ארבעה אבות נזיקין

פרק א ארבעה אבות נזיקין? על סידורה של משנת בבא קמא 1. אין סדר למשנה?

משנת בבא קמא פותחת במניין ארבעת אבות הנזיקין ובהצבעה על המכנים המשותפים וההבדלים ביניהם:

ארבעה אבות נזיקים: השור והבור והמבעה וההבער.

לא השור כהרי המבעה ולא המבעה כהרי השור. לא זה וזה שיש בהן רוח חיים והרי האש שאין בה רוח חיים. לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק והרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. הצד השווה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק משלם תשלומי נזק במיטב הארץ.1

ששת הפרקים הראשונים של המסכת מפרטים ומבארים את דינם של אבות הנזיקין הללו במצבים שונים, ובהתאם לכך, נגדיר מכלול זה כחטיבת נזקי ממון שבמשנת בבא קמא. המשנה כהרגלה איננה מציעה אפיון מושגי של כל אחד מאבות הנזיקין, אלא בדרכה הקזואיסטית פורטת מכלול של הלכות במגוון מקרים.2 עד כמה מושפעת המשנה מתפיסות מושגיות — הן באשר לדיני הנזיקין בכללם והן באשר לכל אחד מאבות הנזיקין — לא ניתן לדעת בשלב זה של הדיון, וקשה אפוא לדעת האם לפנינו קטגוריות מגובשות ומובחנות מבחינה מושגית או רשימה של מקרים שונים זה מזה בלי גיבוש מושגי. ברי גם שיש השפעה מקראית על ניסוח אבות הנזיקין במשנה וסדרם. כך כבר בירושלמי, פ“א ה“א, ב ע“א: “כמה דאישתעי קרייא אישתעיית מתנית‘ [=כפי שדיבר הכתוב דיברה המשנה]“, וכן בין הפרשנים לסוגייתנו, כלשונו של רש“י, ב ע“א, ד“ה השור והבור: “כסדר שהן כתובים בפרשה סדרן במשנה...“. אולם הזיקה איננה מלאה, הן עניינית והן מילולית, במידה רבה בשל אב הנזק “מבעה“, שחורג מהסגנון המקראי (כִּי יַבְעֶר־אִישׁ שָׂדֶה אוֹ־כֶרֶם, שמות כב, ד) ולפי חלק מהדעות גם מהסדר המקראי מבחינה עניינית (בכפוף לשאלה מהו מבעה, ובכך נעסוק להלן).3

לצורך הדיון, בשלב זה, נראה את המשנה ככוללת קטגוריות שונות (ששאלת הגיבוש המושגי שלהן, כאמור, איננה ברורה), הנפרטות לפרוטות בששת פרקיה הראשונים של המסכת. אלא שגם אפיון מצומצם שכזה של משנת בבא קמא, מעלה תהיות. סקירת רוחב של ששת הפרקים הראשונים מגלה שפרטי הנזיקין אינם מסודרים בסדר רציף כמצופה, אלא המשנה נעה מאב אחד למשנהו ובחזרה. כבר הראשונים עמדו על כך, לדוגמה, תוספות בראש הפרק השישי:

הכונס צאן לדיר: זה היה ראוי לשנות לעיל בהדי מילי דשור, דלא היה לו להפסיק במילי דבור, אלא אגב דתנא נפל לבור והבאיש מימיו תנא בתריה מילי דבור...4

כלומר מתבקש היה לשנות את חלקו הראשון של פרק הכונס, העוסק בנזקי שן ורגל, עם שור המזיק, אולם מסיבות טקסטואליות וקונטקסטואליות, שינתה המשנה את הסדר המתבקש (ראו בתוס‘, שם). חוסר הסדר רחב יותר מאשר המקרה הנקודתי שבו עוסקים התוספות. נמחיש את הדברים באמצעות סקירת ראשי משניות נבחרות מששת הפרקים הראשונים:

א. ארבעה אבות נזיקים השור והבור והמבעה וההבער... חמשה תמים וחמשה מועדים הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לירבוץ ולא לבעוט השן מועדת לאכל את הראוי לה והרגל מועדת לשבור כדרך הילוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם...5

ב. כיצד הרגל מועדת לשבר כדרך הילוכה... כיצד השן מועדת לאכל את הראוי לה והבהמה מועדת לאכל פירות וירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק במי דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור ואם נהנת משלם מה שנהנת. כיצד משלם מה שנהנת אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנת מצדדי הרחבה משלם מה שהיזיקה... אי זה הוא תם ואי זה הוא מועד... ושור המזיק ברשות הניזק כיצד... אדם מועד לעולם...

ג. המניח את הכד ברשות הרבים... נשברה כדו ברשות הרבים... השופך מים ברשות הרבים... שני קדרים שהיו מהלכין זה אחר זה ניתקל הראשון6 ונתקל השני בראשון הראשון חייב בנזקו של שני... המבקיע ברשות היחיד [והזיק] ברשות הרבים7...

שני שוורים תמים שחבלו זה את זה משלמים במותר חצי נזק... שור שווה מנה שגח לשור שווה מאתים...

ד. שור שנגח לארבעה חמשה שוורים...

ה. שור שנגח את הפרה... הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות שברתן בהמתו שלבעל הבית... הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות... שור שהיה מיתכווין לחבירו...

החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת... החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים ברשות הרבים ופתחו [לרשות] הרבים אחר... בור של שני שותפין... אחד השור ואחד כל הבהמה לנפילת הבור...

