ארבעים

"אני לא רוצה לעשות עניין מהארבעים הזה," אמרה דפנה ליאיר, "אני לא רוצה מסיבה, בטח שלא מסיבת הפתעה, אני לא רוצה חגיגות ברוב עם."

"אז מה את כן רוצה?" שאל יאיר. היה ערב, הוא ישב על הספה הירוקה, המחשב על ברכיו, וקרא את המיילים שהגיעו בזמן שעשה את דרכו הביתה מן המשרד. אז מה את כן רוצה, הוא שאל בלי להרים את העיניים מן המסך אפילו, ודפנה אמרה, "אני רוצה ילד."

"י-לד," אמר יאיר, מגלגל את המילה על לשונו כמו סוכרייה, "את רוצה י-לד," לרגע דפנה לא ידעה אם הוא בכלל מקשיב, אם הוא בעצמו שומע איזו מילה הוא מגלגל פה, "ילד זה גאדג'ט נחמד," הוא אמר. "את אומרת שאת רוצה ילד. את, שבוכה כמו תינוקת בעצמך אם מישהו מעז להפריע לך לישון."

כשיאיר לחוץ הוא יורה עלבונות. "מנגנון ההתקפדות הופעל," אמרה דפנה. יאיר לא ענה. המשיך לקרוא את המיילים. דפנה קמה. היא לקחה את ספלי הקפה הריקים למטבח, שטפה אותם והניחה הפוכים לייבוש. היא ידעה שבעוד רגע תפרוץ בבכי והעדיפה לא לבכות אותו, לא כך, לא עכשיו. מאוחר יותר תתקשר לליאורה, או לדליה, ותניח לכל הבכי הזה לצאת.

היא חצתה את הסלון בכיוון המקלחת. מילים התהוו בתוכה, יוצאות כמו מעצמן. "אני חושבת שאתה צודק," אמרה בשקט. "אנחנו לא יכולים לעשות ילד ביחד. ואתה יודע מה? זה אומר מבחינתי שאנחנו לא יכולים ביחד נקודה."

דפנה נכנסה למקלחת. את גזר הדין הזה אני לא מוכנה לקבל יותר, אמרה לעצמה בתקיפות. אלה היו חמש שנים ואהבה גדולה, אבל עכשיו זה נגמר. יאיר ילך ומישהו אחר יבוא, פתאום הצטייר לה המישהו האחר הזה בבהירות מלאת תקווה, יהיה לה מישהו ואיתו יהיה לה ילד, או ילדה. זוהי נקודת אל-חזור, היא חשבה, שטפה פנים וצחצחה שיניים, תמיד ברגעי משבר יש לה צורך לצחצח שיניים משום-מה, והתיזה על עצמה קצת בושם ויצאה מן המקלחת מאוששת.

"אתה גוזר עלי ערירוּת," אמרה ליאיר מאוחר יותר, "ואני לא מוכנה לקבל על עצמי את הערירות הזאת. עכשיו זה הזמן, הב לי ילד ואם לא מתה אנוכי," היא אמרה. "מגיע רגע שזה או ילד או החיים. בבקשה, יאיר, תסכים. ילד שלנו. איך אפשר לומר לו אל תבוא. או שתלך. תקום ותלך. אין כעת ברירה אחרת."

היא אמרה את המילים האלה בתחינה שקטה, בלי היסטריה ובלי בכי, והיה ברור לה שהיא מדברת ברצינות הכי גמורה, וגם ליאיר זה היה ברור, כי הוא שתק את שתיקת חייו ואחר כך אמר, "הייתי רוצה לומר לך טוב, דפי, הייתי רוצה לומר בסדר. הייתי רוצה אפילו לחגוג את זה. לשמוח. אבל אני לא יכול. אני לא יכול עכשיו להיות אבא, אני לא יודע אם אי-פעם אני בכלל אוכל. ומה רע לנו כמו שזה עכשיו, בואי נמשיך כמו שזה עכשיו, הרי אני טוב לך מעשרה בנים," הוא אמר, מחייך אליה חיוך שבור, יודע שזה לא יעבוד, ודפנה אמרה, "לא."

