ארבע שעות ביום

מבוא

 

"מה הכי חשוב לך שאדע לפני שאתחיל לתכנן את הבית?" שאל אותי האדריכל ששכרנו לבניית ביתנו. עניתי בלי לחשוב פעמיים: "אני מבקשת שחדרי הילדים יהיו צמודים לשלי".

"הפתעת אותי", אמר האדריכל, "אני רגיל לבקשה ההפוכה". לא הבנתי.

"הבקשה הנפוצה ביותר של זוגות צעירים בראשית תכנון הבית היא להפריד את חדרי הילדים מחדר ההורים. הצורך בפרטיות זוגית עולה בדרך כלל כבר בפגישה הראשונה", הסביר במשיכת כתפיים וציין בניירותיו את בקשתי.

בתום הפגישה הרהרתי בתגובה שלי, שכמו נורתה מפי באופן לא מתוכנן. נזכרתי שלקח לי יותר משנה להעביר כל ילד, בינקותו, מחדר השינה שלנו לחדר משלו. חשבתי על כך שהנקתי תקופה ארוכה מאוד, ועל הקושי שלי לסמוך על ילדיי ולשחרר אותם בלי לדאוג. אחר כך חזרתי להווה ולעתיד, ושכחתי.

 

נולדתי וגדלתי בקיבוץ, בבית הילדים, מרחק שביל ארוך, במורד גבעה, מבית ההורים שלי. מרחק שהיה נמתח אף יותר עם רדת הערב, מרחק שלילות סערה חשוכים הפכוהו לדרך מאיימת, כמו במעבה יער רדוף רוחות ומפלצות. לא פעם רצתי את הדרך הזאת, ברגליים יחפות. לעתים קרובות יותר עשיתי את הדרך לבית של סבא וסבתא שלי, בקצה השני של הגבעה. משם לא החזירו אותי מעולם אל מיטתי בבית הילדים. הדלת הייתה נפתחת ובלי שאלות הייתי נעלמת בתוך שמיכת נוצות על הספה של סבא וסבתא בסלון. לפנות בוקר, עוד לפני שהמטפלת באה להעיר את ילדי הגן, אל כוסות של קרום חלב עבה עם מעט שוקו, סבתא הייתה מעירה אותי. לבושה בפיג'מה, הייתי מתגנבת בחזרה אל המיטה בבית הילדים ואיש לא ידע את קורות הלילה שעבר.

היום אני חושבת שאולי לא הייתי לבדי בדרך, אולי הדמויות שהתעקשתי לראות מתוך החושך היו של מתגנבי לילה חשאיים נוספים...

 

כשנולדו ילדיי, רציתי אותם הכי קרוב שאפשר. בלי גבעה ובלי דרך. מיד אחרי הלידה, עוד בבית החולים, ביקשתי שיהיו אתי, כל הזמן. פעלתי אינסטנקטיבית, לא מתוך מחשבה עמוקה. המחשבה באה רק לאחר שנים, ממרחק גאוגרפי ניכר. רק אז יכולתי להתבונן לראשונה בילדותי בקיבוץ שריד, באמא ובסבתא שלי. הייתי צריכה להתרחק מהן, כמו להרחיק ספר כדי למקד את הראייה כשהעיניים נחלשות, כדי לראות ברור ולהבין אותן, כל אחת באימהותה, בילדות שממנה צמחה לאמא שהפכה להיות, ולזהות את עצמי בתוך השרשרת הזו.

בגיל ארבעים וארבע ארזתי שש מזוודות גדולות, ויחד עם משפחתי יצאנו להרפתקת חיים מעבר לים. בעקבות עבודתו של בעלי העתקנו את חיינו לדאלאס, טקסס. חשבנו שבחוויה הזו נממש הזדמנות לראות עולם, ללמוד תרבות ושפה, ואחרי התלבטות קצרה החלטנו, לראשונה בחיינו המשותפים, להעז ולצאת לדרך שלא יכולנו לנחש לאן תוביל.

הגענו עם שני ילדים שחונכו בקיבוץ. יפתח בכורי היה בן שלוש־עשרה, ולו, בתי, בת שמונה. ילדים שגדלו בקרבת משפחה גדולה ועוטפת ורצו יחפים בשבילי המקום שבו גדלתי אני, ולפניי גדלו בו אמי וסבתי. ילדיי הכירו אישית כל עובר אורח בשביל, ותושבי המקום הכירו את שמם וידעו למי הם שייכים.

