אקס במלכודת

פרק 1 מאיה

הבחור שיושב לידי בבר מחייך אליי בחשאי, כאילו הוא יודע את כל הסודות שלי אבל מחבב אותי בכל מקרה. זה קצת מטריד, בעיקר כי אני בטוחה שלא ראיתי אותו מעולם, ואני זוכרת פרצופים מעולה. לזכותו ייאמר, באמת יש לו חיוך שיכול לכבוש כל אחד שמסוגל לסמוך על גבר עם חיוך כריזמטי.

חבל שאני לא אחת מהאנשים האלה.

למען האמת, אני רוצה ממנו משהו, אז אני מחקה את החיוך העדין שלו וממתינה. "אני מנסה להבין משהו," הוא אומר כדי לשבור את הקרח אחרי כמה שניות, ומרים את קולו כדי שאשמע אותו מעל המוזיקה. רמיקס בס כבד של איזה שיר פופ שמתנגן בעשרה דציבלים גבוה מדי.

"ומה זה בדיוק?" אני מעיפה מבט אל הברמן כשאני מדברת, אבל הוא בדיוק התחיל לשרת מישהו אחר. אנחנו נהיה תקועים כאן לזמן מה.

מעולה.

"למה מישהו החליט שכל הקוקטיילים הטעימים ביותר בתפריט הם של בנות, לדעתך? מה הופך משקה כלשהו למשקה ׳של בנות׳ או ׳של בנים׳? זה בכל מקרה אלכוהול."

כשסרטים ותוכניות טלוויזיה הכינו לקראת גברים שישאלו אותי שאלות פלרטטניות בבר, זה לא בדיוק מה שציפיתי לו. במחשבה נוספת, בסרטים הברים הם בדרך כלל במועדון אקסקלוסיבי או במסעדה יקרה בטירוף. אולי כשאת בבר בתוך אולם באולינג מוזר, עם כדורים שעשויים מניאון, שולחנות שמקושטים בגזרי עיתונים של כלבים מסוגים שונים ושמשקה הבית מוגש בקערת מרק, את צריכה לצפות שהעניינים יסטו מהמסלול המקובל. כולל שורות הפתיחה.

"סקסיזם, אני מניחה?" אני אומרת במשיכת כתפיים.

"טוב, כן. זה מובן מאליו, אבל את יודעת, לא בחורה המציאה את הכלל הזה. אז למה שגברים ידפקו את עצמם ככה? הם יכולים לשתות קפה בלי לקבל מבטים מוזרים, אבל אני מוכן להתערב איתך על כל דבר שאם אקח איתי אספרסו מרטיני לשולחן, החברים שלי לא יפסיקו לרדת עליי. לעולם," הוא מדגיש ומטיח את אגרופו על הבר. הברמן מפנה לעברו מבט עצבני, והוא שומט את היד באותו הרגע.

חבורה של בחורים שיורדים זה על זה בגלל דברים מטופשים היא לא דבר חדש או מפתיע, אבל אני טיפה מבולבלת מה הסיבה שהוא בחר לשתף אותי במידע הזה. "למי אכפת? הגבריות שלך עד כדי כך שברירית?"

הנה החיוך המסנוור שוב. "אני יודע כמה רע זה יגרום לי להיראות, אבל כן. היא שברירית, לצערי הרב. אני עובד על זה, אבל היום הוא יום פחות טוב."

עכשיו הכול מתחבר לי. "טוב, למען האמת, אני כאן עם שולחן מלא בנות שישמחו שתצטרף אליהן כדי לשתות אספרסו מרטיני בשקט. בלי שום שיפוטיות."

"אוקיי," הבחור אומר, "הצעה מעניינת בהחלט."