ו. הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי ויצאה והזיקה פטור... נפלה לגינה והיזיקה8 משלם מה שנהנת ירדה כדרכה והיזיקה משלם מה שהיזיקה כיצד משלם מה שהיזיקה שמין בית סאה באותה השדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה... המגדיש לתוך שדה חבירו שלא ברשות... השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מידיני אדם וחייב בדיני שמים... המדליק בתוך שלו... המדליק את הגדיש והיו בו כלים... גץ שיצא מתחת הפטיש ויצא והיזיק חייב...

פרקים ראשון ושני עוסקים בשור המזיק, בנגיחה ובנזקי שן ורגל, ומעט באדם המזיק, ובד בבד הם מפרטים את משנת “חמשה תמים“ שבסוף הפרק הראשון.9 חלקו הראשון של פרק שלישי קוטע את דיון זה בעיסוק בנזקי בור (או תולדות בור), אך בחלקו השני הוא חוזר לשור המזיק. בפרק החמישי חוזרת המשנה לדיני בור, וכפי שציינו תוספות המצוטטים לעיל, בפרק השישי חוזרת המשנה לשור המזיק בנזקי שן ורגל. חטיבת נזקי ממון מסתיימת בחלקו השני של הפרק השישי בנזקי אש.

ביטוי בולט למעברים מנושא לנושא מתקבל בבחינת היחס בין המשנה השנייה בפרק השני למשנה השנייה בפרק השישי (כמודגש בציטוט המשנה לעיל). שתי המשניות עוסקות בתשלום “מה שנהנת“ ו“מה שהיזיקה“ בנזקי שן. יותר מכך, נראה כי המשנה קטעה את משנת פרק ב‘ באמצעה והשלימה אותה בפרק השישי שכן משנת פרק שני דנה בשאלה “כיצד משלם מה שנהנת“, ומשנת פרק שישי ממשיכה אותה בדיון בשאלה “כיצד משלמת מה שהיזיקה“.10 האם יש פשר לחוסר הסדר, ומה מסתתר מאחורי המעברים החדים מנושא לנושא?

לפני כמאה שנה פרסם אברהם וייס את מאמרו “הפלוגתא בפירוש מלת ‘מבעה‘ במשנה, בבבלי ובירושלמי“, שלא נס לחו עד היום.11 במאמרו טוען וייס טענה מרתקת ומתקבלת על הדעת, שעשויה לפתור את תעלומת הסידור של ששת פרקיה הראשונים של משנת בבא קמא. לפי וייס, “בידי מסדר המשנה שלנו היו שני סידורים שונים שיצאו משני מסדרי משניות קדמונים שונים, וכל אחד ממסדרי המשניות הקדמונים הללו סידר את משנתו לפי שיטתו הוא.“12 שני הסידורים השונים אינם שרירותיים, אלא מושתתים על הגדרות שונות של אבות הנזיקין. מחלוקת זו נמשכה גם מעבר לתקופת התנאים, עד לימיהם של רב ושמואל.

למה כוונת הדברים? על משנת “המבעה“ מובאת מחלוקתם המפורסמת של רב ושמואל:

המבעה וההבער כו‘. מאי מבעה? רב אמר: מבעה זה אדם, ושמואל אמר: מבעה זה השן.... מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי, רב מאי טעמא לא אמר כשמואל?13 תנא שור וכל מילי דשור. ושמואל נמי הא תנא ליה שור! אמר רב יהודה: תנא שור לקרנו ומבעה לשינו... אלא אמר רבא: תנא שור לרגלו ומבעה לשינו...14

לפי רב, “מבעה“ הנזכר במשנה הוא אדם, ולפי שמואל (על פי רב יהודה) הוא שן. “שור“ לפי רב כולל את שלושת הנזקים שיש בשור: קרן, שן ורגל.15 לעומת זאת, לפי שמואל, “שור“ קשור לנזקי קרן בלבד. כך לפי מסורתו של רב יהודה, אולם משיקולים פרשניים שונים, רבא מפרש את “שור“ כנזקי רגל ואת מבעה כנזקי שן.16

כיצד אפוא מסודרת המשנה? חטיבת נזקי ממון שבמשנת בבא קמא משלבת את שתי הגישות האלה יחד: חלקה הראשון אוחז כבית המדרש שממשיך רב, ולפיכך שונה יחד את כל נזקי השור (קרן, שן ורגל), לאחריהן את הבור ולבסוף את נזקי האדם, דהיינו מבעה. לאחר סיומו של הדיון בנזקי אדם חוזרת המשנה לדון באבות הנזיקין, והפעם לפי מסורת בית המדרש שממשיך שמואל (אליבא דרב יהודה), ולפיכך שונה את נזקי קרן (שור, לפי שיטת שמואל), ולאחריהם את נזקי בור, נזקי שן ורגל (מבעה, לפי שיטה זו) ונזקי אש (הבער). משנת אש לא נכפלה. היא לא נשנתה בחלקה הראשון של המסכת אלא רק בחלקה השני, ואיננה כלולה בפירוט אבות הנזיקין אליבא דבית המדרש התנאי שממשיך רב.

וייס מראה כיצד מחלוקת זו מבארת היטב את מבנה ששת הפרקים הראשונים במסכת. ברם, נקודות אחדות נותרות עדיין ללא מענה שלם, כמו מדוע מקצת מאבות הנזיקין מופיעים בשתי המסורות — במה שנראה על פניו ככפילות (בור), חלק מופיעים רק במסורת השנייה (אש) וחלק ככל הנראה נחצו בין האחת לשנייה (שן ורגל ומשניות “מה שנהנית“ ו“מה שהזיקה“17). לפיכך נציע בהמשך כמה שינויים בהסבר מבנה המשנה ושילובן של המסורות השונות בתוכה. לעת עתה, ברצוני לנתח את העקרונות המושגיים העומדים מאחורי התפיסות המנוגדות של בתי המדרש הללו, הנובעים מתפיסות שונות את דיני הנזיקין, ושיש להם השפעה על סידרה, כפי שכבר התחלנו לראות, על סגנונה ועל פרשנותה של חטיבת נזקי ממון שבמשנה.

