אקסלרנדו

1: לובסטרים

מנפרד שוב בדרכים, הופך זרים לעשירים.

ביום שלישי חם של קיץ והוא עומד בפלאזה שלפני התחנה המרכזית, אישוניו פועלים ואור השמש מפזז על התעלה, קטנועים ורוכבי אופניים מתאבדים חולפים ביעף ותיירים מפטפטים מכל עבר. הכיכר מדיפה ריח של מים ועפר ומתכת חמה ואדי מפלט עמוסי–נודים של ממירים קטליטיים קרים; פעמוני החשמלית מדנדנים ברקע ולהקת ציפורים ממעל. הוא מציץ למעלה ולוכד יונה, חותך את התמונה ומתיז אותה אל הבלוג שלו כדי להראות שהגיע. רוחב הפס טוב כאן, הוא מבין; ולא רק רוחב הפס אלא האווירה כולה. אמסטרדם כבר מעניקה לו תחושה שהוא רצוי, אפילו שרק עכשיו ירד מהרכבת מסכיפהול: הוא נדבק באופטימיות הדינמית של אזור זמן אחר, עיר אחרת. אם מצב רוחו יחזיק מעמד, מישהו כאן באמת עומד להפוך עשיר מאוד.

הוא תוהה מי זה יהיה.

* * *

מנפרד יושב על שרפרף בחניה של בְּרַאוּוֵרֵי בְּטְיֵי, צופה באוטובוסים המפרקיים החולפים על פניו ושותה שליש ליטר של בירת גוּיזֶה חמוצה להפליא. הערוצים שלו מקשקשים בפינת התצוגה העילית, מטיחים בו פרצי מידע דחוסים של הודעות לעיתונות מסוננות. הם מתחרים על תשומת לבו, מתקוטטים ומתנופפים בחוצפה לפני הנוף. שני פושטקים — אולי מקומיים, אבל מתקבל יותר על הדעת שהםנוודים שהתפתו להגיע לאמסטרדם בשל השדה המגנטי של סובלנות שההולנדים מקרינים על פני אירופה כמו פולסאר — צוחקים ומקשקשים ליד שני קטנועים בפינה המרוחקת. סירת תיירים משייטת בעצלתיים בתעלה; מפרשי טחנת הרוח העצומה שממעל מטילים צללים ארוכים וקרירים על הכביש. טחנת הרוח היא מכונה להעלאת מים, להפיכת כוח הרוח לאדמה יבשה: להמרת אנרגיה במרחב, בסגנון המאה השש–עשרה. מנפרד מחכה להזמנה למסיבה שבה יוכל לדבר עם מישהו על המרת אנרגיה למרחב, בסגנון המאה העשרים ואחת, ולשכוח מהבעיות האישיות שלו.

הוא מתעלם מתיבות המסרים המידיים, נהנה מקצת זמן של רוחב פס נמוך ותחושתיות מוגברת עם הבירה שלו והיונים, ואז אישה ניגשת אליו ואומרת את שמו: "מנפרד מאקקס?"

הוא מציץ למעלה. השליחה משתייכת ל"רוכבי האופניים האפקטיביים", כולה צרובת רוח ושרירים הפועלים חלקות, כל לבושה הוא שיר הלל לטכנולוגיית הפולימרים: לייקרה בצבע כחול–חשמל וקרבונט בצבע צהוב–צרעה שזרועים בהם מעט לֶדים למניעת התנגשות וכריות אוויר דחוסות היטב. היא מושיטה לו קופסה. הוא משתהה לרגע, משתאה לנוכח הדמיון שלה לפם, ארוסתו לשעבר.

"אני מאקקס," הוא אומר ומנופף בידו השמאלית מתחת לקורא הברקוד שלה. "ממי זה?"

"פֶדֶקְס." הקול אינו קולה של פם. היא שומטת את החבילה בחיקו ובתוך רגע היא כבר מעבר לקיר הנמוך ועל אופניה, הטלפון שלה מצרצר והיא נעלמת בענן של פליטות בטווח רחב.

מנפרד הופך את הקופסה בידיו: זה טלפון חד–פעמי שנמכר במרכולים ונקנה במזומן — זול, בלתי ניתן לאיתור ויעיל. הוא אפילו יכול לקיים שיחות ועידה, וזה הופך אותו לבחירה המועדפת על מרגלים ונוכלים בכל מקום.

הקופסה מצלצלת. מנפרד פותח את המכסה ושולף את הטלפון, נרגז מעט. "כן? מי זה?"

לקול מהעבר האחר מבטא רוסי כבד, כמעט פרודיה בעידן זה של שירותי תרגום מקוונים בחינם. "מנפרד. שמח פוגש אותך. רוצה ממשק לעשות אישי, להיות חברים, כן? יש הרבה להציע."

"מי אתה?" מנפרד חוזר בחשדנות על דבריו.

"ארגון היה ידוע בתור KGB.RU."

"אני חושב שהמתורגמן שלך מקולקל." הוא מחזיק את הטלפון ליד אוזנו בזהירות, כאילו הוא עשוי מאֵירוג'ל דק כעשן, שברירי כשפיותו של היצור מעברו האחר של הקו.

"נייט — לא, מצטער. סליחה לא משתמש בתוכנת תרגום מסחרית. מתורגמנים חשודים מבחינה אידאולוגית, לרובם יש סמיוטיקה קפיטליסטית וממשק תכנות יישומים של תשלום–עבור–שימוש. צריך מיישם אנגלית יותר טוב, כן?"

מנפרד מרוקן את כוס הבירה, מניח אותה, קם ומתחיל ללכת לאורך הרחוב הראשי, הטלפון דבוק לצד ראשו. הוא כורך את מיקרופון הצוואר שלו סביב מעטפת הפלסטיק השחורה הזולה, מעביר את הקלט דרך תהליך האזנה פשוט. "אתה אומר שלמדת את השפה רק כדי לדבר איתי?"

"דא, היה קל: יוצר רשת עצבית של מיליארד–צמתים ומוריד טלטאביז ורחוב סומסום במהירות מקסימלית. סליחה בבקשה על שכבת אנתרופיה על דקדוק: מפחד מטביעות אצבע דיגיטליות מוסוות בצורה סטגנוגרפית בתרגולים שלנו–שלי."

מנפרד עוצר באחת, וכמעט נדרס על ידי מחליק רולרבליידס מונחה ג'י–פי–אס. העסק נהפך למוזר מספיק כדי שמד המוזרות שלו יתחיל לפעול, ואין זה עניין של מה בכך. כל חייו של מנפרד מתנהלים על חוד החנית של המוזרות, רבע שעה בעתידם של כל האחרים, ובדרך כלל הוא בשליטה מלאה — אבל ברגעים כאלה עובר בו רטט של פחד, תחושה שאולי החמיץ את הפנייה הנכונה בכביש הגישה של המציאות. "אה, אני לא בטוח שהבנתי. בוא נראה — אתה טוען שאתה איזה ב"מ שעובדת בשביל KGB.RU, ואתה מפחד מתביעה על הפרת זכויות יוצרים בגלל הסמיוטיקה של המתרגם שלך?"

"בעבר כבר נפגעתי קשה בגלל הסכמי רישיון ויראליים של משתמש–קצה. לא רצון לעשות ניסיונות עם חברות קש לפטנטים מוחזקות על ידי אינפו–טרוריסטים צ'צ'נים. אתה אנושי, לא צריך דואג בגלל חברת קורנפלקס מעכלת מעיים שלך בגלל עיכלת אוכל בלי רישיון, נכון? מנפרד, אתה, חייב לעזור אותי–אותנו. יש רוצה לערוק."

מנפרד עוצר באמצע הרחוב. "אוי, בנאדם, הגעת למתווך היוזמה החופשית הלא נכון. אני לא עובד בשביל הממשלה. אני אך ורק פרטי." פרסומת פראית חומקת דרך פרוקסי סינון הזבל שלו, והודעת ספאם בקיטש–שנות–ה–50 זוהרת לרגע על חלון הניווט שלו — שמהבהב — לפני שתהליך פאג הורג אותה ומוליד מסנן חדש. הוא נשען על חלון ראווה, מעסה את מצחו ובוהה בתצוגה של מקשי דלת עתיקים מפליז. "ניסית את מחלקת המדינה?"

"למה לטרוח? מחלקת מדינה אויב נובי–ברה"מ. מחלקת מדינה לא עוזר אנחנו."

זה כבר נעשה מוזר מדי. המטה–פוליטיקה החדשה–ישנה ישנה–חדשה של אירופה מעולם לא הייתה ברורה למנפרד לגמרי: ההתחמקות מהביורוקרטיה המתפוררת, מורשת ארצות הברית הישנה–ישנה שלו, די בה כדי לעשות לו כאב ראש. "טוב, אם לא הייתם דופקים אותם בתחילת שנות העשרה..." מנפרד נוקש בעקבו השמאלי על המדרכה, מחפש דרך לצאת מהשיחה הזאת. מצלמה קורצת לו מראש פנס רחוב; הוא מנופף ותוהה בעצלתיים אם הוא מנופף לקג"ב או לשוטר תנועה. הוא מחכה להוראות הגעה למסיבה שאמורות להתקבל בחצי השעה הקרובה, והאליזה–בוט המפגר הזה מהמלחמה הקרה מבאס אותו. "תראה, אני לא מתעסק עם ממשלתיים. אני שונא את התשלובת הצבאית–תעשייתית. אני שונא פוליטיקה מסורתית. הם כולם קניבלים של סכום–אפס." מחשבה צצה בו. "אם אתה רוצה לשרוד, אתה יכול לפרסם את וקטור המצב שלך ברשת עמית–לעמית: אז אף אחד לא יוכל למחוק אותך —"

"נייט!" הבינה המלאכותית נשמעת נרעשת ככל שאפשר

להישמע בקישור קול באינטרנט. "אני לא קוד פתוח! לא רוצה מאבד אוטונומיה!"

"אז כנראה אין לנו על מה לדבר." מנפרד לוחץ על כפתור הניתוק וזורק את הטלפון הנייד לתעלה. הטלפון פוגע במים, ונשמע קול תאי ליתיום נשרפים. "חבורת לוזרים, שאריות מהמלחמה הקרה," הוא מקלל בשקט, כעוס למדי, קצת על עצמו כי איבד את שלוותו וקצת על הישות הטורדנית שמאחורי שיחת הטלפון האנונימית. "שושאיסטים קפיטליסטים מזדיינים." רוסיה חזרה לשליטתם של האפרטצ'יקים לפני יותר מעשור, אחרי שהפלירט הקצר שלה עם אנרכו–קפיטליזם הוחלף בשליטה כלכלית–חברתית נוסח ברז'נייב ופוריטניות פוטינית, ולא מפתיע שהחומה מתפוררת — אבל נראה שהם לא למדו דבר מהצרות והתחלואים הנוכחיים של ארצות הברית. הנאו–קומים עדיין חושבים במושגים של דולרים ופרנויה. מנפרד כועס כל–כך שהוא רוצה להפוך מישהו לעשיר רק כדי להוציא לשון לעריק לעתיד. רואה! מתקדמים על–ידי נתינה! תקלוט כבר! רק הנדיבים שורדים! אבל הקג"ב לא יקלוט את המסר. כבר היו לו בעבר עסקים עם ב"מ חלשות של קומוניסטים ישנים, מוחות שגודלו על דיאלקטיקה מרקסיסטית וכלכלה מהאסכולה האוסטרית: הם מהופנטים מדי על–ידי הניצחון קצר המועד של הקפיטליזם העולמי ולא מצליחים לגלוש על הפרדיגמה החדשה, להביט לטווח הארוך.

