אצבעות מוכתמות

האהבה בתוך מתחם המילים מבוא מאת רמי סערי

אָלֶכְּס סוּזַנָּה – משורר, סופר, מסאי, מתרגם, אוצר תערוכות, פעיל תרבות ומבקר ספרות ואומנות – הוא כיום אחד המשוררים המרכזיים הכותבים בלשון הקטלאנית. במשך שלושים ושמונה השנים האחרונות פרסם עשרה ספרי שירה המיוצגים כולם באסופה העברית הנוכחית, ובמקביל לפרסום של "אצבעות מוכתמות" בישראל, עתידה לראות אור השנה בקטלוניה אסופת שירים מקיפה שתישא אותו שם בשפת המקור. אף על פי כן אין זהות מוחלטת בין תשעים שירי המבחר העברי שליקטתי מספריו של המשורר, לבין השירים המקוריים אשר ייכללו באסופתו. ההבדלים בין השירים הכלולים בשני הספרים נובעים הן משיקולי טעם ומהעדפות ספרותיות אישיות, והן משפע אילוצים לשוניים הנובעים מן השוני בטבען של שתי הלשונות, הקטלאנית והעברית, אילוצים המאפשרים תרגום יצירתי אך נכון ומדויק של שירים מסוימים, אך אינם מאפשרים בהכרח תרגום כזה למכלול יצירתו של משורר הכותב בשפה זרה.

 

ביחס לאסופה העברית של סוּזַנָּה, משורר שכמעט אינו מוכּר כלל בארץ, חשוב, לדעתי, להציג את היוצר ורק לאחר מכן להתייחס לשירתו. משום כך נראה לי נחוץ לציין כבר בפתח המבוא פרטים אחדים המתמקדים בקורות חייו של המשורר. אָלֶכְּס סוּזַנָּה נולד בברצלונה בשנת 1957, וכיום הוא מתגורר בעיירה זֵ'לִידָה המרוחקת כארבעים קילומטר מעיר הולדתו. סוּזַנָּה הוא גבר נשוי ואב לשלושה ילדים. בהכשרתו המקצועית הוא מוסמך לפילולוגיה קטלאנית. במשך העשור שלאחר הסמכתו האקדמית (1992-1982) עבד המשורר כמרצה ללשון ולספרות באוניברסיטאות של ברצלונה וונציה, ובמשך חמש־עשרה השנים שבין אמצע שנות השמונים של המאה העשרים לבין סוף האלף הקודם עסק בעיקר בשני מיזמים חשובים אחרים: הוא הקים את הוצאת הספרים קוּלוּמְנָה וכיהן בתפקיד המנכ"ל שלה, וכן, יזם בברצלונה פסטיבל שירה בינלאומי, ייסד אותו ועמד בראשו. עבודתו הענפה של סוּזַנָּה כפעיל ספרות – תפקיד שאנשי הברנז'ה מרבים לכנות בשמות לא־מחמיאים דוגמת "עסקן", "פונקציונר" ו"מלחך פנכה" – נמשכה גם במשך שנות האלפיים. פעמים אחדות שימש בתפקידים בכירים במכון רָמוֹן לְיוּל התומך בהפצתן של לשון קטלוניה וספרותה, בין השאר כסגן מנהל המכון וכמנהלו.

 

ביצירתו הספרותית של אָלֶכְּס סוּזַנָּה כלולים בסך הכול שנים־עשר ספרי שירה. ספר הביכורים שלו, "דעת נטושה", ראה אור בשנת 1977, ושנתיים לאחר מכן התפרסם ספרו השני, "מן האיש כשאינו נראה". לאחר מכן הוציא לאור עשרה ספרי שירה נוספים. כמו כן כוללת יצירתו הספרותית של סוּזַנָּה חמש יצירות בפרוזה ושבעה ספרים שהמשורר בחר לתרגם לקטלאנית מצרפתית ומאנגלית, ביניהם מיצירותיהם של לוּאִי אָרָאגוֹן, פּוֹל וָאלֵרִי, טִי אֶס אֶלְיוֹט ווִילְיָאם קַרְלוֹס וִילְיַאמְס. אחדים משיריו של סוּזַנָּה תורגמו לארבע־עשרה לשונות, ויצירתו זיכתה אותו בפרסים יוקרתיים רבים. תשעים השירים הכלולים באסופה העברית "אצבעות מוכתמות" לקוחים מעשרת הספרים שהמשורר הוציא לאור אחרי פרסומם של שני הספרים הראשונים שכתב.

