ארבע מדברות ואחת שותקת

אבל לאן הולכים מפה, היא שואלת, ואני חושבת שהיא יודעת אבל היא בכל זאת שואלת, ואולי לא, אולי היא לא יודעת או לא רוצה לדעת, ואני, מה אני יודעת, לא הייתי בסלע־האדום־שאיש־ממנו־חי־עוד־לא־חזר ועוד עם כל הגשם הזה —

לאן הולכים מפה, היא מתעקשת, תלוי, אני חומקת, תלוי במה, היא לא מוותרת, אם יש או אין לנו מטרייה, מה, יורד גשם עכשיו? היא מחייכת, מחזירה את התקווה למרכז הזירה, הרי היא עדיין פה עם הגב לחלון ואני עם הפנים אליה ולענף הסיגלון שמתנועע שם בחוץ רווי מים, נחבט בזכוכית. יורד גשם, אני מאשרת, גשם חזק? היא נשמעת מודאגת, גשם טוב, אני מרככת, טוב למי?! היא עדיין מסוגלת להרים גבה אחת אירונית, טוב לשדות, טוב להדרים, טוב לכנרת, צל מריר מרחף על שפתיה, יש ציפור על העץ ההוא, אני מנסה להסיח את דעתה, איזה ציפור? עורבני? היא מטה ראשה כמנסה לשמוע את מה שאינה רואה, עורבני? יכול להיות, רק את ומאיר מכירים את השמות של כל החבר'ה האלה, תתארי לי איך היא נראית, היא נראית ציפור, נו, איך נראית ציפור? מקור שחור, רגלי גפרורים, צבע כללי אפור, לזאת יש כנפיים עם טיפה'לה כחול, זה אקסלרוד, קובעת תלמה, את מכירה אותה אישית? אבל היא עוצמת עיניים, לא מוכנה להרחיב —

מה היה אילו, זאת השאלה בה' הידיעה אם שואלים אותי, מה היה אילו ג'יימס דין לא היה נהרג בתאונת דרכים, אילו המשרתת של ארכימדס לא היתה ממלאת את האמבט שלו עד גדותיו, אילו התפוח היה מחמיץ את ראשו של ניוטון, אילו ג'ון קנדי לא היה נוסע במכונית פתוחה, אילו רבין היה מסכים ללבוש שכפ"ץ, אילו תלמה לא היתה כל כך מוכשרת עד שהקפיצו אותה כיתה והושיבו אותה לידי מכיתה ג' עד סוף י"ב, ומה יקרה אם אבחר לחזור הביתה לא במסלול שמציע לי הווייז; פְּלינג, מחשב מסלול מחדש, על הצג הקטן מתעקלת פרסה, אבל אני ממשיכה ישר, מה היה אילו הייתי בוחרת להמשיך דווקא ככה, אולי הייתי ניצלת מתאונת דרכים קטלנית, ניבוי תאונות אינו כלול ביכולות של הנווטן, פלינג, מחשב מסלול מחדש, אמא, תפסיקי לשגע אותו, הוא בסוף ייתקע לך, אני רק מאתגרת אותו, נראה מה הוא יגיד אם אבצע פניית פרסה עכשיו, מה עובר עליך, אמא, שום דבר מיוחד, אני סתם נהנית לעצבן את הטכנולוגיה, דווקא היום? היום יותר מתמיד, כי? כי כולם נגדי, מי זה כולם? כל המכשירים בבית, אתמול ניסיתי לחמם ספגטי במיקרו והפקק קפץ, מכונת הכביסה הקיאה טונה מים, הסודה סטרים השפריץ עלי, האינטרנט נתקע לי באוי־מצטער־תקלה־נסי־שנית, אני אטפל בכל זה אבל עכשיו תנהגי ישר הביתה, אני אנהג, אני נוהגת, אני אמות ואוסיף ללכת, מה זה צריך להביע? זה אלתרמן — לא תוכנית פעולה, תעשי לי טובה, אמא, עד חצי המלכות, לפני שאת מצטטת — תודיעי, אתה כמו היפנים שמצפים לקבל התרעה לפני בדיחה אחרת הם לא צוחקים, לא אכפת לי להיות יפני כל עוד תיתני לי התרעה, לא אכפת לי לתת התרעה אבל אתה, אדוני, היית אמור לזהות שאני מצטטת אושיית תרבות, מה לימדו אותךָ בבית הספר, לא מה שלימדו אותךְ, טוב, זה ברור, את בכלל יודעת איפה אנחנו? שביל העפר הזה נראה לי מבטיח, הוא קצת בוצי אבל אני כמעט בטוחה שהוא מתמזג איפשהו עם כביש בין־עירוני, כמעט בטוחה או בטוחה? אפשר להיות בטוח במשהו בעולם הזה? אמא, תעשי לי טובה, בואי נתחלף, תני לי לנהוג, ואם אתה תהיה ליד ההגה נגיע יותר מהר?

