אפסאפסאפס – איך הקוקאין מנהל את העולם
רוברטו סביאנו
₪ 44.00
תקציר
לכתוב ﬠל קוקאין זה כמו להשתמש בו. כל הזמן אתה רוצה ﬠוד חדשות, עוד מידﬠ, והממצאים ﬠסיסיים, אתה כבר לא יכול בלﬠדיהם. אתה addicted, מכור. גם אם הסיפורים בנויים ﬠל פי סכמה כללית שכבר הבנת, הפרטים מרתקים אותך. והם נתקﬠים לך בראש ﬠד שסיפור אחר, לא ייאמן אך אמיתי, תופס את מקום הסיפור הקודם. אתה רואה איך סף ההתמכרות ﬠולה וﬠולה, ואתה מתפלל לא למצוא את ﬠצמך במצב של קריז. בגלל זה אני ממשיך ללקט אותם ﬠד לזרא, יותר ממה שצריך, ולא מצליח לﬠצור בﬠצמי.
ﬠרב אחד, ממש כשﬠמדתי לחתום את הספר הזה, קיבלתי שיחת טלפון מגואטמלה: נדמה שאל צ׳אפו נרצח בתקרית ירי כמה מקורות מדווחים ﬠל כך בוודאות, אחרים מדברים ﬠל שמוﬠה. אני לא יודﬠ מה לחשוב, ואם אין בזה בלום, לא תהיה זו הפﬠם הראשונה שבה נפוצו שמוﬠות כוזבות ﬠל גיבורים ראשיים בﬠולם הסחר בסמים.
בשבילי החדשות האלה הן להבות שמתלקחות במהירות מסחררת. אגרופים מחרישי אוזניים היישר בבטן. אבל למה רק אני שומﬠ את הרﬠש הזה? ככל שאני שוקﬠ במצולות הימים המולבנים מקוקאין, כן אני קולט שאנשים לא יודﬠים. בשיפולי הﬠרים הגדולות זורם נהר, נהר שמוצאו בדרום אמריקה והוא ﬠובר באפריקה ומתפצל לכל ﬠבר. גברים ונשים שﬠוברים בוויה דל קורסו ברומא ובשדרות פריז, נפגשים בטיימס סקוור ופוסﬠים בשפל ראש ברחובות לונדון. הם לא שומﬠים כלום? איך הם סובלים את הרﬠש הזה?
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 384
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
ספרי עיון, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 384
יצא לאור ב: 2020
הוצאה לאור: כנרת זמורה ביתן דביר
פרק ראשון
"כולם ישבו סביב שולחן, בניו יורק, ממש לא רחוק מכאן."
"איפה?" שאלתי מיד.
הוא הסתכל עלי כאילו לא תיאר לעצמו שאני כזה אידיוט ששואל שאלות כאלה. המילים שעמדתי לשמוע היו טובה תחת טובה. לפני כמה שנים נעצר בחור באירופה. מקסיקני עם דרכון אמריקאי. אחרי ששלחו אותו לניו יורק, נתנו לו להתבשל קצת בין הסוחרים בעיר וחסכו לו את הישיבה בכלא. מדי פעם הוא זימר משהו, ובתמורה לא עצרו אותו. לא בדיוק איש אמון, יותר משהו דומה לזה שלא יגרום לו להרגיש שהוא בוגד, אבל גם לא שתקן או חבר ארגון דומם כאבן שלא משתף פעולה. השוטרים ביקשו דברים כלליים, לא דברים נסיבתיים מהסוג שיחשוף אותו בקבוצה שלו. הוא נועד לספק אווירה, הלך רוח, קולות מישיבות או קולות מלחמה. לא הוכחות, לא קצות חוטים. קולות. את הרמזים הם יחפשו בהזדמנות אחרת. אבל עכשיו זה כבר לא הספיק: הבחור הקליט באייפון שלו נאום מישיבה שבה השתתף. והשוטרים היו חסרי מנוחה. כמה מהם, שאיתם יש לי קשר כבר שנים, רצו שאכתוב על זה. שאכתוב על זה איפשהו ואעשה רעש כדי לבחון את התגובות, כדי להבין אם הסיפור שעמדתי להקשיב לו באמת קרה, כמו שאומר הבחור, או שבעצם זה בלוף מבוים, הצגה שמישהו המחיז כדי ללכוד צ'יקאנים1 ואיטלקים. הייתי צריך לכתוב על זה כדי לעורר אי־שקט בחוגים שבהם נאמרו המילים האלה, במקומות ששמעו אותן.
