אקזיט בעשר אצבעות

פתח דבר

מסע שמתחיל בשיכון הרכבת

אחרי שהוריי הלכו לעולמם, נסעתי לנהריה מלוּוה בבתי הצעירה יובל כדי למכור את דירתם, הדירה שבה נולדתי ובה עברו עליי שנות ילדותי. יותר מחמישים שנה חלפו מאז, והשכונה כמעט לא השתנתה. השינויים הקוסמטיים — קצת צבע, מעט שיפוץ בחדר המדרגות — לא הצליחו להסתיר את העליבות. כשיובל, שגדלה במציאות אחרת לגמרי, ראתה את הדירה, היא לא יכלה להסתיר את הפתעתה. לא הרביתי לספר על ילדותי, וגם אם הייתי מספרת, ספק אם ילדיי היו יכולים לדמיין את המקום שממנו הגיעה אימם. "בדירה הזו גדלת?" אמרה יובל בתדהמה כשמבטה נודד בין המטבחון למרפסת המחוברת לסלון ומהם אל שני חדרי השינה הקטנטנים. "החדר שהיה שלך ושל אחיך הוא בגודל של חדר הארונות שלי."

דבר בנקודת הפתיחה של חיי לא יכול היה לנבא את המקום שאליו אגיע ושבו אני נמצאת היום. מסע חיי נפרשׂ בין הדירה הזו, הקטנה, הדלה, בשיכון הרכבת בנהריה, לבין הבית היפה והמרווח בקיסריה, הבית שבניתי במו כספי וידיי. ולא, זה לא הבית שחשוב בסיפור הזה, אלא הדרך אליו שעשתה זהבה, הילדה מנהריה, שפסגת הציפיות של הוריה, ניצולי שואה קשי יום וחסרי השכלה, הייתה שתהיה מורה (מקצוע נפלא שלחלוטין לא מתאים לי) ושתקדיש את עיקר חייה לגידול הילדים. במקום זה בניתי חברות מצליחות, עשיתי אקזיט, וכן — גם גידלתי משפחה לתפארת.

הסיפור שלי הוא תיעוד המסע ליזמות סדרתית. הוא סיפור התגברות על נסיבות חיים לא קלות והגעה להישגים מרשימים באמצעות נחישות, על עבודה קשה ולמידה עצמית ועל צבירת ניסיון רב בהיבטים עסקיים מגוונים — ידע שלא ניתן להשיג בבית הספר או באקדמיה. אם יש סיפור שמוכיח שהכול אפשרי עבור מי שמוכנים לעבוד קשה — זה הסיפור שלי.

תנאי הפתיחה שמהם הגעתי, לא היו מעולם תירוץ עבורי. הייתי תלמידה מצטיינת וכבר בגיל 15 הקמתי את העסק הראשון שלי — ייצרתי ומכרתי תכשיטים. בצבא שירתי כמדריכת טנקים. היה זה שירות משמעותי והייתי בין הראשונות ששברו אז את תקרת הזכוכית בצבא. מיהרתי לרכוש השכלה, ובגיל 21, עוד כסטודנטית בתואר הראשון, כבר הייתי מרצה למתמטיקה ופיזיקה במכללה. בשלב מוקדם מאוד של חיי היה ברור לי שהדרך להצלחה ולהגשמה עצמית כרוכה בעצמאות כלכלית ולשם כיוונתי.

החיים, כטבעם של חיים, הציבו בפניי עוד ועוד מכשולים ואתגרים — החל מבחירות לא נכונות בחיי האהבה ועד ימים שבהם התמודדתי, כבר כאם גרושה לשני ילדים קטנטנים, עם מחסור כלכלי של ממש. המקרר הריק? אני מכירה אותו מבפנים. אבל דבר לא עמד בדרכי. ידעתי שאלה רק מכשולים זמניים, מבחנים שעליי לעמוד בהם ושדווקא הם יוציאו ממני את הטוב ביותר. יזם אמיתי הוא זה שמתעשת ומגיב במהירות, שמזהה איומים וסכנות והופך אותם להזדמנויות, שיודע לקבל החלטות קשות. אני כנראה נולדתי יזמת, ולא סתם יזמת — יזמת סדרתית.

הקמתי וניהלתי שלוש חברות. אחת מהן, LearnByNet, הייתה סטארט־אפ טכנולוגי שבמסגרתו פיתחנו מוצרים מתקדמים בתחום הלמידה מרחוק, כשאיש לא הכיר בכלל את המונח הזה, גם לא את המושג זום. הגדולה בחברות, "אדיוסיסטמס", ניהלה פרויקטים מורכבים ומשולבים בטכנולוגיה בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים עבור משרדי ממשלה, רשויות מקומיות וחברות ממשלתיות. אחרי שנים מרובות אתגרים הובלתי אותה לאקזיט מרשים. חברה אחרת, "אסא־אדם השקעות", פעילה עד היום.

למדתי הכול לבדי ועל בשרי. לא היו לי הורים או חברים שיכולתי לשאוב מהם השראה ולא ליוו אותי מנטורים עסקיים. את מקומם של אלה מילאו ספרים של אנשי עסקים שהצליחו, ומהם למדתי (רשימה חלקית של הספרים תוכלו למצוא בסוף הספר). מהר מאוד הבנתי, שעם כל הכבוד לרואי חשבון, לעורכי דין ולאנשי פיננסים, איש לא מכיר את החברות שלי כמוני, ואיש לא ידאג להן כמוני, ולכן עליי להתמצא בכול. לרגע לא הפסקתי לחקור וללמוד.

כל יזמות היא קשה וכרוכה בטיפוס תלול כשמדובר ביזם. קשה שבעתיים הוא המסלול שעושה יזמת. לאורך הדרך מצאתי את עצמי לבדי בעולם של גברים שלא היססו להביע ספקות לגבי יכולתי להצליח. "איפה המנכ"ל?" נשאלתי לא פעם כשהגעתי לפגישות עסקים, וכשעשיתי אקזיט היו לא מעט שהגיבו בשאלה: "איך מכרת את הבייבי שלך?!" כי ברור שחברה הנמכרת על ידי אישה שהקימה אותה היא "בייבי". לגבר היו אומרים: "איזה אקזיט מוצלח עשית".

אז עכשיו חשוב לי להיות המנטורית (שלי לא הייתה) ליזמים, לאלה המעוניינים להיות יזמים, לבעלי עסקים ולמי שמבקש לרכוש כלים להתנהלות מול גופים פיננסיים. אני רוצה לשתף מניסיוני הרב עצות ותובנות עסקיות חיוניות שלא נלמדות בבתי הספר לעסקים ובכלל. ולא פחות חשוב: להיות הרוח הנושבת בגבם בזמן שהם מנווטים את דרכם, הרוח הלוחשת באוזנם, גם מול שרטון שצץ בדרך: "אל תוותרו, אתם בדרך הנכונה, אתם יכולים!"

עובדה, תראו אותי!