 

שמה של האסופה העברית "אצבעות מוכתמות" עשוי לעורר השתאות כלשהי: על מה בדיוק מצביעות האצבעות? מדוע הן מוכתמות? איזה קשר קיים בין האצבעות לבין השירה? ועל מה מורים הכתמים? במישור העקרוני עשוי העיסוק באצבעות מוכתמות להורות על נטייתו של המשורר לעסוק בפעילות מעשית – בציור, בפיסול וכמובן בכתיבה. הכתמים על האצבעות מכוונים את המחשבה לעצם העשייה ולהשלכותיה, למגע הפיזי עם חומרי הטבע ולהשפעתם על גוף האדם. הקוראים שיתוודעו לשירי האסופה יגלו כי המבחר קיבל את שמו מאחד השירים הכלולים בו: השיר "אצבעות מוכתמות" מופיע בספר "פינות מתות" שבמקורו ראה אור לפני יותר מעשור, וחומריו וניסוחיו הם מבחינות רבות תו היכר מובהק של יצירת המשורר. בשיר שהעניק למכלול את כותרתו נובעים הכתמים על האצבעות לא מן הפעילות הרוחנית של המשורר, אלא מאיסוף פירות יער בטבע דווקא. השיר הפותח במילים "מִכֵּיוָן שֶׁזְּמַן רַב לֹא הָיִינוּ בְּקֶשֶׁר" מזמין כמה וכמה אפשרויות לפרשנות: ייתכן שהמשורר לא היה זמן רב בקשר עם בניו שאיתם הוא יוצא לאסוף את הפירות עתירי העסיס הכהה, אך ייתכן גם שבמשך עת רבה לא היה המשורר בקשר עם הטבע עצמו – עם היער, עם נופיו ועם כל מה שיש בו כדי להרעיף על האדם מטובו ולהעשירו. כמו כן, ייתכן שזמן רב חי הכותב בהווה המוחלט שלו, ותוך כדי כך היה מנותק חלקית או כליל ממחשבות על עברו, על ימי ילדותו שבהם נהג ללקט מפירות היער כאשר היה יוצא לטיול בחיק הטבע. המשך השיר מכוון את הקוראים לאחדים ממשעוליו של יער החיים, וכך גם מזכה אותם באפשרות לרדת לסוף דעתו של המשורר. לדיו הסגלגלה המכתימה את האצבעות ניתנת כמעט מייד משמעות מדינית המוסברת בהערת הפרשנות הנלווית לשיר בסוף הספר, אבל הדיו עשויה להצביע גם על הנתק האפשרי הקיים בין משורר העסוק בכתיבה, בהעלאה על הכתב, בתיעוד חוויות החיים – בין אם באמצעות הדיו ובין אם בהקלדה, לבין מה שהוא פיזי ולא רוחני, כלומר העיסוק בחומר עצמו, הנגיעה במה שמכתים את האצבעות, ותוך כדי כך משנה את חזותו של הדבר שאותו אנחנו רואים. יתרה מזאת, המתקדמים בקריאה נוכחים לדעת חיש קל שהמניע להכתמת האצבעות בצבע אינו בהכרח בעל השלכות מדיניות. מדובר בעצם בסיבה מעשית, יומיומית ופשוטה הרבה יותר: האוכמניות, שזיפי הבר ואולי גם פרי הפטל הם שהכתימו את האצבעות.

 

חלקו השני של השיר מצביע על הנתק, נתק כביכול בלבד, בין העבר לבין ההווה: בבית הראשון הנתק המוזכר במילות הפתיחה מוליך את הכותב מן ההווה שלו אל זיכרון העבר, זיכרון שבו הוא עצמו היה עדיין ילד, ואילו בבית השני האצבעות המוכתמות בצבע הסגלגל ממקדות את מבטו של המשורר הבוגר על מצבו בהווה: בתור אב לבנים כעת הוא הרואה בהווה של ילדיו את מה שהיה אי־אז עברוֹ־שלוֹ, אבל בה בעת הוא מודע להבדל בין ההסתכלות על "אז" לבין ההסתכלות על "עכשיו". השרשרת שאיננה נשברת היא שרשרת הדורות של המין האנושי, שבה הוא עצמו וילדיו הם שתי חוליות מני רבות. אותה המשכיות של המין, שהיא גם המשכיות החוויה האנושית, מעוררת בליבו חדווה, והוא חוגג אותה ביומיום. הביטוי המעשי של החגיגה הזאת הוא המשכיות הבקרים של המפגש המשפחתי, מפגש שבו הריבּה, בצבעה ובטעמיה, מחזירה את המשורר ואת קוראיו אל מקורהּ – אל היער ואל פירותיו, אל המגע עם הטבע המבורך במזון, אך גם בסבך קוצני – דוגמה לצורך בעשייה, אך גם לנכונוּת לשאת במחיר מסוים תמורת החוויה המעשירה שראשיתה בליקוט הפרי. לא פלא אפוא ששם השיר הוא גם שם האסופה: המשורר וגם מתרגמו מצביעים בכותרת הספר על העשייה המניבה את הפרי ומכלכלת את האדם – על הכתיבה הברוכה המצמיחה את הספרים ומעשירה את הקוראים, על המאמצים שהחיים דורשים ועל הקשיים שהם מערימים, וגם על המשכיותה של השרשרת ועל התחדשותה, מלשון ללשון, מדור לדור, בין המילים לשירה ובין הפירות לריבּה.