השוטר חיכה לי בבּאטרי פארק, על מזח קטן, בלי כובעים אטומים לגשם או משקפי שמש. שום הסוואה מגוחכת: לבוש בטישֶרט צבעוני, נועל כפכפים ועוטה חיוך של מי שלא יכול לחכות עוד עד שיגלה את הסוד. הוא דיבר איטלקית גדושה בהטיות של דיאלקט, אבל מובנת. הוא לא חיפש שום סוג של שיתוף פעולה, הוא קיבל הוראה לספר לי על העניין הזה ועשה את זה בלי הרבה הקדמות. אני זוכר את זה מצוין. הסיפור הזה נשאר לי בבטן. עם הזמן השתכנעתי שהדברים שאנחנו זוכרים לא נשמרים רק בראש, לא נמצאים כולם באותו אזור במוח, השתכנעתי שגם לאיברים אחרים יש זיכרון. הכבד, האשכים, הציפורניים, החזה. כששומעים מילים נחרצות, הן נדבקות אליהם. וכשהחלקים האלה זוכרים, הם שולחים את מה שצרבו אל המוח. לעתים קרובות אני קולט שאני זוכר בבטן, שמאחסנת את היפה ואת המזעזע. אני יודע שזיכרונות מסוימים נמצאים שם, כי הבטן שלי זזה. ולפעמים מה שזז הוא הקרביים; והסרעפת, שיוצרת גלים: לוחית דקה, ממבּרנה שתקועה שם, עם שורשים במרכז הגוף. ומשם מתחיל הכול. הסרעפת גורמת להתנשף, להצטמרר, אבל גם להשתין, לחרבן, להקיא. ומשם מתחילה הדחיפה בלידה. אני בטוח שיש גם מקומות שמאחסנים את הגרוע מכול — שומרים את השארית. אין לי מושג איפה המקום הזה בתוכי, אבל הוא מלא וגדוש. כל כך רווי שכבר אין מקום לכלום. המקום שלי לזיכרונות, או יותר נכון לזבל, כבר תפוס. אולי זה נשמע חדשות טובות: אין עוד מקום לכאב. אבל זה לא ככה. אם לשאריות הזבל כבר אין לאן ללכת, הן מתחילות להידחף למקומות לא להן. הן נדחפות למקומות שאוצרים זיכרונות אחרים. הסיפור של השוטר הזה סתם סופית את אותו חלק בי שזוכר את הדברים הגרועים ביותר. הדברים שמבצבצים ועולים כשאנחנו חושבים שהכול הסתדר על הצד הטוב ביותר, כשנפתח לפנינו יום שטוף אור, כשאנחנו חוזרים הביתה, כשאנחנו חושבים שלמרות הכול זה היה שווה. ברגעים האלה, כמו שיטפון, כמו פליטה, עולים איפשהו זיכרונות אפלים, כמו זבל באתר פסולת, מכוסים אדמה, מכוסים פלסטיק, ובכל זאת מוצאים את דרכם אל פני השטח כדי לעלות ולהרעיל את הכוח. כן, בדיוק באזור הזה בגוף אני שומר את זיכרון המילים האלה. ואין טעם לחפש את קו הרוחב המדויק, כי גם אם אמצא את המקום ההוא, לא יעזור כלום אם אפוצץ אותו באגרופים, אדקור אותו, אסחט אותו עד שהמילים יֵצאו כמו מוגלה מתוך שלפוחית. הכול נמצא שם. הכול מוכרח להישאר שם. נקודה.
