אפלות

עשרים ואחת שנים חלפו מאז נישאו בני הזוג בְּרוּנוֹ בעודם צעירים לימים. אולם למרות הזמן שחלף ורצונם העז להיות הורים, עדיין היו חשוכי ילדים. הרופאים כבר מזמן הרימו ידיים. לא אחת הגישו בקשה לאמץ ילד, לא משנה באיזה גיל, אך בכל פעם שהגיע תורָם ברשימות האימוץ הארוכות, לאחר שנים ממושכות של ציפייה מורטת עצבים, התאכזבו מחדש. בתור הארוך של אין־ספור זוגות נואשים שממתינים כמוהם לאמץ ילד היו תמיד זוגות אחרים ששיחדו את פקידי האימוץ וקיבלו את מבוקשם.

גברת ברונו פרצה למשרדי הממשלה, דפקה על השולחן, הזילה דמעות של תחנונים וזעקה כי אין בכוונתה לוותר, נמאס לה לקנא בחברותיה, גם היא רוצה לשמוע שקוראים לה "אימא".

נציגה ממשרד הרווחה ניאותה לבקר בביתם של בני הזוג ברונו המתגוררים בשכונת עוני. הדלות במערומיה קיבלה את פניה. היא הזדעזעה מדירתם הקטנה והמוזנחת ומהמקרר הישן שהיה כמעט ריק, וכך פעם אחר פעם נפסלו פניותיהם ובקשותיהם החוזרות ונשנות לאימוץ.

"מצבכם הכלכלי הירוד אינו מאפשר לכם לגדל ילד", היה ההסבר הקבוע שקיבלו מלשכת הרווחה. נואשים עבדו יומם ולילה בעבודות קשות ומפרכות, אך לשווא.

"אני מבטיח לך שיבוא היום שתיהפכי לאם", נהג מר ברונו לעודד את אשתו. אך זו ידעה כי להבטחותיו של בעלה אין שום אחיזה במציאות הקודרת.

באישון לילה גשום וסוער צלצל הטלפון בביתם של בני הזוג ברונו. מר ברונו הרים את שפופרת הטלפון מנומנם ומבוהל. אשתו הביטה בו בדאגה.

"מה? מי מדבר? אתה רציני? לבוא ממש עכשיו? באמצע הלילה? איפה???" ירה מר ברונו צרור שאלות מופתעות לתוך השפופרת.

"מה קרה? מי זה היה?" שאלה אשתו לאחר שסיים את שיחת הטלפון המשונה.

מר ברונו נטל את כפות ידיה ולחש, "יקירתי, את אימא! הבטחתי לך שיבוא היום וזה יקרה. הלילה החלום שלנו מתגשם".

"על מה אתה מדבר? מי העז להתקשר אלינו באמצע הלילה?" שאלה גברת ברונו בסקרנות ובחרדה. וכשלא השיב לה ורק דמע בהתרגשות, הוסיפה בקול שבור, "די, אתה מפחיד אותי".

"זה עתה התקשרו אלינו ממשרד ראש הממשלה", השיב בעלה הנרגש. "לא ייאמן, בקשת האימוץ שלנו סוף־סוף אושרה. ממש עכשיו פעוטה מתוקה כבת שלוש ממתינה לנו, לך ולי, הוריה החדשים".

"אבל... אבל..." גמגמה גברת ברונו, "אבל זה לא ייתכן. הרי רק לפני כמה ימים קיבלנו תשובה שלילית ונאמר לנו שבקשתנו לאימוץ נדחתה שוב. אתה בטוח ששמעת נכון?"

מר ברונו הנהן בראשו בביטחון, והשניים נפלו זה בזרועות זה. גברת ברונו פרצה בבכי של אושר ורווחה. לשיחת הטלפון הזאת, חשבה, המתינה שנים ארוכות.

"יקירי, היכן הם קבעו איתך?" שאלה גברת ברונו כשישבו במכוניתם הישנה הדוהרת אל תוך החשיכה.

גשם זלעפות ניתך על שמשות המכונית, מר ברונו אימץ את עיניו, ומבעד לעלטה הכבדה המכסה את הכביש הצליח לראות את הדרך רק במקצתה.

"הם אמרו לי להגיע בזריזות ליער הגדול שמחוץ לעיר", השיב.

"משונה, קשה לי להאמין שבקור הזה יביאו פעוטה רכה ליער שומם ועוד באמצע הלילה", העירה גברת ברונו בחשד, "אינני מבינה, מדוע המסתורין?"

בעלה היה מרוכז בחיפוש הכביש המוביל ליער והתעלם מדבריה.

"האם הבאת את מעטפת הכסף שאספנו?" שאלה. "אני בטוחה שהם לא יסתפקו בה".

מר ברונו שתק ולבסוף סינן מבין שיניו, "לא ייאמן, אבל מי ששוחח איתי בטלפון אמר שאין צורך שנשלם אפילו פרוטה אחת".

פיה של גברת ברונו נפער. היא חשדה שבעלה מסתיר ממנה משהו. אולי הוא חושש לספר לה ששילם לפקידים הון עתק כדי לשחד אותם. אולם לגברת ברונו לא היה אכפת, לא הפעם, והיא הייתה קצרת רוח לחבק את בתה החדשה ולהרעיף עליה את תעצומות האהבה שהצטברו בליבה במשך השנים הרבות.

הכבישים החשוכים היו ריקים ממכוניות. לפתע אחז מר ברונו היטב בהגה וסובב אותו בתנועה חדה, סטה מן הכביש הראשי בחריקת בלמים ופנה במהירות לשביל עפר עקלקל.

"הדריכו אותי בטלפון כיצד להגיע", הסביר לאשתו המופתעת. היא אחזה בזרועו בעוד הרכב הישן קיפץ בין המהמורות עד שנתקלו בשלט משולש ישן המודיע בכתב נוצץ:

יער אפל

הם לא הבחינו בסמל עטלף שמתנוסס על השלט ומביט בהם.