הגענו יותר מהר. מה היה אילו הייתי מתפתית לנהוג בדרך ההיא בין הפרדסים? היינו שוקעים בבוץ ונאלצים להזמין חילוץ, אומר אופיר, או שהיינו מגיעים לשטחים ונעצרים בידי שוטרים של הרשות הפלסטינית במקרה הטוב, העיקר שהגענו הביתה בשלום, ואל תשאל איך, אופיר מתמצת לאמוץ את חוויית הנסיעה כשאמם ליד ההגה, ואני שותה את המים שמגיש לי מאיר ומרימה את התריס כדי לראות איך הגשם שהתחדש מרקיד טיפות על עלי ההדרים, מזיחה את השמשה החוצצת ביני לבין החוץ, אמא, יורד גשם, הכול יירטב! שומטת על אדן העץ הרחב את המעיל שלי, לא מוכנה לוותר על קולות הטפיחה הרכים של הגשם על העלים שאינני שומעת אם הזכוכית חוצצת ביני לבין החוץ, לא מוכנה לוותר על הרטט הנרגש של העלווה הכהה, על ניחוח האדמה הנרטבת, על הגרגור הגרוני של מי הגשם לאורך המרזב, על האוויר הלח־טרי מחוץ למזגנים; הרי הבית מוקף הדרים; תפוזים טבוריים, מנדרינות מיכל, לימונים, אתרוג אחד שמאיר שתל לפני שנים רק כדי לראות מה יקרה אם בכלל, שלוש פומליות, הפרי המועדף עלי וגם על היפנים — היינו יכולים לעשות כסף טוב אילו שתלנו בכל החלקה שלנו פומליות אבל מי חשב על זה אז — בעציצי החרס הגדולים משני צידי דלת הכניסה שתלתי שיחי תפוז סיני שאני מכינה מהם ריבה מרירה שרק אני אוכלת כשכבד לי על הנשמה. הגשם מתגבר ומתרסס מעלוות ההדרים אל ידי המושטת, ומאיר ניגש אלי, לוחש, ברשותך, ידו מעבר לכתפי מזיזה את הזכוכית במסילתה, מכבה את הריחות, מהסה את האוושה.

כדי לעשן הייתי חייבת לצאת. תעיתי פעמיים במבוך המסדרונות שחיבר בין בתי הילדים וחברת הנוער והפך אותם לבית רב־אגפים לקשישי המקום וסביבותיו, הסתבכתי בפרוזדורי הגדילן המצויץ, לא מצאתי את היציאה משן הארי, רק במתחם הכלניות נפער לנגד עיני פתאום פתח ספקים מוצנע בחוכמה, נחלצתי משם כמעט בריצה, בפעם הבאה אביא חוט משיכה מארגז הכלים של מאיר ואקשור אותו לידית של אגף האירוסים כדי לא ללכת לאיבוד בתוך הלבירינת הזה, על חוש הכיוון שלי גם בצעירותי לא יכולתי לסמוך, ועכשיו על אחת כמה וכמה. החוץ חיכה לי עגמומי ומקווקו גשם שקוף, עוין לסיגריה; נאבקתי במטרייה המתקפלת והיא צבטה לי את האצבע עד זוב דם לפני שנכנעה להתפרץ בבת אחת. עמדתי מתחת למטרייה בגשם חורף רך, מאזינה לקולות ההקלדה התכופים על הבד המתוח במרכז מעגל מוקף נטיפות תכופות, תחבתי את מוט המטרייה בבית השחי כדי לחלץ את קופסת הסיגריות והמצית מכיס המעיל, אבל הרוח העיפה את המטרייה אל גבי, חושפת את ראשי ללוכסני הגשם. הגשם היה קר, כמעט צורב. יכולתי לחוש את טיפותיו מחלחלות לתוך שערי, זולגות על מצחי ולחיי, עד שטיפה אכזרית במיוחד עשתה דרכה במורד גבי והבריחה אותי דרך כניסת הספקים וריחות העוף המכובס פנימה.