2. רב ושמואל: קטגוריות אבות הנזיקין ומבנה משנת בבא קמא

נעיין בסוגיה נוספת הקשורה בקשר הדוק למחלוקת הנזכרת סביב שאלת אפיון אב הנזק שור, הדנה בהשלכות ההלכתיות שיש למחלוקת זו. על משנת “נשברה כדו ברשות הרבים והחליק בה אחר18 במים או שלקה בחרסיה19 חייב“ (פ“ג מ“א) מובאת בבבלי (כח ע“א-ע“ב) הסוגיה הזו:

אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא שטינפו כליו במים, אבל הוא עצמו פטור,20 קרקע עולם הזיקתו. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי: מכדי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו, וכולן אני קורא בהן: שור ולא אדם, חמור ולא כלים.21 והני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין אדם חייב וכלים פטורין. ורב, הני מילי היכא דאפקרינהו, אבל היכא דלא אפקרינהו — ממונו הוא.

לפי המשנה, אם אדם ניזוק מכד שנשבר ברשות הרבים, המזיק חייב. רב מעמיד את הדברים בנזק שנגרם לכליו (בגדיו) של האדם ממי הכד (ובפשטות, לפי המשך המשנה, גם לגוף האדם משברי הכד), אך על נזק שנגרם לאדם עצמו מהנפילה — פטור שכן “קרקע עולם הזיקתו“. שמואל, מאידך גיסא, סבור שמדובר בנזקי בור, ומכיוון שפטור על נזקי כלים בבור, לא ניתן להעמיד את המשנה בנזק לכליו של האדם. על הכלים אפוא, לפי שמואל, פטור, ועל נזקיו של האדם מהקרקע חייב בשונה מדעת רב. על פי העמדת הבבלי, רב לא מחיל כאן את פטור כלים בבור מכיוון שלא מדובר בנזקי בור. החיוב בנזקי בור, על גדריו המיוחדים, חל אם הפקיר את הבור (נעסוק בכך בהמשך), אך כאן “ממונו הוא“ ולכן חייב.

פרשנות הבבלי לשיטת רב רואה את נזקי רכושו של האדם כקטגוריה אחת — “ממונו“. מסתבר ש“ממונו“ זה הוא הוא נזקי “שור“, שאותם רב רואה כמכלול אחד הנמצא תחת אב נזק אחד — קרי משמעות מרחיבה ל“תנא שור וכל מילי דשור“.22 המכנה המשותף של קרן, שן ורגל, בשונה מאבות הנזק האחרים (בור, אדם ואש), הוא שמדובר בממונו המזיק. על כן רב סבור שיש לראות אב נזק זה כמי שכולל את מגוון המצבים של ממונו המזיק, בין אם על ידי שורו ובין אם בדרכים אחרות שבהן רכושו מזיק כדוגמת “טינפו כליו במים“.23 לעומת זאת, שמואל במצב המתואר במשנת פרק שלישי, רואה את הנזק כנזקי בור, בלי שיש השפעה לזיקה הממונית לחפץ המזיק על הגדרת אב הנזק. בור מאופיין ככזה לפי נתוניו הפיזיים ולא לפי תכונותיו המשפטיות. ומכאן נלמדת גם ההבחנה בין קרן לבין שן ורגל כאבות נזק שונים, שהרי אף על פי ששלושתן בשור, קרן אינו כשן ורגל.24

מדיון זה עולה מסקנה חשובה הנוגעת לקטגוריזציה של אבות הנזיקין. רב ושמואל אינם דנים רק בשאלה הטכנית, האם שור כולל קרן, שן ורגל או שכולל רק קרן (ושן ורגל כלולים באב נזק אחר), וכן אינם דנים בשאלה נקודתית הנוגעת לנזקי בור. מחלוקתם היא מושגית־משפטית, הנוגעת לליבם של אבות הנזיקין. במחלוקת זו כלולה שאלת היסוד האם יש מאפיינים משפטיים ל“אבות נזיקין“ ואם כן, מה הם. בהמשך לכך, נגזר ממחלוקתם מכלול של השלכות דיניות הנוגעות לפרטי ההלכות הרלוונטיות לכל אב נזק ומייחדות אותו מאבות הנזק האחרים, כדוגמת פטור כלים בבור, כנזכר בדברי שמואל לרב יהודה כאן, או תשלום חצי נזק בנזק של “ממונו“.25

את מחלוקתם המושגית של רב ושמואל אפשר לתמצת כך: רב מגדיר את אבות הנזיקין לפי קטגוריות משפטיות (“ממונו“), ואילו שמואל מגדירם לפי אופיים הריאלי. בהתאם לכך, שור לפי רב כולל את ממונו המזיק, ומכאן, בהכרח מבעה הוא אדם, ובור הוא נזק מרכוש שאיננו שלו (“דאפקרינהו“).26 אך הקטגוריות המשפטיות הקשורות לבור יוצרות קונפליקט פנימי, המתמקד בשאלת החיוב בבור ברשות הרבים, ובכך נעסוק בהמשך.27 אש שונה מממון המזיק ומבור, ולמעשה נמצאת בתווך שבין השניים גם מבחינת מעמדה המשפטי.28 שמואל, לעומת זאת, בוחן את האופי הריאלי של הנזק. שור מוגדר אפוא לפי אופיו כנזקי קרן (מאפיינו, כלשונו של התלמוד הבבלי: “כוונתו להזיק וממונך ושמירתו עליך“; ב ע“ב). שן ורגל, השונים מקרן במאפייניהם הריאליים, הם אב נזק אחר — מבעה.29 בור הוא נזק הנגרם באופן פסיבי, ואף כאן — תכונות משפטיות־קנייניות אינן משפיעות, ולפיכך קטגוריה זו היא בין אם קיימת זיקה ממונית בין יוצר הבור לבור או למזיק ובין אם לאו. אש שונה משלושת אבות הנזק הללו שכן זיקתה למעשה האדם ישירה יותר, ומתברר שגם תוצאותיה הרסניות יותר מנזקי שן ורגל.30