הוא אומר את זה כאילו המצאתי רעיון גאוני כלשהו משום מקום, והוא ממש לא העלה את הנושא כדי להוביל אותנו למצב שבו אני מאפשרת לו לקנות לי משקה. נראה כמו טרחה רצינית בהתחשב בעובדה שהייתי אומרת כן אם הוא רק, אתם יודעים, היה שואל אם אני רוצה לשתות משהו. אני לא יודעת למה הוא בחר בדרך הארוכה. "אוקיי, מה את אומרת על זה," הוא ממשיך. "אני אזמין אספרסו מרטיני ומה שתרצי לשתות לאות תודה על ההצעה האדיבה שלך, ואת תוכלי להציג אותי בפני השולחן של החברות הלא שיפוטיות שלך?"

אני מעמידה פנים שאני חושבת על זה לרגע בזמן שהברמן מסיים לתת שירות ללקוח ההוא, ומהנהנת לבסוף. "אוקיי, אני בעניין. תזמין אספרסו מרטיני וקוקטייל פסיפלורה ורוד. תודה."

זמן קצר לאחר מכן, עם שני המשקאות בידיים, הבחור שהציג את עצמו בתור אנדרה צועד בעקבותיי לשולחן שלי. "הנה, את יכולה לקחת את המשקה שלך עכשיו, אם את רוצה," הוא מציע.

"אה, זה לא בשבילי," אני אומרת.

הוא מאט את קצב ההליכה בעודו מפלס את הדרך בין שולחנות שמלאים באנשים ששותים נוזל ורוד מקערות מרק. "אז בשביל מי קניתי את זה?"

"אתה," אני אומרת, "הרגע קנית משקה לאחותי לכבוד יום ההולדת העשרים שלה. מאוד אבירי מצידך. אנחנו יושבות בשולחן שם."

אנחנו מגיעים אל השולחן של אחותי רוזי — טוב, אם לדייק, אלה שני שולחנות שחיברנו כדי שיהיה מקום לי ולשמונה הבנות האחרות — ורוזי מסתכלת עליי במבט מתרשם. קלי קלות, שפתיי מבטאות בלי קול.

היא הייתה זאת שהבחינה באנדרה והחברים שלו מספר מסלולים לידינו בזמן ששיחקנו באולינג. היא הייתה דרמטית מאוד לגבי זה, והצהירה בפני כל אחד במרחק שמיעה שהיא מוכנה לבצע פשע כדי להשיג את המספר שלו. אחרי שסיימנו את המשחק, עברנו אל מתחם האוכל, האטרקציה האמיתית של אולם הבאולינג בעיניה של רוזי — קוקטיילים צבעוניים נטולי אלכוהול וקירות מכוסים בפרחים שעוצבו במיוחד עבור תמונות לאינסטגרם. אנדרה והחברים שלו עשו אותו הדבר, רק שהם התיישבו בצד השני של המתחם.

כשהבחנו באנדרה הולך לבד אל הבר, כל יושבי השולחן החליטו פה אחד שמישהי צריכה לתפקד בתור השדכנית, וברור שהיה עליי להתנדב. אני די בטוחה שלסרב לאחותך שמבקשת טובה ביום ההולדת שלה נוגד את החוק בכמה מדינות, או שאולי זה בכלל קטע של מאפיה. בכל מקרה, הנחתי שכל עוד הוא רווק ומתעניין בבנות, אצליח לשכנע אותו לאחל יום הולדת שמח לאחותי היפה והרווקה. המשימה הושלמה. בערך.

"רוזי." אני מתיישבת בכיסא לידה. "זה אנדרה. הוא קנה לך קוקטייל ליום ההולדת."

"זה ממש נחמד מצידך, תודה," רוזי אומרת כשהבנות האחרות בשולחן מסתכלות עליו בחיוכים תמימים ונעימים משלהן, כאילו לא תכננו את כל האירוע.

החברה הכי טובה שלי, אוליביה, מאותתת לו לשבת. "טוב, היא לא יכולה לשתות לבד ביום ההולדת שלה, נכון?"