השוטר סיפר לי שהבחור, המודיע שלו, הקשיב לשיעור היחיד ששווה להקשיב לו, והקליט אותו בסתר. לא כדי לבגוד, אלא כדי להקשיב לו שוב בעצמו. שיעור בנושא, "איך להתנהג בעולם". והוא השמיע לו את כולו. אוזנייה אחת באוזן שלו, השנייה באוזן של הבחור, שהשמיע את ההקלטה עם הלב בתחתונים.
"עכשיו תכתוב על זה, ונראה אם מישהו יחטוף עצבים... זה יוכיח שהסיפור אמיתי, ייתן אישור. אם תכתוב על זה ואף אחד לא יעשה כלום, אז או שזה בלוף אחד גדול של שחקן סוג ב' והצ'יקאנו שלנו עובד עלינו, או ש... אף אחד לא מאמין לשטויות שאתה כותב, ובמקרה הזה עבדו עלינו."
והוא התחיל לצחוק. אני הינהנתי. לא הבטחתי, ניסיתי להבין. מי שהעביר את השיעור המדובר היה בוס איטלקי זקן, לפני חבורה של צ'יקאנים, איטלקים, איטלו־אמריקאים, אלבנים ולוחמים לשעבר מיחידת הקָאיבּילֶס, הליגיונרים הגואטמלים. זה לפחות מה שאמר הבחור. מידע, מספרים ופרטים. לא משהו שצריך ללמוד בלי חשק. אתה יוצא מהחדר אדם אחר. לובש אותם בגדים, עם אותו שיער, זיפים באותו האורך. אין סימנים לאימון, חתכים בקשתות הגבות או אף שבור, לא שטפו לך את המוח בנאומים. אתה נכנס ויוצא, במבט ראשון, בדיוק כפי שהיית לפני שדחפו אותך פנימה. אבל רק מבחוץ. בפנים הכול שונה. לא גילו לך את האמת הסופית, רק סידרו לך כמה דברים במקום הנכון. דברים שעד אותו רגע לא הבנת איך להשתמש בהם, לא היה לך אומץ לפתוח, לסדר, להתבונן בהם.
השוטר קרא לי מן היומן את תמליל השיחה. הם התאספו בחדר, לא רחוק מהמקום שאנחנו נמצאים בו עכשיו. הם התיישבו בלי סדר, לא בחצי גורן כמו בטקסים המסורתיים של נאמני הארגון. כמו שיושבים במועדוני זקנים בכפרים נידחים בדרום איטליה או במסעדות בארתוּר אֵווניוּ כדי לצפות במשחק כדורגל בטלוויזיה. אבל בחדר ההוא לא ראו שום משחק כדורגל, לא קיימו שום מפגש רעים, כולם היו חברים בדרגות שונות בארגוני פשע. מי שקם על רגליו היה הזקן האיטלקי. הם ידעו שהוא איש של כבוד ושהגיע לארצות הברית אחרי הרבה שנים בקנדה. הוא התחיל לדבר בלי להציג את עצמו, לא היה צורך. הוא דיבר בשפת כלאיים, איטלקית בלולה באנגלית ובספרדית, ולפעמים עבר לדיאלקט. רציתי לברר איך קוראים לו וניסיתי לשאול את השוטר בנימה של סקרנות מקרית חולפת. השוטר לא טרח אפילו לענות לי. היו רק המילים של הבוס.
"העולם של אלה שחושבים שהם יכולים להסתדר בחיים עם הצדק, עם החוקים שתקפים לכולם, עם העבודה הקשה, עם הכבוד לזולת, עם הרחובות הנקיים, עם הנשים ששוות לגברים, הוא רק עולם של הומואים שחושבים שהם יכולים לעבוד על עצמם. וגם על הסובבים אותם. בואו נשאיר את הזיוני מוח האלה על עולם טוב יותר לאידיוטים. האידיוטים העשירים שקונים את המותרות האלה. המותרות להאמין בעולם מאושר, בעולם הוגן. עשירים עם רגשי אשמה או עם משהו להסתיר. Who rules just does it, and that's it. מי ששולט פשוט שולט וזהו. הוא יכול להגיד שהוא שולט למען הטוב, למען הצדק, למען החופש. אבל אלה דיבורים של נקבות, בואו נשאיר אותם לעשירים, לאידיוטים. מי ששולט — שולט. נקודה."
