ארו שאה 5: ארו שאה ונקטר האלמוות

1

לא כל תועֵה־דרך יֹאבד*

התגובה הראשונה של קארה למבוך שבו הוסתר נקטר האלמוות הייתה... אכזבה. היא ציפתה למשהו כמו מתוך ספר המעשיות שקראה שוב ושוב, עד שהשִׁדרה נחרצה. היא חשבה שזה יהיה מקום יפהפה, מבוך ג'ונגל ירוק ענקי, היכן שפנתרים עם עיניים זוהרות אורבים בנהמה בין הצללים.

אבל זה לא נראה ככה. זאת הייתה מערה. חשוכה.

את מקור האור היחיד אחזה היטב בידה הימנית: סאני, הקלשון שלה, שחוּשל מטיפת אור שמש טהור. דבר לא היה מסוגל לחדור את חשכת המבוך מלבד סאני, ובתור בתו של סוּרְיָה, אל השמש, רק קארה יכלה לנווט בו. שום אויב לא יוכל לעקוב אחריה, ודאי לא לתקוף. היא הבטיחה את זה לפני כמה ימים.

עווית לוהטת חלפה בחזהּ של קארה. היא לא ידעה איך לכנות את התחושה הזאת... עצם המחשבה שהיא מרגישה אשמה גרם לה להרגיש... אשמה.

עשית את הדבר הנכון, אמר לה אבא שלה שוב ושוב.

אז למה הרגע הזה היה נורא כל כך? למה היא לא מצליחה להפסיק לחשוב על ההבעה של ארו? או על ברין שכמעט שאגה מרוב כאב? או על מיני, הפנדווה הכי עדינה, שהתקפלה כאילו בעטו לה בבטן?

"את מוכנה, בת שלי?"

קארה נשאה מבט אל אבא שלה. הוא עמד שם גבוה ואצילי, ועיניו – האחת כחולה והאחת חומה – מסתכלות עליה נוצצות מלמעלה.

"אני גאה בך," הוא אמר בקולו העמוק. "עמדו בפנייך בחירות קשות, ובכל פעם עשית את הדבר הנכון."

ליבה של קארה קרן למשמע המילים. היא נזכרה שוב שסוּיוֹדְהָנָה הוא אבא שלה מכל הבחינות החשובות. הוא הציל אותה ממקום רע. הוא טיפל בה כשאימא שלה, קריתיקה שאה, נטשה אותה.

ועדיין, לפעמים היה נדמה לקארה שקול שקט מדבר אליה בחלומותיה...

הוא משקר לך.

זה היה קול ילדה. כשקארה התרכזה, היא כמעט הצליחה לראות את פניה. עור חום כהה, צמות גולשות סביב הלחיים, זוג עיניים בצבע כחול חשמלי. היא נראתה כמו שילה, אחת הפנדווה התאומות.

את לא אמיתית, היא אמרה פעם לשילה מהחלום.

שילה בחנה אותה בנועם. ואולי את פשוט לא רוצה שאהיה אמיתית?

קארה החליטה שהמוח שלה פשוט מצא דרך מסובכת להגן על עצמו מהאמת: שהיא פגשה סוף־סוף את אימא שלה, ועכשיו היא יודעת בוודאות שקריתיקה נטשה אותה. ואיך אפשר להאשים אותה? חשבה קארה לעצמה וליבה נצבט.

קריתיקה המשיכה הלאה בחייה. היא ילדה בת נוספת: ארו. ארו הייתה מצחיקה וחכמה. בארו התגלמה נשמת אַרְג'וּנָה, הגיבור המזהיר מכל הסיפורים. בקארה התגלמה נשמת טעות. היא עצמה הייתה טעות, ורק בזכות רחמי הישן היא עדיין קיימת.

"תזכרי מה מצפה לנו," אמר אבא שלה עכשיו, והניח יד חמה על כתפה. "אנחנו נעצב מחדש את העולם. כולנו נהיה יחד... כמשפחה. כמו שהבטחתי."

משפחה.

זה הדבר היחיד שקארה רצתה. היא התכוונה לְמה שאמרה לארו, כששברה את מחרוזת האַסְטְרָה. היא אוהבת את אימא שלה ואת אחותה. היא עשתה את זה כדי שיוכלו להיות יחד, כדי שיפסיקו לריב.

זאת הייתה הדרך היחידה.

הוא משקר לך... לחש הקול באחורֵי מחשבתה.

קארה הדפה אותו מעליה והזדקפה. "אני מוכנה," אמרה.

היא הניפה את הקלשון, ושֶטף של אור שמש זגזג בחשכה. זוהי הדרך הנכונה פנימה... הדרך היחידה פנימה.

מאחוריה, החיילים של אבא שלה עצרו את נשימתם. הצבא שלו היה תערובת משונה. היו ביניהם רַקְשַסָה חיוורים ומעוותים, נושאים כוויות וצלקות מקרבות נגד הדֶווֹת לפני זמן רב. אחרים היו יַקשָה בריאים ושלמים, שאיבדו את בתיהם בגלל התפשטות בני האדם. עם כל שעה חולפת, ישויות נוספות הצטרפו לכוחותיו של אביה – נימפות שמיים ויער שזכו ליחס מחפיר מצד מלכים אנושיים שהאלים נטו להם חסד; רוחות רפאים שרדפו פעם את שוליהם של אתרי שרפת גופות; בני גזעי הדובים והקופים שנלחמו למען הדוות ולא זכו בשום תהילה.

אבא שלה הבטיח לכל אלה, שהפעם נקטר האלמוות לא ייגזל מהם. הפעם הכוח יהיה בידיהם. בכל פעם שסוּיוֹדְהָנָה דיבר, נאמניו הקשיבו. עיניהם נצצו מתקווה.

אבל לפעמים קארה תהתה מה הוא מרגיש באמת. כשחשב שאיש אינו רואה, קארה ראתה אותו נוגע בתליון שענד על צווארו. הוא מעולם לא הסיר אותו, ובכל פעם שאצבעותיו נגעו באבן, חלפה בפניו הבעה כאובה.

"נו, בתי?" דחק בה סויודהנה, והחזיר אותה בבת אחת להווה, "הובילי אותנו. כמו הגיבורים, הַנחי אותנו אל העידן החדש."

קארה נאבקה בדחף להזכיר לו שהיא לא גיבור, היא גיבורה. ארו, ברין ומיני תמיד הקפידו על זה.

אבל מתברר שגבורה שונה לחלוטין מהכתוב בספרים שלה. לא היה שום שריון נוצץ שיגן עליה מרגשות לא רצויים. לא היה סוס קסם שיישא אותה לקרב בין כוחות ברורים של טוב ורע. אפילו המפלצות לא היו מפלצתיות במיוחד.

אז מה זה אומר עלייך? לחש הספק עמוק בליבה.

קארה התעלמה מהקול וצעדה אל לב החשכה.

* כאן ובהמשך, מתוך ג'ר"ר טולקין, 'שר הטבעות: חבורת הטבעת', מאנגלית: רות לבנית, זמורה ביתן, 1966.