המבט של אנדרה מרפרף בין רוזי וביני, לפני שהוא לוקח כיסא משולחן ריק שנמצא לידנו ומתמקם ליד רוזי. אם הוא מופתע מכך שהוא יושב עם רוזי במקום איתי, הוא בהחלט לא נראה מאוכזב. הוא לא אמור להיות. מבחינתי, הוא זכה בלוטו עם רוזי.

"איך את עושה את זה?" אוליביה שואלת בשקט. "בחיים לא הייתי מסוגלת."

אני מושכת בכתפיים. "לא יודעת. זה לא המראה המהמם שלי, כי לך בהחלט לא חסר."

"צודקת."

אני חוזרת אל קוקטייל המנגו־ליצ׳י שלי. למרבה המזל, הוא מוגש בכוס גבוהה ולא בקערה. "אני מדברת איתם. הם בסך הכול בחורים, הם לא מאיימים."

"רק נשים מאיימות עלייך?" אוליביה עוקצת אותי.

"אוקיי, את צוחקת, אבל זה נכון. בחיים לא אהיה מסוגלת פשוט לגשת ולהציג את עצמי בפני מישהי יפה. אמות לפני שזה יקרה."

"רואה, ככה בדיוק אני מרגישה לגבי גברים."

החיוך שלה נעלם בסוף המשפט, והיא מכווצת את הגבות כשעיניה מתמקדות בנקודה כלשהי מעל ראשי. אני עוקבת אחרי מבטה אל הטלוויזיה שמותקנת על הקיר מאחוריי, מעל קשת של פרחים מנייר קרפ.

בתחתית המסך מופיעה הכותרת — אחיה של הנסיכה סמנתה משָאלון, ג׳ורדי מילר, מקריא סיפור לילדים ומביא איתו ממתקים ותקווה. על המסך מופיע ג׳ורדי מילר בכבודו ובעצמו מול בית יתומים בשָאלון, מקבל מכתב תודה ענקי מאחד הילדים היתומים, ומניח את היד על החזה כאילו ליבו עומד להתפוצץ.

חתיכת בן זונה.

חלק מיושבי השולחן מביטים גם הם לעבר הטלוויזיה, כולל רוזי ואנדרה. אנדרה ממהר להגיב על הבהייה שלנו, בעודו מסובב באושר את המרטיני בכוסו. "היינו חברים כשהוא היה גר כאן, אתן יודעות?" הוא אומר בטון מתרברב. "הייתי אחד מהחברים הכי טובים שלו."

"באמת?" אני שואלת בבלבול. "נפגשנו אי פעם?"

כמו שאמרתי, אני בטוחה שמעולם לא ראיתי אותו בעבר, אז אני באמת מופתעת לשמוע את זה.

עכשיו תורו להיראות מבולבל. "למה שניפגש?"

"אממ..." רוזי צוחקת. "כי מאיה יצאה איתו במשך שנה בערך?"

אנדרה סורק את פניי, כאילו הוא מנסה לזהות אותי. די בטוח שאני יודעת מה עומד להגיע.

בעוד שלוש, שתיים...

"רגע. רגע, רגע, רגע. את לא זאת שנעשתה משוגעת לגמרי כשהוא עזב, נכון?"

אחת.

חלק מהבנות בשולחן משמיעות קריאות בוז.

"בבקשה, אַל," רוזי מזהירה אותו.

"הזמנו אותך לשבת איתנו," אוליביה מוסיפה במבט זועף.

המבט של אנדרה מרפרף בין כולנו בבלבול. "אוקיי, אוקיי. נראה לי שיש פרטים נוספים לסיפור?"

אני בוהה במשקה שלי, סופרת את קוביות הקרח ומתחרטת בכל ליבי על הרגע שבו הצעתי להיות השדכנית הערב.

"הוא מניאק בוגדני," אוליביה אומרת. "ואם תקרא למאיה משוגעת שוב, המרטיני הזה יתהפך על הראש שלך לפני שתספיק לעצור אותי."