ניתוח מחלוקת רב ושמואל מאפשר להוסיף על הצעתו של וייס בנוגע למבנה של חטיבת נזקי ממון במשנת בבא קמא, לשכללה ולהשלים היבט חסר בתוכה. הפרקים הראשון והשני משקפים אכן את תפיסת “תנא שור וכל מילי דשור“, וכוללים לפיכך הן את נזקי קרן הן את נזקי שן ורגל. הם מתומצתים במשנת “חמשה תמים וחמשה מועדים“ (פ“א מ“ד) המלמדת על הדין הייחודי, תשלום חצי נזק, המבדיל אותם מנזקים אחרים, ופירוטם נעשה לאורך הפרק השני.31 אדם הנדון במשנה ו‘ של הפרק השני — “אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן, סמא את עין חברו ושבר את הכלים משלם נזק שלם“ — משלים את קבוצת חמשת המועדים שבמשנה זו, ולפיכך נשנה אף הוא כאן.32 הפרק השלישי, לפי דרכו של רב, אינו עוסק בבור או בתולדותיו, אלא בממונו המזיק, וליתר דיוק, במקרים גבוליים שבין ממונו המזיק, שנדונים בפרקים הראשון והשני, לבין אבות נזק אחרים, כמו בור או אדם.33 אין מדובר אפוא בהסטת הדיון משור לאב נזק אחר (בור), אלא המשך הדיון בקטגוריה המורכבת של אב הנזק שור, כלומר של נזקי ממונו. בתום דיון זה המשנה חוזרת לדון בשור המזיק — והפעם, מנקודת מבטו של בית המדרש שממשיך שמואל הנוקט “תנא שור לקרנו“.

סדר המשניות בששת הפרקים הראשונים בנוי, אם כך, סביב לב הוויכוח בין שתי הגישות שהוא הגדרת אב הנזק שור. המשנה, ראשית, דנה באב הנזק שור לפי בית מדרשו של רב ובמכלולו הרחב מאוד: קרן שן ורגל, משנת חמישה תמים ושלוחותיה, וגם היבטים נוספים של ממונו המזיק (“ניטנפו כליו במים“ ואחרים), שזיהוים המשפטי המדויק איננו ברור ונתון לפרשנות העולה מסוגיות התלמוד שבפרק השלישי. לאחר מכן פונה המשנה לגישת בית מדרשו של שמואל, מציגה את אב הנזק שור לפי בית מדרש זה (קרן) וממשיכה על פי בית מדרש זה ומהלכת כדרכה סביב כלל אבות הנזיקין: בור (פרק חמישי), מבעה (שן ורגל, בראש פרק שישי) ואש.

ששת פרקיה הראשונים של מסכת בבא קמא אינם אפוא שילוב גרידא בין שני המסדרים השונים, כדבריו של וייס, שנעשה לא בשלמות ואיננו מקיף בתכניו. מדובר בעריכה מחושבת הממקדת את נקודת המחלוקת ההלכתית־משפטית. אין לפנינו שילוב לא מושלם, שיש בו כפילויות בין שתי המסורות מחד גיסא וחלקים חסרים או מפוצלים מאידך גיסא,34 אלא יחידה שלמה ערוכה היטב. חלקה הראשון של יחידה זו מציג את המסורת הראשונה בנקודת המחלוקת העיקרית שלה עם המסורת השנייה — שור המזיק על הסתעפויותיו ומורכבותו בלבד בלי יתר אבות הנזיקין. מכאן והלאה, ממשיכה המשנה כסדר אבות הנזיקין לפי המסורת השנייה. במילים אחרות, למחלוקת המושגית בשאלת הגדרת אבות הנזיקין יש השפעה ישירה על עריכתה וסדרה של המשנה, והיא מרכז עניינה של המשנה. אך מעבר למה שהראה וייס, המשנה איננה רק שונה את השיטות השונות זו לצד זו, אלא מסדרת את הדברים כך שמרכז המחלוקת בראשה ובמוקדה ועל כן צורתה וסידרה אינם אלא מראה לתוכנה.

מן הראוי לציין כי הניתוח המוצע בסעיף זה מתבסס על הבנת שיטת רב לפי ההסבר המוצע לה בתלמוד הבבלי: “היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא“ ואילו לירושלמי יש דרך אחרת בסוגיה זו. על משנת “השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקו“ מובאת בבבלי מימרת רב הנזכרת לעיל: “לא שנו אלא דנטפו כליו במים, אבל הוא עצמו פטור, קרקע עולם הזיקתו“, ועליה מקשה רב הונא הסבור כי יש לחייב גם על נזקיו של האדם.35 מחלוקת זו נשנתה בירושלמי אחרת מעט:

רב הונא אמ‘ בשנחבט בקרקעו. אבל אם נתלכלכו כליו חייב. רב אמ‘ אפי‘ נתלכלכו כליו פטור. מילתיה דרב אמרה בור שלנזקין פטור על הכלים.36

מחלוקת רב הונא ורב איננה אם חייב על האדם או פטור, אלא האם חייב על הכלים או פטור. לשון הירושלמי איננה ברורה כל צורכה (ראו פני משה על אתר) ומכל מקום משתמע ממנה כי המחלוקת היא בשאלה האם פטור כלים בבור הוא גם ב“בור של נזיקין“, כלומר בור שעומקו פחות מעשרה טפחים, או רק ב“בור של מיתה“. אם כך, השיטה המחייבת על כליו של האדם איננה נובעת מכך שמדובר ב“ממונו“, אלא מקריטריונים פנימיים של פטור כלים בבור.37 גישה זו מתאימה לאמירה הכללית בירושלמי בראש המסכת הטוענת “תולדות הבור: כל פירקא תליתייא דתנינן בנזיקין“ (פ“א ה“א, ב ע“א), והיא מנוגדת לגישה העקרונית המשתמעת מעמדת רב לפי סוגיית הבבלי.

