפקוד חול, והחיים חזרו למסלולם. בבית זה התארחו שועי עולם כולל אלה שתרמו לבנייתו המחודשת של בית הכנסת “היכל דוד״, לימים בית הכנסת המרכזי בירושלים. בבית חיכו לר׳ אריה ואסתר׳קה גם יוכי, ביתו היחידה, אימה של אסתר׳קה, ובעלה נתן גובר. גביע היין, הגדוש על גדותיו, חיכה ל״הבדלה״ של מוצאי יום הכיפורים. לא היה אפשר להימלט ממבטה החמור והנוזף של הגברת, היא הגבירה שרה לבית כספי. אביה, לשעבר שר הפנים בממשלה השנייה של מדינת ישראל, קיבל בלית ברירה את התאהבותה הבלתי מוסברת של ביתו שרה באותו שייגץ, הוא אריק, שהתגורר בשכונת קריית יובל, שנקראה אז שכונת בית מזמיל. אריה שבה את ליבה של שרה בהיותו אחד המדריכים הנערצים בתנועת הנוער “עזרא״, ואחר כך פייטר בגדוד הנח״ל המוצנח בפיקודו של יה-יה הידוע. זה ורק זה. לא מקצוע, לא השכלה, לא ייחוס. מג׳וב לג׳וב עבר אריק. את כולם סידר לו אברהם כספי, חותנו רב הפעלים, אך אריק לא החזיק מעמד בשום עבודה. חברותי, מוחצן, אולי לא טיפש, אבל עבודה מסודרת לא נמצאה עבורו. גבוה, רחב, שבלוריתו הבלונדינית מתנופפת לתפארת ומעטרת את עיניו הכחולות ואת אפו הגדול והרחב. לא היה אפשר להתעלם מנוכחותו, ובתוך שניות נעשה למרכזה של כל התכנסות. אולי התכונות האלה דווקא הן-הן שעצרו את אריק מלהיות מנהיג מוביל או מנהל. הביטחון העצמי הטוטלי הזה שיחק לרעתו. שרה הייתה היחידה בעולמו של אריק, ולידה הוא התנהג כחתלתול צייתן. שלושה בנים ילדה לו, ולבסוף את יוכי, שאותה אהב אהבת נפש. את האהבה הזאת הורישה יוכי לביתה אסתר׳קה. השינוי במעמדו של אריק הגיע רק בהיותו כבן 55. חותנו השיג לו גם את הג׳וב הזה, גבאי של בית הכנסת היכל דוד, ג׳וב שהתאים ככפפה לידו הגדולה והרחבה של ר׳ אריה. בקולו הרועם הודיע ר׳ אריה את ההודעות לבאי בית הכנסת. המשתתפים בתפילה היו מכובדים מרחבי שכונת רחביה ועשירים, מארצות הברית או מאירופה, שעלו לרגל לירושלים ובאו לחלות את פני האל בבית הכנסת היכל דוד. אותם בהחלט הרשימה המוחצנות של ר׳ אריה, והם הוסיפו זה לזה בלחש: “רואים אותו? הוא היה פייטר רציני בצבא. שלושה ימים היה בדמשק עם צוות נבחר של היחידה כדי לפגוע בארמונו של הנשיא״. ועוד סיפורים ועלילות גבורה, שבכל אחד מהם היה רק שביב של אמת. לפעמים, כשלא הגיע החזן המקצועי, ר׳ אריה, בעל החוש המוזיקלי, היה מרעיד את בית הכנסת בקולו האדיר. מתפלל במנגינות ובלחנים מוכרים, ולא אחד מבאי בית הכנסת העדיף אותו על פני החזן המקצועי יחזקאל הלברטל. שרה אירחה את שועי העולם שהגיעו לביתה. בתחבולותיה, בתחכומה ובמניפולטיביות שלה שכנעה אותם לפתוח את ארנקם ולתרום מיליוני דולרים להקמתו של בית הכנסת המרכזי והמפואר ביותר בארצנו. לא לחינם היה ר׳ אריה