"ג׳ורדי?" אנדרה שואל בטון סקפטי ומרים את הידיים. "כאילו, ג׳ורדי מילר שלנו? זה שמקריא סיפור ליתומים, תורם לצדקה והמציא את הפמיניזם?"

יש הרבה קוביות קרח בכוס הזאת.

אוליביה לא נכנעת. "הוא היה החבר של מאיה, עבר לקנדה ובגד בה במשך חודשיים. כשהיא גילתה, הוא זרק אותה. לא בטוחה איזה חלק בסיפור הזה פמיניסטי, או שאולי אתה צריך לבדוק שוב את ההגדרה של המונח הזה."

"לא, זה הגיוני. זאת אומרת, הסיפור ששמעתי היה קצת שונה. אבל אני מבין אותך, לפעמים סיפורים כאלה מתעוותים."

הוא אומר את כל הדברים הנכונים, אבל אפשר לשמוע בטון שלו שהוא לא מאמין לזה. אתם יודעים, יש משהו שגיליתי על אנשים במהלך השנה או השנתיים האחרונות. גם אנשים שמחשיבים את עצמם להגיוניים והוגנים, בדרך כלל מאמינים לסיפור שהם שמעו קודם. אי פעם שמעתם את הביטוי ׳ההגנה הטובה ביותר היא התקפה׳? זאת דוגמה נהדרת. מי שמשחרר ראשון לעולם את הגרסה שלו לאירועים, הוא זה שזוכה לכתוב את ספרי ההיסטוריה. לכתוב את ההיסטוריה זה קל, לשכתב אותה זו עבודה מפרכת.

לרוע מזלי, ג׳ורדי דאג לוודא שהגרסה שלו תפורסם ראשונה לפני שבכלל ידעתי שיש מרוץ. בהתאם לגרסה שלו, ג׳ורדי נפרד ממני בדמעות כשהוא היה צריך לעבור מדינה, ואמר לי שהוא לעולם לא ישכח אותי. אני איכשהו הבנתי מזה שאנחנו עדיין יחד, למרות נאום הפרידה הברור מאוד שלו. זמן קצר לאחר מכן, שלחתי חברה שגרה בקנדה לעקוב אחריו, ואז נתקפתי בפרץ זעם וקנאה כשהיא דיווחה לי שהוא המשיך הלאה, והאשמתי אותו שהוא בגד בי ללא שום סיבה.

הסיפור נהדר ובהחלט מציג את ג׳ורדי באור החיובי ביותר שיש. דה וינצ׳י בכבודו ובעצמו לא היה יכול לצייר תמונה יפה יותר.

חבל שהיא בולשיט אחד גדול.

החברים של אנדרה כנראה כבר תוהים לאן הוא הלך, אבל לא נראה שמטרידה אותו העובדה שהוא נטש אותם. גם זה חבל.

רוזי, שכבר לא נראית מתלהבת מהנוכחות שלו בשולחן, מבחינה בהבעת הפנים שלי ודואגת להחליף את הנושא. שאלוהים יברך את הבחורה הזאת. "אז, למדת בתיכון זיגמונד?" היא שואלת את אנדרה.

כשאנדרה עונה, אוליביה רוכנת לעברי. "היי. את בסדר?"

אני מזדקפת ומורחת חיוך מאולץ על פניי. "אהה. אני רגילה לזה."

ג׳ורדי כבר לא מופיע על מסך הטלוויזיה, אבל אני עדיין יכולה לראות את הפרצוף שלו כשהוא עומד מול בית היתומים, מחייך אל מגישת החדשות באותה הדרך שבה הוא היה מחייך אליי — כאילו היא האדם המעניין ביותר בעולם.

אלוהים, המבט הזה היה גורם לי להרגיש כאילו הלב שלי עומד לפרוץ החוצה מהחזה.