ניסיתי לשאול מה הוא לבש, בן כמה הוא. שאלות של שוטר, של כתב, של סקרן, של אדם אובססיבי שחושב כי בעזרת הפרטים האלה הוא יוכל להתחקות אחר הטיפולוגיה של הבוס שמבטא מילים כאלה. בן השיחה שלי התעלם ממני והמשיך. אני הקשבתי לו וניפיתי את המילים כאילו הן חול, כדי למצוא את הליבה, את השם. הקשבתי למילים אבל חיפשתי משהו אחר. חיפשתי רמזים.
"הוא רצה להסביר להם את הכללים, אתה מבין?" אמר לי השוטר. "הוא רצה שהם ייכנסו להם לראש. אני בטוח שהוא לא שיקר, הבחור הזה. אני חותם לך שהוא לא שקרן, המקסיקני. אני נשבע בנשמה שלי על הנשמה שלו, גם אם אף אחד לא מאמין לי."
הוא השפיל את מבטו אל היומן והמשיך לקרוא.
"הכללים של הארגון הם הכללים של החיים. החוקים של המדינה הם הכללים של חלק אחד שרוצה לדפוק את האחרים. ואנחנו לא נותנים לאף אחד לדפוק אותנו. החוקים טובים למי שעושה כסף בלי סיכונים, והאדונים האלה תמיד יפחדו ממי שעושה כסף כשהוא מסכן הכול. If you risk all, you have all, הבנת? אבל אם אתם חושבים שאתם חייבים להציל את עצמכם או שאתם יכולים להצליח בלי כלא, בלי להימלט, בלי להתחבא, כדאי שנבהיר את זה מיד — אתם לא גברים. ואם אתם לא גברים, אתם יוצאים מיד מהחדר הזה ואין לכם מה לקוות בכלל, כי אולי אתם גברים, אבל בחיים, בחיים לא תהיו גברים של כבוד."
השוטר הסתכל עלי. עיניו היו שני חרכים, מצומצמות כאילו ניסה להיזכר במשהו שזכר היטב. הוא קרא את העדות הזאת והקשיב לה עשרות פעמים.
"אתם מאמינים באהבה? אֶל אָמוֹר? אֶל אָמוֹר סֶה אָקַבָּה. האהבה נגמרת. אתם מאמינים בלב, אֶל קוֹרָסוֹן? הלב נעצר. לא? לא אמור ולא קורסון? אז אתם מאמינים בכּוּס? אבל גם הכּוּס מתייבש אחרי כמה זמן. אתם מאמינים בנשים שלכם? ברגע שייגמר לכם הכסף, הן יגידו לכם שאתם מזניחים אותן. אתם מאמינים בילדים? ברגע שלא תיתנו להם כסף, הם יגידו שאתם לא אוהבים אותם. אתה מאמינים באימהות שלכם? אם לא תטפלו בהן, הן יגידו שאתם ילדים כפויי טובה. אֶסְקוּצָ'ה לְמה שאני אומר לכם: אתם צריכים לחיות. אדם צריך לחיות בשביל עצמו. ובשביל עצמו הוא צריך לדעת לקבל כבוד וגם לכבד. את המשפחה. לכבד את מי שצריך, ולבוז למי שלא צריך. כבוד רוכש מי שיכול לתת לכם משהו, ומאבד אותו מי שאין בו תועלת. אולי אתם לא זוכים לכבוד ממי שרוצה משהו מכם? ממי שמפחד מכם? וכשאתם לא יכולים לתת כלום? כשאין לכם כלום? כשאתם לא שווים יותר כלום? אתם נחשבים לבָּסוּרָה, זבל. כשאתם לא יכולים לתת כלום, אתם לא שווים כלום."
