אצילים למורת רוחם 1: נסיכה בתיאוריה

1

שולח: LikotsiAdelele@KingdomOfThesolo.the

נושא: ברכות ממשפחת המלוכה של ת'סולו

גב' סמית' היקרה,

אני מקווה ששלומך טוב. אני, ליקוטסי אדל'לה, עוזרת הוד מעלתו המלכותי, מחפשת אותך בכל מקום במהלך החודשים האחרונים, לפקודתו של רם־המעלה — והסקרן ביותר — הנסיך ת'אביסו.

הוא הטיל עליי למצוא את המובטחת לו, ואני מאמינה שהצלחתי: זו את. מכיוון שהנסיך שלנו אצילי, טוב לב ומבין, הוא מוכן לאוורר את הפצעים המוגלתיים של העבר ולאפשר להם להחלים. על מנת לסייע בתהליך זה, אנא שלחי את המסמכים שלהלן לאימות זהותך: סריקת רישיון נהיגה, הדרכון או אמצעי זיהוי אחר; רישומים רפואיים עדכניים —

שולח: LikotsiAdelele@KingdomOfThesolo.the

נושא: RE: RE: RE: RE: ברכות מהמשפחה המלכותית מת'סולו

שלום שוב גב' סמית' היקרה,

אומרים שהתמדה היא תכונה חיובית, ואני מחשיבה את עצמי חיובית ביותר, כפי שכתבתי כבר כמה פעמים ללא מענה, ובכל זאת אני ממשיכה. ברצונו של הנסיך לפגוש את האישה שהאלה אינגוקה בחרה להיות לכלתו, ואני מוניתי לממש את רצונו. עולה על דעתי שייתכן שאת חוששת מהשלכות מעשיהם החמורים והנמהרים של אמך ואביך, אך אל פחד, הכול יהיה בסדר... אם את אכן האישה שתיבחר להיות מלכת ת'סולו העתידית, ואני די בטוחה שאת האישה שהוא מחפש. אבל אני חייבת, חייבת, שיהיו לי הוכחות לזהותך לפני שנמשיך. אני לא אחשוף את הנסיך למעשה רמאות. אז אני מבקשת ממך –

(א) להגיב ו (ב) לספק לי —

הנושא: FWD: RE: RE: RE: RE: RE: RE: RE: RE: RE: RE: ברכות מהמשפחה המלכותית מת'סולו

שולח: LikotsiAdelele@KingdomOfThesolo.the

לגברת סמית' הנדיבה והעדינה ביותר,

אולי לא קיבלת את המסרים האלקטרוניים ששלחתי בשבועות האחרונים (ראי בהמשך)? אני לא מאמינה שקראת את תחינות לבי והתעלמת מהן. אם את מודאגת שאנשי ת'סולו זנחו אותך עקב העבֵרות שלך, אל פחד. למרות משבר האמון שנוצר עקב האנוכיות של הורייך, חוזה הנישואים, שנערך לפני האלה וממשלת עמנו, עדיין תקף. כפי שציינתי בהודעות הדוא"ל הקודמות שלי (ראי בהמשך, אם לא גללת מטה לבקשתי הראשונה), אף שאני מאמינה שאת המקבלת החוקית של הודעת דוא"ל זו, לפני שאוכל להציג בפנייך את הנסיך ת'אביסו, לאחר היעדרות ארוכה זו, אני זקוקה למידע נוסף. אנא ספקי סריקה של רישיון הנהיגה, הדרכון או אמצעי זיהוי אחר; כתובת המגורים הנוכחית שלך; מספר ביטוח לאומי—

"באמת שאין לי זמן לזה," נאלדי מלמלה, המהום מרגיע של ציוד מעבדה יקר הסווה את ההחרפה בטון שלה.

היא מחקה את הדואר האלקטרוני בלחיצה חזקה על סמל פח האשפה במסך הטלפון שלה.