 

מקומה של האבהות בשירת סוּזַנָּה איננו נעדר גם משירים אחרים, אולם הזיקה למשפחה ולילדים אינה עיקר העיקרים בספר. האסופה "אצבעות מוכתמות" מורה על מגוון תמטי נרחב שיש ליצירת המשורר, ועם זאת, האהבה, מימושה, השלכותיה, היעדרה וקיומה בחיי האדם הם התופסים באנתולוגיה, וביצירתו של סוּזַנָּה בכלל, את המקום המרכזי. אותה אהבה והעיסוק המתמיד בה ביצירת המשורר כמעט ללא יוצא מן הכלל ממוקדים בתחושה מסוימת או במצב נתון. לפעמים מדובר בחוויה העשויה לנבוע מנסיעה עם אדם יקר או עם אישה נחשקת. ופעמים מקור החוויה הוא בהסתכלות על בני זוג שלפרקים אולי כבר נקעה נפשם זה מזה, ואף על פי כן הם בוחרים לא לפרק את החבילה, אלא להמשיך ביחד. יש גם מקרים שבהם הזָרָז לכתיבה הוא ההתבוננות המדוקדקת באיבריו של הגוף שעודם נחשקים, ובמחשבה על מה שקורה להם בהווה של הכתיבה, ועל מה שמצפה להם במרוצת הזמן, כשהעתיד יתפוס את מקום ההווה. המשורר פותח לקוראיו פעם אחר פעם צוהר לעולם הזולת: זולת זה הוא לפעמים המשורר עצמו, אבל לעיתים קרובות מדובר בשפע של אנשים אחרים – בדמויות היסטוריות או מיתולוגיות, בצעירים התרים אחרי דרכם בחיים, בנשים נכספות המוסיפות לעורר ערגה או ביוצרי ספרות, מוזיקה ואומנות שהכותב פגש, לפעמים באקראי ולפעמים במכוון, תוך כדי מגעיו המרובים עם עשייתן של בריות קרובות ורחוקות. סוּזַנָּה מרבה לכתוב על האהבה ולבחון אותה מאינספור זוויות מרתקות, מקוריות וייחודיות. הסתכלותו המעמיקה מעשירה את קוראיו הן ברגישותה והן במבעיה: בניסוחיה המדויקים ובלשונה הפשוטה והצלולה.

 

דווקא עושרו הרוחני של המשורר, עושר ההולך יד ביד עם חיים שדומה כי שום דבר משמעותי אינו נעדר מהם, הוא המאפשר לסוּזַנָּה להיות מינימליסט צנוע ברבות מהתבטאויותיו. שמותיהם של אחדים מן המקומות הזרים שהמשורר מבקר בהם עשויים אומנם להופיע בשירים, אבל בה בעת נהיר לגמרי שהיוצר הוא אדם שורשי, ביתי ומקובע שבשום פנים ואופן אינו נע ונד בעולם. לא בכדי שבירת רצף השגרה בשירתו וחריגותיה הפעוטות מן המתרחש בחיי היומיום אינן מגיעות כמעט אף פעם למקומות קטנים ואינן פוקדות כלל ועיקר אתרים נידחים. רוב המקומות המוכּרים שסוּזַנָּה מזכיר ביצירתו הם כרכים נודעים וערי בירה מפורסמות כגון ניו יורק, בואנוס איירס, בֶּיְרוּת, ליסבון, פראג, ברצלונה ותל אביב. הוא הדין ביוצרים שכתיבתו השירית של סוּזַנָּה מתייחסת לפגישות איתם או לקריאת הטקסטים שהפיקו, בין אם שמם מצוין במפורש, לדוגמה רוני סומק, צֶ'סְלָב מִילוֹשׁ ותוּמָאס טְרַאנְסְטְרֵמֶר, ובין אם דמותם מרומזת בבירור בשיר כזה או אחר המתמקד, כביכול, בעיר שבה התגוררו ופעלו, לדוגמה פְרַנְץ קַפְקָא ופֶרְנַנְדוּ פְּסוֹאָה. אקזוטיקה, חדשנות רעיונית ועיסוק בחומרים ניסיוניים אינם קיימים בשירת סוּזַנָּה, ומלכתחילה אין היא המקום לתור אחריהם.