שייכות היא מילה מרכזית ביכולת שלי לנסח את הקשר למקום שבו גדלתי. כשנולד בני הבכור, רציתי זאת גם בשבילו. רציתי שיגדל במקום שבו ירגיש שייך, מוגן ומוכר. גם כשגרנו מחוץ לקיבוץ, הקפדנו להסיע את ילדינו להתחנך בגן הילדים שבו גדלתי, באותה החצר, אצל אותה הגננת. שנים אחר כך, כשנפתחה ההזדמנות לבנות בית בהרחבה של קיבוץ שריד, החלטנו לחזור הביתה, לקיבוץ המתחדש, שכבר לא הייתה בו לינה משותפת.

לאורך השנים לא באתי חשבון עם החינוך המשותף שבו גדלתי. העדפתי לזכור את הדברים הטובים, לא לחטט, לא לשאול שאלות. הייתי עסוקה מאוד במטלות ההווה ודאגות העתיד. העבר לא העיק עלי.

 

ב־2012 הגענו לטקסס, ובערב שבת, כאשר לראשונה בחיינו ישבנו לשולחן כמשפחה גרעינית, "רק" אבא, אמא ושני ילדים סביב שולחן השבת, הציף אותי פחד גדול שאולי טעינו. חששתי שאנחנו מקנים לילדנו את חוויית העולם הגדול, אבל תחושת שייכות לא תהיה להם בתוך הזרות של ארץ רחוקה.

בשנה הראשונה השקעתי את כל כולי בסיוע לילדים להיקלט במערכות החינוך. בכל כוחי השתדלתי לשמר הרגלים מהארץ: ארוחות שישי, הדלקת נרות, חגים, שירים וסיפורים. לראשונה מאז נולדו הקדשתי את כל זמני לאימהות ולא לימדתי ועבדתי שעות ארוכות. חוויית הבדידות במקום החדש פינתה לנו זמן להיות ביחד והילדים אהבו לשאול שאלות על ילדותי.

מצאתי עצמי "משווקת" לילדיי את חוויות בית הילדים שבקיבוץ כאילו היה זה סיפור הרפתקאות. הייתי רגילה לכך שזה הסיפור שכולם מתעניינים בו - בספרות, בקולנוע ובמחקר. יותר מכל דבר אחר אהבו ילדיי לשמוע על הלילות בבית הילדים, ולא פעם שאלו: "אבל כל זה באמת קרה?"

הזמן עבר, וכשהרגשתי שהילדים מצאו את מקומם ורכשו שפה, נרשמתי ללימודים. באחד הקורסים מצאתי את עצמי לומדת לימודי היסטוריה ותרבות אמריקאית בכיתה אחת עם נשים מהגרות מכל העולם. רוב הנשים, כמוני, הגיעו לטקסס בעקבות עבודתו של בן זוגן. רובן ככולן היו בעלות מקצוע ואימהות לילדים. היו שם נשים מרתקות מיפן, פולין, דרום קוריאה, סין, מקסיקו ואפילו עיראק.

יום אחד ביקשה המרצה שכל אחת מאתנו, בתורה, תכין מצגת קצרה ובה תספר על ארץ מוצאה, על תרבותה וילדותה. לא ידעתי מה אספר אחרי הסיפורים המרתקים של סלווקה מקראקוב, לונה שברחה מבגדד... כשהגיע תורי אמרתי בפשטות: "אני מישראל, גדלתי בקיבוץ, בבית ילדים".

עיני חברותיי נמלאו פליאה. אף אחת מהן לא שמעה על קיבוץ, ודאי שלא על "חינוך משותף". מצאתי את עצמי במרכז תשומת הלב.

סיפרתי וסיפרתי בשטף, ובעיקר תפסה את תשומת לבי שאלה אחת ששאלו רבות מהן, כל אחת בתורה: "איך אמא יכולה להשאיר את התינוק שלה עם ילדים אחרים, לבדו, וללכת?"