ההסבר המוצע בבבלי עשוי להיות הסברו של רב יהודה לשיטת רב, ואם כך אין סיבה לפקפק בכך שהוא מייצג נכונה את הקונסטרוקציה המושגית שעליה מתבסס רב.38 עם זאת, ייתכן שהסבר זה שייך לרובד תלמודי מאוחר יותר, ואילו רב עצמו נקט עמדה שונה, למשל, עמדה המוכנה להכיר בכך שחיוב בור הוא כשהבור שייך למזיק, אך במצב שכזה היא מחייבת על נזקי כלים בבור ובהתאם לכך בענייננו חייב על “שטינפו כליו במים“.39 אינני סבור שיש ראיה חד משמעית לכאן או לכאן ולפעמים הדברים תלויים בהנחות מוצא מוקדמות בנוגע לטקסט התלמודי. בענייננו, מכל מקום, לשיטה שהצענו כאן, על פי הבבלי, יש יתרון רב בכך שהיא מסבירה תופעות עריכה לא ברורות בחטיבת דיני נזיקין שבמשנת בבא קמא בכלל ובדיני בור בפרט, כמו גם בתמונה ההרמונית שהיא מעניקה לאבות הנזיקין לפי רב ולפי שמואל, תמונה המשתקפת כאמור בסידורה של חטיבת דיני הנזיקין שבמשנה.

האם ניתן לזהות בצורה ברורה יותר את שורשיהן ומקורן של המסורות הללו? עד כה הצבענו על קיומן במשנה בלי לייחסן לתנא זה או אחר ועל השתקפותן במחלוקתם של רב ושמואל. אלא שמסורות שונות עשויות להצביע על בתי המדרש התנאיים שהם מקורן של שתי הגישות הללו: ר‘ ישמעאל ור‘ עקיבא. ברם, בשלב זה אין די בתמונה שציירנו כדי להבהיר את הזיהוי המוצע, ולשם כך נדרשת פרישה רחבה יותר של יריעת אבות הנזיקין, אותה נעשה בפרקים הבאים. עלינו להמשיך במסע בין אבות הנזיקין, ובמהלכו נשוב גם לשאלת מבנה משניות המסכת וזיהוי בתי המדרש השונים להם הן שייכות, כמו גם לעמדותיהם של רב ושמואל ביחס לדיני שור ובור.40

1 “והרי האש“, “והרי הבור“ תוקן מעל השורה: “כהרי“.

2 ראו מוסקוביץ, המשגה, עמ‘ 47-97; רוזן־צבי, מבוא למשנה, עמ‘ 10-11, ושם, הערות 44-45; וכן שם, עמ‘ 58-60.

3 ראו תוד“ה השור, ב ע“א (וכן בראש מסכת שבת, שאף שם קיימת זיקה למקרא, ואף היא איננה מלאה: ראו לעניין אבות נזיקין ואבות המלאכות בתוס‘ שבת, ב ע“א, ד“ה יציאות, הראשון והשני, והשוו עמדת רבנו תם בב“ק ובשבת). מבחינה מילולית, מעניינת הזיקה בין אב הנזק מבעה לפרשה המקראית, ראו הרב וינברג, עידית, עמ‘ מח-נד. ברם, גם היבט זה תלוי בשאלת הממד המושגי של המשנה, שהרי הזיקה בין “מבעה“ ל“כִּי יַבְעֶר־אִישׁ שָׂדֶה אוֹ־כֶרֶם“ תלויה בשאלה מהו מבעה — נזקי בהמה או אדם המזיק. בדומה לכך, אם נפרש “שור“ כנגיחה בלבד, הזיקה לטקסט המקראי תתעצם, ואם נפרשו כאב נזק כולל למגוון נזקי ממון — הזיקה תיחלש. ראו על אפשרויות אלו להלן. כך מצאנו גם ביחסם של ארבעת השומרים לפרשיות המקראיות, ראו הנשקה, משנה ראשונה, עמ‘ 8-23. ראו עוד דאובה, משנה, עמ‘ 257-304, בהתייחס לעריכת שלוש הבבות ולזיקתה של עריכת המשנה למקרא ולמקורות השראה נוספים, בהם המשפט הרומי, וראו בפרט שם, עמ‘ 371-375; זהר, עריכה, עמ‘ 195-208. על ההיבטים המורכבים שבין זיקה למקרא לחריגה מהמקרא המשתקפים מן המשנה, כולל דיון בפרשיות אש (הבער) ונזקי שן ורגל (מבעה) במשנת בבא קמא, ראו פורסטנברג, משנה עוקרת מקרא, עמ‘ 1-20, ובפרט שם, עמ‘ 11-18, וראו עוד אליאס בר־לבב, מכילתא דרשב“י, עמ‘ 199-204. ראו גם ברנד, אבות נזיקין, עמ‘ 17-25, על ההבדל בין המכילתא דר‘ ישמעאל למכילתא דרשב“י בפרשנות דיני הנזיקין המקראיים: בין קטגוריזציה לקזואיסטיקה.

4 נה ע“ב, תוד“ה הכונס.