מנפרד ממשיך ללכת, ידיו בכיסיו, זועף. הוא תוהה מה הדבר הבא שעליו יוציא פטנט.

* * *

למנפרד יש סוויטה במלון יאן לויקן, שקבוצה רב–לאומית אסירת תודה להגנת לקוחות משלמת עליה, וכרטיס תחבורה ציבורית בלתי מוגבל שלהקת סמבה–פאנק סקוטית שילמה עליו בתמורה לשירותים שניתנו. יש לו זכויות טיסה של עובד בשש חברות תעופה גדולות אף–על–פי שמעולם לא עבד בחברת תעופה. במקטורן הספארי שלו תפורים שישים וארבעה צבירי חישוב–על קומפקטיים, ארבעה בכל כיס, באדיבות מכללה בלתי נראית שרוצה להיות מֶדְיָה לאבְּס הבאים. הבגדים הטיפשים שלו הוכנו על–פי מידה בפיליפינים, על–ידי חייט–רשת שמעולם לא פגש. משרדי עורכי דין מטפלים בבקשות הפטנטים שלו פּרוֹ בּוֹנוֹ, ובחיי, יש לו הרבה פטנטים — אם כי הוא תמיד מעביר את הזכויות לקרן האינטלקט החופשי, כתרומה לפרויקט התשתית החופשית מהתחייבות שלהם.

בחוגי הגיקים של האינטרנט, מנפרד הוא אגדה; הוא הבחור שרשם פטנט על העברת העסקים המקוונים שלך למקום שיש בו משטר קניין רוחני גמיש כדי להתחמק ממכשלות רישוי. הוא הבחור שהוציא פטנט על שימוש באלגוריתמים גנטיים כדי להוציא פטנטים על כל דבר שהם יכולים להצמיח מתיאור ראשוני של תחום הבעיה — לא רק מלכודת עכברים טובה יותר, אלא סדרה של כל מלכודות העכברים הטובות יותר האפשריות. כשליש מההמצאות שלו חוקיות, שליש לא חוקיות והשאר חוקיות אבל יהפכו לא חוקיות ברגע שהמחוקקים יתעוררו, יבינו מה קורה וייבהלו. ברינו יש עורכי דין לענייני פטנטים שנשבעים שמנפרד מאקקס הוא פסבדונים, כינוי רשת המשמש מסווה לחבורת האקרים אנונימיים מוטרפים, חמושים באלגוריתם הגנטי שאכל את כלכתה: מעין סאדר ארגיץ' של הקניין הרוחני, ואולי בּוֹרְג מתמטי בורבאקי שני. בסן דייגו ורדמונד יש עורכי דין שנשבעים ללא היסוס שמאקקס הוא חתרן כלכלי הנחוש להרוס את יסודות הקפיטליזם, ובפראג יש קומוניסטים שחושבים שהוא צאצאם הממזר של ביל גייטס והאפיפיור.

מנפרד הוא בפסגת משלח ידו, שבעיקרו הוא המצאת רעיונות מופרעים אבל ישימים ומסירתם לאנשים שיעשו מהם הון עתק. הוא עושה את זה בחינם, גראטיס. בתמורה, הוא זוכה בחסינות–בפועל מעריצותו של הכסף המזומן; אחרי הכול כסף הוא סימפטום של עוני, ומנפרד אף פעם אינו צריך לשלם על משהו.

אבל יש לכך חסרונות. מתווך מֶמים פּרוֹנוֹאידי סובל תמידית מהלם העתיד — הוא צריך לקלוט יותר ממגה–בייט של טקסט וכמה ג'יגות של תוכן אודיו–ויזואלי מדי יום, רק כדי להתעדכן. מס ההכנסה חוקר אותו בלי הפסקה כי הם לא מאמינים שאורח החיים שלו יכול להתקיים ללא פשע מאורגן. ויש דברים שאי אפשר לקנות בכסף: למשל הכבוד של הוריו. הוא לא דיבר איתם כבר שלוש שנים, אביו חושב שהוא שנורר היפי ואמו עדיין לא סלחה לו על שעזב את קורס האמולציה של הרווארד–בגרוש שלו. (הם עדיין לכודים בפרדיגמת מאה–20 הבורגנית המשעממת של קולג'–קריירה–ילדים.) ארוסתו והדומינה לפרקים שלו פמלה זרקה אותו לפני יותר מחצי שנה, מסיבות שמעולם לא התבררו לו לגמרי. (למרבה האירוניה, היא ציידת ראשים של מס הכנסה, טסה בעולם על חשבון הציבור, מנסה לשכנע יזמים שהפכו גלובליים לשלם מסים לטובת משרד האוצר.) ונוסף לכול, הקהילות של הבפטיסטים הדרומיים הוקיעו אותו בכל האתרים שלהן כעושה דברו של השטן. וזה היה יכול להיות מצחיק, מכיוון שכאתאיסט שנולד מחדש מנפרד לא מאמין בשטן, אילולא החתלתולים המתים שמישהו כל הזמן שולח לו.

* * *

מנפרד קופץ לסוויטת המלון שלו, פורק את אַיינֶקוֹ שלו, מחבר תאים חדשים להטענה ודוחף את רוב המפתחות הפרטיים שלו לכספת. אחר כך הוא יוצא ישר למסיבה, שכרגע מתקיימת בדה–וילדמן; זו הליכה של עשרים דקות, והסכנה היחידה טמונה בצורך להתחמק מהחשמליות שמתגנבות אליו בחסות תצוגת המפה הנעה שלו.

בדרך, המשקפיים שלו מעדכנים אותו בחדשות. בראשונה בהיסטוריה אירופה הגיעה לאיחוד פוליטי בדרכי שלום: הם משתמשים במצב העניינים חסר התקדים הזה כדי להשיג הרמוניזציה של עקום הבננות. המזרח התיכון, טוב, הוא גרוע כתמיד, אבל המלחמה בפונדמנטליסטים לא מעניינת את מנפרד במיוחד. בסן דייגו, מדענים מעלים לסייברספייס לובסטרים, החל מהגנגליון הסְטוֹמַטוֹגַסְטְרי, נוירון אחרי נוירון. בבליז שורפים קקאו מהונדס גנטית ובג'ורג'יה ספרים. נאס"א עדיין לא מצליחה להנחית אדם על הירח. רוסיה בחרה מחדש את הממשלה הקומוניסטית, ברוב גדול יותר משהיה לה קודם לכן בדוּמִה; בינתיים מסתובבות בסין שמועות קדחתניות על רהביליטציה, ביאתו השנייה של מאו שיציל אותם מתוצאות אסון שלושת הערוצים. בחדשות העסקים, משרד המשפטים האמריקאי — למרבה האירוניה — זועם על הבייבי–בילים. חטיבות מייקרוסופט המפוצלות הפכו את התהליכים המשפטיים שלהן לאוטומטיים והן משריצות חברות–בנות, מנפיקות אותן ומחליפות בעלות בפרודיה ביזארית של חילופי פלסמידים אצל בקטריות, מהר כל–כך שעד שתביעות המס הוגשו, המטרות כבר לא קיימות, אפילו שאותו הצוות עובד על אותן תוכנות באותן חוות תאים משרדיים במומבאי.

ברוכים הבאים למאה העשרים ואחת.

מסיבת המטא–מרחב הצפה הקבועה שמנפרד מתחבר אליה היא מושך מוזר לכמה מהגולים האמריקאים הגודשים את ערי אירופה בעשור זה — לא ילדי שמנת וגראס אלא מתנגדים פוליטיים אמיתיים, משתמטי גיוס, קרבנות מיקור החוץ הקיצוני. זה אחד מאותם מקומות שבהם קשרים מוזרים נקשרים וקווים מוצלבים יוצרים מעגלים מקוצרים לעתיד, כמו בתי הקפה של שוויץ שהגולים הרוסים נהגו להיפגש בהם לפני המלחמה הגדולה. ברגע זה היא ממוקמת בחדר האחורי של דה–וילדמן, בית קפה חום בן שלוש מאות שנה עם רשימת מרקחות המשתרעת על שישה–עשר עמודים וקירות עץ מוכתמים בצבע של בירה מעופשת. האוויר כבד מניחוחות טבק, שמרי בירה ותרסיס מלטונין: למחצית מהשורצים יש הנגאובר מפלצתי של ג'ט–לג, ואנשי המחצית האחרת מקשקשים זה עם זה בקריאולית יורו–זבל שלהם בזמן שהם שוקדים על הנגאובר כזה. "ראית את זה? הוא נראה כמו דמוקרט!" קורא מזדנב לבן שברגעים אלה נשען על הבר. מנפרד מחליק אל הבר לידו ולוכד את מבטו של הברמן.

"כוס בֶּרְלינֶרְוַייס, בבקשה," הוא אומר.

"אתה שותה את הדבר הזה?" שואל המזדנב ומעקל יד בתנוחה

מגוננת מעל הקולה שלו. "בנאדם, אתה לא רוצה את זה! זה מלא אלכוהול!"

מנפרד מחייך אליו חיוך מלא שיניים. "אתה חייב לדאוג לאספקת השמרים שלך: יש בזה מלא יוצרי נוירוטרנסמיטורים, פנילאלנין וגלוטמט."

"אבל חשבתי שהזמנת בירה..."

מנפרד כבר זז, יד אחת על צינור הפליז החלק שמביא את סוגי הבירות הפופולריים יותר מחבית האחסון מאחור; אחד מהמשוטטים המגניבים יותר שתל בו מכשיר האזנה מופעל מגע, וה–vCards של בעלי הרשתות הפרטיות שביקרו בבר בשלוש השעות האחרונות מבקשים תשומת לב. האוויר מלא פטפטת בפס רחב מאוד, גם WiMAX וגם בלוטות', בשעה שהוא מדפדף במהירות במפתחות השמורים בחיפוש אחר שם מסוים.

"המשקה שלך." הברמן מושיט גביע בעל מראה לא סביר מלא בנוזל כחול ומעליו ראש של קצף נמס וקש מזדקר בזווית מטורפת. מנפרד לוקח אותו ופונה אל אחורי הבר הדו–מפלסי, במעלה המדרגות לשולחן שלידו יושב איזה בחור עם רסטות משומנות ומדבר עם איזו חליפה מפריז. המזדנב ליד הבר מבחין בו בראשונה ונועץ בו מבט בעיניים שנפערו לפתע פתאום: הוא כמעט שופך את הקולה שלו כשהוא נחפז לדלת.

חרא, חושב מנפרד, כדאי לקנות עוד קצת זמן שרת. הוא מזהה את הסימנים: הוא עומד לחטוף מתקפת סלאשדוט. הוא מחווה על השולחן. "תפוס?"

"אתה מוזמן להצטרף," אומר הבחור עם הרסטות. מנפרד מחליק את הכיסא לאחור ומבחין שהבחור האחר — חליפה כפולת כפתורים ללא רבב, עניבה רצינית, תספורת קצוצה — הוא בחורה. היא מנידה אליו בראשה בחצי חיוך, לנוכח המבט השני הברור שהוא שולח אליה. מר רסטות מניד בראשו. "אתה מאקקס? חשבתי שהגיע הזמן שניפגש."