שני המיילים הראשונים היו משעשעים, הסחת דעת מבורכת מיתר ההודעות בתיבת הדואר הנכנס שלה, שהכילה בעיקר תזכורות לוח שנה על מפגשי לימודים, התראות לתשלומי הלוואת סטודנטים, מערכי נתונים שיש לפצח ועדויות אחרות לחייה כסטודנטית לתואר שני. המיילים הפכו פחות מבדרים ככל שנעשו תכופים יותר והתברר כי זה לא אירוע אקראי: איפשהו בעולם רמאי כלשהו התביית עליה. הידיעה הזאת הטרידה את לדי, שהיתה קנאית לפרטיותה ועוררה בה תחושת חוסר אונים, תחושה המוכרת מדי לאישה שבמשך רוב ילדותה, עברה בין בתי זרים.

גם התעלמות מההודעות לא הועילה: הספאמר הגביר את מאמציו, לא עניין אותו שלדי לא מגיבה. היא שקלה לחסום את ההודעות מהשולח, אבל חששה יותר מלא לדעת אם היא מקבלת את האימיילים המטרידים.

לדי הרימה את משקפי הבטיחות שלה על שערה הסמיך, שהוחלק לאחור ונאסף בקוקו עבה. היא עברה בראשה על רשימת המטלות שלה. היא כבר יצרה את המדיה הדרושה לניסויים, הכינה שקופיות ונתוני קלט באותו הבוקר, כך שלמעשה תוכל להשלים קצת מטלות לימודים.

היא הוציאה את הספר "אפידמיולוגיה מודרנית" מתוך התרמיל שנח לרגליה והניחה אותו על שולחנה. האיזון בין משרת עוזרת מעבדה, המלצרות והלימודים לא נראה בהתחלה שאפתני מדי — לדי ג'ינגלה בין עבודות ללימודים מאז שהיתה בת שלוש־עשרה. אמנם למזלה, היא עברה מאומנה לחיים הבוגרים טוב יותר מכמה אנשים שהיו איתה במערכת, אבל המזל לא היה גורם מובהק סטטיסטית בעתידה. לעומת זאת, להרוויח כסף היה דרך פעולה מוכחת, ולייצר כמה שיותר מקורות הכנסה היה רשת ביטחון שהיא לא יכולה היתה לחיות בלעדיה. בניגוד לרוב חבריה לכיתה, לא היתה לה משפחה לפנות אליה בזמנים קשים. אבל כשהמתח אחז בעורפה במחשבה על בחינות הגמר, על ניסויים ועל מה לעזאזל טומן בחובו העתיד, היא תהתה אם יכול להיות שהיא נגסה ביס גדול מכפי שיכולה היתה ללעוס.

"היי, נאלדי."

בריאן הפוסט־דוקטורנט ריחף לפתע מעבר לכתפה.

היה סופר כיף לעבוד עם בריאן: לעתים קרובות הוא עצר להסביר ללדי — ורק ללדי — מושגי יסוד במהלך פגישות במעבדה, כשהוא מבקש מקווין, הבחור החדש, את עצתו כיצד יש לנהל את הדברים במעבדה. ביום הראשון שלה היא הציגה את עצמה, והוא ביקש ממנה להוציא את האשפה בתדירות גבוהה יותר — הוא חשב שהיא המנקה.

כל כך כיפי, בריאן הזה.

היא פנתה אליו. שערו הכהה הזדקר לכל עבר ופניו לא היו מגולחות. הוא נראה לחוץ ומוטרד, מה שלא היה יוצא דופן, אבל זה בדרך כלל לא בישר טובות ללדי.

"הי, בריאן," אמרה וניסתה למצוא את הטון הנעים אך כנוע, שנראה שמחזק אותו. היא שנאה את העובדה שהיא לא יכולה פשוט לדבר איתו כמו אדם רגיל, אבל כנראה היה בה משהו שגרם לו לומר לספר לד"ר טקטמי — החוקר הראשי במעבדה, ולפיכך הבוס של לדי — ש"יש לה גישה בעייתית".

לדי לא יכולה היתה להרשות לעצמה להיות מתויגת כבעיה.

