ארגון הלא מקובלים

כשהמורה המחליפה שאלה, ״אז מי הילדים הכי מקובלים כאן, בכיתה?״ הבטנו בה בתימהון. המורה שלנו ואף מורה אחר לא שאלו אותנו מעולם שאלה כזאת. ובכלל, זה לא עניין של מורים, זה משהו רק שלנו, הילדים, ומבוגרים לא מתערבים בזה. שתקנו.

אבל אז גל אמרה, ״רונה הכי מקובלת, היא המלכה של הבנות ובכלל של כל הכיתה.״

״מה פתאום?״ צעק עומר מהספסל האחורי. ״לַבּנים אין מלכה וגם לא מלך, אנחנו לא מטומטמים!״ הבנים צחקו, והבנות התרגזו, והמורה המחליפה עם הקוקו החום והג׳ינס הצמודים, שלא נראתה בכלל כמו מורה, אמרה, ״לא שאלתי אתכם כדי שתתחילו לריב. סתם עניין אותי, כי כשהייתי בגילכם, אצלנו דווקא היו מקובלים, אולי פעם אספר לכם.״

״את היית מקובלת?״ שאלה גל, שמעיזה בדרך כלל לשאול את מה שכולם רוצים.

״לא,״ אמרה המורה, ״ממש לא. הייתי, אני חושבת, הכי לא מקובלת.״

״אבל עכשיו את מורה,״ אמרתי אני.

״כן,״ ענתה בשקט, ״אני סטודנטית ומורה מחליפה. עכשיו הכול שונה, כי כשגומרים את בית הספר אין יותר מקובלים ולא מקובלים.״ המורה היססה, חייכה והוסיפה, ״בכל אופן לא כמו בבית הספר. ולא תאמינו, לפעמים בחיים דווקא מי שהיו הכי לא מקובלים בבית הספר נהיים מקובלים מאוד ומצליחים, ולהפך.״

לא הקשבתי עוד, כי הדברים שהמורה סיפרה העלו בי מחשבות. מעולם לא חשבתי מה קורה אחרי בית הספר עם כל המקובלוּת הזאת, מה קורה כשאין יותר כיתה ומסיבות וציונים וחבורות...

״ועוד לא אמרתי לכם ששמי טלילה,״ אמרה המורה המחליפה, וקולה התערבב עם המחשבות שלי. אחר כך כל ילד אמר את שמו ומה הוא הכי אוהב לעשות. חלק מהבנות המתחנפות אמרו שהן אוהבות ללמוד. אני לא זוכרת מה אמרתי, כי המורה ביקשה מאיתנו לכתוב סיפור קצר על מקובלים ולא מקובלים, ואני כל הזמן חשבתי על מה שקרה לי בשנה שעברה, כשגרנו בקיבוץ.