 

קל להגדיר את אָלֶכְּס סוּזַנָּה לא רק באמצעות עושר עשייתו וריבוי פניו כיוצר, אלא גם באמצעות ההפך, כלומר הגדרה על דרך השלילה. בעזרת ההתייחסות למה שהמשורר איננו ולדברים הנעדרים כליל מיצירתו, אפשר להבין ביתר קלות מה הן התובנות שהקריאה בשירים אלה מעניקה בנדיבות. שירתו של סוּזַנָּה אינה שירה פוליטית: לא רק שאיננה מגויסת, אלא שלרוב היא אינה מרבה לנקוט עמדות בשאלות מדיניות, חברתיות או כלכליות, גם אם פה ושם יש בה רמזים קלושים לרפובליקה הספרדית או לשיווי המשקל הרגיש המאפיין את מערכת היחסים המורכבת בארצו של היוצר – למשל לקשר בין הלשון הקטלאנית לבין השפה הספרדית במסגרת האוטונומיה הקטלאנית והמדינה הספרדית. בשירתו של סוּזַנָּה אין גם שום יסוד חתרני או מהפכני מבחינה ספרותית: אדרבה ואדרבה, זו שירה שבמובנים רבים הולכת בתלם, וגם אם היא נוהגת כך ללא זחיחות דעת ובלי שביעות רצון עצמית, טוב לה שזאת היא דרכה. היא אינה מבקשת לפרוק עול, לסלול נתיבים מרהיבים, לפרוש מניפות מטלטלות של חידושים לשוניים או לגרום סיעור מוחין או ריגושים עזים מדי – לא במישור האינטלקטואלי, וחרף זיקתה הברורה לאהבה, גם לא מבחינה רומנטית או ארוטית.

 

במבט כזה, ישיר ומפוכח, על היצירה שתרגמתי, היה לי נהיר לחלוטין זמן רב לפני כתיבת המבוא, כי אָלֶכְּס סוּזַנָּה הוא חריג מוחלט בקרב המשוררות והמשוררים שמיצירתם בחרתי לרוב לתרגם לעברית. נכון שגם הוא מחונן בעושר אסתטי כמוהם, ועולמו בשום פנים ואופן אינו צר כעולם נמלה, אבל בניגוד בולט וברור, חריף ועז לעולם חוויותיהם של פְּסוֹאָה וטוּרְקָה, של לוֹרְקָה והוֹלָפָּה, של קַיְלָאס ולְיָמָסָארֶס, גָמוֹנֵדָה, קִילְפִּי ונֵרוּדָה – בניגוד לשריטות שנשרטו, לפציעות שנפצעו ולמחיר היקר שנאלצו לשלם גם בגלל דבקותם ביצירתם וגם בגלל התחבטויותיהם המרובות בשאלות משמעותיות המעסיקות לעיתים קרובות אנשים שהיצירה הספרותית עומדת תדיר בפסגת עולמם ובראש מעייניהם – אָלֶכְּס סוּזַנָּה עשוי לשמש כמעט מראָה מהופכת למשוררים שהוזכרו פה לפניו. סוּזַנָּה הוא אדם שעשייתו תמיד צלחה, אדם מבורך ברקע חברתי פריווילגי, במעמד כלכלי מבוסס ובהצלחה מקצועית, שלאורך כל הדרך זיכו אותו בשפע רב של כבוד וכיבודים, נחת וסיפוקים, טפיחות על השכם הן מצד הקוראים והן מצד המבקרים, וליטוף בלתי־פוסק של הממסד. אם כן, מה הוא ביצירת סוּזַנָּה שקסם לי ועורר בי את הרצון לדאוג לכך שאחדים מכתביו יהיו נגישים וזמינים גם לאוהבי השירה שבקרב קוראי העברית? סוג מסוים של ענווה ופשטות המפכפך מבעד למלל, ראייה אמיתית וכנה של הרגשות שהמשורר מתאר, חוויות שאינן בהכרח מרעישות, אך אמינותן בכל זאת אינה מוטלת בספק – כל הדברים הללו מקנים לשירתו של סוּזַנָּה יופי ייחודי שראוי להתוודע אליו, יופי צלול וחופשי שאינו מעורר כמיהות מיותרות ואינו מצריך השוואה לגדולתם של יוצרים אחרים.

מבשרת ציון, אביב 2018