היא רצתה להיות מדענית מאז שהמורה שלה בכיתה ד' נתנה לה עותק של "נשיונל ג'יאוגרפיק". לדי הוקסמה מהעטיפה: תצלום מקרוב של אישה עם עור שחום, ממש כמו שלה, מסתכלת במיקרוסקופ. המדענית ההיא ניסתה למצוא מרפא למחלה מסתורית, ולדי קלטה שלא רק שהיא רצתה לעשות את אותו הדבר, אלא גם שהיא תוכל.

היא לא חזתה את כל המשתנים האחרים בחייה של אישה ב־STEM: פוליטיקאים שזלזלו במקצוע שלה ואיימו על עתידה — ועל העולם. מדענים עמיתים כמו בריאן, שחשבו שנשים במעבדה הן העוזרות האישיות שלהם, לא שוות להם.

"מה שלומך הבוקר?" היא שאלה אותו בנימה שבה מזכירות בתוכניות טלוויזיה ישנות, המשודרות בשידורים חוזרים, משתמשות כלפי הבוסים הסקסיסטיים שלהן. בריאן חייך; הוא כנראה צפה באותם שידורים חוזרים.

"למען האמת, מכיוון שהייתי בכנס AIS, אני קצת מפגר בעבודה." באותו הרגע הבחינה נאלדי בניירות שבידיו.

הבן זונה הזה, חשבה.

"אוי, כמה חבל," אמרה.

"חייבים לשלוח את בקשת המענק הזאת, די נידפק אם נאבד את המימון הזה. מכיוון שאת לא עסוקה במיוחד..."

"איך אתה יודע שאני לא עסוקה במיוחד?" היא שאלה באותו טון מנומס לפני שהספיקה לעצור בעצמה.

בריאן כחכח בגרונו. "ובכן, את פשוט יושבת כאן..."

"גם קווין פשוט יושב שם. צופה בסרט בטלפון שלו," אמרה והחוותה בראשה לעבר השותף שלה למעבדה בצדו השני של החדר, שצחק בתגובה על דבר־מה שראה. קולה עדיין היה רגוע ומנומס, אך היא ראתה את גבותיו של בריאן מתכווצות בעצבים.

"תראי, את חושבת שאני לא הייתי צריך לעשות דברים מהסוג הזה כשהייתי במעמדך? או שאת חושבת שאת כל כך מיוחדת שאת לא צריכה לעבוד קשה כמו כולם?"

לדי שאפה עמוק. היא עבדה קשה יותר — כל כך הרבה יותר קשה. זו היתה הבעיה. כשעבדת קשה פי שניים כל הזמן, העבודה בקצב הממוצע נתפסה כעצלנות.

"לא," היא אמרה בשקט. "אני לא חושבת ככה."

למה עניתי לו בכלל? למה?

היא למדה מוקדם בחייה שלהתעמת עם אנשים בעמדת כוח גרם לך להיות לא רצוי, ולא רצוי, פירושו לאסוף את כל הדברים שלך בשקית אשפה מפלסטיק שחור ולהישלח חזרה למערכת האימוץ. היא בלעה את גל הבחילה הקצר ונזכרה מה למדה בסדנת הנשים ב־STEM. היא חייבת לקבוע את גבולותיה, או שאנשים יניחו שאין לה כאלה.

"אין לי בעיה לעבוד, אבל זו בקשת המענק הרביעית שאתה מבקש ממני לעזור איתה," אמרה. "ותן לי לנחש, היא חייבת להיות מוגשת השבוע?"

בריאן הנהן בנוקשות.

"קווין מעולם לא הכין בשבילך בקשת מענק," היא אמרה בעדינות, למרות שנמאס לה להיות עדינה. היא פשוט היתה עייפה.

"סיבה אפילו טובה יותר שאת תעשי את זה," התעקש בריאן. "לא תעשי טעויות."

והנה זה קרה; אם היא תמשיך להתווכח היא תעבור גבול, וככל שלא רצתה להיכנע, היא ידעה שכשהיא מתעקשת, היא נתקלת בדרך כלל בקיר לבנים. היא היתה צריכה פשוט לקחת את הטפסים בחיוך ולשתוק.

