אפלים ומוטרפים 2: מוטרפים מלידה

1 בשר מבשרי גרייסון

המקצב האיטי של המוזיקה הפועמת ממריץ את דמי.

הוא משפיע. יוצר אווירת מסתורין חזקה מכדי להסביר במילים – צריך להרגיש אותה. המקצב המשכר הזה. האדרנלין זורם בוורידים. ליטוף מיד אוהבת יכול להרעיד את כל הגוף, והציפייה מציתה את העור.

זו הרגשה שרק אדם חופשי לחלוטין יכול להרגיש.

חיים.

המקצב פועם בתוכי כשאני נע בחלל המועדון. גופים של אנשים מצטופפים ונעים בגלים אחידים על רחבת הריקודים, הרבה עור חשוף, זיעה – ריח של תאווה ושל אלכוהול באוויר. הגל האנושי עולה ויורד כמו גלים בים. מגיע לשיא ומתנפץ. שירת הסירנה קוראת לי להתקרב.

אני מפלס את דרכי בין הרוקדים, זאב משחר לטרף. כמו בהילוך איטי, אני פוסע ביניהם, קולט כל ליקוק שפתיים. כל פיתול מותניים. כל נגיעה במצח. כל התרחבות של האישונים.

כוח המשיכה שמגרה את סקרנותם הוא כוחו של הטורף. גברים ונשים כאחד מסתובבים לכיווני, עיניהם עוקבות אחר תנועותיי. סקס־אפיל מהפנט – זה הפיתוי. הצייד לא צריך לעקוב אחרי הטרף שלו. כמו פרח ססגוני הוא מושך חרקים בצבעיו, ואז סוגר את לועו על מזונו...

אני מרגיש אותם נמשכים אליי.

הכוח הזה מוקרן ממני, מפריש פרומונים שמושכים אותם למלכודת. המוזיקה היא כוריאוגרפיה לריקוד שלנו, קומפוזיציה של צייד וטרפו. זה מחשמל.

אני מחכה ליד הקיר בעומקו של מועדון הלילה, משקיף על כל הפינות וכל הפתחים. אני לובש בגדים כהים. כל הקעקועים שלי מוסתרים, אחרי שהופיעו בכל מקום בתקשורת ובאינטרנט. עיניי הכחולות הפכו לחומות בעזרת עדשות מגע. שערי הארוך כבר אינו מתאים לתיאור שלי שהופץ לציבור.

אבל פה – בינות לטורפים אחרים – אני לא צריך להסתתר.

הם שמחים על בואי.

זהו שטח הציד שלי.

המקצב משתנה. מהר יותר. חזק יותר. ומבטי קולט את הבלונדינית שנכנסת למועדון התלתן הכחול.

אש ניצתת בגופי.

כמו פרפר לילה הנמשך אל האור, אני רואה רק אותה. צלילותה מאפילה על הפינות החשוכות. המועדון נעלם ברקע. המוזיקה רחוקה ועמומה, רקע לפעימות החזקות ההולמות באוזניי. כל שריר בגופי דרוך ומתוח. כאב חורך מפלח את חזי ושולח להבות צורבות לגרוני. פי מתמלא רוק. אני מת לטעום אותה כבר.

שישה שבועות במנוסה, וזו הפעם הראשונה שאני מסתכן.

היא גולשת בחדר כמו אלה אלמותית מול המאמינים הסוגדים לה. היא חוטאת וקדושה באישה אחת. חצאית שחורה קצרה מקניטה את כל החושים. עיני המלאך החומות המנוקדות בכתמי זהב סביב אישוניה – הילה שמפתה את הקורבן אל רשתה הצמרירית והרכה בהבטחה לגאולה.

ואני מתפתה. לגמרי. כל ישותי שייכת לה. עד העצם. גם נשמתי השחורה. היא מכניעה אותי במבט אחד. אם היא תדרוש שאכרע ברך כאן ועכשיו, אעשה זאת. אכפר על כל חטאיי ואפציר בה שתטרוף אותי.