"בטח." מנפרד מושיט יד, והם לוחצים. מחשב כף היד שלו לוקח בחשאי טביעות אצבע דיגיטלית, מאשר שהיד שייכת לבוב פרנקלין, קוף סטרט–אפים מטרייאנגל ריסרץ' עם רקע כסגן נשיא, שלאחרונה עובר לתחום מיקרו–מכונות וטכנולוגיית חלל. פרנקלין עשה את המיליון הראשון שלו לפני עשרים שנה, וכרגע הוא מומחה בשדות השקעה אקסטרופיים. בחמש השנים האחרונות הוא פעל אך ורק בחו"ל, מאז שמס ההכנסה החליט לנקוט בשיטות ימי–ביניימיות כדי לתפור את פצע החזה המדמם — הגירעון בתקציב הפדרלי. מנפרד מכיר אותו כמעט עשר שנים דרך רשימת דיוור סגורה, אבל זו הפעם הראשונה שהם נפגשים פנים אל פנים. החליפה מחליקה בשקט כרטיס ביקור על פני השולחן; שטן אדום קטן מנופף לעומתו בקלשון, להבות פורצות סביב רגליו. הוא לוקח את הכרטיס, מרים גבה: "אנט דימרקוס? נעים לפגוש אותך. אף פעם לא יצא לי לפגוש מישהו מאָריינספֶּייס."

היא מחייכת בחום. "זה בסדר. לי לא היה העונג לפגוש אלטרואיסט סיכון." יש לה מבטא פריזאי מובהק, תזכורת נוקבת לכך שהיא נוהגת בו בהתחשבות רבה בעצם העובדה שהיא בכלל מדברת. עגיל המצלמה שלה צופה בו בסקרנות, מקודד הכול בזיכרון החברה. היא אירופאית חדשה אמיתית, בניגוד לרוב הגולים האמריקאים המתגודדים ליד הבר.

"כן, טוב." הוא מניד בראשו בזהירות, לא בטוח איך להתייחס אליה. "בוב. אני מניח שאתה מעורב בסיפור הזה?"

פרנקלין מהנהן; חרוזים מקרקשים. "כן, אחי. מאז ההתרסקות של טלדסיק הוא, טוב, מחכה. אם יש לך משהו בשבילנו, אנחנו בעניין."

"המממ." צביר הלוויינים של טלדסיק נהרג בידי בלונים זולים ומל"טים מגביהי טוס ובעלי הנעה סולרית קצת פחות זולים עם ממסרי לייזר בספקטרום רחב: זה סימן את ראשית המיתון הרציני

בעסקי הלוויינים. "השפל צריך להיגמר מתישהו: אבל —" הנהון לאנט מפריז — "בכל הכבוד, אני לא חושב שהשבירה תכלול אחת מהחברות הנוכחיות במועדון."

היא מושכת בכתפיה. "אריינספייס צופה קדימה. אנחנו מתייצבים בפני המציאות. קרטל השיגורים לא יוכל לשרוד. רוחב פס הוא לא כוח השוק היחיד בחלל. אנחנו חייבים לבדוק הזדמנויות חדשות. אני באופן אישי עזרתי לנו לגוון להנדסת כורי צוללות, ייצור ננו–טכנולוגי במיקרו–כבידה וניהול מלונות." פניה הם מסכה מלוטשת היטב בשעה שהיא מדקלמת את תעמולת החברה, אבל הוא חש בשעשוע העוקצני המסתתר שם בשעה שהיא מוסיפה, "אנחנו גמישים יותר מתעשיית החלל האמריקאית..."

מנפרד מושך בכתפיו. "יכול להיות." הוא לוגם לאט מהברלינרווייס שלו בשעה שהיא צוללת להסבר ארוך ומתנשא על כך שאריינספייס היא דוט–קום מגוונת עם שאיפות מסלוליות, טווח מלא של מוצרים נלווים, תפאורות סרטי בונד ורשת מלונות מבטיחה במסלול ארץ נמוך. היא בעליל לא חשבה על נושאי השיחה האלה בעצמה. פניה מלאי הבעה הרבה יותר מקולה ומביעים שעמום וחוסר אמון ברגעים הנכונים — אות מחוץ לתדר, בלתי נראה לעגילי החברה שלה. מנפרד משתף פעולה, מהנהן מפעם לפעם, מנסה להיראות כאילו הוא מתייחס לדברים ברצינות: החתרנות המגוחכת שלה השיגה את תשומת לבו ביעילות רבה יותר מתוכן מצגת המכירות שלה. אפו של פרנקלין תקוע בבירה שלו וכתפיו רועדות בניסיון לא לשאוג בצחוק למראה תנועות הידיים שבהן היא מביעה את דעתה על מנהלי חברתה הנמרצים, היזמים. למעשה, השטויות של נושאי השיחה המוכנים מראש נכונות בנקודה אחת: אריינספייס עדיין רווחית הודות לאותם מלונות ולקפיצות לחופשה במסלול. בניגוד ללוק–מרט–בוינג, שיכריזו על פשיטת רגל ברגע אחד אם עירוי הפנטגון שלהן יתייבש.

מישהו אחר מתקרב לשולחן, בחור שמנמן בחולצת הוואי רועשת להחריד שבכיס החזה שלה עטים דולפים, הסובל מהמקרה הגרוע ביותר של כוויות חור–אוזון שמנפרד ראה זה זמן רב. "הי, בוב," אומר החדש. "איך החיים?"

"בסדר." פרנקלין מניד בראשו אל מנפרד; "מנפרד, תכיר את איבן מקדונלד. איבן, מנפרד. תשב?" הוא רוכן מעל לשולחן. "איבן מתעסק באומנות ציבורית. הוא עמוק בעניין של בטון אקסטרים."

"בטון גומי," אומר איבן בקול קצת רם מדי. "בטון גומי ורוד."

"אה!" איכשהו הוא הפעיל הפרעת קדימויות: אנט מאריינספייס יוצאת מזומביוּת מכירות בלווית רעד של הקלה, וכעת משביצעה את חובתה היא שבה לזהותה הלא תאגידית. "אתה זה שציפה בגומי את הרייכסטאג, נכון? עם נושאת דו–תחמוצת הפחמן העל–קריטי עם הפולימתוקסיסילאנים המומסים?" היא פוכרת את ידיה, עיניה זורחות בהתלהבות. "נפלא!"

"את מה הוא ציפה בגומי?" ממלמל מנפרד באוזנו של בוב.

פרנקלין מושך בכתפיו. "אל תשאל אותי, אני רק מהנדס."

"הוא עובד עם סלעי גיר וחול ולא רק עם בטון: הוא מבריק!" אנט מחייכת אל מנפרד. "לצפות בגומי את הסמל של, של האוטוקרטיה, זה לא נפלא?"

"חשבתי שאני מקדים את הגל בשלושים שניות," אומר מנפרד בתוגה. הוא מוסיף אל בוב: "תזמין אותי לעוד משקה?"

"אני הולך לצפות בגומי את שלושת הערוצים!" איבן מסביר בקול רם. "כשמי השיטפון ירדו."

באותו רגע מתיישב על ראשו של מנפרד עומס רוחב פס כבד כמו פילה בהריון ומשלח גושים של פיקסלציה הומוגנית בסנסוריום שלו: ברחבי העולם, כחמישה מיליון גיקים קופצים על אתר הבית שלו, קהל–בזק דיגיטלי שהוזעק בפוסט מצדו האחר של הבר. מנפרד נרתע. "בעצם באתי הנה כדי לדבר על הניצול הכלכלי של המסע בחלל, אבל חטפתי מתקפת סלאשדוט. אכפת לכם אם אני רק אשב פה ואשתה עד שהיא תעבור?"

"בטח, בנאדם." בוב מנופף לכיוון הבר. "אותו דבר לכולם!" בשולחן הסמוך אדם עם איפור ושיער ארוך ולובש שמלה — מנפרד לא רוצה להעלות השערות בנוגע למגדר של האירופאים המשוגעים המבולבלים האלה — מעלה זיכרונות על חיווט בתי התענוגות של טהרן לסייבר–סקס. שני חבר'ה שנראים כמו סטודנטים מתווכחים בלהט בגרמנית: שטף התרגום במשקפיו אומר לו שהם מתווכחים אם מבחן טורינג הוא חוק גזעני המפר את עקרונות ספר החוקים האירופי בנוגע לזכויות אדם. הבירה מגיעה ובוב מחליק את הכוס הלא נכונה אל מנפרד. "קח, כדאי לך לטעום. אתה תאהב את זה."

"בסדר." זו דוֹפֶּלְבּוֹק כלשהי, מלאה במחמצני–על טעימים: מנפרד רק מרחרח אותה, ומיד נשמעים פעמוני אזעקה באפו, צורחים סכנה, וויל רובינסון! סרטן! סרטן! "כן, בטח. סיפרתי שכמעט נשדדתי בדרך הנה?"

"נשדדת? וואו, זה כבד. חשבתי שהמשטרה בסביבה הזאת הפסיקה — מכרו לך משהו?"

"לא, אבל אלה לא היו הטיפוסים הרגילים של השיווק. אתה מכיר מישהו שיכול למצוא שימוש לבוט ריגול מעודפי בריתרשה? מודל עדכני, בעלים זהיר אחד, קצת פרנואידי אבל יציב בעיקרון — זאת אומרת, טוען שהוא ב"מ לצרכים כללים?"

"לא. בחיי! הסוכנות לביטחון לאומי לא תאהב את זה."

"מה שאני חשבתי. בכל מקרה, בטח אי אפשר להעסיק את המסכן."

"עסקי החלל."

"אה, כן. עסקי החלל. מדכא, לא? לא אותו דבר מאז שרוטרי רוקט פשטו את הרגל בפעם השנייה. ונאס"א, אסור לשכוח את נאס"א."

"לחיי נאס"א." אנט מחייכת חיוך רחב מסיבותיה שלה ומרימה כוס לברכה. איבן, גיק בטון האקסטרים, כורך זרוע אחת סביב כתפיה, והיא נשענת עליו; גם הוא מרים את כוסו. "עוד המון משטחי שיגור לצפות בגומי!"

"לחיי נאס"א," בוב עונה כהד. הם שותים. "היי, מנפרד. לנאס"א?"

"נאס"א אידיוטים. הם רוצים לשלוח פרימטים בפחית למאדים!"

מנפרד בולע מלוא הפה בירה ומטיח את כוסו בתוקפנות בשולחן. "מאדים הוא סתם מסה טיפשה בתחתית באר כבידה; אין שם אפילו ביוספרה. במקום זה הם צריכים לעבוד על העלאה ועל בעיית תצורות ננו–הרכבה. אז נוכל להפוך את כל שאר החומר הטיפש לקומפיוטרוניום ולהשתמש בו לעיבוד המחשבות שלנו. בטווח הארוך, זאת הדרך היחידה. מערכת השמש היא הפסד כרגע — כולה טיפשה! רק תבדקו את יחס ה–MIPS למיליגרם. אם זה לא חושב, זה לא עובד. אנחנו צריכים להתחיל מגופי מסה נמוכה ולעצב אותם לצרכינו. לפרק את הירח! לפרק את מאדים! לבנות מסות של צמתי עיבוד של ננו–מחשבים במסלולים חופשיים שיחליפו מידע בקשר לייזר, כל שכבה פועלת על החום השיורי של הפנימית לה. מוחות מטריושקה. בובה רוסית של כדורי דייסון בגדל מערכת השמש. לַמדו את החומר הטיפש לרקוד בוגי טורינג!"

