אריאלה

חדר מיון של מחלקה פסיכיאטרית — בית חולים תל השומר. דלת כניסה כבדה, אטומה, עמדת קבלה עם זכוכית מפרידה, שישה כיסאות מתכת, בלי ריפוד, מחוברים זה לזה ולרצפה, מתקן מים שמעליו מודבק פתק: "נא לזרוק כוסות חד־פעמיים לפח", שרוול הכוסות ריק, ולצד המתקן פח עם שקית ניילון שמשתלשלת ממנו. שעון מחוגים עגול על הקיר שמול הכניסה מראה שהשעה עשר ושבע דקות, משמיע צלילי נקישה מונוטוניים בכל פעם שמחוג השניות מקפץ, לא אומר אם בוקר או לילה. חדר ללא חלונות, אי אפשר לדעת מה קורה בחוץ.

היא מופתעת שאין פלורוסנטים מסנוורים. אין שום תחושה פסיכית מסביבה. כל השבוע, מאז שאבא נתן לה את העלון, חשבה על הספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים", שקראה בתיכון, ובכתה, זהבה המליצה לה, אולי זה היה שושנים בעצם, היא די משוכנעת שוורדים, יש הבדל ביניהם? היא חושבת שלא, בכל מקרה, שום דמיון. גם לא דומה למתקן ב"קן הקוקייה", שאבא של אחת הבנות בכיתה, שהציג את עצמו כרופא פסיכיאטר, הקרין להן קטע ממנו במהלך הרצאה. מנסה לשחזר למה הוא בא אליהן לבית הספר, בטח במסגרת איזה יום התרמה לאיל"ן או לאקי"ם או שהיתה סיבה אחרת. כל כך הרבה מחשבות מיותרות מתפתלות לה בראש.

אין אף אחד בחדר. רק פקידה מנומנמת. הרחש של פתיחת דלת הכניסה תפס את הפקידה ברגע של תנומה, היא בטוחה בכך, הבהלה שמא מישהו יבחין בכך ניכרת בפניה. איזה פסיכית, עשר בבוקר, איך מישהי נרדמת בעבודה בשעה כזאת?

היא מבחינה בכול, לא מפספסת שום פרט.

ככה היא כבר שלושה חודשים. מרגישה מבפנים את המאמץ של הגוף להמשיך ולהתקיים, את המוח שיותר מדי ערני. התפצחות בלתי פוסקת של מחשבות חסרות חשיבות, שמתערבלות, מתנגשות בדפנות וחוזרות להסתחרר, ושל זיכרונות שוליים, שבכלל לא העלתה על דעתה שנשמרים, שמגיחים כמו מתוך מכונת פופקורן במזנון של בית הקולנוע, פה מתכת שנפער בריתמוס קבוע, ומקיא. אין לה רגע שקט. היא רואה מבפנים, מלמעלה, מלפנים ומהצד. "מי שעומד מאחוריי ומלפניי ומצדדיי, הוא העומד". המבט שלה חודר חפצים וגופים, שום דבר לא חומק מעיניה. ערה כל הזמן, מסתפקת בשלוש־ארבע שעות שינה, אם אפשר פחות, יותר טוב. מבקשת את קהות החושים שאפיסת כוחות מביאה, תשישות שתכבה את ליבת הכאב של הכּוּר ואת הגעגוע, גם אם תכבה על הדרך איברים נוספים, אפילו חיוניים. כמהה לתחושה שחוותה בימים הראשונים שלא אכלה, כשהגוף עוד היה רעב. מאז היא לא מוצאת אותה, אז מחפשת חזק ומשתדלת יותר.

אבא עומד לידה, חצי צעד לפניה, מפנה את הפנים לכיוון המזכירה, נותר עם הגוף אליה, אולי מדמיין שכך הוא משגיח עליה. התגלח בחיפזון, על העור האדמדם והרפוי של הלחי הימנית משולש שפיספס, בקו התנוך, קרוב לחיבור הלסת, שערות הזיפים לבנות. משולש לבן עם כתמים ורדרדים, כמו הקומקום הלבן עם עיטורי הפרחים, שניצב על הכיריים במטבח שלהם מאז שהיא זוכרת. כשהיתה קטנה, אהבה למלא אותו במים, לשים את הפייה, לעמוד מולה קרוב, קרוב, ולחכות, שינשוף וישרוק וישרוף כל כך, עד שהיתה חייבת לזוז. מהזיפים לא יוצאים אדים.

הוא כל כך מודאג.

היא מביטה בו עכשיו כאילו הם לא מכירים. איש זקן, בן שישים ושבע. צינורות הדם שלו מעובים, לא גמישים. היא רואה פנימה. אחת הריאות מצומקת יותר, שנים שהוא מעשן, עפעף אחד קצת שמוט. הגרון שלו מכווץ, עייפות החומר והלב.

אבא שלה.

את עצמה היא לא יכולה לראות פנימה, רק להרגיש. מבפנים היא שק של עור על שלד עצמות, וביניהם חלל, ריק, אפס, אַיִן, היעדר. מונה את כל המילים הנרדפות. נפל חלל. עדיין לא מספיק ריק כדי לכבות את המחשבות המכאיבות, עוד קצת, לא נדרש עוד הרבה זמן, גם לא מאמץ שלא תוכל לעמוד בו.

