אפרוחים סופרים בסתיו

 1.

יום חמישי, השבוע השני של חודש אפריל.

יום שגרתי, כמו רובם של ימים. מעטים ממתינים בתור לקונסול הישראלי. מזג האוויר הוא נושא השיחה העיקרי בין הממתינים. ההמתנה חד־גונית, בדומה למזג האוויר. בחלק זה של דרך המשי, מרכז אסיה, מזג האוויר יבש ולוהט. לפנות ערב יתחלף הלוהט בחם, עדיין יבש, והלילה יהיה קריר וכמובן יבש. על קיר הקונסוליה תלויה מפה. מי שסיים להעיר הערות בנוגע למזג האוויר, יתלה עיניו במפה, מבטו ישוטט לאורך גבולות הערבה המדברית הלכודה ללא מוצא לים בין שני נהרות אדירים, ועריה נטועות בנווי מדבר. אתה נמצא כאן, מסמנת לו המפה, במדבר שרוב ימיו חולפים לאִטם בשגרתם. אתה כאן, יומך מתקצר לאִטו בהמתנה לוויזה, אישור אפוסטילי, הערה על מזג האוויר, מבט בשעון, מבט במפה, דברים רגילים.

יום חמישי באמצע חודש אפריל.

יום רגיל.

שוטר מקומי ניצב מחוץ לשער השגרירות ולוגם מים קרים מבקבוק פלסטיק שקוף. השעמום הוא בן לווייתו. אנשים מעטים חולפים ברחוב. השוטר ממיין אותם לקבוצות. לפי צבע החולצה. לפי סגנון מנעליהם: המתהדרים בנעלי עור מצוחצחות, נועלי הסנדלים, חובבי הכפכפים. השעות נוקפות לְאִטָן. חד־גוניות, מפוהקות, יבשות כמו האוויר סביבו. כלב דולק אחרי חתול. השומר עוקב אחריהם במבטו. מציץ מדי פעם בשעונו. בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים ננעלת דלתו של הקונסול. והנה, כבר ארבע וחצי. דבר לא מתרחש. מחוגי השעון זוחלים, נמסים בחום. חמש. שש. כבר שבע בערב. כמעט שמונה. משמרת הצהריים החלה בשעה אחת בצהריים ותימשך עד תשע בערב.

שגרה דלת אירועים.

שעמום נעים.

רדיו זעיר בבוטקה מנגן שירים ברוסית. אחת מעובדות השגרירות יוצאת אל השוטר ומכבדת אותו בתה שחור. האוויר רותח, גם התה רותח. השוטר מהנהן לעברה בהכרת תודה והם מחליפים מילות נימוסין.

בקשר למזג האוויר.

כרגיל.

הערב יורד, ועדיין חם.

מתוך דמדומים מהבילים עולה הלילה. במרכז העיר ניצתים פנסי הרחוב. הפנסים ניצבים גבוה על עמודים ויוצרים שורות של אור לאורך הכבישים. האור צהבהב ועגמומי, מדגיש את העלטה במְקוֹם לפזרה. לקראת השעה תשע מתחילים הפנסים להבהב, אות כי תאורת הרחוב מכבידה על רשת החשמל המיושנת.

וסימן לכך שהמשמרת עומדת להסתיים.

השוטר, כבד גוף ומשופם, לובש מדים בצבע ירוק כהה. הבד הסינתטי מעקצץ בעורו. צווארו מזיע. הוא תוחב ממחטת בד לבנה אל תוך מפתח צווארונו. הוא חסר סבלנות. בשלב זה מוחו כבר התרוקן ממחשבות. גופו כואב מהישיבה הארוכה במשמרת בת שמונה השעות. הוא מסיר את כובע המצחייה. תיתורתו הנוקשה מותירה קשת אדומה על מצחו. הוא יוצא מביתן השומרים, שואף לריאותיו את אוויר הלילה החמים ומושיט את שתי זרועותיו לשמים באנחה של שחרור. אורות ניאון מאירים את הכניסה לשגרירות ומסנוורים את עיניו הבוהות בכוכבים. מזמן שָׁקל להתלונן על כך שהאורות מפריעים לשדה הראייה שלו, אך לא התלונן. עדיף שמישהו אחר יעשה זאת. חתול רחוב מתיישב במרחק בטוח ממגפיו ומשמיע יללה. השוטר מחזיר לו ביללה מבודחת. בטנו מקרקרת. בעיני רוחו הוא כבר במטבח הזעיר שבביתו, אפוף ריחות בישולים, משביע את רעבונו בזמן שאשתו מגהצת את הבגד שילבש למחרת, יום שישי, בלכתו למסגד לתפילת הבוקר.