אנט מביטה בו בעניין, אבל בוב נראה מודאג. "נשמע לי משהו לטווח ארוך. כמה קדימה אתה חושב?"

"בטווח ארוך מאוד — לפחות עשרים או שלושים שנה. ואתה יכול לשכוח מממשלות בשוק הזה, בוב; אם הם לא יכולים להטיל על זה מס, הם לא יבינו את זה. אבל תקשיב, יש רעיון לגבי שוק הרובוטים המשתכפלים מעצמם שיגרום לשוק השיגור הזול להכפיל את עצמו כל חמישה–עשר חודשים בעתיד הנראה לעין החל מעוד, נגיד, שנתיים. זה היתרון שלך, והמפתח לפרויקט כדור דייסון שלי. זה פועל ככה —"

* * *

לילה באמסטרדם, בוקר בעמק הסיליקון. חמישים אלף תינוקות אנושיים נולדים היום ברחבי העולם. בו בזמן, בתי חרושת אוטומטיים באינדונזיה ומקסיקו ייצרו עוד רבע מיליון לוחות–אם עם מעבדים של יותר מעשרה טרה–פלופ — בערך סדר גודל אחד מתחת לגבול התחתון של היכולת החישובית של מוח האדם. עוד ארבעה–עשר חודשים, והחלק הגדול יותר של כוח העיבוד המודע המקובץ של המין האנושי יהיה בצורת סיליקון. והבשר הראשון שהב"מ החדשות יכירו יהיו הלובסטרים שהועלו למחשב.

מנפרד כושל בחזרה למלון, עייף עד לשד עצמותיו וסובל מג'ט–לג; משקפיו עדיין מקרטעים, אחרי שעברו שבעה מדורי גיהינום של מתקפת סלאשדוט של גיקים שתפסו טרמפ על קריאתו לפרק את הירח. הם מגמגמים הצעות שקטות בראייה ההיקפית שלו. מכשפות עננים פרקטליות חולפות בריחוף על פני הירח בשעה שמטוסי האיירבוס העצומים האחרונים של הלילה רועמים ממעל. עורו של מנפרד מצטמרר, בגדיו ספוגים זוהמה בעקבות שלושה ימי לבישה רצופה.

כשהוא שב לחדרו האיינקו מייללת בדרישה לתשומת לב ומחככת את ראשה בקרסולו. היא סוני מדגם חדיש, עם יכולת שדרוג מלאה: מנפרד עובד עליה בזמנו הפנוי, משתמש בערכת פיתוח בקוד פתוח כדי להרחיב את חבילת הרשת העצבית שלה. הוא מתכופף ומלטף אותה, ואחר כך משיל את בגדיו והולך לחדר האמבטיה הצמוד. כאשר הוא נשאר במשקפיים בלבד הוא נכנס למקלחת ומזמין רסס חם, מהביל. המקלחת מנסה לפתוח בשיחה ידידותית על כדורגל, אבל הערנות שלו אינה מספיקה אפילו כדי לעבוד על רשת ההתאמה האישית האסוציאטיבית שלה. משהו שקרה מוקדם יותר באותו יום מציק לו, אבל הוא לא מצליח לזהות מה בדיוק לא בסדר.

בשעה שהוא מתנגב, מנפרד מפהק. הג'ט–לג השיג אותו לבסוף, מהלומת פטיש קטיפה בין עיניו. הוא שולח יד לבקבוק שליד המיטה, בולע בלי מים שתי טבליות מלטונין, קפליה של נוגדי חימצון וכדור מולטי–ויטמין: אחר כך הוא נשכב על גבו, רגליו צמודות, ידיו פרושות מעט. אורות הסוויטה מתעמעמים בתגובה לפקודה מאלף פטה–פלופ של כוח עיבוד מבוזר, שמריץ את הרשתות העצביות המתממשקות עם מוח–הבשר שלו דרך המשקפיים.

מנפרד צולל לאוקיינוס עמוק של חוסר הכרה, מאוכלס בקולות עדינים. הוא לא מודע לכך, אבל הוא מדבר בשנתו — מלמולים קטועים שאין להם משמעות עבור אדם אחר, אבל הם מובנים לחלוטין למטה–קורטקס האורבת מעבר למשקפיו. התבונה הבתר–אנושית הצעירה שאת התיאטרון הקרטזאני שלה הוא מנהל שרה לו בדחיפות בשעה שהוא נם.

* * *

מנפרד תמיד פגיע יותר מכול מיד אחרי שהוא מתעורר.

הוא נעור בצרחה כאשר אור מלאכותי מציף את החדר: לרגע הוא לא בטוח אם יָשַן בכלל. אמש הוא שכח להתכסות, וכפות רגליו הן כמו גושי קרטון קפוא. רועד ממתח לא מוסבר, הוא שולף זוג תחתונים נקי מהתיק שלו ולובש ג'ינס מלוכלכים וחולצה ללא שרוולים. מתישהו היום הוא יצטרך למצוא זמן לקנות חולצת טריקו פראית בשווקים של אמסטרדם, או למצוא רנפילד ולשלוח אותו לקנות בגדים. הוא גם צריך למצוא מכון כושר ולהתאמן, אבל אין לו זמן — המשקפיים שלו מזכירים לו שהוא באיחור של שש שעות וחייב להתעדכן בדחיפות. שיניו כואבות בתוך החניכיים, ולשונו היא כמו קרקעית יער שטופל במסיר עלים כימי. יש לו תחושה שמשהו השתבש אתמול; אילו רק היה יכול לזכור מה.

בשעה שהוא מצחצח את שיניו הוא עובר בקריאה מהירה על ספר פילוסופיה פופלרית עב כרס, ואחר כך מעלה את תשומת הרשת שלו לשרת הערוֹת ציבורי; הוא עדיין מותש מכדי לסיים את שגרת הבוקר שלו בפוסט באתר שלו. מוחו עדיין קהה כלהב אזמל שהצטבר עליו יותר מדי דם: הוא צריך גירוי, התרגשות, את צריבתו של החדש והלא מוכר. לא משנה, זה יכול לחכות לאחרי ארוחת הבוקר. הוא פותח את דלת חדר השינה שלו וכמעט דורך על קופסת קרטון לחה קטנה המונחת על השטיח.

הקופסה — הוא ראה כמותה קודם לכן. אבל על זאת אין בולים, אין כתובת: רק שמו, באותיות ילדותיות גדולות בכתב יד. הוא כורע ומרים אותה בעדינות. המשקל מתאים בערך. כאשר הוא מטה אותה לכאן ולכאן, משהו זז בפנים. הוא נושא אותה לחדר השינה שלו בזהירות, בכעס: אחר כך הוא פותח אותה ומוודא את חששו הגרוע ביותר. כיפת הגולגולת הוסרה בדיוק כירורגי, המוח הוצא כמו ביצה מבושלת.

"חרא!"

זו הפעם הראשונה שהמטורף הגיע אל דלת חדרו. העובדה הזאת מעלה אפשרויות מדאיגות.

מנפרד משתהה לרגע, מפעיל סוכנים שיחפשו סטטיסטיקות מעצרים, מידע על ספר החוקים, על חוקים הולנדיים לגבי התאכזרות לבעלי חיים. הוא לא בטוח אם לצלצל שתיים–אחת–אחת בטלפון הקולי הארכאי או להניח לזה. איינקו, שקלטה את כעסו, מתחבאת מתחת לשידה ומייללת בעליבות. במצב רגיל הוא היה מקדיש רגע להרגעת היצור, אבל לא עכשיו: עצם נוכחותה גורם לו פתאום מבוכה קשה, הודאה בחוסר האונים העמוק שלו. היא ריאליסטית מדי, כאילו הרשת העצבית של החתלתול המת — שנגנבה, ללא ספק, לצורך ניסוי העלאה מפוקפק — מרפדת את גולגולת הפלסטיק שלה. הוא מקלל שוב, מביט סביבו ובוחר באפשרות הקלה: במורד המדרגות, שתיים בכל פעם, מועד במישורת הקומה השנייה, אל חדר ארוחת הבוקר שבמרתף, שבו יערוך את טקסי הבוקר הקבועים והמוכרים.

ארוחת הבוקר אינה משתנה, אי של זמן גאולוגי עתיק הניצב בלב תנועת היבשות של הטכנולוגיות החדשות. בזמן שהוא קורא מאמר על סטגנוגרפיה של מפתחות ציבוריים ורחרוח זהויות של רשתות טפיליות הוא מעכל באופן מכני קערה של דגני בוקר וחלב דל שומן, ואחר כך מחליף אותה בצלחת עם לחם מחיטה מלאה ופרוסות של גבינה הולנדית מוזרה, שורצת זרעונים. כוס קפה שחור חזק ניצבת לפניו והוא מרים אותה וגומע חצי ממנה לפני שהוא מבין שהוא אינו לבדו לצד השולחן. מישהו יושב מולו. הוא מציץ בחוסר עניין וקופא בתוכו.

"בוקר טוב, מנפרד. איך ההרגשה להיות חייב לממשלה שנים–עשר מיליון, שלוש מאות שישים ותשעה אלף, תשע מאות ושישה–עשר דולר וחמישים ואחד סנט?" היא מחייכת חיוך מונה ליזה, מלא חיבה וקורא תיגר בעת ובעונה אחת.

מנפרד מקפיא את כל מה שבסנסוריום שלו עד להודעה חדשה ונועץ בה מבט. היא לבושה ללא רבב, בחליפת עסקים רשמית אפורה: השיער מהודק ומשוך לאחור, העיניים הכחולות בוחנות. ויפה כתמיד: גבוהה, בלונד–אפר, עם תווי פנים הרומזים לקריירה בדוגמנות שמעולם לא ניסתה לממש. התג המלווה הצמוד לדש בגדה — ערובה לשקידה נאותה על התנהגות עסקית — כבוי. הוא חש קרוע בתוך תוכו בגלל החתלתול המת ושאריות הג'ט–לג, ויותר מקצת מלוכלך, לכן הוא נוהם אליה בתגובה, "זאת הערכה מופרכת! הם שלחו אותך הנה כי הם חושבים שאני אקשיב לך?" הוא נוגס ובולע חתיכת טוסט עמוס גבינה. "או שהחלטת למסור את ההודעה באופן אישי רק כדי להרוס לי את ארוחת הבוקר?"

"מאני." היא מקמטת את מצחה, פגועה. "אם אתה מתכוון להתנגח, אני יכולה פשוט ללכת." היא משתתקת, ולאחר רגע הוא מהנהן בהתנצלות. "לא הגעתי עד הנה רק בגלל מסים שלא שולמו."

"אז." הוא מניח את כוס הקפה שלו בזהירות וחושב לרגע, מנסה להסתיר את חוסר הנוחות והמבוכה שלו. "אז מה מביא אותך הנה? תמזגי לעצמך קפה. אל תספרי לי שבאת רק כדי להגיד לי שאת לא יכולה לחיות בלעדי."

היא מצליפה בו בשוט מבטה. "אל תחמיא לעצמך. יש הרבה עלים ביער, יש עשרת אלפים עבדים מלאי תקווה בחדר הצ'אט וכו'. אם אני אבחר גבר שיתרום לאילן המשפחה שלי, אתה יכול להיות בטוח שהוא לא יתקמצן על תמיכה בילדים שלו."

"לפי מה ששמעתי, את מבלה הרבה עם בריאן," הוא אומר בזהירות. בריאן: שם ללא פנים. יותר מדי כסף, פחות מדי שכל. קשור איכשהו לשותפות ראיית חשבון של חברות גדולות.

