אפלים ומוטרפים 1: אפלים מלידה

1 מפלצת לונדון

"דוקטור נובל, תוכלי לספר לנו מה עבר לפושע בראש כשהוא עשה את הדבר הזה?" עורך הדין מצביע על מסך שעומד ליד קיר אולם הדיונים של בית המשפט. התמונה המוגדלת מציגה שרידי גופה חרוכה ומושחתת של אישה.

אני יושבת בדוכן העדים, ומהדקת את אצבעותיי על ברכיי. ציפורניי שורטות את הגרביון השקוף ואני מקללת בלב, משתוקקת להרגיש את החוט שלי. אני מפנה את ראשי למסך ופותחת את פי כדי לענות.

"התנגדות, כבוד השופטת. העדה לא יכולה לדעת מה הנאשם חשב."

מבטי עובר לרגע אל השופטת. "תשובתך, מר אליסטר?" היא אומרת לסניגור.

חליפת הארמני שלו כהה כמו עיניו, והוא מיישר את העניבה ומהדק אותה אל חולצתו המחויטת."דוקטור נובל היא עדה מומחית, כבודה. היא זומנה משום שהיא מומחית בתחום, וביכולתה לספק לנו הצצה למוחותיהם של אנשים שהם פושעים."

"אנשים שהם מופרעים," התובע אומר חזק מספיק כדי שכולם ישמעו.

"אל תגרום לי לדפוק בפטיש, מר האצ'ר." השופטת מרימה את הפטיש כאזהרה. "ההתנגדות נדחית. דוקטור נובל נשאלה לדעתה המקצועית בשאלת הלך הרוח הנפשי של הנאשם. מאחר שהיא טרחה להגיע מרחוק," השופטת גלר זורקת לי חיוך קטן, ופניה הכהות נראות צעירות פתאום ללא הבעת הזעף הקבועה, "אני רוצה לשמוע מה היא חושבת."

התובע מכחכח בגרונו ומתיישב. אני נועצת ציפורניים בברכיי ופונה שוב למסך. אני פסיכולוגית מוערכת בתחום הפסיכולוגיה המשפטית, לא מומחית לדיבור בפני קהל. לא משנה כמה פעמים העדתי בבתי משפט, זה לא נעשה קל יותר. אני שונאת לדבר בפני קהל בדיוק כפי ששנאתי את זה כשהייתי סטודנטית.

"אחרי שבדקתי את הנאשם, צ'רלס רקר, אני סבורה שהוא מציג סימנים קלאסיים של סכיזופרניה פרנואידית. ספציפית, הוא סובל מהפרעה הזייתית מסוימת שנקראת תסמונת קפגרא. צ'רלס רקר, כשהיה שרוי במצב הזה, האמין שאשתו היא שיבוט של – "

"התנגדות – "

"שב בשקט, מר האצ'ר, או שתואשם בביזיון בית המשפט."

עורך הדין שותק רגע בהלם. "על מה?" הוא ממהר להתעשת ומוסיף, "כבוד השופטת."

ידה של השופטת גלר מרחפת סביב הפטיש באיום. "על זה שאני לא אוהבת הפרעות. תן לעדה למסור את העדות שלה."

אני מצמידה את ידיי לכיסא ומייצבת את קולי. "לדעתי המקצועית, הנאשם האמין שהממשלה החליפה את אשתו בכפילה משובטת כדי לרגל אחריו. הוא האמין שהעלאת השיבוט באש תחבל ביכולתה של הממשלה לשלוט בו."

מר אליסטר מקיף את השולחן ומניח יד על כתפו של הנאשם. "אז את לא סבורה – על סמך דעתך המקצועית – שצ'רלס התכוון לרצוח את אשתו אחרי עשרים וארבע שנות נישואים."

"לא," אני מעלה את טון קולי באוקטבה אחת. "צ'רלס לא היה מסוגל להבדיל בין דמיון למציאות. הכוונה שלו הייתה להשמיד כפילה משובטת של אשתו. לא את אשתו. הוא היה במצב הזייתי והרגיש מאוים."