אני תוהה כמה עוד אנשים מרגישים ככה כשהם רואים את ג׳ורדי מילר מחייך אליהם מהטלוויזיה או מהמגזינים או מהפוסטרים שעל הקירות שלהם.

כמה מהם רואים את הקליפה ומאמינים שהם יודעים מה נמצא מתחת לכל שכבות הקסם האישי האלה? ומה הם היו אומרים אם הם היו מגלים?

אוליביה מפנה אליי מבט סקפטי. אני עומדת להתעקש שאני באמת בסדר בטון הצווחני ההוא שלגמרי משכנע אנשים שאת ממש לא מתגוננת, כשהטלפון שלי מצלצל. "רגע, סליחה," אני אומרת ומרימה את הטלפון אל האוזן. "הלו?"

"היי, זאת מאיה ביילי?"

"מדברת."

"זאת אזגונדבושמיפורד זומברימנדי—"

אני נעמדת. "רק רגע, אני לא יכולה לשמוע אותך. תני לי לצאת החוצה. אני... רק... אוקיי." אני סוגרת את דלת הזכוכית מאחוריי ומתיישבת על ספסל במגרש החניה. "מצטערת. היי, מי זו?"

"גוונדולין בושמן, אני מתקשרת מ׳בושמן וזיגל הפקות׳. אני פונה אלייך כי יש לנו הזדמנות מרגשת בשבילך שאנחנו חושבים שתשמחי להיות מעורבת בה."

מעולם לא שמעתי על חברת ההפקות הזו, ואני די בטוחה שזו שיחת הונאה. הם יבקשו את פרטי כרטיס האשראי שלי בכל רגע, נכון?

"סליחה, מאיפה השגת את המספר שלי?" אני שואלת, אצבעי מרחפת מעל כפתור הניתוק.

"מג׳ורדי מילר."

אם לא הייתי יושבת, כנראה הייתי נופלת מההלם. "ג׳ורדי?"

"כן. הצוות שלנו הפיק כמה מתוכניות הריאליטי המצליחות ביותר במהלך השנים האחרונות. את מכירה את ׳חנונים בג׳ונגל׳, ׳דייט בלי קפאין׳, או ׳מהפכים בשירותים׳?"

"מי לא?"

"כולן שלנו. יש לנו פרויקט חדש ומלהיב שאנחנו עובדים עליו השנה, תוכנית שנקראת ׳הזדמנות שנייה לאהבה׳. כל עונה תעקוב אחרי רווק והאקסים שלו, בזמן שהם יוצאים שוב זה עם זה כדי לראות אם הניצוץ ההוא שגרם להם להתאהב בפעם הראשונה עדיין קיים עכשיו ששני הצדדים גדלו והתבגרו. אנחנו שמחים להכריז שג׳ורדי הוא הרווק הראשון שחתם איתנו!"

אני צריכה שנייה כדי לעכל את כל זה. "ג׳ורדי מילר עומד להשתתף בתוכנית ריאליטי?" אני שואלת לבסוף.

"כן. ואנחנו מקווים שגם את?"

מתוך אינסטינקט, אני מציצה פנימה לעבר השולחן של החברות שלי. לרגע, משתלט עליי דחף פראי לרוץ אליהן ולבקש מהן שישכבו עליי וימחצו אותי תחת משקלן המשותף כדי לעקור את הזעם הטהור שמבעבע בתוכי. "את רוצה שאצא שוב עם ג׳ורדי מילר? בטלוויזיה?"

"כן. התוכנית תצולם בעיר לֵרוּ שבשָאלון, ואת תלוני באחוזה יפהפייה ליד האגם, מקום מיוחד ממש. כל הארוחות, כמובן, יהיו עלינו. את תקבלי גם תשלום קטן על ההשתתפות שלך—"

"תראי, אני לא יודעת למה ג׳ורדי קישר אותך אליי," אני קוטעת אותה. "אבל אני לא מעוניינת, והוא אמור לדעת את זה."