5 ביאורה של משנת חמישה תמים קשה. התלמוד מציע כמה וכמה אפשרויות לביאורה, כולל הגהות והשלמות למשנה (ראו בסוגיית התלמוד על אתר, טו ע“ב-טז ע“א). למעשה, כפי שהראה ב‘ קצוף, ההתחבטות בפירושה של משנה זו מוקדמת לתלמוד: מתברר שמדובר במשנה קדומה, שתנאים מאוחרים נחלקו בהסברהּ. מחלוקות אלו משוקעות במשנה עצמה, המשלבת שתי תפיסות תנאיות קדומות, שניתן לעמוד עליהן מתוך מקורות מקבילים בתורת התנאים: התוספתא וברייתות בתלמודים. התפיסה האחת רואה את חמשת המועדים כחמישה מצבים שבהם משלם נזק שלם: שן ורגל, שור המזיק ברשות הניזק וכו‘, והשנייה מונה חמישה — ובהמשך שישה — סוגי חיות שעל היזקם משלם נזק שלם, וייתכן שקיימת גם תפיסה שלישית העולה מן המשנה. ראו קצוף, חמשת הנזקים, עמ‘ 175-200. ראו עוד שם, עמ‘ 190, תמצית שתי התפיסות התנאיות הקדומות המשולבות במשנה, ושם, עמ‘ 180 הערה 12 ועמ‘ 187 הערה 34, פרשנות שלישית למשנת חמישה תמים שלפיה קבוצת חמשת המועדים עוסקת בהעדת חמשת התמים הנזכרים בראש המשנה: נגיחה, נגיפה, נשיכה, רביצה ובעיטה.

6 בכת“י פרמה, בדפוסים: ונפל.

7 לנוסחאות משנת המבקע ודיון בזיקתה למשנת בור ראו להלן, פרק ו, הערה 31, והפניות, שם.

8 כן הוא גם בכת“י פרמה ובכת“י פאריס, וכעין זה גם בכתב יד פרמה “ג“: “והזיק“. בכת“י קיימברידג‘ ובדפוס: “ונהנית“.

9 לשאלת היחס בין משנת חמישה תמים למשנת ארבעה אבות ראו זהר, עריכה, עמ‘ 199-204, וסיכומו בעמ‘ 208: “שיטת האבות נשארת על כנה, תוך שהיא מתפרשת לאור העיקרון המשפטי הגלום בשיטת המועדים“. לדיון בקשר בין משנת חמשה תמים למשניות הפרק השני ראו זהר, שם; וסטרייך, נזיקין, עמ‘ 145; 153-154; וסטרייך, צרורות, ולהלן, ‎פרק ב. יש לציין כי אדם (המזיק את ממון חברו) כלול בחטיבת נזקי ממון, הן במבעה שבמשנה, לפי דעת רב (להלן), הן במשנת חמשה תמים (כמי ש“מועד לעולם“) והן בפירוטה שבפרק שני. למעשה, המעברים מאדם המזיק ממון לממונו המזיק מטושטשים לעיתים, ראו לדוגמה בנוגע לנזקי שן ורגל, להלן, הערה 15; בנוגע לנזקי אש, להלן, הערה 30 ובנוגע לנזקי בור, במשנת הקדרין, להלן, הערה 33.

10 על מלאכת העריכה של משנת פרק שני בהלכת “משלם מה שנהנית“ ויחסה למשנת פרק שישי, לתוספתא ולמקורות תנאיים נוספים ראו וסטרייך, שן ברשות הרבים, ולהלן, ‎פרק ט.

11 ראו וייס, מבעה, עמ‘ 144-158.

12 שם, עמ‘ 149. השילוב בין מסורות תנאיות שונות במשנה (אם בציר דיאכרוני־היסטורי ואם בציר סינכרוני בדומה למקרה הנוכחי) איננו כמובן תופעה ייחודית למסכת בבא קמא, ורבים במחקר מצביעים על כך. אין צריך להזכיר כאן את מבואותיו של י“נ אפשטיין, וטובים ורבים מוסיפים ומעבים את הידוע לנו בעניין זה. לסקירה עדכנית ראו רוזן־צבי, מבוא למשנה, עמ‘ 19-24; 44-55.

13 בכת“י מינכן 95 וותיקן 116 נוסף: “אמ‘ לך“.

14 ג ע“ב-ד ע“א.

15 כפי שנקטה גם הברייתא, המצוטטת בראש סוגיית הפתיחה, ב ע“ב: “תנו רבנן: שלושה אבות נאמרו בשור: הקרן, והשן, והרגל...“. “מבעה זה אדם“ לפי שיטה זו קשור בפשטות לאדם המזיק, ובכך חורג מהזיקה המקראית לפרשיית “כי יבער איש שדה או כרם“, אך ראו הרב וינברג, “פירוש הגאון למבעה זה אדם“, שרידי אש, עמ‘ צז-קב.

16 לשיטת “תנא שור לקרנו“, מבעה כולל בפשטות הן שן והן רגל, ואין צורך לצמצמו לשן בלבד, כפי שמשתמע מניסוח הסוגיה בבבלי. ראו וייס, מבעה, עמ‘ 144-145, וכן הרב וינברג, “פירוש הירושלמי למבעה“, שם, עמ‘ קב: “גם בבבלי יש רמז לפירוש זה שמבעה כולל שן ורגל יחד...“ בירושלמי השיטה הפשוטה היא כי מבעה הוא שן ורגל, בלי להזכיר מפורשות את תפיסת מבעה זה אדם. ראו ירושלמי, פ“א ה“א, ב ע“א: “השור זה הקרן דכת‘... המבעה, “כי יבער... ושלח את בעירה“ זה הרגל דכת‘... וכת‘ ‘הסר מסוכתו והיה לבער‘ זה השן...“. ברם, גם הירושלמי מכיר באפשרות שאב הנזק שור כולל את שלושת אבות הנזיקין קרן, שן ורגל יחד: “ר‘ חגיי שאל היך תנינן ארבעה אבו‘ נזיקין אם הכל אמור בשור אחד ניתני שלשה ואם הכל אמור בשור שלשה ניתני חמשה? אלא כמה דאישתעי קרייא אישתעיית מתניתא“ (שם).

