אפרים הארנב שתמיד נאהב

פַּעַם כְּשֶׁדָּנִיּאֵל הָיְתָה קְטַנָּה

אִמָּא הִבְטִיחָה לָהּ מַתָּנָה.

דָּנִיּאֵל בִּקְּשָׁה מְכוֹנִית עִם שָׁלַט,

וְאִמָּא קָנְתָה לָהּ אֶת זֶה, כִּמְעַט....

הָלְכוּ יָד בְּיָד, אִמָּא וְדָנִיּאֵל.

דִּבְּרוּ, צָחֲקוּ, נֶהֱנוּ לְטַיֵּל...

וּפִתְאוֹם, מַה עֵינֵיהֶן רוֹאוֹת?

לֹא תַּאֲמִינוּ! חֲנוּת חַיּוֹת!