"תודה, דוקטור נובל. אין לי עוד שאלות."

תחושה מבשרת רעות מנקרת בירכתי תודעתי, אבל אני ממהרת להשתיק את הפגם הזה. אישה נרצחה בברוטאליות, אבל האיש שיושב מולי בשולחן ההגנה – שעכשיו הוא מטופל שלי ונוטל תרופות – כבר אינו מסוגל להפיק את הברוטאליות שהפגין כאשר הרג את אשתו באלימות. בעיניו הייתה חרטה. התסמונת שלו אינה מאפשרת לרגשות האשמה להיות מוחצנים. הוא לא יכול לזייף את זה.

"חקירה נגדית, מר האצ'ר?" השופטת שואלת.

"כן, תודה, כבוד השופטת." עורך הדין קם ממקומו מאחורי שולחן התביעה, ואני זוקפת את גבי.

התנוחה שבה אני יושבת שולחת גלי כאב חדים לאורך עמוד השדרה שלי. אני פותחת מעט את פי כדי לשאוף אוויר, מדמיינת שהכאב הוא חפץ פיזי שאני יכולה פשוט לפלוט מגופי, ומגרשת אותו ממני.

האצ'ר צועד למחשב שמוצב על עגלה ומכוונן את התמונה. בפנינו מוצגת תמונת תקריב של גופתה המושחתת של מרגו רקר. המושבעים מגיבים כמצופה וחלקם מסבים את עיניהם הצידה.

"דוקטור נובל," הוא פותח בהטלה יהירה של ראשו לאחור. אני מרימה גבה. "מאחר שדעתך המקצועית מבוקשת כל כך, אולי תואילי לפרט מדוע, לדעתך, צ'רלס רקר ביתר את אשתו בסכין בשר אחרי שהוא שרף אותה."

"התנגדות," הסניגור קופץ. "מה הוא שואל בדיוק, כבוד השופטת? העדה כבר אמרה מה דעתה על מצבו הנפשי של הנאשם."

השופטת מסתכלת על האצ'ר בציפייה.

"דוקטור נובל העלתה סיבה משוערת לעצם הרצח, אבל לא להשחתת הגופה, כבוד השופטת. לדעתי – "

"זהירות, מר האצ'ר..." השופטת מזהירה.

"ההגנה טוענת שהנאשם הרג את אשתו כדי להסיר את האיום שזממה הממשלה," הוא מסכם במילים משלו. "אני מבקש להבין, אם כך, את הצורך בהשחתת הגופה."

השופטת חושבת על תשובתו ולבסוף מהנהנת. "תתקדם בזהירות, מר האצ'ר."

הוא שב וממקד את עיניו החודרות בי. "אני צריך לפרט?"

כאבי גב יכולים להכריע גם את האדם החזק ביותר. במקרה שלי, כשהכאבים תוקפים אני נעשית עצבנית. "אני מצליחה לעקוב, תודה. מה שרואים על המסך אכן דומה להפרזה שאפשר לייחס לפשע תשוקה."

"בדיוק," אומר עורך הדין. "פשע תשוקה." הוא פונה למושבעים בהדגשה.

"אבל," אני לא נותנת לזה להרתיע אותי, "ניתחתי את מצבו של צ'רלס רקר במשך יותר מחודש לפני שגיבשתי תשובה ברורה לשאלת הלמה. הוא חיפש הוכחה."

האצ'ר מטה את ראשו. "הוכחה?"

"כן. הוא חיפש את השבב ששידר את המידע לממשלה. המשטרה הגיעה במהלך החיפוש."

"במהלך החיפוש?" הוא שותל יד אחת על המותן וצועד למסך. רואים עליו שהוא צפה ביותר מדי סרטי בית משפט. "את אומרת לי שגם זה," הוא מצביע על פיסות העור השרופות התלויות על עצמות הקורבן, "היה חלק מההזיות שלו? שצ'רלס רקר ביתר את אשתו ודקר אותה יותר משלושים פעם בשביל למצוא שבב?"