"אני יודעת שזה יכול להיראות ככה כשמערכת היחסים לא עובדת. אבל משהו כן חיבר בין שניכם מלכתחילה. כשאנשים מתבגרים, הם בדרך כלל משתנים לטובה. סביר להניח שהוא שמר על הדבר המיוחד ההוא, אבל כנראה חלק מהשוני שהפריד ביניכם—"

"אני אהיה ברורה, גוונדולין. אני מעדיפה שהאדמה תבלע אותי ישירות אל הגיהינום ושיכריחו אותי לעשות עסקה עם לוציפר המלאך הנופל בכבודו ובעצמו מאשר לצאת שוב עם ג׳ורדי מילר."

השתיקה המופתעת של גוונדולין מתארכת כל כך, עד שאני כמעט פורצת בצחוק. "לוציפר המלאך הנופל הוא השטן," היא אומרת לבסוף, כאילו היא חושבת שעשיתי טעות קטנה.

"כן, גוונדולין."

"את אומרת לי שאת מעדיפה לצאת עם השטן מאשר עם ג׳ורדי?"

"אני אומרת לך שהייתי מעדיפה ללכת לתוכנית ריאליטי עם נסיך האופל, גוונדולין. כן."

"זאת עמדה ממש חריפה."

"לא רק חריפה. שורפת. כמו הגיהינום."

אני נהנית מהעוקצנות בשיחה, אבל גוונדולין לא צוחקת. "אולי אתן לך לחשוב על זה?"

"אני מעדיפה שלא."

"אני יכולה לקבל את האימייל שלך? אשלח לך כמה קבצים עם מידע. זה די נהדר, הכנו מצגת פאוור פוינט—"

"השטן בכבודו ובעצמו, גוונדולין."

"אז אכתוב אותך תחת הקטגוריה ׳אולי׳."

"בבקשה אַל."

"היה נהדר לשוחח איתך, מאיה! אני מקווה ומצפה לראות אותך בשָאלון היפה. הצילומים מתחילים בעוד חודשיים, אגב."

"אני לא יודעת איך להסביר לך כמה לא אכפת לי, גוונדולין."

היא פולטת צחוק ארוך. "אוקיי, המשך שבוע מקסים."

"גם לך, גוונדולין."

אני מנתקת ומבלה כמעט חמש דקות בבהייה אל החלל, ראשי ריק לחלוטין.

בסופו של דבר, מחשבה אחת מצליחה לפרוץ פנימה ולצרוח בתוך המוח שלי.

לא רציתי שום קשר אליו שוב לעולם.

המחשבה נואשת, מיוסרת, זועמת ומותשת בעת ובעונה אחת. למרות זאת, אני דוחפת את כל הרגשות הצידה, כי אני מתכוונת לנתק את עצמי מהדבר הזה עוד לפני שהוא בכלל התחיל, וככה לא אצטרך להרגיש דבר.

אין סיכוי שאני עושה את זה. ממש לא. בשום פנים ואופן. גם לא תמורת מיליון דולר.

טוב, האמת, אולי בשביל מיליון דולר הייתי עושה את זה. אבל גוונדולין לא אמרה שום דבר על מיליון דולר. אם היה מדובר בסכום כזה היא בטח הייתה מציינת את זה, כי מי לא יודע שכסף משכנע ומוכר הרבה יותר מההבטחה להיות מחוזרת, להידפק ולעבור מניפולציות על ידי ג׳ורדי מילר.

שוב.

רגועה, לא מוטרדת ונינוחה לגמרי, אני נכנסת בחזרה פנימה ומתיישבת בנונשלנטיות ליד אוליביה, מחייכת כאילו אין לי דאגות בעולם. כי זה נכון — אני בסדר, אני ממש בסדר.

היא מעיפה מבט לעברי ומכווצת את הגבות. "מותק? מה קרה?" היא שואלת. "את נראית כאילו ראית רוח רפאים."