17 לעיל, סמוך להערה 10.

18 במשניות הבבלי: “והוחלק אחד“. “והוחלק“ גם במקצת נוסחאות המשנה (כת“י פרמה, כת“י בר“מ 456 ומשניות כת“י ליידן של הירושלמי). “אחד“ גם בכת“י פרמה ב, כת“י פריס ודפוס נפולי רנ“ב.

19 במשנת דפוסי הבבלי (למעט דפוס שונצינו): “בחרסית“.

20 בכת“י המבורג 165: “מאי טע‘ דאמ‘ ליה קרקע עולם הזיקתהו“ (ובאיזכורה השני של מימרה זו, ל ע“א: “מאי טע‘ קרקע עולם הזיקתהו“). מ“ט נוסף גם בכת“י וטיקן 116 מעל השורה (באזכור הנוכחי בלבד, אך לא במקבילה שבדף ל ע“א).

21 על פיתוחו של רעיון “שור ולא אדם חמור ולא כלים“ מפטור חלקי עד לפטור גורף, כפי שמנוסח כאן, ראו וסטרייך, נזיקין, עמ‘ 243-269, ולהלן, ‎פרק יב, סעיף ‎2.

22 המהלך המוצע כאן רואה את ההסבר לשיטת רב (“היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא“) כחלק בלתי נפרד משיטת רב. על השגות אפשריות על כך ראו להלן, בסוף סעיף זה.

23 עמדה זו משתלבת עם משניות פרק ראשון ושני של המסכת, המחברות יחד תחת “שור“ מגוון נזקים (ראו בסעיף הקודם), ומוסיפה עליהן את הדגש על הזיקה הממונית, שהוא שמגדיר את אב הנזק. לדברים יש השלכה הלכתית ישירה, שכן הדין הייחודי שנאמר בשור, חצי נזק, שחל במקורו על שור נוגח, תקף גם למקרים אחרים של ממונו המזיק. משניות פרק שני מפרטות מצבים שכאלו: צרורות, אכילת כסות וכלים ועוד, שבהם משלם חצי נזק — בפשטות, כדין תם, המשלם חצי נזק. נעסוק בכך להלן, ‎פרק ב.

24 לצורך הפשטות הנחתי בפנים כי שן ורגל הם אב נזק אחד, שמאפיינו העיקרי הוא שנעשה דרך הילוכה של הבהמה — בגופה או באכילה, וראו סוגיית הבבלי, ג ע“ב-ד ע“א וכן לעיל, הערה 16.

25 ראו לעיל, הערה 23.

26 בראשונים מצויות שיטות שונות בשאלה האם לפי רב כל בור שלא הפקירו חייב משום ממונו המזיק ולא משום בור, או שקיימת הבחנה פנימית. כשיטה הראשונה נקטו רש“י, ד“ה דאפקרינהו (“דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו“); שו“ת ר“י מיגאש, סימן קעד; וכן סבור כך הרמב“ן, מלחמת ה‘, יג ע“ב בדפי הרי“ף, ד“ה ומסתברא, באחד מפירושיו. כדרך המנוגדת נקטו כמה ראשונים, ראו תוד“ה ה“מ, כח ע“ב; ראב“ד, כח ע“ב, עמ‘ סו-סז; רמב“ן, שם (בפירושו האחרון, בקטע הפותח במשפט “ואפשר לפי גמרתנו“) ועוד. זו אף פשטותן של סוגיות אחדות (כא ע“א; נג ע“א), המחייבות לדעת רב בבור ברשותו (ליישובן לשיטת רש“י ראו תוד“ה ה“מ, כח ע“ב; תוס‘ רבנו פרץ, כח ע“ב, ד“ה ורב, עמ‘ צח-צט; רשב“א, כח ע“ב, עמ‘ קסא; רשב“א, נג ע“א, עמ‘ רפה [אך ייתכן, שסוגיות אלו כלל לא הכירו את תפיסת “משורו למדנו“]). בהתאם לדרך האחרונה, מחלק הרמב“ן בין אבנו, סכינו ומשאו שלא הפקירם, הדומים לשור (“שהוא גוף הנזק וחבטה דידיה... הלכך היכא דלא אפקרינהו לשור המועד מדמינן ליה וחייב על הכל משום דדמי ליה טפי מבור“), לבין בור שלא הפקירו, ולגביו מודה רב שחייב כבור ולא כממונו המזיק. הראשונים התלבטו בשאלת גדרו של “ממונו המזיק“ שכזה, ראו ר“י מיגאש, שם, וראו גם ראב“ד, שם, המתלבט אם לראותו כקרן מועדת או מעין נזקי אדם (“מזיק בממונו הוא ואהני ביה פשיעת גופו לחייבו בנזק שלם וברשות הרבים“, אך ברשב“א, כח ע“ב, עמ‘ קסא, מובא בשם הראב“ד בשינוי מה).

27 ראו להלן, ‎פרק ו.

28 ראו בסוגיית אשו משום חציו או אשו משום ממונו: כב ע“א-כג ע“א, וראו להלן, ‎פרק יא.