לא עישנת, ידעה תלמה. לא כל כך מצאתי את הדרך החוצה, התפתלתי, את משהו, הצלחתי להצית חיוך קטן בזוויות פיה, לא רציתי שתדע שעמדתי חשופה לגשם כדי להמחיש לעצמי מה מרגיש מי ששוכב בחוץ בכל מזג אוויר. על הרדיאטור יש מגבת, היא אמרה, נגבי את השיער שלך שלא תצטנני — דואגת לי אפילו עכשיו — יורד חזק, מה? ואני הבנתי פתאום שהגשם מדאיג גם אותה. כשהמגבת מטורבנת על ראשי סובבתי את המיטה שלה כלפי החלון. הרוח הסיטה את ענף הסיגלון והצליפה טיפות לזליגות נעות. אנשי הגשם, החוותה סנטר כלפי השמשה, משוכנעת כמו תמיד שלזה התכוונה רחל שפירא, לא לאהובים־משכבר, לא להורים אכולי־דאגה, בטח לא לאנשים כמו מאיר או מוני, כמה התווכחנו על הפרשנות לטקסט ההוא ועל העיבוד הקולי לפני שהתפרקה הלהקה למרכיביה — דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה. אילו קראו לנו מלכה, כרמלה, שולה, פנינה, הדסה, היינו מקדימות ברבע מאה את להקת הרוק ההיא עם הסולנית שנהרגה בתאונת דרכים, איך קראו לה, ענבר פרלמן? ענבל פרלמוטר? שמות, כמו עכברים מספינה טובעת, בורחים מן הזיכרון תמיד ראשונים, המלה האחרונה תהיה של הקברניט. דרורה התעקשה שנהיה "דוגי"ת" לא רק מפני שהשם כלל את תחיליות חמשת שמותינו אלא גם כי "דו־גי־הית ש־טה מפרשיה שני־ה־ים" היה השיר שפתחנו בו א־קאפֶּלה — שני סופרן, שני מצו־סופרן, אחד אלט. תלמה היתה האלט; קורדרוי חום, חם, חרוך תלמים של צרידות, כאילו גורד קולה מערוצי האבן המתעקלים בדרך לסלע האדום.

זה מה שתמיד מרגיז אותי כשאני נוסעת ברכבת, תלמה מרעידה אצבע גרומה כלפי החלון, מה מרגיז אותך, לא יכולתי לנחש, שאף פעם לא מנקים את השמשות מבחוץ! אבל הגשם שוטף את הלכלוך, אני מנסה להפיס את דעתה, לא! הגשם רק מורח אותו, שלוש פעמים כתבתי על זה לרכבת ישראל, היא מטלטלת את ראשה, לא להאמין על איזה שטויות מבזבזים את החיים! הצרה היא שאי אפשר לחיות בלי לבזבז אותם, אני לוחשת, אי אפשר, היא מסכימה, אבל לא חבל לך לפעמים? על מה? אני לא בטוחה שאני מבינה, את לא חושבת שהיתה מגיעה לנו לפחות עוד הזדמנות אחת? לעשות מה? לבדוק אופציה נוספת, אני לא בטוחה שהייתי מוכנה להתחיל שוב מאלף, אני כן, מפתיעה אותי תלמה, אני מתעייפת רק מלחשוב על זה, אני מודה, מה עובר עליך, גילדה? אני אחרי לילה מלא חורים, קמתי ארבע פעמים לשירותים, אני בוחרת להתלונן על השטויות שלי ולא להסגיר עד כמה מחלתה מחרידה אותי, ראית את הכתבה על הדם הטבורי? היא מפתיעה אותי, זפזפתי, אני מודה, אבל זה לא היה עוזר לך עכשיו, אני לא אומרת, אבל לי זה לא היה עוזר עכשיו, תלמה משמיעה לי את מחשבותי, סובבי את המיטה, טוב? אנשי הגשם עושים לי קר בנשמה —

אני מעלה את הטמפרטורה במזגן ומכסה אותה בעוד שמיכה. הידיים היפות שלה רזות וצוננות. את רוצה שאמרח לך לק? תלמה מגחכת: כן, למה לא, איזה צבע הולך היום? היינו מורחות לק זו לזו מאמצע התיכון. השמות של פעם — ורוד מלאכים, נשמת השחר, ארגמן עמוק — התחלפו בירוק רעל, כחול סוֹפני ולבן קר־כעצם; הבוקר קטפתי בקניון ותחבתי לתיק כמה אפשרויות אופטימיות יותר. איזה את רוצה, את ה"happily ever after", או את ה״jaffa" הזה בכתום מנדרינה, או אולי את מעדיפה שאמרח לך את הוורוד האריסטוקרטי של ה״tea with the queen" —

אני אשתה תה עם המלכה, היא מושיטה את ידה שרזתה עד שאפשר לראות את מניפת העצמות מתחת לעור, אבל הציפורניים שלה עדיין חזקות, מוארכות, יפות מאוד. תמיד הקפידה למרוח עליהן לק. לפני הניתוח האחרון התווכחה עם הרופאה, אבל לא ויתרו לה, שינוי בצבע הציפורניים יכול לאותת לצוות המנתח שהמורדמת בצרה. אני מניחה את כף ידה על כרית הכוסמת המחוממת ומורחת לה את התה עם המלכה, שכבה אחת ועוד שכבה, בעוד היא משעינה את ראשה על המזרן המוטה ושני הכרים שנועדו להקל עליה להתיישב ועוצמת עיניים. את ישנה? לא, תמשיכי, זה בסדר, אני רק נחה, טוב, חכי עד שזה יתייבש, היא פוקחת עיניים ומעבירה מבט על כפות ידיה, אבל הם יורידו לי את זה בטהרה. הקב"ה לא מרשה שיופיעו לפניו עם לק. אפילו לא עם תה עם המלכה —