הן לא התעכבו כלל על החוויה הילדית, כל כך הסעירה אותן השאלה האימהית. לראשונה בחיי חשבתי בהקשר הזה על אמא שלי ועל סבתא שלי. לראשונה שאלתי את עצמי מה הן חשו כאימהות צעירות בתוך אורח החיים הזה.

בסוף הסיפור שלי, שנמשך הרבה למעלה מהמתוכנן, ניגשה אליי אישה צעירה ממקסיקו ואמרה כשדמעות בעיניה: "אני כל כך לבד כאן, בעלי עובד מהבוקר עד הלילה ואני מגדלת שלושה ילדים קטנים בלי שפה, בלי משפחה. כשסיפרת על הקיבוץ והחינוך המשותף, חשבתי לעצמי כמה הייתי רוצה לחלוק את האימהות שלי עם נשים נוספות".

אחרות הגיבו בזעזוע, הייתה מישהי שהסיפור אפילו הצחיק אותה. "זה נשמע לי כמו כת הזויה", היא אמרה מחויכת. היו נשים ששאלו המון שאלות, ולהפתעתי מיעטו להתעכב על זכרונות הילדות שלי. השאלה המרכזית הייתה האימהות.

בסופו של השיעור אני עצמי הייתי מבולבלת מעוצמת התגובות. התיישבתי לכתוב לעצמי את הדברים שנאמרו, שלא אשכח, ואז ניגשה אלי מנחת הקבוצה, הניחה יד עדינה על כתפי ושאלה שאלה אחת נוספת, ללא טיפה של ציניות: "אם כך, את מי אהבו האימהות יותר? את ילדיהן או את הסוציאליזם?"

השאלה קוממה אותי. ספונטנית, עניתי בכעס שאני לא בטוחה שראוי להציב משוואה כזו. הגבתי כפי שכנראה נהגתי להגיב תמיד, והוספתי: "ככה זה היה, מה הטעם לחטט בעבר..." היא המשיכה לעמוד עוד רגע לצדי, והבנתי שלא הייתה בה כוונה להכעיס.

"זה מעניין", היא אמרה. "הקשבתי לך וחשבתי שאפשר ורצוי להביט בזה ממרחק הזמן ולראות מה ניתן ללמוד מכך. אותי כאישה וכאם, מתרבות כל כך רחוקה, זה מסקרן מאוד: איזו תשובה דרך החיים הזאת יכולה לספק לשאלת האימהות המודרנית, להתחבטות הבלתי נגמרת שלי, של חברותיי, של נשים רבות בעולם המערבי, בין קריירה, זוגיות ואימהות?"

 

ימים רבים חשבתי על השיחה הזו, על כך שנשים מתרבויות שונות, שמעולם לא שמעו על קיבוץ, נסערו מעניין מרכזי אחד: איך פעלו והרגישו האימהות, האם האידיאולוגיה גברה על האינסטינקט, איך מרגישות הנשים הללו בפרספקטיבה של זמן?

לא היו לי תשובות, שהרי הכרתי רק את הצד הילדי. חשבתי על כך שאפילו עם אמא שלי מעולם לא ישבתי לשיחה עמוקה בנושא הזה. בעוד שנים בודדות לא יחיו עוד נשים שגידלו כך את ילדיהן, ולכן חשבתי שזה הזמן לשאול ולהקשיב באמת. הפכתי את השאלות של חברותיי הזרות לשאלות שלי, ויצאתי למסע אל סיפורן של האימהות בקיבוץ.

 

התחלתי לחפש את האימהות ההן. רציתי לבנות קולאז' מגוון, שיהיו בו נשים מעשורים שונים ומזרמים שונים בתנועה הקיבוצית, נשים שעברו סוגים שונים של ילדוּת טרם היותן אימהות בקיבוץ. לא רציתי סיפור של לילה אחד או קיבוץ אחד, אלא בחינה של אורח חיים ייחודי מהפרספקטיבות של אימהות שונות שכל אחת מהן עשתה כמיטב יכולתה, לפי הבנתה וכוחותיה, כדי להיות אמא.