29 או אחד מהם מבעה והשני נלמד מריבוי, בהתאם לפרשנות המוצעת בבבלי, ג ע“ב-ד ע“א, ראו לעיל, הערה 16 ובטקסט הסמוך לה. הירושלמי תולה כזכור את ההבחנה בין אבות הנזיקין בחלוקת הפרשיות המקראיות (“כמה דאישתעי קרייא אישתעיית מתניתא“, פ“א ה“א, ב ע“א, ראו לעיל, בטקסט הסמוך להערה 3). לפי דברים אלו, יכולים היינו לפרש את אבות הנזיקין לפי שמואל כנובעים מפרשנותו למקרא, בלי שעומדת בבסיסם הבחנה מושגית או ריאלית. ברם, השילוב בין עמדתו של שמואל בעניין שן ורגל לעמדתו בעניין בור, מחזקת את ההערכה, שבבסיס תפיסתו עומדת תפיסה עקרונית, ולא פרשנות מקראית גרידא.

30 ראו למשל במכילתא דר‘ ישמעאל, מסכתא דנזיקין, פרשה יד, עמ‘ 297: “כי תצא אש. למה נאמר, עד שלא יאמר יש לי בדין, הואיל וחייב ע“י קנוי לו לא יהא חייב על ידי עצמו?! אם זכיתי מן הדין, למה נאמר כי תצא אש? אלא בא הכתוב לעשות את האונס כרצון ושאינו מתכוין כמתכוין ואת האשה כאיש לכל הנזקין שבתורה“. המכילתא רואה את אש כנזק שנגרם “על ידי עצמו“, ומחילה עליו חיובי נזיקין המתאימים לאדם המזיק (אונס כרצון ואינו מתכוין כמתכוין). לא בכדי נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם אשו משום חציו או משום ממונו, כאמור לעיל, הערה 28.

31 ראו וסטרייך, צרורות, ולהלן, ‎פרק ב.

32 זו אחת האפשרויות למניין חמשת המועדים המשולבות במשנה גופה. ראו קצוף, חמשת המועדים, לעיל, הערה 5.

33 ביטוי נאה להתלבטות ולמעברים בין שלושת האבות הללו מופיעה בסוגיית “הקדרין והזגגין שהיו מהלכין זה אחר זה“, בלשונותיה שבתלמוד, בגרסאותיה ובפרשנותן של הלשונות השונות בראשונים (ולדוגמה: האם הקדר השני, שנתקל בראשון ונפל, הוא אדם המזיק או בור, והאם כליו הם בור או ממונו המזיק, ונפקא מינה לעניין היקף החיוב); ראו לא ע“א-ע“ב ובפירושי הראשונים, שם. מעניין לציין כי הירושלמי, פ“א ה“א, ב ע“א, מניח בפשטות שפרק שלישי עוסק בתולדות הבור: “תולדות הבור כל פירקא תליתייא“. הדברים מובנים שכן הירושלמי נוטה לשיטת שמואל, שלפיה מבעה זה שן ורגל ואדם איננו חלק מאבות הנזיקין, ראו לעיל, הערה 16.

34 לפי וייס, כאמור לעיל, המשנה משלבת בין שתי מסורות ובין שני קבצים שונים, אולם אין הסבר מדוע חלקים אחדים נכפלו בין שני הקבצים, אחדים פוצלו בין שני הקבצים ואחרים מופיעים רק בקובץ אחד. החלק הראשון כולל את נזקי שור, בור ומבעה לפי בית מדרשו של רב ולא כולל את נזקי אש; החלק השני כולל את נזקי אש. שני החלקים כוללים את נזקי בור, ונזקי שן ורגל נראים כמי שנחצו באמצעם בין המסדרים השונים (“כיצד משלם מה שנהנת“ מכאן ו“כיצד משלם מה שהיזיקה“ מכאן).

35 מימרת רב נכפלה בשתי הסוגיות, ולמעשה מלמדת כאן הלכה זהה לזו שנלמדה על משנת “נשברה כדו ברשות הרבים“ שנדונה לעיל. ייתכן שרב אמר את מימרתו בסתם, ותלמידיו נחלקו לאן לשייכה. ראו מעין זה, ביחס למימרת רב, עירובין כט ע“א: “אמר רב יוסף: שרא לי מריה לרב מנשיא בר שגובלי, אנא אמריתא ניהליה אמתני‘ והוא אמרה אברייתא“, וראו תוד“ה “מאי“, שם. מכל מקום, התלמוד בסוגייתנו מתייחס לכך כאל שתי מימרות שנאמרו במקביל, ולפיכך מקשה: “ותרתי למה לי?“ (ל ע“א, עיינו שם).

36 פ“ג ה“ג, ג ע“ג.

37 בבבלי, אגב, השיטה המחייבת בנזקי כלים היא שיטת רב, ואילו כאן היא שיטת רב הונא, אך מצוי הוא שהתחלפו המסורות בין התלמודים. כלשונו של מראה הפנים על אתר (פ“ג ה“ג, ד“ה רב הונא): “ובלאו הכי מה דאמר רב הונא הכא בחיוב כלים אמרה רב התם, ורב הונא מחייב התם גם בנזקי אדם בדלא תמו מיא. ודרך הירושלמי בחליפין.“

38 ייחסתי את ההסבר לפי אפשרות זו לרב יהודה. באותה מידה, ניתן לראותו כסתם תלמוד קדום יחסית, כשהמשמעות זהה לענייננו: מדובר בהסבר תלמודי המשקף את שיטת רב האותנטית. תארוך סתם התלמוד שנוי במחלוקת חריפה במחקר: ראו להלן, ‎פרק ה, הערה 24.

39 לאפשרות שכזו, כולל הסבר שיטת רב וביאור טעמו לחיוב כלים בבור שיש בינו לבעליו זיקה ממונית, ראו וסטרייך, נזיקין, עמ‘ 257-269.

40 ראו להלן, ‎פרק ז.