היא מתקרבת בלי להסיר ממני את מבטה, ואני כמעט פורץ מעורי כדי להגיע אליה. אני מצמיד את גופי לקיר כדי לעגן את עצמי למקומי. כתפיי כואבות מהלחץ. עומד לי מהציפייה, מרגליה החטובות שמכלות את המרחק בינינו.

בשתי מילים היא מפרקת אותי.

"מצאתי אותך."

עיניי נעצמות מול קולה. אני אוחז בעורפה ומושך אותה אליי, נוגע בשיער החום שמתחת לפאה הבלונדינית. אני מרכין את ראשי לכתפה ושואף. לילך.

גזרתה הדקה של לונדון מותאמת ללא מאמץ לגופי, משלימה אותי. החצי השני שלי. שני חלקים של פאזל שמשתלבים זה בזה. בהתאמה מושלמת.

אני מעביר את ידי על רגלה, משנן שוב בזיכרון את תחושת עורה הרך. "את אמיתית."

לחישתה מתנשפת ומתגרה באוזני. "בכבודי ובעצמי."

שרפתי את המבצר שלי כדי לשחרר אותה לחופשי. היא חפה מפשע בעיני החוק. השרפה אפשרה לי לברוח והחקירה התמקדה בסריקת תלי האפר בחיפוש אחרי שרידי גופתי.

ולונדון? היא מעל לכל חשד עכשיו. היא קורבן.

רק אני יודע כמה קטלנית הפסיכולוגית שלי, ועכשיו שאני מרגיש אותה, כשניחוחה מרחף סביבי... זורם בעורקיי... אני שבוי בקסמיה. היא אישה פתיינית. מפתה אותי ממרחקים, כמו עכשיו.

אני מוצא את הדופק הפועם בצווארה. "את עשית את זה," אני לוחש חזק. "את הבאת אותי לכאן."

שפתיה המבריקות נפתחות לחיוך לוהט. "הייתי חייבת."

ליבי רועם מתחת לכף ידה. "זה מסוכן. את מסוכנת." אני מסכן הכול בעצם נוכחותי פה – אבל לקיום אין שום משמעות בלעדיה. אני שולח את ידיי לחקור את גופה, להרגיש כל סנטימטר ממנה. "את בלי תיק."

היא מצמצמת את עיניה. "בלי אמצעים מזהים. אתה מחפש מכשיר האזנה?"

אני מפסיק ומושך אותה אליי שוב. "רק טיפש לא היה מחפש."

"אתה פרנואיד."

אני מחייך. "זאת אבחנה רשמית?"

"זאת הערת שוליים."

"האף־בי־איי רודפים אחריי," אני אומר, מלטף באצבע את שפתה התחתונה. היא מתמוססת מהמגע. "זה דבר שיכול לגרום לפרנויה מסוימת אצל כל אחד."

"אבל לא לגביי," היא מדגישה. "לעולם אל תחשוד בי. אני מסכנת פה לא פחות ממך, גרייסון."

"רשמתי לפניי, דוקטור." היא כולה אש וחיים. היא מביאה צבע לעולמי. חיכיתי לה כל חיי בלי לדעת שהיא החלק שחסר לי. בשר מבשרי. "אבל את עדיין מסוכנת."

שפתיה מוצאות את צווארי, רכות כמשי. פיה נפתח לטעום אותי, לשונה מחליקה על עורי, ורעד חזק מטלטל אותי. "זה לא עצר אותך עד עכשיו." אני מרגיש את המילים חמות על עורי.

המגע שלה הוא הכוח שלי להמריא. "זה לעולם לא יעצור אותי."

"גרייסון," היא אומרת וקולה נוטף רגש חשוף. "מצאתי דרך שנוכל להיות יחד."