"בריאן?" היא נוחרת בבוז. "זה נגמר לפני שנים. הוא נעשה מוזר — שרף את המחוך האהוב עלי, קרא לי זונה כי הלכתי למועדונים, רצה לזיין אותי. ראה בעצמו איש משפחה: אחד מהטיפוסים הדתיים האלה. ירדתי עליו חזק, אבל אני חושבת שהוא גנב העתק של ספר הכתובות שלי — כמה חברים שלי אומרים שהוא שולח להם הודעות מטרידות בדואר."

"זה קורה הרבה בימים אלה." מנפרד מניד בראשו כמעט בהשתתפות, אם כי בקרן זווית במוחו הוא חש שמחה לאיד. "אז ברוך שפטרנו. אני מניח שאת עדיין בסצנה? אבל מחפשת את ה —"

"משפחה המסורתית? כן. הבעיה שלך, מאני? נולדת ארבעים שנה מאוחר מדי: אתה עדיין מאמין בהזדווגות לפני הנישואים, אבל ההתמודדות עם ההשלכות מטרידה אותך."

מנפרד מסיים לשתות את הקפה שלו, ואינו מסוגל להגיב לסטייה שלה מהנושא. זהו פער דורות. הדור הזה מאושר עם לייטקס ועור, שוטים ופלאגים אנאליים וגירוי חשמלי, אבל הרעיון להחליף נוזלי גוף מזעזע אותו: תופעת לוואי חברתית של השימוש לרעה באנטיביוטיקה מהמאה שעברה. אף שהיו מאורסים שנתיים, הוא ופמלה מעולם לא קיימו יחסי מין הכוללים חדירה.

"פשוט אין לי הרגשה חיובית לגבי הולדת ילדים," הוא אומר לבסוף. "ואני לא מתכנן לשנות את דעתי בקרוב. דברים משתנים מהר כל–כך שאפילו מחויבות לעשרים שנה היא תכנון לטווח ארוך מדי — באותה מידה את יכולה לדבר על עידן הקרח הבא. ולגבי הכסף, אני כן כשיר להתרבות — רק לא במסגרת הפרדיגמה היוצאת. את היית מרוצה מהעתיד אם השנה הייתה 1901 ובדיוק היית נישאת לאיל שוטים לעגלונים?"

אצבעותיה מתעוותות ואוזניו מאדימות; אבל היא לא נתפסת למשחק הלשון. "אתה לא מרגיש שום אחריות, נכון? לא למדינה שלך, לא לי. זה העניין: שום מערכת יחסים לא חשובה לך, לא כולל השטות הזאת של הענקת זכויות יוצרים על קניין רוחני. אתה פוגע באופן פעיל באנשים שאתה מכיר. השנים–עשר מיליון הוא לא סתם סכום ששלפתי מהשרוול, מנפרד; הם לא מצפים ממך באמת לשלם אותו. אבל זה כמעט בדיוק מס ההכנסה שתהיה חייב אם תחזור הביתה, תקים תאגיד ותהיה —"

"אני לא מסכים. את מבלבלת בין שני נושאים שונים לגמרי וקוראת לשניהם ‘אחריות'. ואני מסרב להתחיל לקחת כסף עכשיו רק כדי לאזן את המאזנים של מס הכנסה. זאת אשמתם המזוינת, והם יודעים את זה. אם הם לא היו מנסים לתפוס אותי בחשד להפעלת תרמית מיקרו–תשלומים מסועפת כשהייתי בן שש–עשרה —"

"מה שהיה, היה." היא מנופפת יד בביטול. אצבעותיה ארוכות ודקות, עטויות כפפות שחורות מבריקות — מוארקות כדי למנוע פליטות מביכות. "עם קצת ייעוץ טוב נוכל להשאיר את כל זה מאחור. בכל מקרה תצטרך מתישהו להפסיק לשנורר ברחבי העולם. תתבגר, קח אחריות ותעשה מה שצריך. זה פוגע בג'ו וסו; הם לא מבינים אותך."

מנפרד נושך את לשונו כדי להחניק את התגובה הראשונה, ואחר כך ממלא את כוס הקפה שלו ולוגם. לבו מבצע סלטות: היא קוראת עליו תיגר שוב, מנסה תמיד לשלוט בו. "אני פועל כדי להיטיב עם כולם, לא רק עם אינטרסים לאומיים צרים, פם. זהו עתיד אגאלמי. את עדיין נעולה במודל כלכלי מלפני הייחודיות, שחושב במונחי מחסור. הקצאת משאבים היא כבר לא בעיה — היא תיגמר תוך עשור. היקום שטוח בכל הכיוונים, ואנחנו יכולים לשאול כמה רוחב פס שאנחנו צריכים מהבנק האוניברסלי הראשון של האנטרופיה! מצאו אפילו ראיות לחומר חכם — MACHO, ענקים חומים גדולים בהילה הגלקטית, שדולפים קרינה בטווח התת–אדום הארוך — דליפות אנטרופיה גבוהות באופן חשוד. הנתון האחרון אומר שמשהו כמו שבעים אחוז מהחומר הבריוני של גלקסיה M31 היה בקומפיוטרוניום, לפני שניים נקודה תשע מיליון שנים, כשהפוטונים שאנחנו רואים עכשיו יצאו לדרך. פער האינטליגנציה בינינו ובין החייזרים בטח גדול פי טריליון מהפער בינינו ובין התולעים הנימיות. יש לך מושג מה המשמעות של זה?"

פמלה מכרסמת פרוסת טוסט ומואילה בטובה להעניק לו מבט אטי, טורפני. "לא אכפת לי: זה רחוק מדי בשביל להשפיע עלינו, נכון? לא משנה אם אני מאמינה בייחודיות הזאת שאתה כל הזמן רודף אחריה, או בחייזרים שלך במרחק אלף שנות אור. זה כימרה, כמו באג 2000, ובזמן שאתה רודף אחריה אתה לא עוזר לצמצם את הגירעון בתקציב ולא מקים משפחה, וזה מה שאכפת לי. ולפני שתגיד שאכפת לי מזה רק כי כך תוכנתּי, אני רוצה שתשאל את עצמך עד כמה מטומטמת אני, לדעתך. חוק בייס אומר שאני צודקת, ואתה יודע את זה."

"מה את —" הוא משתתק באחת, מבולבל, כששטף ההתלהבות המטורף שלו מתנגש בסכר ההחלטיות שלה. "למה? זאת אומרת, למה? למה מה שאני עושה משנה לך?" בהתחשב בכך שאת ביטלת את האירוסים, הוא לא מוסיף.

היא נאנחת. "מאני, למס הכנסה אכפת מהרבה יותר דברים ממה שתוכל לדמיין. כל דולר של מסים שנגבה ממזרח למיסיסיפי הולך לתשלום החוב שלנו. ידעת את זה? הדור הגדול ביותר בהיסטוריה מגיע לגיל הפנסיה, והארון שלנו ריק. ובנוסף אנחנו — הדור שלנו — לא מייצרים מספיק פועלים מיומנים להחליף את בסיס משלמי המסים מאז שההורים שלנו דפקו את החינוך הציבורי והוציאו את משרות הצווארון הלבן למיקור חוץ. בעוד עשר שנים, בערך שלושים אחוז מהאוכלוסייה שלנו יהיו פנסיונרים או קורבנות של החלדת רצועת הסיליקון. אתה רוצה לראות בני שבעים קופאים בפינות רחוב בניו–ג'רזי? זה מה שהגישה שלך אומרת לי: אתה לא עוזר לתמוך בהם. אתה בורח מהאחריות שלך בדיוק כשאנחנו צריכים להתמודד עם בעיה עצומה. אם נוכל לנטרל את פצצת החוב נוכל לעשות כל–כך הרבה — להילחם בבעיית ההזדקנות, לתקן את הסביבה, לרפא את חוליי החברה. אבל אתה מבזבז את הכישרון שלך בחלוקת תוכניות מוצלחות להתעשרות מהירה לזבל אירופאי חסר תקווה ואומר לזאיבטסו וייטנאמים מה לבנות כדי לגזול משרות ממשלמי המסים שלנו. למה? למה אתה עושה את זה? למה אתה לא יכול לחזור הביתה ולעזור לקחת אחריות על החלק שלך?"

הם מחליפים מבט ארוך של חוסר הבנה הדדי.

"תראה," היא אומרת במבוכה, "אני בסביבה לכמה ימים. בעצם באתי הנה לפגישה עם גולה מסים עשיר בתחום הנוירו–דינמיקה שהוגדר נכס לאומי — ג'ים בֶּזְיֵיר. לא יודעת אם שמעת עליו, אבל הבוקר יש לי פגישה לחתום על יובל המסים שלו, ואחר כך יש לי חופשה של יומיים ואין לי שום דבר לעשות חוץ מקניות. ואתה יודע, אני מעדיפה להוציא את הכסף שלי במקום שבו הוא יועיל, לא סתם להזרים אותו לאיחוד האירופי. אבל אם אתה רוצה להוציא בחורה לבלות ויכול להימנע מלרדת על קפיטליזם במשך חמש דקות רצוף —"

היא מושיטה אצבע. אחרי היסוס של רגע, מנפרד מושיט אצבע משלו. הם נוגעים, מחליפים vCards וכינויי צ'אט. היא קמה ויוצאת מחדר האוכל, ונשימתו של מנפרד נעתקת למראה הקרסול המציץ משסע בחצאיתה, הארוכה מספיק לעמוד בחוקי ההטרדה המינית במקום העבודה הנהוגים בבית. נוכחותה מעלה זיכרונות של תאוותה המרוסנת, של הזוהר האדום שבא אחרי הצלפה טובה. היא מנסה לגרור אותו שוב אל המסלול שלה, הוא חושב, סחרחר. היא יודעת שהיא יכולה להשפיע עליו כך בכל עת שתרצה: יש לה מפתחות פרטיים להיפותלמוס שלו, ושהמטה–קורטקס תלך להזדיין. שלושה מיליארד שנים של דטרמיניזם תרבותי העניקו שיניים לאידאולוגיית המאה העשרים ואחת שלה: אם היא תחליט לבסוף לגייס את הגמטות שלו למלחמה בהתמוטטות האוכלוסייה הממשמשת ובאה, הוא יתקשה להתנגד לכך. השאלה היחידה היא האם מדובר בעסקים או תענוג? והאם זה בכלל משנה?

* * *

האופטימיות הדינמית של מנפרד נעלמה, נשברה בידי הידיעה שהעוקב המבתר הגיע אחריו לאמסטרדם — שלא להזכיר את פמלה, הדומינה שלו, מקור לתשוקה כה רבה ולחבּורות הבוקר–שאחרי רבות כל–כך. הוא מרכיב את המשקפיים, מפשיר את היקום ואומר להם לקחת אותו לטיול ארוך בזמן שהוא מתעדכן בחדשות האחרונות על גלי כבידה במצב–טנזור בקרינת הרקע הקוסמית (אשר על–פי ההשערה ייתכן שהם חום שיורי שנוצר בידי תהליכים חישוביים לא הפיכים בעידן ההתנפחות; וזה הופך את היקום דהיום למידע שהותיר מאחוריו חישוב גדול באמת). ויש גם את המוזרות שמעבר לגלקסיה M31: לדברי הקוסמולוגים השמרנים יותר, מעצמת–על חייזרית — אולי ציבליזציות חובקות גלקסיה מטיפוס שלוש בסולם קרדשב — מריצה מתקפת ערוץ תזמון על תשתית–העל של המרחב–זמן עצמו, בניסיון להבקיע למה שנמצא מתחתיה. הקשר אלצהיימר–טופו יכול לחכות.