על דיבור כזה דרורה היתה תולשת לך אוזן, אני מעלה באוב את דרורה שרק לפני שלוש שנים ומשהו היתה כאן, בתוך הקונגלומרט הזה שהיה פעם מקבץ בתי ילדים ונוער והפך עם הזדקנות החברים לנווה סביונים, בית מגן ותומך לאוכלוסייה שסיקלה וחרשה וזרעה ושתלה ועתה תש כוחה, ציור נאה של צרור סביונים צהובים מקדם את פני הבאים, חשבתי שדרורה בחרה להתאשפז כאן בגלל שהתנדבה שנים להופיע בקיבוצי הסביבה לפני החברים הוותיקים במקבץ שירי אנו־באנו לפני החגים החשובים, אבל היא הודיעה שהיא העדיפה את נווה סביונים בגלל שהמקום הכי קרוב לטבע גם במיקום וגם בקונספט, נווה סביונים לאכלוס ראשי השיבה, הברקה יפה, לא? אני הייתי בטוחה שהשם קורץ למאיון הסביון ונועד למשוך אל המוסד גם אוכלוסיות שנוטות להעדיף את בית גיל פז או את אמריקן פאלאס, כל אגף כאן קיבל שם של פרח, דרורה לא החמיצה דבר, לא שמת לב שבכל המסדרונות תלויים אקוורלים של הפרח שעל שמו קרוי האגף, לא שמתי לב, הודיתי, הם חשבו כאן על הכול, דרורה היתה כמעט מאושרת במקום שבו בחרה להתאושש עד שתחזור לעמוד מאחורי הדוכן של בית הטבע ולהציע תרופות פלא לכל מי שנואש מן הרפואה הקונוונציונלית, מאין נכנסת? מן הכניסה של שן הארי? איך נראה שן הארי, צהוב כזה, כמו חרצית? יותר דומה למרור הגינות, תהרגי אותי, דרורה, אני מבחינה בין רקפת לכלנית אבל לא בין סביון לכל בני הדודים הצהובים שלו, אני לא מבינה מה הבעיה שלך, החמירה דרורה שמימיה לא תעתה ולא טעתה ולא התבלבלה ולא איחרה לשום מקום, אחרי אגף שן הארי את פונה שמאלה לפרוזדור הגדילן המצויץ, איך נראה הגדילן המצויץ, נו באמת, תסתכלי בגוגל, אם את ממשיכה משם ישר את מגיעה לאגף הכלניות ואם את פונה ימינה את כבר במתחם הטיון הדביק, מאין הקריצו את השמות האלה, מישהו שיחק בארץ־עיר־צומח־דומם? מה פתאום, לכל האגפים נתנו שמות של פרחים שאחרי הפריחה מצמיחים ראש של סבא שמפיץ את הזרעים ברוח, חשבתי שרק סביון עובד ככה, התנצלתי, טעית! חגגה דרורה ניצחון קטן עלי, היא אהבה לנצח והתערבה איתנו לעיתים תכופות, כמה אנשים אתן חושבות שיגיעו להופעה הערב, יהיה או לא יהיה חמסין מחר, ישמיעו או לא ישמיעו אותנו במצעד הפזמונים ברדיו, בשלושים השנים האחרונות היא הפכה להיות מומחית לצמחי מרפא, זקופה על מיטת חוליה היא לא נלאתה מלהטיף לנו להיעזר בטבע המקיף אותנו, רק הושט יד וקטוף וחלוט או כתוש, יומיים אחרי שהתאשפזה יידעה אותנו שכל הפרחים שהעניקו שמותיהם לאגפי נווה סביונים הם גם צמחי מרפא, שן הארי עוזר במניעת הידרדרות הראייה והזדקנות העור בגלל שהוא מלא ויטמין A, זרעי הגדילן המצויץ יעילים לניקוי רעלים, פקעת הכלנית משככת כאב שיניים וחליטת טיון דביק מורידה לחץ דם גבוה ונפיחות ברגליים, היא עצמה שוכנה באגף האירוסים, רק אל תגידי לי שגם אירוס מסיים את חייו בבלורית סבא, אתגרתי אותה, יש לי ערוגה של אירוסים ליד הכניסה לבית, הפרח המפואר והמלכותי מצטמק ומת זקוף על גבעולו כמו אליזבת הראשונה מלכת אנגליה שמתה בעמידה כשהיא נושכת אצבע אחת חיוורת כדי לגווע זקופה בתוך שריון בגדיה, רפרודוקציית האירוסים של ואן גוך ממלאת רבע קיר ממול למיטה בכחול־סגול סתווי, הנחתי שדרורה בחרה להתאשפז דווקא שם כי כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע, סודות, שדות של אירוסים, היא אהבה כל כך את שלמה ארצי, האביב היה אז בעיצומו, הסיגלון מילא את החלון היחיד בחדר בסגול נוהר, תראי איזה יופי, התלהבה דרורה, את שמה לב איך פריחת הסיגלון מתכתבת עם הרפרודוקציה של ואן גוך, על הכול חשבו כאן, היא היתה בטוחה, היא לא האמינה שהיא עומדת למות, אנחנו לא האמנו שהיא עומדת למות, כאלה באביב ימותו מה פתאום, היא לא נלאתה לנסות לשכנע אותנו שטבעונות היא ערובה לבריאות ולאריכות ימים, התווכחנו על אופנת הקיץ, ניסינו לנחש את המרכיב הסודי בעוגת השיש שאמא שלה אפתה והביאה, דרורה הפצירה בנו להתכבד אבל היא טעמה רק כזית, נמנעת עד הרגע האחרון מן הגלוטן כאילו זה מה שיקצר את חייה, עד היום הלפני אחרון היה לדרורה מה לומר על כל דבר: רשת קופיקס! רק לפני חודש עצרה כדי לקנות שם מיץ גזר בחמישה שקלים, תארו לכם איזה קופון גוזרים עלינו בכל בית קפה, ראיתם את התוכנית על ילדי תימן החטופים? הייתי בטוחה שזאת אגדה אורבנית, אני לא מאמינה שזה מה שעשו כאן ועוד אחרי השואה, אף אחת מכן לא ממחזרת? אני לא מאמינה! לא שמעתן על ההתחממות הגלובלית? מאיר עוד מחזיק אקדח בבית? ולך אין מה להגיד על זה, גילדה? את יודעת שבארצות הברית נקטלים יותר אנשים מיריות של נשק ביתי מאשר מסרטן?