בשיחותיי הארוכות עם האימהות היה חשוב לי לאפשר להן לספר את סיפורן כפי שהן בוחרות, במידת החשיפה הנוחה להן. היו שבחרו לשמור את שמות ילדיהן מחוץ לסיפור, לאפשר להם פרטיות. לעומתן היו כאלה שהרגישו שציון שמות ילדיהן והשיחה על ילדותם זו הזדמנות להעביר להם מסר שלא נאמר עד כה, שאולי היה מכאיב, רגיש או מודחק והנה, בצידוק של מונולוג לספר, הדברים יכולים להיאמר ולהגיע כך גם אליהם. כל אישה ודרכה להיחשף ולספר את סיפורה.

כל הזמן הטרידה אותי השאלה: מה עוד לא נאמר? מה חשוב לשאול? רציתי שכל הנשים שאשוחח אתן יספרו את אימהותן בגוף ראשון, בשם מלא. מונולוגים של אימהות בחינוך המשותף, כל אחת והחוויה הפרטית שלה. בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי להלל. רציתי לשמוע אותן, לפני שיהיה מאוחר.

הרגשתי שיש דחיפות לשוחח עם הנשים לפני שישכחו. המבוגרות ביותר שהצלחתי לראיין הן ילידות שנות העשרים; מעשור זה נותרו מעטות שבכוחן לזכור, להיחשף ולספר על אימהותן. האם הצעירה ביותר היא ילידת ראשית שנות החמישים. ב־1991, כשנחת הטיל הראשון שירה סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, חוסלה באחת שיטת הלינה המשותפת באחרוני הקיבוצים בארץ, ועל כן אין אימהות צעירות יותר שגידלו כך את ילדיהן. למעט קיבוץ ברעם שבצפון, עם תום המלחמה כבר עברו כל יתר הקיבוצים ללינה בבתי ההורים. אחת האימהות אמרה לי בציניות: "את ההשפעות של סטאלין השמיד סדאם חוסיין. ככה זכיתי להשכיב את ילדיי לצדי".

האם ניתן ללמוד ממודלים חברתיים שנחיו בעבר? האם יש טעם בחיטוט במה שהיה, במי שהיינו? האם יש ערך בריכוז של זכרונות וחוויות סוביקטיביות של נשים שונות שקיימו סוגים שונים של אימהות? האם מה שמספרת אישה בערוב ימיה, בדיעבד, לעצמה, לסביבה, אכן היה כך באמת? ממה מושפע הזיכרון?

מה עוד לא נאמר על החינוך המשותף בקיבוצים? האם הקשיבו אי־פעם בתשומת לב לנשים שהיו אימהות בתוך המודל הייחודי הזה? האם ניתנה הדעת על כך שבפועל נלקחו מהנשים הללו כל התפקידים המסורתיים של אימהות? רחצה, הלבשה, האכלה, לקיחת הילד לרופא כשצריך, בדיקות התפתחות, השכבת הילדים לשינה, הזכות להעיר ילד ליום חדש - כל התפקידים הללו היו בידיה של מטפלת בית הילדים. מה חשה אם שסמכותה האימהית הבסיסית איננה בידיה מהרגע הראשון? באיזו מידה הושפע מכך הקשר שהלך ונבנה עם התינוק שלה, עד לבגרותו? עד לרגע שבו יצאתי למסע לאיתור אימהות שיסכימו לשתף אותי בסיפורן, לא עלה על דעתי עד כמה שרירותית הייתה חלוקת התפקידים.

נזכרתי במושג "שעת אהבה", שלמעשה לא הייתה אלא חצי שעה ביום שקיבלה כל אם לילד עד גיל שלוש ובה יכלה לצאת ממקום עבודתה ולבלות עם ילדה הפעוט. "שעת אהבה" שבה "מותר" היה לה להקדיש רגעים אינטימיים לילדה הרך, בפרק זמן קצוב וקבוע מראש. בגיל הגן פסקה "שעת האהבה" היומית.

חשבתי על כך שהדפוסים היו ממוסגרים מאוד, ידועים מראש, ורציתי להבין אם היו בכך הקלה או קושי וכמה מקום לבחירה אישית היה בתוך אימהותן של הנשים האלה.

העיסוק האוניברסלי באימהות הוא חשוב, נחקר ומדובר. שרשרת בל־תינתק בין אם לבתה ואחריה. מה עובר בין הדורות, מה מושפע מהסביבה? האם יש אינסטינקט אימהי? מה מקומן של הבחירה והאידיאולוגיה במודל האימהי של כל אישה ואישה?