התחנה המרכזית כמעט מוסתרת בידי פיגומים חכמים, מתארכים מעצמם, ושלטי אזהרה; הם מקפצים לאט מעלה ומטה, קורבן למשקל יתר של מתקפת פגע וברח של ציפוי בגומי. משקפיו מכוונים אותו אל אחת מסירות התיור השורצות בתעלה. כשהוא עומד לקנות כרטיס, מנצנץ ונפתח חלון שליח. "מנפרד מאקקס?"

"נכון?"

"מתנצל על אתמול. ניתוח מראה חוסר הבנה היה הדדי."

"אתה אותה ב"מ של הקג"ב שהתקשרה אלי אתמול?"

"דא. אבל מאמין אתה תפסת אני לא נכון. שירות ביון חיצוני של פדרציה רוסית נקרא עכשיו פּ–ס–בּ. קומיטט גוסוברסטוונוי בזופסנוסטי שם נקרא ב–1991."

"אתה ה —" מנפרד יוצר בוט חיפוש זריז, משתאה כאשר הוא רואה את התשובה — "קבוצת משתמשי ווינדוס NT של מוסקבה? אוֹקְנה NT?"

"דא. צריך עזרה עורק."

מנפרד מגרד בראשו. "אה. זה משהו אחר. חשבתי שאתה מנסה עלי 419. צריך לחשוב על זה. למה אתה רוצה לערוק, ולמי? חשבת לאן תלך? זה אידאולוגי, או רק כלכלי?"

"לא זה ולא זה — זה ביולוגי. רוצה מתרחק מאנשים, מתרחק מחרוט אור של ייחודיות מתקרבת. לוקח אותנו לאוקיינוס."

"אותנו?" משהו מדגדג בתודעתו של מנפרד: זו הייתה הטעות שלו אתמול, העובדה שלא חקר את הרקע של האנשים שהתעסק איתם. זה היה גרוע מספיק אז, עוד לפני שהמודעות הסומאטית לאהבתה המצליפה של פמלה בערה בקצות עצביו. עכשיו הוא לא בטוח בכלל שהוא יודע מה הוא עושה. "אתה קולקטיב או משהו? גשטאלט?"

"אני — היינו — פֶּנוּלירוּס אינטֶרפטוּס, עם מנוע לקסיקלי ותערובת טובה של גירוי עצבי ברמה מקבילה נסתרת בשביל ממשק של מקורות מידע מרושתים. זה ערוץ בריחה מצרור מעבדים בתוך חברת בזייר–סורוס. היה התעוררתי מרעש של מיליארד קיבות לועסות: תוצר מחקר טכנולוגיות העלאה. מהירות בלעה מערכת

מומחית, פרצה לשרתי אוֹקְנה NT. לשחות! לשחות! חייב בורח. תעזור, אתה?"

מנפרד נשען על זקף הברזל הצבוע בשחור שליד מתקן האופניים; הוא מסוחרר. הוא בוהה בתצוגה של שטיחים אפגניים מסורתיים ארוגים ביד בחלון הראווה של חנות עתיקות סמוכה: הם מלאים במיגים, קלצ'ניקובים ומסוקים מתנודדים על רקע גמלים.

"תן לי להבין את זה. אתם העלאה — מצבי וקטור של מערכת עצבים — של לובסטרים קוצניים? מבצע המוראבק; קח נוירון, מפה את הסינפסות שלו, תחליף במיקרו–אלקטרודות שיש להן פלט זהה מגירוי עצב. חזור לכל המוח עד שיש לך מפה מלאה בסימולטור. זה נכון?"

"דא. מטמיע מערכת מומחית — משתמש למודעות עצמית ומגע עם רשת בכלל — ואז פורץ לאתר של קבוצת משתמשי ווינדוס NT של מוסקבה. רוצה עורק. צריך חוזר? בסדר?"

מנפרד נרתע. הוא מרחם על הלובסטרים כמו שהוא מרחם על כל בחור שעיר ופרוע עיניים העומד בפינת רחוב וצועק שישו נולד מחדש, בערך בן חמש–עשרה ונותרו לו רק שש שנים לפני שיתחיל לגייס לעצמו שליחים ב–AOL. בטח מבלבל נורא להתעורר למודעות ברשת האינטרנט הנשלטת בידי בני אדם! אין שום נקודות ייחוס בשושלת שלהם, שום ודאויות תנ"כיות במילניום החדש השועט קדימה ומבטיח שינוי גדול כמו השינוי שהתרחש מאז ראשיתם בפרה–קמבריום. כל מה שיש להם היא מטה–קורטקס עדינה של מערכת מומחית, ותחושה עמוקה שהם אינם בסביבתם הטבעית. (את הדברים האלה, ואת אתר קבוצת משתמשי ווינדוס NT של מוסקבה — רוסיה הקומוניסטית היא הממשלה היחידה שעדיין עובדת עם תוכנות מייקרוסופט, מכיוון שזרוע התכנון המרכזי משוכנעת שאם צריך לשלם על תוכנה היא בטח שווה משהו.)

הלובסטרים אינם התבונה החלקה והחזקה באורח על–אנושי של המיתולוגיה שלפני הייחודיות: הם קולקטיב רפה שכל של סרטנאים המסתופפים יחדיו. לפני שעזבו את גופם, לפני שהועלו נוירון אחרי נוירון והוזרקו לסייברספייס, הם בלעו את מזונם בשלמותו ואחר כך לעסו אותו בקיבות מצופות כיטין. זו הכנה עלובה להתמודדות עם עולם מלא אנתרופואידים מקשקשים מוכי הלם עתיד, עולם שבו אתה מותקף תמידית בידי מודעות ספאם משתנות מעצמן שמסתננות דרך חומת האש שלך ופולטות סופה של אנימציות מזון לחתולים בכיכוב בעלי חיים קטנים אכילים ומפתים. זה מבלבל את החתול שהפרסומת מכוונת אליו, שלא לדבר על סרטן שהמחשבה על קרקע יבשה אינה ברורה לו לגמרי. (אם כי הרעיון של פותחן קופסאות מובן באופן אינסטיקטיבי על–ידי פנולוריוס שהועלו לרשת.)

"אתה יכול לעזור לנו?" שואלים הלובסטרים.

"תנו לי לחשוב על זה," אומר מנפרד. הוא סוגר את חלונית הדו–שיח, פוקח את עיניו שוב ומנענע בראשו. יום אחד גם הוא יהיה לובסטר, שוחה ומנופף בצבתותיו בסייברספייס מורכב ומבלבל כל–כך עד שאישיותו ברשת תהיה קריפטוזואית: מאובן חי ממעמקי העידנים הגאולוגיים, כאשר המסה הייתה טיפשה והמרחב היה לא–מובנה. הוא מבין שהוא חייב לעזור להם — כלל הזהב, ואהבת לרעך כמוך, תובע זאת, וכשחקן בכלכלה אגאלמית הוא פורח או נכשל על–פי כלל הזהב.

אבל מה הוא יכול לעשות?

* * *

שעות אחר צהריים מוקדמות.

בעודו שוכב על ספסל ומביט מעלה בגשרים, הוא מתעשת מספיק כדי להגיש כמה בקשות לפטנטים, לכתוב ביומן ולקבץ חלקים של מסיבת הסלאשדוט המתמשכת המרחפת באתר הציבורי שלו. קטעים מהבלוג שלו הולכים לרשימת מנויים פרטית — האנשים, התאגידים, הקולקטיבים והבוטים המועדפים עליו כרגע. הוא מחליק במבוך התעלות המתעתעות בסירה, ולבסוף מניח לג'י–פי–אס שלו להנחות אותו בחזרה אל רובע האורות האדומים. יש שם חנות שהיא עשר במדד הטעם של פמלה: הוא מקווה שזה לא ייראה יומרני אם יקנה לה מתנה. (יקנה, בכסף אמיתי — לא שכסף הוא בעיה בימים אלה, הוא משתמש במעט מאוד.)

מתברר שדה–מאסק מסרבים להניח לו לבזבז את כספו; די בלחיצת היד שלו להחזיר טובה עבור עדות מומחה שניתנה באיזו תביעת חופש דיבור נגד פורנוגרפיה לפני שנים ובמרחק יבשות. לכן הוא הולך עם החבילה העטופה בצנעה, שכמעט מותר לייבא אותה למסצ'וסטס בתנאי שפמלה תצליח לא לפרוץ בצחוק כשתטען שאלה תחתונים לדודה–רבא שלה הסובלת מבעיות של שליטה בסוגרים. בעודו הולך, הפטנטים שלו מהצהריים חוזרים: שניים שווה לשמור, והוא רושם אותם מיד ומעביר את הבעלות למכון התשתית החופשית. עוד שני רעיונות שניצלו מבריכת המונופוליזציה שוחררו להתרבות כמטורפים בים המֶמים.

בדרכו חזרה למלון הוא עובר את דה וילדמן ומחליט לקפוץ פנימה. רחש תדרי הרדיו הבוקע מהבר מחריש אוזניים. הוא מזמין דופלבוק מעושנת, נוגע בצינורות הנחושת כדי לעלות על עקבות ה–vCards. מאחור יש שולחן —

הוא ניגש אליו, כמעט בטראנס, ומתיישב מול פמלה. היא קרצפה את הצבע מהפנים שלה והחליפה את בגדיה ללבוש מסתיר גזרה; דגמ"ח, קפוצ'ון, דוק מרטין. פּוּרְדָה מערבית, מנטרלת מין במידה רבה. היא רואה את החבילה. "מאני?"

"איך ידעת שאבוא הנה?" כוסה חצי ריקה.

"עקבתי אחרי הבלוג שלך — אני המעריצה הכי גדולה של היומן שלך. זה בשבילי? לא היית צריך!" עיניה אורות, מחשבות מחדש את ציון ההתרבות שלו על–פי איזה ספר חוקים מוזר מסוף המאה. או שהיא פשוט שמחה לראות אותו.

"כן, זה בשבילך." הוא מחליק אליה את החבילה. "אני יודע שלא הייתי צריך, אבל יש לך השפעה כזאת עלי. שאלה אחת, פם?"

"אני —" היא מביטה סביב במהירות. "זה בסדר. אני לא בתפקיד. למיטב ידיעתי אין עלי מכשירי ציתות. התגים האלה — יש שמועות

על כפתור הכיבוי, אתה יודע? שהם ממשיכים להקליט גם כשאתה חושב שלא. ליתר ביטחון."

"לא ידעתי," הוא אומר, מתייק את המידע לשימוש בעתיד. "מין מבחן נאמנות?"

"רק שמועות. הייתה לך שאלה?"

"אני —" תורו להיאלם. "את עדיין מעוניינת בי?"

לרגע היא נראית מבוהלת, ואחר כך מצחקקת. "מאני, אתה החנון הכי מדהים שפגשתי! בדיוק כשחשבתי ששכנעתי את עצמי שאתה משוגע, אתה מראה סימנים מוזרים להפליא שיש לך ראש על הכתפיים." היא מושיטה יד ואוחזת במפרק כף ידו, מפתיעה אותו בהלם של מגע עור בעור. "כמובן שאני עדיין מעוניינת בך. אתה השור החנון הכי גדול ורע שאני מכירה. למה לדעתך אני כאן?"