"אני," אמר לי השוטר, "הבנתי שהבוס, האיטלקי, הוא אחד שקובע, אחד שמכיר את החיים. שמכיר אותם באמת. המקסיקני לא היה יכול להקליט את השיחה הזאת בעצמו. הצ'יקאנוֹ הלך לבית ספר עד גיל 16, ובברצלונה תפסו אותו בבית הימורים. והדיאלקט הקָלַבְּרי של האיש הזה, מאיפה הוא הצליח להמציא אותו? מה הוא, שחקן או שחצן? אלמלא הסבתא של אשתי, אפילו אני בחיים לא הייתי מבין את המילים האלה."
כבר שמעתי עשרות שיחות של פילוסופיית מוסר מאפיונרית בעדויות של מאפיונרים לשעבר, בהאזנות סתר. אבל בזו היה משהו בלתי רגיל, השיחה נשמעה כמו הכשרה של הנפש, ביקורת על ההיגיון המעשי המאפיונרי.
"אני מדבר אליכם, ויש כאלה שאני אפילו חושב שהם אנשים נחמדים. לכמה אחרים, לעומת זאת, הייתי יכול לפוצץ את הראש. אבל גם הכי נחמד מכם, אם יש לו יותר כּוּסים וכסף ממני, אני רוצה אותו מת. אם מישהו מכם נהיה אח שלי ואני מגייס אותו לארגון והוא נהיה שווה לי, זה גורל בדוק, הוא ינסה לדפוק אותי. Don't think a friend will be forever a friend. ירצח אותי מישהו שחלקתי איתו אוכל, מיטה, הכול. ירצח אותי מי שהקשיב לי, מי שהצקתי לו. אני לא יודע מי זה יכול להיות, אחרת כבר הייתי מחסל אותו. אבל זה יקרה. ואם הוא לא ירצח אותי, הוא יבגוד בי. כלל זה כלל. וכללים הם לא חוקים. חוקים נועדו לפחדנים. כללים נועדו לגברים. בגלל זה יש לנו כללים של כבוד. כללים של כבוד לא אומרים לנו שאנחנו חייבים להיות צודקים, טובים, הוגנים. כללי הכבוד אומרים לנו איך שולטים. מה צריך לעשות כדי לנהל אנשים, כסף, כוח. כללי הכבוד אומרים לנו מה לעשות אם אנחנו רוצים לשלוט, אם אנחנו רוצים לדפוק את מי שמעלינו, אם אנחנו לא רוצים שההוא מתחתינו ידפוק אותנו. לא צריך להסביר את כללי הכבוד. הם קיימים וזהו. הם נוצרו בעצמם מן הדם ועל הדם של כל איש של כבוד. איך אתה יכול לבחור?"
השאלה הזאת הופנתה אלי? חיפשתי את התשובה המתאימה ביותר. אבל חיכיתי בזהירות לפני שעניתי, מתוך מחשבה שאולי השוטר מצטט את דבריו של הבוס.