כרוך אחריה ולא נקף אצבע ללא אישורה. בצל כל אלה גדלה לה אסתר׳קה, שהעדיפה את ביתם של סבה וסבתה על פני ביתם השקט יחסית של הוריה: יוכי, אימה הפמיניסטית והנוקשה, חוקרת גנטיקה ב״מכון ויצמן״, ונתן אביה, אב אוהב ודואג, אך עסוק מאוד. נתן הועסק ב״מוסד הרב קוק״ בעריכה מחודשת של כתבי “משנה תורה להרמב״ם״ לשם הנגשתם לקהל הרחב בחוברות קטנות ומתומצתות, שבהן הנהגות והסברים לענייני דיומא, מתוך כוונה שכדוגמת הדף היומי יצטרפו כתבים אלה ללימודי הגמרא והמשנה. בלילות עבד ובבקרים ישן, ורוב הזמן היה שקוע בעצמו. אצל סבתא שרה וסבא אריה זכתה אסתר׳קה לחמימות, אהבה וקשב, והכול נשאב לתוכה ועתיד היה לצאת ממנה בעוצמה בחייה מלאי ההפתעות. פרק 2 אודליה ארבעים ימי כיפור חלפו להם מאז אותה תפילת נעילה בבית הכנסת היכל דוד שהביכה את סבא אריה. הזיכרון הזה צף ועלה בזכרונה של אסתר׳קה כשישבה במשרדה הקטן, הצפוף והאינטימי, על כיסא עור ממורטט, מול שולחן שתפס חלק גדול מהחדר. בצדו השני של החדר עמד שולחן קטן ולידו שני כסאות. אסתר התרווחה בסיפוק רב על אחד מהם. סוף-סוף היא שילחה את הנודניקיות האלה שריל ומריל למלון “וולדורף אסטוריה״ החדש. האורחות שלה היו שריל סטריפ, האמורה להיות נשיאת הארגון הבאה, והעוזרת שלה מריל גולד. מה מריל הזאת חוקרת אותה? ושריל יושבת לה מהצד. אילו שריל הייתה יכולה היא הייתה בוודאי מחככת בהנאה את כפות ידיה, אבל היא נאלצת להישאר עם שמינית חיוך בזווית פיה. מריל, בהבעה מתפנקת אין-סופית, מי היא בסך הכול? ואסתר היא זאת שצריכה לתת הסבר על כל ארוחה וארוחה במסעדות שבהן היא נפגשת עם תורמים — סלבריטאים המתחככים בצמרת הממשלה והכנסת, בעלי שררה, ראשי תאגידים — ומביאה עוד ועוד כסף ויחסי ציבור למרכז הרפואי “אודליה״, מוסד שבו היא אחראית על מערכת קשרי החוץ? ולבסוף, לאחר שכבר הצליחה להיפטר מהן, משריל וממריל, אז סימון, “הפושט״ הזה, הנהג, או יותר נכון המשרת של המנכ״ל עידו שטרן, מודיע לה שהוא לא פנוי להסיע אותן. והרי רק בזכותה עידו עדיין נשאר יציב על כסאו, כל זאת בזכות ההנחיה והליווי שנתנה לו בחודשים הראשונים, לא רק באשר למה שמדובר בגלוי, מעל השולחן, את זה הוא למד בעצמו ומאחרים, אלא בכל הקשור לעולם התככים האין-סופי, הכוחנות והמגלומניה, המאפיינת את מערכות היחסים במגזר הרפואי, שאמור להיות חף מכל אלה. את כל זה היא-היא אסתר לימדה אותו. אסתר בלעה את אסופת הרוק שהייתה מתיזה על פרצופו של הדגנרט הזה. איש לא יעמיד אותה במצב כזה, כששריל ומריל ממתינות, ומן הסתם מרכלות עליה. “איפה עידו״? שאלה אסתר. “הוא בחדר הישיבות״, ענתה לה עוד ג׳וקונדה אחת, יפית זליכה, שללא מסכת האיפור הייתה רחוקה מלהיות יפה. חולצה וחצאית