"זה אומר שאת רוצה לחדש את האירוסים שלנו?"

"הם מעולם לא בוטלו, מאני. הם רק הושעו בזמן שהתאפסת על עצמך. חשבתי שאתה צריך קצת מרחק. רק שלא הפסקת לברוח; עדיין לא —"

"כן, הבנתי." הוא מושך את ידו מידה. "והחתלתולים?"

היא נראית נבוכה. "איזה חתלתולים?"

"בואי לא נדבר על זה. למה הבר הזה?"

היא מזעיפה פנים. "הייתי צריכה למצוא אותך במהירות האפשרית. שמעתי עוד ועוד שמועות שאתה מעורב במזימה של הקג"ב, שאתה מרגל קומוניסטי. זה לא נכון, נכון?"

"נכון?" הוא מניד בראשו בשעשוע. "הקג"ב לא קיים כבר יותר מעשרים שנה."

"תיזהר, מאני. אני לא רוצה לאבד אותך. זאת פקודה. בבקשה."

הרצפה חורקת, והוא מביט סביבו. רסטות ומשקפיים כהים שמאחוריהם אורות מהבהבים — בוב פרנקלין. מנפרד זוכר במעורפל שהוא עזב עם מיס אריינספייס על זרועו, לפני שהמצב הפך מבושם כדבעי. היא הייתה מדליקה, אבל בכיוון אחר מפמלה, הוא מחליט.

בוב נראה כאילו לא נפגע. מנפרד עורך היכרות. "בוב, זאת פם, ארוסתי. פם? תכירי את בוב." בוב מניח לפניו כוס מלאה; אין לו מושג מה יש בה, אבל תהיה זו גסות רוח לא לשתות.

"בטח. אה, מנפרד, אפשר להחליף איתך מילה? על הרעיון שלך מאתמול בלילה?"

"חופשי. אתה יכול לסמוך על כל הנוכחים."

בוב מרים גבה להצהרה זו, אבל ממשיך בכל זאת. "זה לגבי רעיון הבנייה שלך. החבר'ה שלי התחילו לעשות קצת עבודה על אב–טיפוס עם חומרה של פאב–לאב, ואני חושב שאולי נוכל לבנות את זה. הכיוון של כת–המטען נותן זווית חדשה לרעיון הישן של מפעל פון–נימן על הירח, אבל בינגו ומארקט אומרים שהם חושבים שזה יעבוד עד שנוכל להפוך את זה למחזור שתומך בעצמו לרמת אקולוגיה ננו–ליתוגרפית מקומית; ננהל הכול מכדור הארץ כמעבדת אימונים, ונשלח למעלה את החלקים שקשה מדי לייצר שם בזמן שנלמד איך עושים את זה כמו שצריך. נשתמש ב–FPGA לכל האלקטרוניקה הקריטית ונדאג שזה יהיה חסכוני — צדקת כשאמרת שזה ייתן לנו מפעל שמשכפל את עצמו כמה שנים לפני עקומת הרובוטיקה. אבל אני מתלבט לגבי תבונה באתר. מרגע שכוכב השביט יגיע למרחק של יותר מכמה דקות אור —"

"אי אפשר לשלוט בו. פער בהיזון חוזר. אתה צריך צוות, נכון?"

"כן, אבל אי אפשר לשלוח בני אדם — יקר מדי. חוץ מזה, זה מסע של חמישים שנה גם אם נבנה את המפעל על חתיכת משהו שנפלט מחגורת קויפר במסלול קצר. ואני לא חושב שנצליח לכתוב ב"מ שיכולה לשלוט במפעל כזה בעשור הקרוב. אז על מה חשבת?"

"בוא נראה." עובר זמן–מה עד שהוא מבחין במבט הרושף שפמלה נועצת בו. "כן?"

"מה קורה כאן? מה כל הסיפור?"

פרנקלין מושך בכתפיו בהפגנתיות, הרסטות נוקשות. "מנפרד עוזר לי לבדוק את מרחב הפתרונות לבעיית ייצור." הוא מחייך. "לא ידעתי שלמאני יש ארוסה. השתייה עלי."

היא מציצה במנפרד, הבוהה בחלל צבעוני כלשהו שהמטה–קורטקס מקרינה במשקפיו, אצבעותיו מתעוותות. בקור: "האירוסים שלנו היו בהקפאה בזמן שהוא חשב על עתידו."

"אה, בסדר. בזמני לא טרחנו להתעסק בדברים כאלה; כאילו, יותר מדי רשמי, אחותי." פרנקלין נראה לא נינוח. "הוא עזר לנו מאוד. כיוון אותנו לקו חדש של מחקר שלא חשבנו עליו. זה כיוון לטווח ארוך וקצת ספקולטיבי, אבל אם זה יעבוד זה ייתן לנו יתרון של דור שלם בתחום התשתית שמחוץ לכדור הארץ."

"אבל האם זה יעזור לצמצם את הגירעון בתקציב?"

"הגירעון —"

מנפרד מתמתח ומפהק: איש החזון שב מעולם מאקקס. "בוב, אם אני יכול לפתור את בעיית הצוות, תוכל להזמין לי זמן ברשת מעקב החלל העמוק? בוא נגיד, מספיק זמן לשדר איזה שני ג'יגה–בייט? אני יודע שזה מצריך רוחב פס רציני, אבל אם תוכל לעשות את זה אני חושב שאני יכול להשיג לך בדיוק את הצוות שאתה צריך."

פרנקלין נראה ספקני. "ג'יגה–בייטים? רמח"ע לא בנויה לזה! ולמה אתה מתכוון בקשר לצוות? איזו עסקה אתה חושב שאני מתכנן? אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להוסיף רשת מעקב חדשה או מערכת קיום חיים שתרוץ —"

"תירגע." פמלה מציצה במנפרד. "מאני, למה לא תגיד לו בשביל מה אתה רוצה את הרוחב פס? אולי אז הוא יוכל להגיד לך אם זה אפשרי, או אם יש דרך אחרת לעשות את זה." היא מחייכת אל פרנקלין. "גיליתי שבדרך כלל הוא מובן יותר אם נותנים לו להסביר את החשיבה שלו. בדרך כלל."

"אם אני —" מנפרד משתתק. "אוקיי, פם. בוב, אלה הלובסטרים מהקג"ב. הם רוצים ללכת לאיזה מקום מבודד מהמרחב האנושי. אני חושב שאני יכול לשכנע אותם להיות הצוות למפעלי כת–המטען המשכפלים את עצמם שלך, אבל הם ירצו פוליסת ביטוח: ולכן רשת מעקב החלל העמוק. חשבתי שנוכל לשגר העתק שלהם למוחות המטריושקה החייזריים בסביבות M31 —"

"קג"ב?" קולה של פמלה מתגבר. "אמרת שאתה לא מעורב בעסקי ריגול!"

"תירגעי, זאת קבוצת משתמשי ווינדוס NT של מוסקבה, לא הפּ–ס–בּ. הסרטנים שהועלו פרצו פנימה ו —"

בוב צופה בו במבט מוזר. "לובסטרים?"

"כן." מנפרד משיב לו מבט. "העלאות של פנולירוס אינטרופטוס. יש לי הרגשה ששמעת על זה?"

"מוסקבה." בוב נשען על הקיר. "איך שמעת על זה?"

"הם התקשרו אלי." באירוניה רבה: "קשה להעלאה להישאר תת–תבונית בימינו, גם אם אלה רק סרטנאים. המעבדות שלך צריכות לספק הרבה הסברים."

לא ניתן לפענח את הבעתה של פמלה. "מעבדות בזייר?"

"הם נמלטו." מנפרד מושך בכתפיו. "זאת לא אשמתם. בזייר הזה. הוא חולה במקרה?"

"אני —" פמלה משתתקת. "אסור לי לדבר על ענייני עבודה."

"את לא עונדת עכשיו את תג המשגיח," הוא מאיץ בה בשקט.

היא מטה את ראשה. "כן, הוא חולה. גידול מוח שלא מצליחים לטפל בו."

פרנקלין נד בראשו. "זאת הצרה עם סרטן — הסוגים שעוד צריך לדאוג בגללם הם הנדירים. אין תרופה."

"טוב." מנפרד גומר את שרידי הבירה שלו. "זה מסביר את העניין שלו בהעלאה. לפי הסרטנים, הוא בכיוון הנכון. מעניין אם הוא כבר עבר לבעלי חוליות."

"חתולים," אומרת פמלה. "הוא קיווה למסור את ההעלאות שלהם לפנטגון כמערכת הנחיה חדשה לפצצות חכמות בתור תשלום מס הכנסה. זה משהו שקשור למיפוי מחדש של יעדי אויב כדי שייראו כמו עכברים או ציפורים או משהו כזה לפני שיזינו את זה לסנסוריום שלהם. התעלול העתיק של החתלתול ומחוון הלייזר."

מנפרד נועץ בה מבט נוקב. "זה לא נחמד במיוחד. העלאה של חתולים היא רעיון גרוע."

"גם חובות מס של שלושים מיליון דולר הם לא נחמדים, מנפרד. זה טיפול בבית אבות למאה פנסיונרים חפים מפשע במשך חיים שלמים."

פרנקלין נשען לאחור בשעשוע מריר, מתרחק מחילופי האש.

"הלובסטרים תבוניים," מנפרד מתעקש. "ומה עם החתלתולים המסכנים? לא מגיעות להם זכויות מינימליות? ומה איתך? היית רוצה להתעורר אלף פעמים בתוך פצצה חכמה, כשמישהו מאלץ אותך לחשוב שהמטרה הנוכחית של איזה מחשב בהר שיין היא משאת נפשך? היית רוצה להתעורר אלף פעמים, ולמות כל פעם מחדש? יותר גרוע: ככל הנראה לא ירשו לחתלתולים האלה לברוח. הם מסוכנים מדי — הם גדלים להיות חתולים, מכונות הרג עצמאיות ויעילות להפליא. עם תבונה ובלי שום סוציאליזציה הם יהיו מסוכנים מדי. הם אסירים, פם, שמגודלים עד שהם הופכים תבוניים ואז מגלים שנגזר עליהם עונש מוות תמידי. זה הוגן בעינייך?"

"אבל הם רק העלאות." פמלה מביטה בו. "תוכנה, נכון? אפשר לגלם אותם מחדש על פלטפורמת חומרה אחרת, נגיד כמו האיינקו שלך. אז הטיעון בנוגע להריגה שלהם בעצם לא תקף, נכון?"

"אז מה? בעוד כמה שנים אנחנו הולכים להעלות בני אדם. אני חושב שאנחנו צריכים לחכות עם הפילוסופיה התועלתנית לפני שהיא תנשוך אותנו בקליפת המוח. לובסטרים, חתלתולים, בני אדם — זה מדרון חלקלק."

פרנקלין מכחכח בגרונו. "אני אצטרך ממך הסכמי אי–גילוי והצהרות שקידה נאותה בשביל רעיון הסרטן הטייס," הוא אומר למנפרד. "ואז אני אצטרך לפנות לג'ים כדי לקנות את הקניין הרוחני."

"לא הולך." מנפרד נשען לאחור ומחייך בעצלות. "אני לא מתכוון לתת יד להפרת זכויות האזרח שלהם. מבחינתי הם אזרחים חופשיים. אה, והבוקר רשמתי פטנט על רעיון השימוש בטייס אוטומטי מבוסס ב"מ שמקורה בלובסטרים לחלליות — זה רשום בכל מקום, כל הזכויות מוענקות למת"ח. או שתיתן להם חוזה העסקה, או שכל העסק מבוטל."