אמא לא באה איתם, אפילו שהיום שבת. שמעה אותה מדברת עם אבא במטבח שלשום, אמרה לו שהיא לא מסוגלת, שלא תצליח להתאפק ותבכה. תינוקת, כולה הצגות וחיוכים מזויפים, היא מרגישה את הכעס, מופתעת שזה מכעיס אותה. "זה לא יהיה טוב לילדה," שמעה אותה לוחשת, היא שומעת דרך הקירות, כזאת היא עכשיו. אבא כעס, הוא דחק בה שתתאמץ, אבל אמא השיבה מובסת שזה לא ילך, ואבא כמו תמיד ויתר לה.

אבא מוסר את הפרטים, שם, גיל, הפקידה רוצה מספר תעודת זהות, הוא לא יודע בעל פה, מפנה אליה מבט, מצפה, ואז "אריאלה?" היא לא עונה, הוא ממתין כמה שניות לפני ששולח יד לכיס החולצה המכופתרת, מאלה שאותן נהג ללבוש לעבודה, רק ברגע זה היא מבחינה שהוא לבוש בחגיגיות, ומוציא את הארנק התפוח שלו, מפשפש בין מסמכים מקופלים, עד שהוא שולף את תעודת הזהות המרוטה. הוא נאבק לשחרר את הספח המקופל שנדבק לפלסטיק השקוף, היא מלכסנת מבט, יש בה רצון שהספח לא ישתף פעולה, אבל אבא מצליח לבסוף לשחרר אותו, פותח את הקיפולים, מרכיב משקפי קריאה ומקריא למזכירה שמחכה בסבלנות, משועממת, את מספר תעודת הזהות שלה. שתיים ארבע שלוש שש חמש תשע תשע, אומרת לעצמה בלב שבריר שנייה לפני שהוא אומר את הספרות בקול.

הפקידה מבקשת שימתינו. היא מתיישבת על הכיסא הפינתי, לא קל לה לעמוד הרבה זמן. עצמות הישיבה דוקרות את המושב הלא מרופד, הקור של המתכת חודר דרך בד המכנסיים. היא מתכווצת. אבא ממשיך לעמוד, הוא מתהלך חסר מנוחה מצד אחד של החדר לצדו השני, סופרת חמישה צעדים לכל כיוון. ממש כמו סבתא שהתהלכה בסלון שלהם בוקר ארוך, הלוך וחזור, עוד ועוד, נוקשת על הרצפות בנעלי העקב השחורות הסגורות שתמיד נעלה, במקצב שלא השתנה, טה־טה־טם, טה־טה־טם, לא שיחקה איתה, רק צעדה עם הידיים מאחורי הגב, בת כמה היתה? שבע או שמונה, והכול כי לא הסכימה לאכול את החביתה שהכינה לה בלי מלח. סבתא התעקשה שכשחולים לא אוכלים מלח. גם אריאלה התעקשה. בצהריים אבא חזר מהמוזיאון, וסבתא הלכה הביתה. היא סיפרה לו, הם צחקו, הוא מדד לה חום בבית השחי, ופינק אותה בערמת צ'יפס עם יותר מדי מלח, היא לא התלוננה. הם לא סיפרו לאמא. אחרי זה הבריאה. זו היתה מחלה של ילדים.

אבא משגע את הפקידה שמורה לו בקול סמכותי שישב, וד"ר לוינגר, מנהל מוזיאון האדם והחי עד לפני חצי שנה בערך, דוקטור לזואולוגיה, מומחה לחרקים ולזוחלים, מציית לה באופן מיידי, כמו ילד נזוף בגן.

בלי להזיז את הראש מחפשת עם העיניים חרקים, לא משנה לה איזה, נמלים זעירות שחוררו קן בחיבורים של הרצפות עם הקיר, עכביש שמטפס על הקיר, קורים של עכביש שהיה כאן לפני כמה ימים ועזב, זבוב שחג מעל עטיפת חטיף שהושלכה לפח בפינת החדר, עש מעופף ליד המנורה, אין מה לקוות לשממית, היא תסתפק אפילו ביתוש מזמזם. כלום. היא מסובבת את הראש לפינה שמאחוריה, בודקת, מרימה עיניים לתקרה. מלבד אבא והפקידה אין נפש חיה בחדר. היא מדמיינת את עובדת הניקיון שמגיעה בסוף כל יום ומקרצפת את החדר בנוזל רצפות עם הרבה אקונומיקה. "צריך להיזהר ממגע עם אקונומיקה, וחס וחלילה לא לנשום את האדים," היא שומעת את הטון המתרומם בקולה של אמא.

גל של רעד חוצה לה את הגוף, מנער אותה מהמחשבות, צמרמורת. היא משלבת ידיים, מכניסה כל כף יד לבית השחי הנגדי ומהדקת. יום לוהט של חודש ספטמבר. היא לובשת סווטשרט אפור כהה ושרוואל תכלת שהיא צריכה להרים בכל פעם שהיא קמה, הגומי כבר לא מהודק.

קר לה.