אני נדרך. "עוד לא הגיע הזמן."

המוזיקה משנה מקצב, הופכת לנגינה מתגרה, כופה שינוי אווירה סביבנו. לונדון מתרוממת על קצות אצבעותיה ומחבקת את צווארי, מדברת לתוך אוזני. "אתה חייב לסמוך עליי." גופה מתנדנד, ואני נותן לה למשוך אותי מהקיר לריקוד סלואו. "נתת לי לבחור פעם, ועכשיו אני מציעה לך בחירה."

גופה עדין כל כך בידיי. אני יכול לשבור אותה בקלות. אבל אני נותן לה להוביל. "לרדת במחילת הארנב," אני נזכר ברגע שבו הושטתי לה את ידי על גג בית החולים.

היא מניחה את ראשה על החזה שלי. "יחד."

המוזיקה גוברת, סוחפת אותי איתה, עולה גבוה יותר ויותר ואני מצמיד אותה אליי עוד ועוד, יודע שעכשיו לעולם לא אוכל לעזוב אותה. הבחירות תמיד היו של לונדון, לא שלי. אני אולי תכננתי ובניתי את המלכודות, אבל היא הובילה אותנו אליהן.

היא הובילה אותי לכאן...

היא מעבירה משהו רך על צווארי, וכשהיא מתרחקת, אני רואה את עלה התלתן המיובש. אני מחייך. המתנה שהשארתי לה במרתף העינויים של ילדותה. נתתי לה רמז אחד קטן, והיא לקחה את הרמז הקלוש והשתמשה בו כדי לכוון את המסלול שלי אל מקום המפגש.

בפעם הבאה שהיא הופיעה בחדשות, היה התלתן מוצמד בסיכה אל דש החליפה שלה, ובתמונה שלה שליוותה כתבה שהתפרסמה בעיתון היא החזיקה מפית נייר כחולה בידיה. עבור כל אחד אחר, הפרטים האלה היו חסרי כל משמעות. אבל אני ראיתי מייד שהם לא קשורים לסצנה.

לפעמים מה שמושך את תשומת הלב הוא הפרט שלא מסתדר בתמונה. ולונדון ואני... אנחנו ממש, ממש, לא מסתדרים בתמונה. דיוקן של הרשעים והחוטאים. היא האומנית ואני הבד שעליו היא יוצרת, מחכה שהיא תסיים את הסיפור שלנו.

ואז, לא מזמן, שידור חי באינטרנט גילה לי את המועד: הכרזתה שהסוכן נלסון נוסע למייז כדי לחשוף את זהות הנערות המתות.

עקבתי אחרי הסיפור שלה בחדשות, והיא ידעה שאני עוקב. עקבתי אחריה למועדון התלתן הכחול כי נועדנו להיות יחד.

וחיכיתי מספיק.

בזמן שהיא חשפה לעיני העולם את סיפור האימה של חייה והוציאה נערות מתות מאדמת בית ילדותה, גם אני לא טמנתי את ידי בצלחת ושתלתי רמזים מטעים לאורכה ולרוחבה של אמריקה. זרקתי פירורים קטנים כדי להעסיק את כוח המשימה המיוחד של האף־בי־איי.

נחזור לזה אחר כך.

כרגע, אני מורעב. מת לטעום כבר את מה שמנעתי מעצמי הרבה יותר מדי זמן.

לונדון מתקרבת לאוזני. "אתה רעב," היא לוחשת. "גווע ברעב. אני מרגישה את הצורך שלך."

אני חושק את שיניי, אוחז במעט הבד של החצאית וחופן אותו באגרופיי. אני מוצא את עיניה – מצולות חומות זוהרות בנקודות זהב – ומתנפל על פיה. אני גונח לתוך הנשיקה, וטעמה מוזרק כסם לגופי הצמא.