"בטח. אני אתחיל מיד. מצטערת."

היא הזיזה את ספר הלימוד שלה ולקחה את הניירות, מתאפקת שלא לקמט אותם לכדור, ובריאן הלך, בקושי אומר תודה.

לדי נשמה נשימה עמוקה ומרגיעה.

פוסט־דוקטורנטים חראות הם זמניים, אך תגליות מדעיות הן לנצח.

כשפקחה את עיניה, טרישנה, חברתה למעבדה וסטודנטית לבריאות הציבור, התבוננה בה מעבר לשולחן. שערה הכהה הארוך נמשך לאחור והיה מכוסה, ומשקפי הבטיחות העצימו את הכעס בעיניה.

"הוא כזה אידיוט," אמרה טרישנה, ולדי הרשתה לעצמה רגע של אחווה לפני שמשכה בכתפיה.

"זה בסדר," אמרה בעליזות.

היא חייכה אל טרישנה וקיוותה שהבעתה אינה רצחנית כמו שהרגישה.

"זה לא בסדר. זין על בריאן," התעקשה טרישנה, וגבותיה התרוממו מאחורי משקפיה. "הוא בטח מקנא בפרקטיקום שלך עם כוח המשימה למחלות של ד"ר קריליג בקיץ הקרוב, את יודעת. זה נשמע כל כך מגניב 'כוח המשימה'! כמו המימ הזה שרץ ברשת עם הבחור במשקפי שמש. 'אני כאן כדי לרפא מחלות וללעוס מסטיק, ובדיוק נגמרו לי המסטיקים.'"

טרישנה תפסה שתי מבחנות והפנתה אותן בצורה מאיימת סביב המעבדה.

לדי אולי היתה צוחקת אם טרישנה לא היתה מציינת כרגע עוד אחת ממגוון הבעיות שלה. היא עלעלה במסמכי המענק שבריאן השאיר לה. "כן, אני מצפה ללמוד המון בקיץ הזה."

מה שהיא רצתה לומר זה שהיועץ שלה, ד"ר קריליג, הפסיק להגיב על הודעות הדוא"ל שלה ועל שיחות הטלפון שלה, ולמעשה לא היה לה מושג מה קורה עם עבודת השטח שהיתה אמורה לבצע בקיץ, אבל שיתוף אחרים במידע כזה מאוד לא אפיין את לדי.

"נראה שלכוח המשימה יש דינמיקה נהדרת," הוסיפה. היא ידעה שטרישנה מצפה ממנה ליותר התרגשות, וכל עוד אמרת שטויות עם חיוך גדול מספיק, אנשים לא הבינו שחוסמים אותם. "הם עשו עבודה נהדרת בהשתלטות על ההתפרצות האחרונה של מחלת הלגיונרים."

להיות ידידותי כלפי חוץ תוך שמירת אנשים בריחוק היה הטבע השני של לדי. היא חשבה על זה כעל דו־שכבת הפוספוליפידים החברתית שלה: גמישה, דינמית ונועדה להפריד את החלקים החשובים של עצמה מהסביבה החיצונית שעשויה להיות מסוכנת. זה עבד לפרוקריוטים במשך עידנים, וזה הספיק לתלמידת תואר שני שבורה, שהיתה רק מעט יותר גבוה בסולם האבולוציוני.

"מתי את מתחילה?" שאלה טרישנה.

"עדיין לא עדכנו אותי. דוקטור קריליג די עסוק." שני הדברים היו גרסה כלשהי של האמת.

"אווווו, אולי הוא עסוק במגפה כלשהי?" טרישנה הציעה. "שמעתי שבשנה שעברה, כשמקרים של נגיף הזיקה החלו לצוץ, הוא נעדר לכמה ימים."