כבכל יום שישי.

באותה השעה יושבים בחדר ממוזג בתוך השגרירות שני מאבטחים. האחד, אזרח השייך לכוחות הביטחון המקומיים, עסוק במילוי טפסים בסיום משמרתו, ואילו השני, עוז, המאבטח הישראלי, רוכן משועמם מול מסך מפוצל המציג בשחור־לבן את מה שקולטות מצלמות האבטחה. גם הוא כבר עייף. מרוקן ממחשבות. חסר סבלנות. הוא עוקב בעיניו אחרי השוטר בבוטקה, אחרי החתול, אחרי הבהוב הפנסים, אחרי השעון הדיגיטלי.

המשמרת המחליפה מתאחרת.

הוא סופר את הדקות.

כבר 21:10 ועוד חמש שניות. עשר. עשרים.

לפתע התמונה מתחלפת.

מכונית לבנה מופיעה על גבי המסך.

המכונית נעצרת בסמוך לבוטקה.

השוטר עדיין מתמתח.

החתול עדיין מיילל.

תחושה רעה מציפה את עוז.

הוא קופא במקומו.

השוטר מבחין במכונית. הוא יודע שתפקידו לגשת אליה. הוא מיישר את מדיו, צועד צעד אחד לפנים, ונעצר. משהו בלתי נתפס מתרחש מול עיניו.

הפחד משתלט עליו.

נשימתו נעתקת.

הוא נשאר קפוא במקומו, בוהה באוויר.

חלון המכונית נפתח. ממושב הנוסע רוכן מישהו החוצה. פניו מוסתרות בבד ירוק. ידיו אוחזות בצרור סמרטוטים. זרועותיו מונפות מעלה וקדימה לכיוון השגרירות. הצרור מתעופף לאוויר, מתרומם בקשת מושלמת, חולף מעל לחומה ונבלע בחשֵכה.

כל המאבטחים מזנקים בתנופה לפנים, אך לשווא. הכול קורה במהירות. לא נותר אלא לצפות בצרור מושלך לאוויר, חולף מעל לחומה.

צונח בשריקה רפה אל תוך חצר השגרירות.

משמיע קול קראנץ' כאשר הוא נוחת על הקרקע.

ואחר־כך דממה.

למשך שנייה וחצי נדמה כאילו כדור הארץ חדל לנוע.

קראנץ'.

כצליל ענף ירוק המתפצפץ במדורת ל"ג בעומר.

המאבטחים מצפים לרע מכול. בטוחים כי אחרי הנחיתה יגיע קול פיצוץ. קיבתם מתכווצת.

בעוד רגע יתרחש אסון.

אך פיצוץ לא נשמע.

קראנץ', ולאחריו דממה.

עד שהשוטר מתאושש וחוזר לנשום, המכונית כבר מסתלקת בחריקת צמיגים, פונה במהירות ימינה לרחוב הראשי, ונעלמת. שרביט קסמים משחרר את העולם מקיפאונו. עוז נושף בכוח את האוויר שכלא בריאותיו. הוא מתעשת ראשון ומפעיל את מתג האזעקה השקטה. אורות המתחם נדלקים בבת־אחת, מכשירי הקשר מתעוררים, מסרון התראה אוטומטי יוצא לדרכו.

מהומת אלוהים פורצת.

היום כבר איננו יום רגיל.

***

אבידן עזרא, קצין הביטחון בשגרירות, הקב"ט או דני בפי הישראלים, מיסטר אבידן או צ'יף בפי המקומיים, מנמנם קלות בהמתנה לחילוף המשמרות. כאשר מצלצל הטלפון הפנימי ומכשיר הקשר מרעיד את שולחנו, הוא קולט שהאזעקה השקטה הופעלה ומזנק ממקומו. הוא מחלק במהירות הוראות ותוך רגעים ספורים פורץ מחדרו באקדח שלוף. שני מאבטחים צעירים שועטים מחדר הכוננות וממהרים אל מגורי השגריר שבמרכז המתחם. לבם מחסיר פעימה עד שהם מבחינים בשגריר, באשתו ובבנם הפעוט יוצאים מחדרו של הילד אל הסלון. ההורים בבגדי בית. הילד בפיג'מת צבי הנינג'ה. השלושה מנומנמים, מזועזעים מעט מכניסתם הפתאומית של המאבטחים לדירתם, אך בריאים ושלמים. המאבטחים מובילים אותם, מאיצים בהם למהר לעבר חדר הביטחון.

באדיבות.

הכול על פי התרגולת.