ככל שהעמקתי בשיחותיי עם הנשים, מצאתי שאין תשובה אחת. אין אימהות אחת, והספר הזה הוא אוסף של תשובות, אישיות מאוד, כנות ומרתקות, שמהן עולות שאלות חדשות והזדמנות לחשיבה נוספת.

 

במוקד הספר הזה עומדת חוויית האימהות של נשים שגידלו את ילדיהם באורח חיים ייחודי, שיש מי שיגדירו אותו כ"ניסוי חברתי". כיצד הן תופסות את אימהותן כיום? איך השפיעה השיטה על דפוסי הקשר שלהן עם ילדיהן, אז והיום? איך הן חיות עם הבחירות שעשו, בחירות שהן חלק מזהותן, ומהם הרגשות והערכים שמלווים אותן סביב אימהותן הייחודית? רציתי לדעת איך בתוך אותה שיטה, שהיא תוצר של תנאים היסטוריים ואידיאולוגיה סדורה, פעלו נשים שונות מתוך גישות מגוונות. מה גבר על מה: הציווי האידיאולוגי־חברתי, או הצורך האימהי? האם באו בסתירה?

כל הנשים שראיינתי הפכו להיות, קצת, האימהות שלי. מצאתי שאין אם דומה לאחרת, אין חוויה אחידה. יש מסגרת חינוכית זהה, שכל אחת, בזמנה, התנהלה בתוכה כפי שהצליחה. יש להבין את הנסיבות ההיסטוריות והאידיאולוגיות שיצרו את אורח החיים הייחודי הזה, ניסיון ששרד כשלושה דורות ופסק, אורח חיים שאין דומה לו בחברה המודרנית ובתוכו אימהות ייחודית שנדרשה להתאים לתפיסת עולם מובנית ומוצהרת.

היה לי דחוף להשמיע את קולן המיוחד והכן של נשים מעשורים שונים, מקיבוצים שונים ברחבי הארץ, שלכל אחת מהן רקע אחר, זכרונות פרטיים מילדותה שלה ומדמות אמה המתרחקת בזמן, חלומות ומחשבות כמוסים על האם שהיא עצמה הפכה להיות. הייתי צריכה לחצות אוקיינוס, להרחיק במקום ובזמן, כדי לחשוב על אמא שלי ועל סבתא שלי לפניה, להקשיב לקולות אימהיים מגוונים ולהבין מעט יותר את האמא שאני.

התלבטתי זמן רב אם לפתוח את השיח גם לאבות, שהרי גם להם הייתה התמודדות עם אבהותם בחינוך המשותף. אך לאחר קריאת חומרים העוסקים בהיסטוריה של הקיבוץ ושיחות עם חלק מהנשים, נוכחתי כי בחלוקה השרירותית־התקנונית יוחדו לאימהות בקיבוץ תפקידים אחרים מאלה שניתנו לאבות ולכן יש מקום להקדיש להן מקום משלהן. כמו כן, מאחר שיצאתי לדרך בעקבות בקשה של חברותיי האימהות, בנות תרבויות שונות, החלטתי להסתפק בשיחות עם אימהות בלבד ולהביא לחברותיי את קולותיהן של האימהות שסיקרנו אותן כל כך.

 

"שומרת לילה בואי לאוריין בגן פשוש"

 

אף פעם לא ישבתי עם אמא שלי לשיחה עמוקה על חוויותיה כאם בחינוך המשותף. גם היא גדלה כך, בדיוק כמוני, באותו הקיבוץ, שנים לפניי. את סבתא שלי, שהגיעה לקיבוץ לבדה, כנערה בת חמש־עשרה שעזבה את בית הוריה בגרמניה ועלתה לארץ עם עליית הנוער, לא השכלתי לשאול ואולי גם לא הייתה משתפת ממילא. החיים היו קשים אתה בהרבה מובנים והיא מיעטה לדבר, הרבתה לעשות. ועכשיו כבר מאוחר. כל מה שאני יודעת על האימהות של כל אחת מהן, כפי שחוותה אותה, הוא תוצר של שברי משפטים וסיפורים קצרים שנאמרו בהזדמנויות שונות. קרום דק של הווה חם ומכבד נמתח מעל, כמו הסכם שבשתיקה: אנחנו לא חוזרות לאחור. אבל כל אחת מהן בתורה, לתפיסתי, יצקה ביחסים עם נכדיה גם את האמא שרצתה להיות. תמיד אפשר לתקן.