"כן."

"דוקטור נובל. אני מצטער, אבל לטעמי, וכנראה לטעמו של כל מי שיושב כאן, זה נראה כמו פשע אלים ומתועב של אדם בהתקף זעם. אדם בהתקף זעם על אשתו הבוגדת." הוא מחווה בראשו למושבעים. "כפי שכבר הוכחנו."

"התנגדות," טוענת ההגנה. "התובע משמש כעד. כבוד השופטת."

"ההתנגדות מתקבלת. תשאל שאלה, מר האצ'ר, או שתסיים."

עורך הדין הנרגז ניגש לדוכן העדים. "האם, בכל שלב של עבודתך, כללת בשיקולייך את העובדה שגברת רקר ניהלה רומן? שבגידה מכאיבה כל כך מצד מי שהיית נשוי לה למעלה מעשרים שנה יכולה לדחוף אדם שממילא מתנדנד על הקצה, למעשה קיצוני?"

אני מישירה את מבטי לעיניו. "כללתי."

הוא מטיל את ראשו לאחור ופורש את זרועותיו לצדדים. "אולי תואילי לסבר את אוזנינו, דוקטור?"

"אתה מפחד מאשתך, מר האצ'ר?"

שאלתי המאתגרת מוחקת לו את החיוך מהפרצוף. "סליחה?"

"אשתך – " אני מחווה בראשי לטבעת הנישואים על אצבעו – "האם אתה חושש לחייך כשהיא תגלה על הרומן שאתה מנהל עם העוזרת המשפטית שלך?" אני מעיפה מבט מהיר אל הבלונדינית שיושבת בשולחן התביעה. "כי אם הטיעון המרגיז שלך על מר רקר באמת היה נכון, היית מת מפחד."

השתנקות קולקטיבית של כל הנוכחים בבית המשפט.

שפתיו נעות ברוגז, אבל הוא שולט בשאר תווי פניו במקצועיות מרשימה. "מעבר לניסיון הבוטה שלך להסיט את מוקד תשומת הלב של המשפט, האבחנה שלך משוללת כל יסוד, דוקטור נובל, וזה מוכיח שפסיכולוגיה אינה יכולה לשמש כלי אמין במשפט רצח."

אני זוקפת את ראשי ואומרת, "כשנכנסתם לאולם והובלת את העוזרת המשפטית לשולחן, היד שלך הייתה מונחת על הגב התחתון שלה." הוא מתחיל לנסות לקטוע אותי, אבל אני מרימה אצבע לסמן לו שייתן לי לסיים. "אפשר לפטור את זה כמחווה אבירית, נימוסים של פעם. מטריד אך נסלח. אבל לא צריך ללמוד פסיכולוגיה כדי לקלוט את הרומן שלכם. כל מי שנמצא כאן עכשיו יכול לראות את הסימנים הברורים. לעוזרת שלך יש פס לבן במקום שבו עונדים בדרך כלל טבעת נישואים. אתה מסובב את הטבעת שלך כל הזמן. בכל פעם שאתה מסובב אותה, אתה בודק את הטלפון שלך. אולי זה הרגל שנובע ממתח, אבל תת־המודע שלנו מסגיר את מה שאנחנו הכי רוצים להסתיר."

עורך הדין מפנה את מבטו אל השופטת. "כבודה, לא ייתכן שאת מאפשרת – "

"פתחת את הדלת הזאת בעצמך, מר האצ'ר." השופטת גלר מושכת בכתפיה בהבעה בלתי מתנצלת.

"ובנוסף," אני ממשיכה, "במשך כל הזמן שחקרת אותי, גם העוזרת המשפטית שלך בדקה את הטלפון שלה כל כמה דקות." הוא מסתובב לכיוונה. "אני משערת ששניכם מחכים לתשובה מאשתך. אולי לאישור שתוכלו לבלות יחד יותר זמן."

הבלונדינית קופצת בבהלה כשהטלפון של האצ'ר רוטט על השולחן.