המוזיקה חוזרת ומכה ברעם בחושיי. אני שיכור ממנה ונתון לגמרי לקסמיה. יש רק עונג אחד אחר שמשתווה לתחושה העילאית הזו, ואני כבר לא יכול להתאפק. אני מנתק את הנשיקה ומסובב אותה עם הפנים למועדון.

ידיי על מותניה וגבה צמוד אליי. עיניי נעצמות מאליהן כשזרועה עולה לצווארי ומרתכת את גופה לגופי לכל האורך.

אני מרכין את ראשי ולוחש, "תבחרי."

אבל לפתות אותי זה לא מספיק. לונדון חושבת שהיא יכולה להתגרות במפלצת בלי שיהיו לכך השלכות... ואני מעמיד את התיאוריה למבחן. אם היא בשלה להביא את המצוד אל סופו, היא גם בשלה להרוג.

אני מרגיש את הזעזוע מרעיד את גופה. "אתה חושב שאני עוד לא מוכנה."

"אני חושב שאם באתי עד לכאן והצבתי את עצמי מול האף של כלבי הציד, את תצטרכי להוכיח את זה."

"לא הוכחתי את זה כבר כשטבלתי פדופיל במכל חומצה?" קולה מבעבע בזעם צדקני.

הזיכרון מההרג הראשון שלנו מעלה בי חיוך. "הידיים שלך עדיין נראות נקיות," אני אומר בקול מהוסה. "אני רוצה לראות אותן מלוכלכות. אני רוצה לראות אותן אדומות."

גופה מגיב לאתגר ברעד מטלטל. היא מצמידה אליי את אגנה, מאיצה בי לעשות כמוה. לונדון ואני נאבקים על השליטה מהרגע שבו נכנסתי לקליניקה שלה בפעם הראשונה. אילו היה לה מושג כמה היא שולטת בי... כמה נזק הייתה יכולה לעשות.

"זה לא תהליך הבחירה שלך," היא אומרת בקול רוטט. "זה אימפולסיבי מדי."

"לא... זה חדש. זה אנחנו. זה תהליך הבחירה שלנו." וזה סקסי בטירוף. אני מלטף את רגלה, החצאית הדקה כמעט נקרעת בידי. "את בוחרת את הקורבנות שלך כבר הרבה זמן, לונדון." אני מנחה את ראשה בעזרת הלחי שלי, ועינינו סורקות את האנשים הרבים. "את צריכה לסמוך על החושים שלך."

כמו רדאר, הנפש האפלה שלי מוצאת נפשות אפלות אחרות. אני קולט את האנשים האלה בין כולם. מתמקד על הפרט הבלתי ניתן להגדרה, הדבר הזה שמחבר בינינו. שמשותף לנו.

הארורים.

הרוצחים.

גם לונדון ניחנה ביכולת האיתור הזו. בגלל זה היא מעולה בעבודה שלה. היא חשה בחוט האפל שארוג בישותו של הרוצח. היא מושכת בחוט עד שהפקעת נפרמת. מושכת בקצוות עד שהקורבן כרוך סביב אצבעה...

היא אומנית.

אני לוקח את ידה בידי, מחפש את החריצים החקוקים באצבעה. הם עמוקים יותר עכשיו. כאילו היא מעבירה שעות בליפוף ומתיחה, שוב ושוב, מהדקת עד שהאצבע פועמת.

אני חושק את שיניי. הפרידה הכפויה הייתה מייסרת גם עבורה.

אני מרגיש את המתח הפתאומי בכתפיה. "יש דברים שלא משתנים." היא נצמדת אליי וריגוש מטלטל את כל ישותי.

אני משחיל יד מתחת לחצאית, ורגליה נסגרות על אצבעותיי המטפסות בין ירכיה. היא מגלגלת את ראשה על החזה שלי, מהופנטת. ובזמן שלונדון מפתלת את מותניה עליי, מעלה אש בכל חושיי, אני מסיט את תחתוניה הצידה, מחפש הוכחה לתשוקתה.