באו ימים שכבר היה ברור שהם סוף ובכל זאת היתה בהם תקווה שאולי פתאום יאיר ירגיש שזה מבשיל בתוכו או שדפנה תגיד אני אמנם רוצה ילד אך חיי בלעדיך אינם חיים. אבל יאיר לא הרגיש ודפנה לא אמרה. "אין לי זמן לבזבז," היא אמרה, ויאיר אמר, "אפשר לחשוב שאת מעיפה אותי מהחלון ומיד נכנס בדלת פר הרבעה," ודפנה אמרה, "אנחנו לא חייבים להיות גסי רוח. איך אנחנו יכולים לוותר," היא אמרה, מתייפחת, "איך אנחנו יכולים לוותר ככה על הילד שלנו, עלינו," ויאיר ישב לידה, על הספה, עיניו עצומות, ידו על ירכה, ולא אמר דבר.

אחר כך דפנה נשארה לבד בדירה הקטנה שלה. היא ישבה בתוך הערסל במרפסת והרגישה פתאום שיש לה אוויר, שהיא נושמת, והרגישה התרגשות גדולה, כאילו שלב א' בדרך לילד כבר הושלם, ועכשיו צריך רק לטפל בשלב ב' ושלב ג'. בימים הראשונים היא יכלה לחשוב על זה במונחים של תוכנית. צריך פשוט לטפל בפרויקט על פי שלביו, והשלב הבא היה מציאת הפרטנר המתאים לחיים משותפים וגידול ילדים, ודפנה התבוננה סביב כדי למצוא אותו ולא ראתה אף אחד.

"כל יום שחולף הוא קריטי בשבילי," אמרה דפנה לחברות שלה, דליה וליאורה, "איך לא קלטתי שהזמן עובר, איך הייתי מטומטמת כזאת. אני חייבת למצוא מישהו," היא אמרה, מרימה את עיניה וסוקרת את היושבים בבית הקפה כאילו מביניהם יצוץ פתאום המישהו הזה, שיסכים להיות אהבת חייה החדשה וגם להביא איתה ילד. "אתן זוכרות את בוריס, הוא דיבר איתי על ילד כבר לפני שמונה שנים, איזו טיפשה הייתי, אלוהים."

הן ישבו ונזכרו נוגות בבוריס, שרצה לעשות ילד עם דפנה כבר לפני שמונה שנים, ילד שיכול היה להיות עכשיו בכיתה ב' ובכל זאת איננו. "זאת שאלה של בשלות," אמרה ליאורה, "ברגע שאת רוצה ומוכנה הוא פשוט יגיע, את תראי. הוא יגיע מעצמו." ליאורה חייכה אל דפנה את החיוך המבטיח-טובות שלה ומיד נדמה היה לדפנה שזה נכון, היא רוצה והיא מוכנה והאיש הנכון יגיע מעצמו, יצעד אל תוך חייה ויישאר שם כאילו זה מובן מאליו, והיא, כל שמוטל עליה זה ליפול על המיטה ולעצום עיניים ולהמתין.

בפועל היא לא נכנסה למיטה ולא עצמה עיניים ולא המתינה אלא עשתה כל מה שצריך לעשות על פי הספר. היא הלכה לערבי פנויים-פנויות והעלתה תמונה מחמיאה שלה לאתר דייטים באינטרנט, וישבה בבתי הקפה הכי נחשבים והפיצה בפייסבוק שהסטטוס שלה הוא מחפשת, ומכל העשייה הגבה-גלית הזאת יצא רק דייט אחד מוזר עם גבר שבכלל לא מצא חן בעיניה, לא בתור אהבת חיים ולא בתור אבא לילד ולא בתור דייט שני אפילו. "שכחתי כבר איך מחזרים אחרי בחורים," היא אמרה לליאורה, "כבר שלושה שבועות אני לבד ועדיין לא קרה כלום, גורנישט." באותו היום היא שמעה שיאיר נצפה יושב בבית קפה במושבה עם איזו מישהי ונראָה שהם קרובים מאוד. "את קולטת," היא אמרה לליאורה, "איך יאיר מצא לו בן רגע מישהי חלופית, ומי זאת ואיפה אני ואיפה ילד."