השופטת גלר נאנחת. "רוצה לבדוק את ההודעה, מר האצ'ר?"

הוא מסתובב מאה ושמונים מעלות אל השופטת ועיניו מצטמצמות עליי לשבריר שנייה בדרך לשם. "לא, כבוד השופטת. אין לי עניין לקחת חלק באלתורים תיאטרליים בבית המשפט." הוא פונה אליי, "נשגב מבינתי כיצד הניסיון לבזות אותי אמור להוכיח שהערכתך המקצועית לגבי צ'רלס רקר הייתה מעמיקה ויסודית, דוקטור נובל."

אני משנה תנוחה כדי להקל את הלחץ המכאיב בשיפולי גבי. מיציתי את העניין ואני בשלה לקום וללכת. "פשע תשוקה מטבעו מרמז על פעולה מיידית. צ'רלס רקר, כפי שעולה מניתוח מקיף, היה מודע לחוסר נאמנותה של אשתו במשך למעלה משנה לפני האירוע. כמוך, מר האצ'ר, גברת רקר הסגירה שלא ביודעין את ניסיונותיה להסתיר את הרומן. אז אם אתה טוען שעצם קיום הרומן הוא מניע מספק לרצח... אני במקומך הייתי שוקלת שוב את התוכניות לסוף השבוע."

במהלך שתיקתו הרועמת אני מוסיפה, "כל הממצאים והאבחנות שלי מתועדים בחומר ששלחתי לעוזרת המשפטית שלך." אני מחווה בסנטר לכיוון ערמת התיקיות על שולחן התביעה. "אם הייתם משקיעים בעבודה על המשפט כמו שאתם משקיעים בפעילויות הפנאי של המשרד, היית קורא את הסיכומים שלי ולא מעלה טיעון חלש כל כך לתביעה."

כעס מכתים את פניו להרף עין, והוא פוסע כמה צעדים מדודים לשולחן שלו. "אני סיימתי, כבוד השופטת. אין לי עוד שאלות."

השופטת גלר מנידה את ראשה. "בנושא הזה אנחנו מסכימים, מר האצ'ר."

☼

הדיון מסתיים כשעה אחרי העדות שלי והמושבעים פורשים ללבטיהם. לצערי, כל מקרה בפרופיל גבוה מגיע ישר לתקשורת. השופטת גלר עושה כמיטב יכולתה לממש את זכותו של צ'רלס למשפט הוגן.

אני בטוחה שהצלחתי לעזור למושבעים לראות מעבר למחריד ולמבחיל בפשעו של צ'רלס. לראות את האדם החולה שמאחורי הפשע. ואני בטוחה שמר האצ'ר לא יזמן אותי להעיד בעתיד. מבחינתי זה ניצחון כפול.

בצאתי מבית המשפט ניחוח אביבי מקבל את פניי. מיין תמיד רעננה כל כך באביב, כאילו כולם פותחים דף חדש. אני שואפת בהנאה את ריח היסמין שנישא באוויר ונותנת לו לנקות לי את כל המערכות מהמשפט הזה. אני יורדת במדרגות בזהירות, שלא לעורר עוד התקף, וכאב מפלח את זרועי.

זה כאב חריף ולא רגיל. כשאני מסתובבת, מישהו שופך עליי נוזל קר – ומההלם אני מפסיקה לנשום לרגע. התיק שלי נופל ואני מנגבת את החומר הצמיגי מפניי.

הידיים שלי אדומות.

"בגללך הם זיכו רוצח!" אישה אחת צועקת עליי. היא זורקת עליי דלי מאלומיניום ותווי פניה הקשישים מקומטים מכעס. "השטן הזה הרג את אחותי. שרף אותה בחיים וביתר אותה. הדם שלה על הידיים שלך, חיית אדם."

אני פוערת את פי, והוא מתמלא מייד בטעמו המתכתי של הדם. אני כמעט מקיאה. יש לי רק שנייה או שתיים לעכל מה קורה לפני שהיא יורדת בריצה במדרגות ובורחת לשמע קול הסירנות המתקרבות.