הייתי מתה לפגוש עכשיו את דרורה ולשאול אותה איך זה שם, אומרת תלמה, ולפני שאני מספיקה להגיב היא מוסיפה, אל תגידי, אני יודעת.

כשמישהו נגזר מפה באבחה פתאומית, גם אם הוא נכלל ברשימת המצאי של "נו, צעיר הוא כבר לא ימות", את מתקשה להסכין עם נוכחות ההיעדר. את ממשיכה לחכות שיצלצל אליך, שישלח מסרון, שיכתוב לך מייל, שיקפוץ לביקור; באולם הכניסה לתיאטרון את מחפשת אותו בקהל, לרגע נדמה לך שראית אותו, ההוא עם הסוודר הכחול, את מפלסת דרך אליו, כמעט נוגעת בכתפו ומזל שלא, כי הוא מסתובב, במקרה, לאחור, ואת מגלה שמה־פתאום, אפילו לא דומה; את חולמת עליו חלומות רבי־תהפוכות שבהם הוא חי וקיים עד כדי כך שאת מתקשה להאמין שלא בבוקר־שאחרי. לוקח זמן, אומרים כל אלה שהכירו אותו, מודים שגם להם קשה, זה היה כל כך פתאומי, מהיום־להיום ממש, וכמה אפשר, אנחנו לא מברזל גורסת חמותי מתילדה, ואולי מזל, באמת, שהנפש עשויה מחומר יותר גמיש ופחות מחליד מברזל, ובכל זאת חולפות כמה שנים טובות עד שההיעדר מתעמעם ודוהה ומצטלק ומניח לנו לעבור לסדר היום.

עד החגים, כמובן —

בחגים זה הכי קשה; יום אחד לפני ליל הסדר נפטרה אמא, ושש שנים אחר כך, כשחזרנו מן האזכרה שלה, הודיעו לי על אבא. על שניהם ישבתי שבעה בחול המועד פסח בשמלה שחורה שגברת חברה קדישא קרעה בתער סמוך לצווארי אחרי שזרקתי את הגעפילטע פיש לפח ומסרתי את חבילת המצות לשכנה ואכלתי כל אותו שבוע פיתות מהמקפיא. בחג לא יושבים שבעה, נזפה בי ורדה בטלפון וכשהגיעה לבקר אותי ממש נבהלה. הוא חירב לי את החג, אני אחרב לו את החג בחזרה, הושטתי לה פיתה. היא עד היום בטוחה שאני עוד אשלם על כך ביוקר —

אבל הנה אני בריאה ועבה, עובדת בבית, עובדת בגינה, קוטפת תפוזים ומכינה מהם ריבה, וחֶזי של ורדה נהרג בתאונה. מאז היא נוסעת כל שבוע לנתיבות כדי ללמוד מצדקת מקומית איך מאלצים את החיים להיסדק ולאפשר לנו להציץ לעולמות אחרים, להבין שאנחנו בסך הכול פסיק, ומה שאנחנו מסוגלים לראות הוא רק נקודה פסיק, וכמו שאנחנו מוקפים בצבעים שהעין האנושית אינה מסוגלת לראות, כך אנחנו מוקפים בנשמות כל אלה שמתו, כולל חזי. אבל איך זה שיש מקום לכולם? הקנטתי אותה, וּורדה לטשה אלי עיניים כלא מאמינה לאיוולת שיצאה מפי: כמו בדיסק־און־קי, בסדר?