את שביעות רצונה אפשר להרגיש בלהט שמוקרן מגופה – וברטיבות שספוגה בתחתוניה. "פאק." אני מהדק את השיניים חזק כל כך שהן כמעט נשברות.

שליטה עצמית אפשרה לי להישאר במסתור עד עכשיו.

עוד סיבה לכך שהייתי חייב להשאיר את לונדון כבולה באזיקים למלכודת בזמן שהמאורה שלי עלתה בלהבות בשמי הבוקר.

היא גורמת לי להיות חסר אחריות.

הזקפה דוחפת את הג'ינס השחורים ומתחילה להכאיב. בא לי לשלוף את האולר הקפיצי מהכיס ולהעביר את חוד הפלדה על התחת העגול שלה, לחתוך לה את התחתונים. להפוך לחיית פרא שברחה מהכלוב. פראית ואכזרית. אני רוצה להשכיב אותה על השולחן הקרוב ולזיין אותה לעיני כולם.

האדרנלין בדמי עולה בקצב מכאיב, והדם גועש בראשי. היא מניעה את האגן שלה בתנועות סיבוביות כנגד הזין הכלוא, מרימה את ידיה מעל ראשה, עולה ויורדת, כולה חטא סוער בדמות אלה מפתה שמחליקה על גופי, מוכיחה שאינני אלא בן תמותה בנוכחותה האלוהית.

גניחה של שיכרון חושים מבעבעת ונמלטת מגרוני. היא שוברת אותי.

מעולם לא רקדתי עם שום אישה. לא הייתה לי הזדמנות. לא חשקתי בחוויה.

עד שהיא הגיעה.

לונדון מעוררת בי רצון עז לטעום את כל מה שהפסדתי... לטעום את הכול בפעם הראשונה איתה.

"תיגע בי," היא לוחשת, לוקחת את ידיי ועוטפת את מותניה הצרים בזרועותיי.

האש הפנימית המשתוללת הופכת לבערה איטית כשאני מניח לגופי להישמט. אהובתי האפלה, אבל גם הפסיכולוגית השפויה שלי. בגלל זה בחרתי אותה. היא יודעת מה אני צריך.

בזכותה אני כבר לא נמשך לכאב שתמיד התלווה אל העונג, תמיד שניהם יחד, לעולם לא לחוד. גופי נושא את הצלקות של כל מלקה מייסרת שגזרתי על עצמי בזמן שהקורבנות שלי סבלו.

"אנחנו יכולים להיות חופשיים," היא ממשיכה לפתות אותי.

וברגע אחד כל המתח שהצטבר בעמוד השדרה שלי מתפרץ והזעם העצור בי משתחרר. ידיי נסגרות על צווארה והתחת שלה נדחק כנגדי. פאק. נהמה משתחררת.

איזו. שלמות. מדהימה.

אנחנו יכולים להיות חופשיים. חופשיים לחוות כל תחושה יפהפייה שנמנעה משנינו.

המוזיקה הולכת ומתגברת בליווי אורות צבעוניים שמסתחררים בעשן האופף את החלל. הערפל מחביא אותנו – חלק מהסצנה. אבל אנחנו לא מסתתרים. נעלים מעל כל מזדיין משעמם שנמצא כאן, לוקחים כל מה שבא לנו. שולטים בחיים האלה.

אנחנו אלים.

אני מסיט את שיער הפאה הבלונדיני וכובש את עורה. שיניי ננעצות בכתפה, אצבעותיי צורבות את חותמי על ירכיה ומושכות אותה קרוב יותר אליי, מגבירות את הנענוע, חזק יותר, מהר יותר, אחוזות טירוף, כל תנועה מורעבת מגבירה את הרצון שלי להיות כבר בתוכה.

אני מרגיש את רטט אנחותיה השקטות. "תבחרי," אני אומר.