הבית של סבא וסבתא שלי היה לי, לאחיי ולבני דודיי כמו אי הילדים. בכל שעה משעות היממה יכולנו לפתוח את הדלת ולקבל בו מקלט. אני זוכרת את סבתא בחלוק, ידיה חלקות וחמות. על שולחן האוכל חיכתה עוגת הקוקוס שלה, אחת התחלפה באחרת, תמיד מוכנה עבורנו. הבית של אמא שלי מתפקד כך בדיוק, עבור ילדינו.

אני דומה לשתיהן בהרבה מובנים, מרגישה חלק משושלת נשים שמשהו חזק עבר בה בלי מילים, גם בלי לגדול באותו הבית. איזו ברית חזקה של קשר שהוא כנראה לא רק גנטי. כשהתחלתי לראיין את האימהות לספר, לא עלה בדעתי לראיין את אמא שלי. לא נתתי דעתי מדוע. עם הזמן נוכחתי שקל לי לשמוע את נבכי אימהותן של נשים זרות, אבל לא אצליח לעשות זאת עם אמא שלי. כל אחת מהן נתנה בקולה תשובות שיכולתי לדמיין את אמא שלי עונה במקומן. באמצעותן, כך נדמה לי, הרכבתי תמונה מספקת.

כשאני מבקרת היום בקיבוץ ילדותי, הולכת עם בתי באותם השבילים שהיא דור רביעי לצעוד עליהם, לראשונה אני הופכת כיוון. אני כבר לא הולכת בהם בזכרוני שלי, מבית הילדים אל חדר ההורים, מראש הגבעה אל שיפוליה, אלא מנסה לדמיין את אמא שלי צועדת במעלה השביל אל בית התינוקות, אם צעירה לבת בכורה. מה הרגישה בדרכה? האם הלכה בצעדים בוטחים, האם השאירה אותי שם בלב שלם? מה חשבה בלילות סערה? בימי מחלה או מלחמה? האם נכנעה לתכתיב חברתי, או שמא בחרה בצורת האימהות שהתאימה לה?

אני אדוקה בהחלטתי לא לפתוח עם אמא שלי את השאלות האלה. היא מודעת לכך שאני מראיינת אימהות אחרות ומשתיקתה אני מבינה שלא קל לה החיטוט בכך. אני חשה שיש בה תחושת החמצה אבל אין בי חובה לשמוע אותה אומרת זאת במפורש, אין צורך להכאיב. הניסיון להבין אותה ולדמיין את "תפקידה במחזה", די בו עבורי. הוא מאפשר לי לשמוח באמא שאני ולהבין עכשיו, שנים אל תוך האימהות שלי, ממה נובע הצורך שלי לשמור קרוב את ילדיי, שלא יצטרכו לעבור דרך ארוכה אליי, אל אבא שלהם. ללא מודל של ילדות בבית ההורים, "בראתי" את האימהות שלי מתוך איזה אידיאל שבניתי לעצמי. לכן בחרתי ללקט תשובות מאימהות זרות, ואילו ביני ובין אמא שלי, בינה ובין אמה המתה, יישארו הדממה והבחירה של כל אחת מאתנו לספר לעצמה את הסיפור שהכי קל לה לחיות בתוכו.

"שומרת לילה, בואי לאוריין בגן פשוש", כך למדתי מגיל רך לקרוא אל החושך, ומהחושך הייתה מגיחה אז אמא של מישהו. אף פעם לא ידעתי מי תבוא, מי תהיה שומרת הלילה התורנית. הובטח לנו תמיד, שהשומרת - שומרת. "היא גם אמא של מישהו", היא תדע לתת מענה לפחדים או מכאובים וישנו גם שומר הלילה, שמסייר חמוש בין השבילים. אנחנו, הילדים, אמורים לחוש שמורים ובטוחים.

באפריל 1980, כשהייתי כבת שמונה, פרצה חוליית מחבלים לבית התינוקות בקיבוץ משגב עם.