"איך אתה יכול לבחור בתוך כמה שניות, בתוך כמה דקות, בתוך כמה שעות מה צריך לעשות? אם הבחירה תהיה לא נכונה, במשך שנים תשלם על החלטה שקיבלת ברגע. כללים קיימים, הם תמיד קיימים, אבל צריך לדעת לזהות אותם וצריך להבין מתי הם תקפים. וגם החוקים של אלוהים. החוקים של אלוהים נמצאים בתוך הכללים. החוקים של אלוהים — אבל אלה האמיתיים, לא אלה שמשתמשים בהם כדי לגרום לאדם הפשוט לשקשק. אבל תזכרו, כל כללי הכבוד שאתם רוצים יכולים להיות קיימים, אבל יש רק דבר ודאי אחד. אתם גברים אם בתוך תוככם אתם יודעים מה הגורל שלכם. בן אדם פשוט נסחב כדי לא להתאמץ. גברים של כבוד יודעים שכל דבר מת, כל דבר חולף, כלום לא נשאר. עיתונאים מתחילים עם רצון לשנות את העולם וגומרים עם רצון להיות מנהלים. קל יותר לסובב להם את היד מאשר לשחד אותם. כל אחד שווה רק לעצמו ולחברה המכובדת. והחברה המכובדת אומרת לנו שאנחנו שווים רק אם אנחנו שולטים. דֶסְפּוּאֶס, אחר כך אפשר לבחור את הדרך. אפשר לשלוט בקשיחות או לקנות הסכמה. אפשר לשלוט אם מקיזים דם או נותנים דם. החברה המכובדת יודעת שאנשים הם חלשים, מפונקים, יהירים. היא יודעת שאנשים לא משתנים, בגלל זה הכלל הוא הכול. קשרים שמבוססים על חברוּת בלי כללים לא שווים כלום. לכל הבעיות יש רק פתרון אחד, מהאישה שעוזבת אותנו עד לקבוצה שמתפרקת. והפתרון הזה תלוי רק במה שאנחנו מציעים. אם הולך לנו רע, סימן שהצענו מעט, לא מספיק, אין מה לחפש סיבות אחרות."
זה נשמע כמו סמינר לאלה ששואפים להיות בוסים. אבל איך זה יכול להיות?
"אנחנו צריכים להבין מי אנחנו רוצים להיות. אם אנחנו שודדים, חוטפים, מוכרי סמים, נרוויח קצת, אחר כך יתפסו אותנו וישחטו אותנו. אנחנו יכולים לעשות את זה. כן, יכולים. אבל לא לאורך זמן, כי אנחנו לא יודעים מה עלול לקרות לנו, אנשים יפחדו מאיתנו רק אם נצמיד להם אקדח לרקה. אבל ברגע שמסובבים את הגב? ברגע שהשוד משתבש? אם אנחנו בארגון, לעומת זאת, אנחנו יודעים שלכל דבר יש כלל. אם רוצים להרוויח, יש דרכים לעשות את זה; אם רוצים לרצוח, יש סיבות ושיטות; אם רוצים להתקדם, אפשר, אבל צריך להרוויח את הכבוד, את האמון, ולעשות את עצמנו חסרי תחליף. יש כללים גם אם רוצים לשנות את הכללים. כל דבר שנעשה מחוץ לחוקים, אין לדעת איך הוא ייגמר. לעומת זאת, כל דבר שנעשה על פי כללי הכבוד, אפשר לדעת בדיוק לאן הוא יוביל. ומה יהיו התגובות של האנשים מסביב. מי שרוצה להיות סתם בן אדם, בבקשה. מי שרוצה להיות אדם של כבוד, צריך שיהיו לו כללים. וההבדל בין סתם בן אדם לאדם של כבוד הוא שאיש הכבוד תמיד יודע מה קורה, והאדם המצוי נדפק בגלל יד המקרה, בגלל מזל רע, בגלל טיפשות. קורים לו דברים. איש הכבוד, לעומת זאת, יודע שהדברים האלה קורים ויודע לִצפות מתי הם יקרו. יודע בדיוק מה שייך לו ומה לא, יודע בדיוק עד לאן הוא יוכל להגיע גם אם הוא רוצה להגיע מעבר לכל כלל. כולם רוצים שלושה דברים: כוח, פּוּסי ודינֵרוֹ. גם השופט, כשהוא דן את הרעים, וגם הפוליטיקאים, רוצים דינֵרוֹ, פּוּסי וכוח, אבל הם רוצים להשיג אותם ולהיראות נחוצים, מגיני החוק או העניים או מי יודע מה עוד. כולם רוצים מָאני ואומרים שהם רוצים משהו אחר או שהם עושים דברים למען אחרים. החוקים של החברה המכובדת הם חוקים שנועדו לשלוט בכולם. החברה המכובדת יודעת שאנחנו יכולים לקבל כוח, פּוּסי ודינֵרוֹ, אבל היא יודעת גם שמי שיכול לוותר על הכול יכול גם להחליט על החיים של כולם. הקוקאין. זה הקוקאין: All you can see, you can have it. כל מה שרואים, אפשר לקבל. בלי קוקאין אתה אף אחד. עם קוקאין אתה יכול להיות מה שתרצה. אם אנחנו מסניפים, אנחנו דופקים את עצמנו במו ידינו. אם אנחנו לא בארגון, אין כלום בעולם. הארגון נותן לנו כללים כדי להתקדם בעולם. הוא נותן לנו כללים כדי לרצוח ונותן לנו גם את הכללים שמספרים לנו איך ירצחו אותנו. רוצים חיים נורמליים? רוצים להיות כאלה שלא שווים כלום? אין בעיה. מספיק לא לראות, לא לשמוע. אבל תזכרו דבר אחד: במקסיקו, שבה אפשר לעשות כל מה שרוצים, לקחת סמים, לזיין ילדות, להיכנס למכונית ולטוס הכי מהר שבא לכם, מי ששולט באמת הוא רק מי שיש לו כללים. מי שעושה שטויות, אין לו כבוד, ואם אין כבוד אין כוח. אתם כמו כולם."