בכל פעם שאני מערערת על התורות מנתיבות היא מרחמת עלי בגלל שאני כל כך מוגבלת שאני מסוגלת לראות רק את מה שעיני רואות, וזה הרי לא הכול —

זה אפילו לא טיפה בים —

ורדה הוסיפה על הצדקת מנתיבות בעלת אוב מהוד השרון כדי לברר באמצעות ערוץ נוסף לעולמות העליונים למה דווקא דרורה שלא נגעה בגלוטן, עברה מצמחונות לטבעונות, התמסרה בכל שנה לתהליך של ניקוי רעלים, שתתה עשב חיטה, תרגלה מדיטציה, השתתפה במפגשי ויפאסנה, יצאה להליכה בכל בוקר, נמרחה בבוץ ים המלח, התנדבה לזמר לקשישי הקיבוץ ותרמה לכל עמותה —

דווקא היא. איפה הצדק. משהו בטח קרה לה בגלגול קודם —

כשהיא נכנסה לכאן היא נראתה די טוב, קצת רזה, קצת חיוורת, קצת כמו אחרי שפעת, אם לא הייתי יודעת מה מצאו אצלי לא הייתי מאמינה, היא אמרה, גם אנחנו לא האמנו, כי איך אפשר היה להאמין, השיער שלה היה בורק ושופע (היא סירבה לעבור כימותרפיה), היא המשיכה לשתות בכל בוקר כוס של עשב חיטה שקלמן סחט למענה ושתי כוסות של חליטת שורש טחון של שן ארי, חוקרים באוניברסיטת וינזדור בקנדה הוכיחו שהוא קוטל תאים סרטניים מבלי לפגוע בתאים הבריאים אבל אסור לצרוך אותו אם עוברים כימותרפיה, דרורה העדיפה להתמסר לכוחו המרפא של הטבע, היא בלעה תריסר תוספי תזונה כדי להתחזק, אבל כשביקשה שנשיר את "ציפור שנייה" בעיבוד לחמישה קולות שהיא עשתה לשיר, התברר שהיא לא יכולה. הלך לי הקול, היא אמרה, וזה מה שגמר אותה, בטוחה ורדה —

ועכשיו תלמה.

דווקא היא.

פעם־פעם־פעם־פעם בדקנו את תאריכי יום ההולדת, ותלמה רשמה אותם לפי הסדר: מהכי מבוגרת להכי צעירה. משום מה היה מובן לנו מאליו שזה יהיה הסדר שבו נמות: קודם יפה, אחר כך אני, ואז דרורה ואחריה ורדה, ואחרונה על הרכס — תלמה, שכתבה בפנקס האדום הקטן שלה על רקע פרצי הצחוק שלנו — היינו צעירות והמוות הצחיק אותנו — איזה פרחים נרצה שתביא לנו לוָאזה שעל המצבה. מדי כמה שנים היא הוציאה את הפנקס האדום ועדכנה את הרשימה; ורדה החליפה כלניות בתורמוסים, דרורה דבקה בנרקיסים, אני נצמדתי לרוזמרין בגלל המונולוג המפורסם של אופליה, ואני הרי הייתי אמורה למות אחרונה, קוראת תלמה אל תוך זיכרונותי, מתערבת בהם, אבל מכיוון שזה לא מה שהולך לקרות, תוציאי את הפנקס האדום מן המגירה, יש שם גם עט, תרשמי ציפורי גן עדן, אולי זה יפלס לי את הכניסה לשם, איפה אני אשיג לך עכשיו ציפורי גן עדן, אני מושכת את השיחה לכיוון האבסורד, אבל תלמה מציינת שבכניסה לכל בית קברות יש דליים עם פרחים כי מוכרי הפרחים כמו מסתתי המצבות וממלמלי התהלים מסתופפים תמיד שתי אצבעות מהמוות. אם את אומרת, אני אומרת, אני יוצאת לכמה דקות לעשן. צאי, צאי, קצרי לך את החיים, היא קוראת אחרי, ואני אחרי כמה תעיות קלות והיקלעות למסדרונות ללא מוצא מצליחה למצוא את הפתח לספקים באגף הכלניות ולהיחלץ מתלכיד הסביונים, להקיף אותו ולהגיע אל מתחת לסיגלון העירום כדי לעשן ולמצוא את הציפור שתלמה קוראת לה אקסלרוד, אבל על ענף העץ מתנודד רק עורב דוחה למראה ומבשר רעות. אני רוקעת ברגל כדי להרחיק אותו אבל הוא מביט בי בעין שחורה אחת ולא מתרשם מן ה"קישטה!" שלי. אני מוותרת. מקיפה את המבנה רב־החוליות ומוצאת את עצמי בפרוזדור שקירותיו מעוטרים באקוורלים של הקוץ ההוא עם הפונפון הסגול, אני כבר יודעת שלא זה הדרך, נתקלת למזלי בקשישה במדי אחות ובהכוונתה מוצאת את הדרך לאגף האירוסים.