לאחר לילה מורט עצבים הסתיים האירוע הנורא עם תינוק הרוג במיטתו, מזכיר הקיבוץ שנרצח בתוך בית התינוקות וחייל סיירת גולני שנהרג בנסיון הפריצה. סיפור המקרה טלטל את הארץ כולה. בשבילי, כילדה שישנה בבית הילדים, זה היה אישור לכל הפחדים: אף אחד לא יכול לשמור על בית הילדים, אף אחד לא יכול לשמור עליי. המון מחשבות היו לי על הילדים ההם, שעברו ליל אימה הרחק מהוריהם.

כשהתחלתי לעסוק בנושא האימהות, רציתי לשמוע את אימהות הלילה ההוא. להקשיב לאימה מצדו האחר של הסיוט, לשמוע מה עבר על אם שבמשך לילה שלם ילדה הפעוט מוחזק בידי חוליית מחבלים חמושה והיא אינה לצדו. חשבתי שאין רגע קיצוני מזה. בחיפושיי מצאתי את נורית, שבתה הקטנה הייתה חטופה באותו לילה מבעית בבית התינוקות, עשר שעות שבהן התממש "אם כל הפחדים ההוריים", והקשבתי לה כאם לילדים, לא עוד מתוך פחדיה של הילדה בת השמונה שהייתי.

האם חשבו עד אז על תרחיש קיצוני שכזה?

ממה פחדו אימהות בית הילדים, והאם העזו לבטא את פחדיהן?

 

עכשיו, כשנמסתי לתוך השיחות והראיונות, נזכרתי במחברת הכתובה שהייתה מונחת בכל בית ילדים בקיבוץ שלי: מחברת שומרת הלילה. בתוכה, על דפי שורות עדינים, כתבו האימהות למטפלות והמטפלות לשומרות הלילה - והן השיבו להן, תיארו את קורות הלילה: כתבי יד של אימהות מתחלפות. כל אחת בתורה הייתה כותבת דו"ח קצר או בקשות והנחיות לגבי ילדי בית הילדים: אם ילד חולה, מתי קיבל תרופה להורדת החום ומה לעשות אם יתעורר. למי יש פחדים, מי סובל מהרטבות לילה, מי רוצה את אמא ומה עושים...

רציתי לחפש את מחברות שומרת הלילה של קבוצת "פשוש", קבוצת הילדים שבה גדלתי. חשבתי שאוכל למצוא בתוכן איזו ילדה הייתי, מה כתבה אמא שלי, מה ביקשה עבורי, מה היה. לאכזבתי, המחברות הללו לא נשתמרו. בשנות השבעים של המאה העשרים איש לא חשב שיום אחד יהיה להן ערך היסטורי.

קיבוצים מעטים שמרו את המחברות וכשמצאתי אותן בארכיון של אחד מקיבוצי עמק הירדן, ישבתי שעות ארוכות וצללתי עמוק לתוכן. בחרתי לשלב בספר זה עמודים מתוך אחת המחברות משנות השבעים, תוך שינוי שמות הילדים כדי לא לפגוע בפרטיותם. לכאורה כתובים בהן מסרים עניינים, אך בקריאה מעמיקה יותר מצאתי תשובה לשאלה מרכזית שעלתה בי בראשית העיסוק בחומרים: האם היה דפוס אימהי משותף לנשות הלינה המשותפת?

מצאתי כי בתוך אותה תפיסת עולם, תחת אותם ציווים חברתיים, ביטאה כל אחת את עצמה: תמצית של אימהות פרוטוקולית. די בבחירת המילים, באופיו של הדיווח, כדי לזהות עולם ריגשי שלם. בחרתי להביא דוגמאות מתוך אותן מחברות: כתבי יד של אימהות מתחלפות. כל אחת מהן פעם אמא, פעם מטפלת, פעם שומרת הלילה. המרואיינות שלי מדברות על אימהותן שהייתה, אבל השורות הכתובות במחברת מביאות את הדבר עצמו כפי שהיה בזמן אמת. המונולוגים הנאמרים היום, לצד ההתכתבויות מן העבר, משלימים תמונה מרתקת של אימהות יוצאת דופן שהיה בה הרבה, וכל כך מעט.