השוטר הצביע, "תראה, תראה את זה..." אל עמוד מקומט במיוחד ביומן. "הוא רצה להסביר הכול. איך לחיות, לא איך מאפיונר מתנהג, אלא איך לחיות."
"אתם עובדים, והרבה. You have some money, algo dinero. יהיה לכם קצת כסף. אולי יהיו לכם נשים יפות. אבל אחרי זה הנקבות עוזבות בשביל מישהו יותר יפה, עם יותר כסף. יכולים להיות לכם חיים הגונים, לא סביר במיוחד. או שיהיו לכם חיים מגעילים כמו לכולם. כשתיכנסו לכלא, אלה שבחוץ יקללו אתכם, אלה שחושבים שהם נקיים, אבל אתם תשלטו. הם ישנאו אתכם, אבל אתם תקנו לכם את הטוב וכל מה שרציתם. הארגון יהיה איתכם. יכול להיות שתסבלו קצת כמה זמן ואולי ירצחו אתכם. ברור שהארגון יהיה לְצד החזק. אתם יכולים לטפס על הרים עם חוקים עשויים בשר, דם וכסף. אם תהיו חלשים, אם תטעו, אתם גמורים. אם תעשו את הדברים כמו שצריך תזכו לתמורה. אם תטעו באנשים שאתם מתחברים איתם, אתם גמורים; אם תטעו במלחמה, אתם גמורים; אם לא תדעו לשמור על שליטה, אתם גמורים. אבל המלחמות האלה חוקיות, are allowed. הן המלחמות שלנו. אפשר לנצח ואפשר להפסיד. אבל רק במקרה אחד מפסידים תמיד, ובדרך הכי כואבת. אם בוגדים. למי שמנסה לצאת נגד הארגון אין שום תקווה להישאר בחיים. אפשר לברוח מהחוק אבל לא מהארגון. אפשר לברוח אפילו מאלוהים, כי אלוהים ממילא תמיד מחכה לבֵּן שברח. אבל אי־אפשר לברוח מהארגון. אם אתם בוגדים ובורחים, אם דופקים אתכם ואתם בורחים, אם אתם לא מכבדים את כללי הארגון ובורחים, מישהו ישלם במקומכם. They will look for you. They will go to your family, to your allies. הם יחפשו אתכם, הם ילכו למשפחה שלכם, אל בעלי הברית שלכם. אתם תמיד תהיו ברשימה. ושום דבר לא יוכל למחוק את השם שלכם לעולם. Nor time, nor money. לא זמן ולא כסף. אתם גמורים לנצח, אתה וצאצאיכם."
השוטר סגר את היומן. "הבחור יצא כמו מטראנס," הוא אמר, מדקלם בעל פה את המילים האחרונות של המקסיקני: "'ואני בוגד עכשיו כשאני מספר לך את הדברים האלה?'