עישנת? אני לא מריחה כלום, תלמה מתלוננת, כי לא עישנתי, אני משקרת, שקרנית, היא יודעת, במה להישבע לך שלא עישנתי, פעם היינו נשבעות זו לזו שבועות בסדר גודל של אם־אשכחך־ירושלים, אם אני משקרת שייפלו לי השיניים וינשור לי השיער, אם אני משקרת שיגנבו לי את האופניים, אם אני משקרת שיהיו לי שלושה שליליים בתעודה, אם אני משקרת שיעשו עלי חרם בכיתה — את יודעת על מי אני חושבת בזמן האחרון, תלמה מדברת בעצימת עיניים כאילו רואה מתחת לעפעפיה את מי שהיא חושבת עליו בזמן האחרון, על דרורה? הייתי כמעט בטוחה, על הלן קלר, היא מפתיעה אותי, תארי לך איך זה לחיות בלי לראות ובלי לשמוע, יותר טוב למות מלחיות ככה! אבל הלן קלר, אם אני זוכרת נכון, חיה ובעטה עד גיל שמונים פלוס, אני מוחה, והיו לה חוש מישוש וחוש ריח וחוש טעם, אבל אני כבר לא מריחה כלום, תלמה נשמעת כועסת יותר מאשר מודאגת, ולאוכל שלי אין שום טעם, לאוכל שנותנים פה באמת אין שום טעם, אני ממהרת לטשטש, גם לברווז שהבאת לי מהסינית לא היה שום טעם, תלמה מתעקשת, הם באמת הידרדרו שם לאחרונה, אני מתנצלת, אני מבטיחה שאביא לה ארוחת שף מן המסעדה שאכלנו בה לפני שנים והשארנו בה חצי משכורת, עזבי, היא מבטלת אותי בתנועה יד עייפה, הגוף שלי פשוט מתארגן לרדת מהמגרש —

השופט הוציא לי כרטיס צהוב, גילתה לי אחרי השלושים של דרורה, בן זונה השופט הזה, לא הספיקה לו כל המשפחה של אבא שלי? אבל אני אחזור למשחק על אפו ועל חמתו ואצחק כל הדרך אל יום הולדת המאה שלי, צודק מי שצוחק אחרון, ציטטתי לה את מתילדה, ותלמה נשבעה חגיגית שהיא, על הזכות שלה לצחוק, תילחם עד הסוף המתוק —

הסוף המתוק, המצאה שלה. תמיד, בסרטים, עם אגוזי או טורטית בתיק, לפני שנים עם ממחטה, אחרי שנים עם טישוס, כשברברה סיגל מתה מלויקמיה ב"סיפור אהבה" או כשאינגריד ברגמן מוותרת שוב על בוגרט ב"קזבלנקה", לוחשת לי "גם את בוכה? קחי, קחי!" מקלפת לעצמה את הממתיק לסוף המר, אבל אני לא דמעתי בסופים כאלה כי אני אף פעם לא בוכה מצער, אני ממררת בבכי רק מהתרגשות סדר גודל של לאסי־חוזרת־הביתה או אלוף־העולם־בג'ודו־על־הפודיום־שומע־את־"התקווה".

כדי להמתיק לה את הסוף הביאה יפה קערת קרמיקה של אמנית מקומית גדושה בלבבות של שוקולד. תלמה ריחפה מעליהם באצבעותיה הארוכות, עטה על לב נבחר, ערטלה אותו בהנאה והושיטה אותו אל האורחת; היא היתה מתה לאכול את הלב הזה אבל היא לא יכולה להכניס שום דבר לפה.

למה הבאת לה שוקולד, לחשתי ליפה כשיצאנו לעשן, לא ידעתי מה להביא, יפה התיזה את בדל הסיגריה אל העשב, הבאת את עצמך, הזכרתי לה, אבל היא הנידה ראש, רציתי להביא לה משהו שיעשה לה טוב, אולי היינו צריכות להביא לה קצת קנאביס מקלמן, ראית את קלמן בזמן האחרון? כן, כשנכנסתי לבית הטבע לקנות סירופ נגד שיעול, מה איתו? יפה כמו פסל ושותק כמו פסל, שניסע לשם ונבקש ממנו? תלמה לא תסכים לקחת, היא חושבת שזה מחליש את הכוחות שלה להתנגד, להתנגד למה, למלאך המוות, הוא יצטרך להתאמץ קשה מאוד כדי להוציא אותה מפה, ככה היא אומרת, ואת חושבת שהוא יתרשם מזה? מי? מלאך המוות? אני בטוחה שתלמה תיתן לו פייט רציני, היא לא תוותר בקלות, היא לא תלך לנו מהיום להיום כמו דרורה, את לא חושבת שהיא מודעת לזה שהיא הולכת למות? ואת מודעת? ואני מודעת? כולנו הולכים למות, יפה, אבל עד אז מה עושים?