פאק... היא סורקת במבטה את הקהל, מחפשת את הקורבן שלה, ואני נשבע, היא מרטיבה לי את היד שבין רגליה.

"אותו," היא אומרת.

אני מצמצם את מבטי ומאתר את הקורבן שלה בשנייה. קל לקלוט אותו. גם אני שמתי לב אליו קודם. אני מצמיד את לונדון חזק יותר אל גופי, ועוקב במבטי אחרי האיש בחולצה המטאלית הזולה שתופס בזרועה של בלונדינית נמוכה. הוא לא עושה זאת באלימות. לא בבוטות שתמשוך תשומת לב. אבל כוונותיו ברורות בשפת גופו הנוקשה.

"מושלם." קשה לי להפריד את עצמי מלונדון. אני מתרחק ממנה מעט ומסדר את עצמי בתוך המכנסיים בגניחה חזקה. עדיין מדגדג לי להצמיד אותה לקיר ולזיין אותה באמצע המועדון.

קול המחאה שבוקע ממנה שולח חץ של כאב מלובן בכל גופי, ואני מסובב אותה ומצמיד אותה לקיר בחזה בוער. "הדברים הרעים שאני מתכוון לעשות לך..." אני מבטיח לה.

עיניה נוצצות בתאווה כשהיא מרימה אליי את מבטה, והיא מנשקת את צווארי ברפרוף עדין. אני נושך את שפתי והכאב מחזיר אותי אל הקרקע. "שאני לא אחכה לך. שוב." היא חומקת מתחת לזרועי, ואני לוכד את ידה.

"לכי תעשי סצנה, בייבי," אני אומר לה, ומשחרר את אצבעותיה בזו אחר זו.

אני משלב את ידיי מאחורי עורפי ונשען על הקיר. לונדון מניעה את מותניה עם כל צעד, והסקסיות שלה היא כמו אור נאון זוהר שמזמין כל גבר פה לשים לב אליה.

לונדון היא אישה סקסית. היא תחכום לוהט. אלה עוצרת נשימה. אבל לונדון בתחפושת... עם איפור סקסי כבד ולבוש צמוד ומחטב... הרוע בהתגלמותו. אם לא הייתי יודע כבר מה החזות הזו מסתירה, לא היה לי שום כוח רצון נגדה.

אין לי שום כוח רצון עכשיו.

ליעד שלנו אין יותר מדי סיכויים לחמוק מהמלכודת שלה. היא מתקרבת אליו ואז מועדת ועוצרת את עצמה בשתי ידיים על החזה שלו. היא משחקת את השיכורה וצוחקת במבוכה מעושה. היא שתויה ומתקשה לעמוד, נעזרת בזרועו כדי לא ליפול.

הוא מציע לה את הכוס שבידו, והיא מסרבת בתנועת יד איטית. היא שתתה מספיק. עיניו בורקות באורות המרצדים. היא מעבירה ליטוף שיכור אחרון לאורך זרועו, ומתנדנדת הלאה משם.

הוא לא מוריד את העיניים מהתחת שלה.

הוא מעביר מבט מהיר סביב, רושם לעצמו עדים פוטנציאליים לחילופי הדברים ביניהם, ולבסוף מניח את הכוס על הבר לצד שטר ישר וחדש. תוך שניות הוא הולך לכיוון היציאה בעקבות לונדון.

אני מתחיל ללכת אחריו במרחק בטוח, ויוצא לאוויר המהביל של הערב הקיצי.

הדופק שלי מאיץ מתאוות הציד, האדרנלין עולה וגועש.

אני מרגיש חי.

הרגשה שרק אדם חופשי באמת יכול להרגיש.

לונדון היא המוזיקה שמעירה את נשמתי. היא הסיבה שליבי פועם. אני חי למענה – אני חופשי בזכותה, ועכשיו אין דבר שיעצור אותנו.