"תכתוב על זה," הוסיף השוטר. "אנחנו נפקח עליו עין. אני אצמיד לו לזנב שלושה אנשים, 24 שעות ביממה. אם מישהו ינסה להתקרב אליו, נבין שהוא לא זיבל את המוח, שהסיפור הזה הוא לא בדיחה, שמי שדיבר הוא בוס אמיתי."
הסיפור הזה הדהים אותי. אצלנו תמיד עשו ככה. אבל היה לי מוזר לשמוע אותן מילים בניו יורק. אצלנו אתה לא חבר במאפיה רק בשביל הכסף, אתה חבר במאפיה בעיקר כדי להיות חלק ממערך, לפעול כמו על לוח שחמט. לדעת בדיוק איזה חייל להזיז ומתי. לזהות איום בשח. או אם אתה רץ, ואתה והפרש שלך הבסתם את המלך.
"אני חושב שזה מסוכן," אמרתי לו.
"תעשה את זה," הוא התעקש.
"אני לא חושב," השבתי.
התהפכתי במיטה בלי הפסקה. לא הצלחתי להירדם. מה שהשפיע עלי הוא לא הסיפור עצמו; כל השרשרת הכתה אותי בתימהון. יצרו איתי קשר כדי שאכתוב סיפור על סיפור של סיפור. המקור, כלומר הבוס האיטלקי הזקן, נשמע לי אמין. קצת מפני שאם אתה נמצא רחוק מהמדינה שלך, מי שמדבר בשפה שלך, ואני מתכוון בדיוק בשפה שלך, עם אותם קודים, אותם ביטויים, אותם מונחים, אותה הגייה, נראה לך מיד אחד האנשים שלך, מישהו שאתה יכול להקשיב לו. וגם מפני שהשיחה הזאת התקיימה ברגע הנכון, בדיוק מול האנשים שהיו צריכים להקשיב לה. אם המילים האלה נכונות, הן עלולות לסמן את אחת התפניות האפשריות המאיימות מכול. הבוסים האיטלקים, הקלוויניסטים האחרונים במערב, יאמנו בפעם הראשונה דורות חדשים של מקסיקנים ושל לטינו־אמריקאים, בורגנות הפשע שנולדה מתוך הסחר בסמים, צו הגיוס האכזרי והמורעב ביותר בעולם. תערובת מוכנה לשליטה בשווקים, להכתבת חוקים בכלכלה, להשפעה מכרעת על השקעות. כוֹרים של ממון, בנאים של עושר.
נתקפתי חרדה בלתי נשלטת. לא מצאתי מנוחה, המיטה נראתה כמו לוח עץ, החדר כמו מאורה. רציתי להתקשר לשוטר, אבל השעה היתה שתיים בלילה, ופחדתי שהוא יחשוב שאני משוגע. ניגשתי אל שולחן הכתיבה והתחלתי לכתוב אימייל. יכולתי לכתוב את הסיפור, אבל הייתי צריך להבין יותר טוב, רציתי להקשיב ממש לסליל ההקלטה. המילים שנאמרו בו שאפו להכשיר לחיים לא רק חברי מאפיה, אלא את כל מי שרוצה לשלוט בעולם הזה. מילים שאף אחד לא היה אומר בבהירות כזאת אלא אם כן התכוון אליהן. כשמדברים בציבור על חייל, אומרים שהוא רוצה שלום ושונא מלחמה; כשנמצאים לבד עם החייל, מאמנים אותו לירות. המילים האלה ביקשו להעביר את מסורת הארגונים האיטלקיים אל הארגונים הלטינו־אמריקאיים. הבחור הזה לא הגזים בשום דבר. קיבלתי אֶס־אֶם־אֶס. הבחור, המודיע, התנגש בעץ כשדהר במכונית. שום נקמה. מכונית איטלקית גדולה ויפה שהוא לא ידע לנהוג בה. התנגש בעץ. סוף הסיפור.
צ'יקאנוֹ הוא כינוי להיספאני שגדל בארצות הברית. (כל ההערות הן של המתרגמת.)
קוראים כותבים
There are no reviews yet.