אתמול מרחתי לה לק. אולי תעשי לה תספורת —

היא מסוגלת לשבת על כיסא רבע שעה?

אם היא תחליט שכן, היא תשב. אני חושבת שעדיין חשוב לה להיות יפה.

זה לא משונה?

עד שלא נגיע למקומה לא נדע —

שתינו עוזרות לתלמה להתיישב על הכורסה בעלת הריפוד הפרחוני. היא ביקשה שיביאו לה אותה מהבית, אני רגילה אליה והיא רגילה אלי, אמרה. תחבתי כר שטוח מאחורי גבה. לגרוב לך גרביים? אני שואלת, אבל היא מנידה ראש. היא לא יכולה לסבול עכשיו גרביים. כפות הרגליים שלה מעקצצות כאילו ננעצו לתוכן סיכות. אני מקפלת שמיכה קלה לארבע כדי לרפד את שרפרף הפלסטיק ומניחה את כפות רגליה היחפות על השמיכה. הן חסרות חיים, צוננות ויבשות כאילו המוות התחיל לנגוס בה משם.

לעשות לך foot massage? אני מצליחה להצחיק אותה בגלל הוויכוח הענייני ההוא בין שני הגנגסטרים בדרך לביצוע רצח משולש ב"ספרות זולה", לא, לא, כל נגיעה רק תדחוף את הסיכות פנימה, אז אולי, אני מזכירה לה סרט סיני שראינו יחד לפני שנים, תיפוף עדין בפטיש עץ קטן על כריות כף הרגל, איפה תמצאי פטיש כזה, מתערבת יפה שקשרה לה סדין סביב הצוואר ויישרה אותו על החזה ועל הזרועות שרזו, אולי גם עם כף אפשר, אני לוקחת את הכף מן המגש שהאוכל שלה התקרר עליו: ננסה? אני מעבירה את קמר הכף על כריות כף הרגל שלה בעדינות, בקלילות, והיא עוצמת עיניים בשעה שיפה גוזרת בזהירות את אניצי שערה שגדלו פרא, יבשים, שדופים, קצותיהם צבועים בבלונד חרוך, חושפת את מבנה הגולגולת שלה מתחת לשלף האפור, מסדרת לה תסרוקת נערית, מחודדת קצוות, פיטֶר פֶּנית.

גילדה, תביאי ראי, אני רוצה לראות מה יפה עשתה ממני!

אני פותחת את הפודרייה שלי: יפה עשתה ממך שֶרון סטון!

תלמה רוכנת לפנים בעיניים מכווצות ומתעמקת במראה הקטנה שאני מחזיקה עשרה סנטימטר מפניה, ואחרי רגע צונחת אל הכר התומך: אני רואה מטושטש —

יפה, תעזרי לי להחזיר אותה למיטה ורוצי תקראי לאחות!

לא צריך, לא צריך לרוץ, מלמלת תלמה בעוד שתינו עוזרות לה לעבור מהכורסה אל המיטה. היא מגששת בידה אחרי מתקן קטן שמשתלשל מקצה של כבל חשמלי ולוחצת באגודלה על ראשו ומפיקה ממנו מין גניחה צרודה: היא שומעת את זה בחדר האחיות, היא תיכף תבוא —

עוברות עשר דקות ויפה שואלת בלי קול, מה זה פה?! כמה זמן צריך לחכות לאחות?! תלמה נוגעת לה ביד, זה בסדר, יש פה עוד חולים, האחות תבוא ברגע שתתפנה, לכי, תביאי את האחות, שולחת אותי יפה, היד שלה קרה כמו קרח, אבל תלמה מבקשת, אל תלכי, בשביל מה, היא בטח מטפלת במקרה קשה, ואת לא מקרה קשה, אני מצליחה לחייך אליה, נראה לך? ההצטחקות שלה מתחלפת בשיעול, לפני יותר מיובל שנים נשבענו זו לזו לומר תמיד את האמת, את כל האמת ורק את האמת, היום את נראית הרבה יותר טוב מאתמול, אני משקרת במצח נחושה, לקחת את הטיפות ההומיאופתיות? אז זאת כנראה הסיבה —

אחרי שיפה נסעה הורתה לי תלמה לסלק את צלחת השוקולדים משדה הראייה שלה. ומה להביא לך במקום, רק תגידי, הפצרתי בה, רק תהיי פה, לחשה ועצמה עיניים. שוב אפסו כוחותיה.