צמודות, מעל לנעלי עקב, כשהיא עצמה בגובה דשא, מקסימום מטר וחצי, אולי טיפה יותר. אבל העקבים, כן העקבים, בעזרתם היא משיגה את השררה ואת הגובה. אסתר הסתובבה על עקביה שלה, שהשיאו אותה לגובה של קצת יותר ממטר ושמונים, חזה מכובד, שהלך לפניה לכל מקום, ולא השאיר אף אחד אדיש. הכול היה צנוע, שרוולי שלושת-רבעי, ללא מחשופים, חצאיות עד לגובה הברך, אלא שהכול היה מהודק לגזרתה המלאה. על ראשה התנשאה לה פאה בלונדינית מתולתלת, העוטרת פנים מאופרות באיפוק, בעלות הבעה המצליחה להתאים את עצמה כמסכה למצב ולנושא. מהקשבה לתשומת לב, לסקרנות, לעליונות, להערכה, ועוד ועוד. אין ספק מגוון כלי נשק רבי עוצמה ומניפולטיביות היו בעצם הופעתה המוחצנת של אסתר. דיבורה גם הוא הצליח להתאים את סגנונו לבן שיחתה, וגם האדישות הייתה מתוכננת ולא סתם בהייה באוויר. בכוחותיה אלה השיגה אסתר כמעט את כל מה שרצתה, ומה שלא השיגה נחשב בעיניה בגדר אסון. וכך, תוך כדי הפעלת כל גלריית כלי הנשק, התפרצה אסתר לחדר הישיבות שבו עמדה להסתיים ישיבת מועצת המנהלים שדנה בנושאי התקציב החצי-שנתי. ושוב, כמו בבית הכנסת היכל דוד, כשהייתה בת ארבע, גם כאן טופפה אסתר בעקביה על רצפת הפרקט המהודרת בחדר שעיצב הפסל ג׳ואל. מבטי 23 המשתתפים ננעצו בה. היו שם נשיאת הארגון, האחראי על התקציב, עוזריהם, רואי החשבון ממשרד “סלע את אבן״, המייצגים בארץ את חברת “פייננשל קונטרולינג״ העולמית, שני בעלי תאגידים מהגדולים בארץ, שני שרים לשעבר ועוד כמה דירקטורים שנס ליחם, ואחד מהם לא יודע בין ימינו לשמאלו והוא מלווה בעובד פיליפיני, הצמוד לו ודואג לטפל בכל מחסורו. מבטי כולם ננעצו באסתר, מי בהפתעה ומי בכעס, אבל כולם בהערצה. אסתר הייתה במרחק של שני מטרים מעידו כשפתחה את פיה. “סימון״, אמרה, ואף אחד לא קלט מה קורה, אבל שפתיה כבר היו כמעט צמודות לאוזנו של עידו, “הוא לא רוצה לקחת את שריל ומריל למלון בטענה שהוא מסיע אותך, מתי״? לחשה. עידו היה המום, אבל נאלץ לשמור על ארשת פנים רצינית, כדי שלפחות יחשבו שמדובר בנושא חשוב. איזו בושה! אין לה אלוהים לאישה הזאת. עידו שמר על קור רוח, ואפילו לא הפנה את מבטו אליה, אלא ענה בקול רם, בתמציתיות, “יש לו שעה״. אסתר התאימה את עצמה לתגובתו. “תודה״, אמרה גם היא בקול רם, ומבטה הופנה לנוכחים: “סליחה, אני מתנצלת. זה היה חשוב״, והמשיכה לכיוון היציאה בעיכוס קליל, גם בשביל כל הזקנים ששם וגם כדי להוציא את העיניים למכוערות שישבו שם. מעשה זה הזכיר לה את אותו אירוע בבית הכנסת, כבר אז היה לה את זה... וכשחזרה, לשמע צעדיה, הוריד סימון את רגליו מהשולחן בחוסר חשק מופגן. סימון לא היה צריך שתעדכן אותו, הוא הבין מייד. אסתר הייתה גם הפנטזיה הרטובה שלו.