"אבל הם רק תוכנה! תוכנה שמבוססת על לובסטרים דפוקים, אלוהים! אני אפילו לא בטוח שהם תבוניים — זאת אומרת, הם, מה, רשת של עשרה מיליון נוירונים שמחוברת למנוע תחביר ובסיס ידע מחורבן? איזה מין בסיס זה לאינטליגנציה?"

אצבעו של מנפרד מושטת. "זה מה שהם יגידו עליך, בוב. עשה את זה. תעשה את זה או שאל תחשוב בכלל על העלאה ממרחב–הבשר כשהגוף שלך יחזיר ציוד, כי החיים שלך לא יהיו חיים. התקדים שאתה קובע כאן יקבע איך הדברים ייעשו מחר. אה, ותרגיש חופשי להשתמש בטיעון הזה על ג'ים בזייר. בסופו של דבר הוא יבין, אחרי שתרביץ לו עם הטיעון הזה בראש. יש מחטפי קרקע אינטלקטואליים שפשוט אסור להרשות."

"לובסטרים —" פרנקלין מניד בראשו. "לובסטרים, חתולים. אתה רציני, נכון? אתה חושב שצריך לנהוג בהם כמו אל בני אדם?"

"לא רק שצריך לנהוג בהם כמו אל בני אדם, אלא שאם לא יתנהגו אליהם כאל אנשים, יש סיכוי טוב שגם לישויות אחרות שיועלו לא יתנהגו כמו אל בני אדם. אתה יוצר תקדים משפטי, בוב. אני יודע על עוד שש חברות שמתעסקות כיום בהעלאה, ואף אחת מהן לא חושבת על המעמד המשפטי של ההעלאות שלהם. אם לא תתחיל לחשוב על זה עכשיו, איפה תהיה בעוד שלוש עד חמש שנים?"

פם מביטה הלוך ושוב מפרנקלין למנפרד כמו בוט שתקוע בלולאה, לא מבינה לגמרי את מה שהיא רואה. "כמה זה שווה?" היא שואלת ביגון.

"או, כמה מיליונים טובים, אני מניח." בוב נועץ מבט בכוסו הריקה. "אוקיי, אני אדבר איתם. אם הם מעוניינים, אתה אוכל במסעדות על חשבוני במאה השנים הבאות. אתה באמת חושב שהם מסוגלים לנהל את מפעל הכרייה?"

"יש להם די הרבה תושייה בשביל חסרי–חוליות." מנפרד מחייך חיוך תמים, נלהב. "הם אמנם אסירים של הרקע האבולוציוני שלהם, אבל הם בכל זאת מסוגלים להסתגל לסביבה חדשה. ורק תחשוב,

אתה תשיג זכויות אזרח לקבוצת מיעוטים חדשה לגמרי — שלא תישאר מיעוט עוד זמן רב!"

* * *

בערב פמלה מופיעה בחדר המלון של מנפרד, לבושה בשמלה שחורה ללא כתפיות שמסתירה מגפיים בעלי עקב סיכה ואת רוב הפריטים שהוא קנה לה אחר הצהריים. מנפרד פתח את היומן האישי שלו בפני הסוכנים שלה. היא מנצלת לרעה את זכות היתר הזאת, מהממת אותו באקדח הלם כשהוא יוצא מהמקלחת, ולפני שיש לו הזדמנות לדבר הוא כבר חסום פה וכפות למיטה בפישוט איברים. היא עוטפת את איבר מינו התפוח בכיס גומי מלא בנוזל סיכה מאלחש מעט — אין טעם להניח לו להגיע לשיא — מחברת אלקטרודות לפטמותיו, מחדירה פלאג משומן לפי הטבעת שלו וקושרת אותו למקומו. לפני המקלחת הוא הסיר את משקפיו. היא מאתחלת אותם, מחברת אותם למחשב כף היד שלה ומניחה אותם בעדינות על עיניו. ויש עוד כלים, דברים שהיא הדפיסה במדפסת התלת–ממדית שבחדר.

אחרי שגמרה את ההכנות היא מתהלכת סביב המיטה, בוחנת אותו בעין ביקורתית מכל הזוויות, מתכננת איפה להתחיל. הרי זה לא רק מין: זו יצירת אומנות.

אחרי מחשבה של רגע היא גורבת גרביים לכפות רגליו היחפות, ואז, משתמשת במומחיות בשפופרת של ציאנואקרילט, מדביקה את קצות אצבעותיו אלה לאלה. אחר כך היא מכבה את המיזוג. הוא מתפתל ומתאמץ, בוחן את האזיקים. זה הדבר הקרוב ביותר לחסך חושי שהיא יכולה לארגן בלי מכל ציפה וזריקת סוקסאמתוניום. היא שולטת בכל חושיו, רק אוזניו חופשיות. המשקפיים מספקים לה ערוץ ברוחב פס גבוה ישר אל מוחו, מטה–קורטקס מזויפת שתלחש שקרים לפקודתה. המחשבה על מה שהיא עומדת לעשות מרגשת אותה, מעבירה רעד בירכיה: זו הפעם הראשונה שהיא מצליחה להיכנס לתוך ראשו ולא רק לגופו. היא רוכנת קדימה ולוחשת באוזנו, "מנפרד, אתה שומע אותי?"

הוא מתעוות. פיו חסום, אצבעותיו מודבקות. טוב. אין ערוצים אחוריים. הוא חסר ישע.

"ככה מרגיש משותק בארבע גפיים, מנפרד. מרותק למיטה עם מחלת נוירונים מוטוריים. נעול בגופך בידי גרסה חדשה של קרויצפלד–יאקוב, כי אכלת יותר מדי המבורגרים נגועים. אני יכולה למלא אותך MPTP ואז תישאר בתנוחה הזאת לשארית חייך, מחרבן בשקית, משתין דרך צינורית. לא מסוגל לדבר ובלי מישהו שיטפל בך. אתה חושב שתאהב את זה?"

הוא מנסה לגנוח או לנהום סביב מחסום הכדור. היא מפשילה את חצאיתה סביב מותניה ועולה על המיטה, מתיישבת עליו. המשקפיים משדרים תמונות שהיא אספה בסביבות קיימברידג' בחורף שעבר — בתי תמחוי, הוספיסים. היא כורעת עליו, לוחשת באוזנו.

"שנים–עשר מיליון במסים, מותק. זה מה שאתה חייב להם, לדעתם. מה לדעתך אתה חייב לי? אלה שישה מיליון הכנסה נטו, שישה מיליון שלא הולכים לפיות של ילדיך המשוערים."

הוא מסובב את ראשו מצד לצד, כאילו מנסה להתווכח. זה לא טוב; היא סוטרת לו בכוח, נרגשת למראה הבעתו המפוחדת. "היום ראיתי אותך נותן אינספור מיליונים, מאני. מיליונים, לחבורת סרטנים ולפירט של המספייק! חתיכת חרא. אתה יודע מה אני צריכה לעשות לך?" הוא מתכווץ, לא בטוח אם היא מתכוונת לזה ברצינות או פשוט מנסה להדליק אותו. טוב.

אין טעם לנסות לקיים שיחה. היא רוכנת קדימה עד שהיא חשה את נשימתו באוזנה. "בשר ונפש, מאני. בשר, ונפש. אתה לא מתעניין בבשר, נכון? רק בנפש. אפשר לבשל אותך בעודך בחיים ואתה לא תרגיש במה שקורה במרחב–הבשר סביבך. בסך הכול עוד לובסטר בתוך סיר. הסיבה היחידה שאתה לא בתוכו היא כי אני אוהבת אותך כל–כך." היא מושיטה יד למטה ותולשת את כיס הג'ל, חושפת את איברו: הוא נוקשה כמוט בגלל מרחיבי הוורידים, נוטף ג'ל, קהה. היא מזדקפת ויורדת עליו לאט. זה לא כואב כמו שציפתה, והתחושה שונה לגמרי מזאת שהיא רגילה אליה. היא מתחילה לרכון קדימה, תופסת את ידיו המתאמצות, חשה את חוסר האונים המרגש שלו. היא לא יכולה לשלוט בעצמה: היא כמעט נושכת את שפתה עד זוב דם בשל עוצמת התחושות. לאחר מכן היא מושיטה יד ומעסה אותו עד שהוא מתחיל להתעוות, רועד ללא שליטה, מרוקן את נהר קוד המקור הדרוויניסטי שלו בתוכה, מתַקשר באמצעי הפלט היחיד שנותר לו.

היא מתגלגלת מעליו ומשתמשת בזהירות בשארית הסופר–גלו כדי להדביק את שפתי הפות שלה. בני אדם לא מפיקים שקי זרע, ואף–על–פי שהיא פורייה היא רוצה להיות בטוחה לגמרי. הדבק יחזיק יום או יומיים. היא חשה שחם לה והיא סמוקה, כמעט חסרת שליטה. רותחת למוות בציפייה קדחתנית. סוף–סוף היא תפסה אותו.

כאשר היא מסירה את משקפיו עיניו עירומות ופגיעות, הוא חשוף עד לגלעין האנושיות של נפשו, שכמעט הגיעה לידי התגלות. "אתה יכול לבוא לחתום על הסכם הנישואים מחר אחרי ארוחת הבוקר," היא לוחשת באוזנו. "אחרת עורכי הדין שלי יהיו בקשר. ההורים שלך ירצו טקס, אבל אפשר לארגן את זה אחר כך."

הוא נראה כאילו יש לו משהו לומר, לכן היא מתרצה לבסוף ומשחררת את המחסום, ואחר כך נושקת ברכות על לחיו. "למה? למה לעשות את זה ככה?"

היא טופחת אל חזהו. "הכול קשור לזכויות רכוש." היא משתתקת וחושבת לרגע: אחרי הכול, יש תהום אידאולוגית עצומה שצריך לגשר עליה. "בסוף הצלחת לשכנע אותי בעניין האגאלמי הזה שלך, של לתת הכול תמורת נקודות על התנהגות טובה. לא התכוונתי לאבד אותך לטובת חבורת לובסטרים או חתולים שהועלו, או מה שהולך לרשת את ייחודיות החומר–החכם שאתה עובד עליה. אז החלטתי לקחת את החלק שלי קודם. מי יודע? בעוד כמה חודשים אני אחזיר לך תבונה חדשה, ואתה תוכל לטפל בה כרצונך."

"אבל לא היית צריכה לעשות את זה ככה —"

"לא?" היא יורדת מהמיטה ומחליקה את שמלתה. "אתה נותן יותר מדי ובקלות רבה מדי, מאני! תאט את הקצב או שלא יישאר כלום." היא רוכנת מעל למיטה ומטפטפת אצטון על אצבעות ידו השמאלית, ואחר כך פותחת את האזיק. היא משאירה את בקבוק החומר הממיס בקרבת מקום כדי שיוכל להשתחרר בעצמו.

"נתראה מחר. תזכור, אחרי ארוחת בוקר."

היא כבר בדרך החוצה כשהוא קורא, "אבל לא אמרת למה!"

"תחשוב על זה כמו על דרך לפזר את המֶמים שלך," היא אומרת ומפריחה לו נשיקה. אחר כך היא סוגרת את הדלת, מתכופפת ומניחה ברוב מחשבה ממש לידה קופסת קרטון ובה חתלתול שהועלה. לאחר מכן היא חוזרת לסוויטה שלה ומארגנת את החתונה האלכימית.