היא סיימה את שיחת הטלפון עם ליאורה וצחצחה שיניים, אבל זה לא הרגיע אותה. היא הרגישה שהיא חייבת לצאת מן הבית ויצאה והלכה ברגל לעמק רפאים ונכנסה לחנות ספרים, מחפשת ספר שאפשר לפתוח אותו, לשכוח מעצמה ולסגור אותו כמה שעות לאחר מכן כשהיא במקום אחר לגמרי. היא ניגשה לשולחן של רבי המכר ובחנה את הספרים החדשים ועלעלה באיזה ספר על הורות חדשה, ותוך כדי כך הבחינה פתאום בעגלת תינוק, עומדת ליד המעמד של המגזינים, נטושה לגמרי, ובתוכה שמיכה סרוגה בגוני ירוק כהה וירוק בהיר, מתעגלת מעט. דפנה דמיינה לעצמה תינוק שוכב על בטנו מתחת לשמיכה הסרוגה. מוזר, חשבה לעצמה, מביטה מסביב לחפש אישה העשויה להיות אמו של התינוק, או גבר העשוי להיות אביו. דפנה התקרבה אל העגלה כאילו במקרה, מדפדפת בדרך בספרי הילדים שבמבצע, ולבה הלם. תיאורטית היא יכולה לגשת לעגלה, לדחוף אותה לעבר דלת היציאה ולצאת החוצה לרחוב. קל ופשוט. ומיידי. זאת אולי הנקודה החשובה ביותר. כי פתאום היה נדמה לדפנה שאין לה אפילו דקה אחת מיותרת. שוב ושוב היא מחשבנת לעצמה. רק אתמול קיבלה את המחזור. מה שאומר שצריך לדחות הכול בשבועיים. וגם אם יאיר יחזור, וגם אם תמצא מועמד אחר מוצלח בשבועיים האלה, וגם אם יעשו את הדבר הנכון בזמן הנכון, וגם אם זה יצליח, דבר שלא בטוח בגיל ארבעים כלל וכלל, עדיין יהיה עליה לחכות תשעה חודשים תמימים עד שיופיע בחייה אותו תינוק זערורי בתור מישהו שאפשר לגעת בו ולהחזיק אותו. תשעה חודשים! דפנה מרגישה איך הייאוש מכלה אותה. היא עומדת בחנות, מדפדפת בספרי הילדים וכל תא בגופה מתקומם נגד המציאות הלא-הוגנת הזאת.

אישה לא צעירה רוכנת מעל עגלת התינוק ומדברת אליו מילים רכות. ממילא לא הייתי עושה את זה, אומרת דפנה לעצמה. זה ברור. ובכל זאת היא זוכרת רגע אחד שבו נראתה לה התוכנית הגיונית, מעשית אפילו, והרגע היחיד הזה טורד את מנוחתה, מחריד אותה וגם קוסם לה. דפנה מביטה באישה. אין היא רזה וגם לא יפה במיוחד. לא יותר יפה מדפנה. ובכל זאת היא כבר אם. ויכול בהחלט להיות שהיא גם נמצאת באיזו זוגיות עם גבר, שרצה לעשות איתה ילד. וזה מה שחשוב. אי-שם יש איש אחד שאהב את האישה הזאת מספיק כדי לעשות איתה ילד, חושבת דפנה. ומה איתי.

המחשבות הללו חורות לדפנה. בתקיפות היא מתנערת מהן. האישה מוציאה בינתיים את התינוק מתוך העגלה. דפנה מביטה בה, ואחר כך צונח מבטה אל הספר הנתון עדיין בידה. זהו ספר ילדים נוקשה דפים שהרימה באקראי: "מעשה באווזה". דפנה מושיטה אותו למוכרת. "אין צורך לעטוף," היא אומרת בזעם, "זה בשבילי."