לדי לא איחלה התפרצות מגפה לאף אחד, אבל זה עשוי להסביר למה עבר יותר משבוע מאז ששמעה ממנו. שבוע הרגיש כמו נצח כשהפרקטיקום שלה, התזה, ואולי כל הקריירה שלה היו על כף המאזניים. אילו רק ד"ר קריליג היה בעל מוטיבציה כמו הספאמרים הניגרים שלה — או הת'סולואים, ליתר דיוק — היא לא היתה במצב הזה.

"מה איתך?" שינתה לדי את הנושא.

"אה, אני נוסעת למיין בשבוע שאחרי הבחינות."

הטלפון של לדי רטט, והיא ראתה ציוץ של חברתה פורשיה על הצג.

<יש לנו השקה בגלריה שאני מתמחה בה מחר בערב. יין וגבינה חינם! את אוהבת יין וגבינה חינם! {אימוג'י פנים מחייכות}>

לדי אהבה כל סוג של אוכל ושתייה חינם, אבל בשביל זה היא היתה חייבת להידחס בגלריית האומנות הטרנדית עם מאה אנשים בעלי דעות משוכפלות. וסביר להניח שהיא תצטרך גם להתמודד עם פורשיה השיכורה. פורשיה השיכורה לא היתה חלק מרשימת המטלות הארוכה כאורך הגלות של לדי.

<< אני צריכה לעבוד במכון עד תשע מחר. {אימוג'י זועף} >>

<אבל לא ראיתי אותך מלא זמן! אולי נוכל להיפגש לשתות אחרי? {אימוג'י אצבעות שלובות}>

<< אולי! >>

ואולי לא. פורשיה היתה החברה הכי טובה שלה, אבל לדי היתה תשושה מכדי להתמודד עם חסרי דאגות שיכורים. היא רצתה כוס יין אחרי יום ארוך כדי שתוכל להירגע, לא כהקדמה לליל הוללות. לא היה לה שום דבר נגד הוללות, אבל לא היה לה זמן לזה — או לחרדה שהתעוררה בה בכל פעם שפורשיה נפנפה למלצרית או הלכה שוב לבר.

פורשיה היתה ההוכחה המושלמת לקיום קרום התא החברתי של לדי. ברגע שמישהו החליק, לדי לא יכולה היתה שלא לדאוג לו, ולדאגה לא היו תוצאות קונקרטיות בעולם האמיתי מלבד לנקז ממנה את האנרגיה הנחוצה לה.

<אה, בדקת את תוצאות הסינון הגנטי שלך? אני 73% אפריקאית ו־17% אירופאית. אני צריכה לבשר את זה לאמא שלי, שאנחנו בעצם לא צאצאי שבט הצ'ירוקי.>

<< אוי. הייתי מחכה עם השיחה הזאת. את יודעת שאני לא מאמינה ברמת הדיוק של הבדיקות האלה. >>

פורשיה קיבלה כמה ערכות של בדיקות דנ"א באיזה אירוע פרסומי למובילי דעה ולאושיות ברשתות החברתיות, ונתנה אחת ללדי. לדי התפתתה לרגע לגלות יותר על הרקע שלה, אבל כשהגיע האימייל עם התוצאות, היא מחקה אותו.

מה זה משנה? היא היתה 100% ניו יורקרית, וזה כל מה שהיא צריכה לדעת. כמובן, המאגר הגנטי קישר אותך לקרובי משפחה אפשריים, אבל...

אבל מה? היא שרדה ילדות לא כל כך נהדרת, היא היתה בדרך להפוך לאפידמיולוגית נהדרת למדי, והיא לא היתה זקוקה לנתונים מזויפים מדעית כדי להכניס גורמים מערערים לחייה.

היא היתה בסדר.

"את מסתדרת עם בקשת המענק?" קרא בריאן ממקום כלשהו במעבדה. "את מבינה הכול?"

הוא הרים כלפיה אגודלים בעידוד. היא רצתה להשיב בהרמת אצבע אחת, שונה משלו, אבל במקום זאת חייכה אליו חיוך רחב ומאולץ.

"הכול בשליטה!" היא אמרה בזריזות, מייחלת שזה היה נכון.