אריה

1

הבובה נחה מוסתרת תחת העפר שבגינה, חלק מראשה חשוף ופונה אליה, כאילו חיכתה שאריה תציל אותה מהערוגה. גם מרחוק ראתה אריה שצבע עיניה זהה לשלה. היא שכבה על הבטן והושיטה אליה יד, אבל הבובה הייתה רחוקה מדי. אריה הייתה קטנה לגילה. כל ילדה אחרת בת חמש הייתה מצליחה להגיע אל הבובה, חשבה לעצמה. היא השפילה מבט אל גופה. השמלה שאביה נתן לה בחודש שעבר האפירה. היא החמירה את מצבה כעת, כשזחלה בעפר. היא תסתבך בצרות.

אחד מעפעפיה של הבובה היה עצום למחצה, אבל הוא נפקח כשאריה תפסה לבסוף את גוף העץ ונענעה אותו. היא השיבה אליה קריצה. ואז היא יצאה מהעפר ואימצה את הבובה אל חזה. היא עמדה על קצות אצבעותיה והציצה פנימה דרך החלון שהשקיף אל הגן. זהרה הייתה איפשהו בפנים ואם היא תגלה את אריה במצב כזה, היא שוב תתעמר בה.

אביה נסע לפני שבוע לעבוד בבסיסים ובמחנות צבאיים. פירוש הדבר הוא שזהרה תאכיל אותה רק פעם ביום, כי לילדה קטנה כמו אריה לא מגיע יותר. לפעמים, כשזהרה לא הסתכלה, הייתה אריה סוחבת אוכל מהשולחן.

אריה דילגה ברחבי החצר כשהבובה לפותה בידה. היא דילגה מעל נקיקים דמיוניים שנפתחו בסדקי מרצפות האבן. כשהאש פרצה מעלה, אל שפת הנקיקים, היא קפצה גבוה. ואז היא רצה למזרקה שבחצר כדי לשתות. כיור הבטון שסביב המזרקה היה קטן והיא נהנתה לשחק בתוכו בימי הקיץ החמים. אבל השכנים ששטפו כלים בכיור בתורות לא ראו זאת בעין יפה. וכשזהרה גילתה, היא הכתה את אריה כהוגן כדי להשיב אותה לתלם. היום עמדה לפניה משימה חדשה: לנקות את הבובה שמצאה. היא העמידה פנים שבּוֹבּוֹ שלה קנה לה אותה. היא לא קראה לו באבא כמו ששאר הילדים קראו לאבותיהם.

היא כרעה ברך ליד הכיור, פשטה את השמלה המלוכלכת של הבובה וטבלה אותה במים. הם נספגו בה היטב בשעה שאריה ליטפה באצבעה את שערה היבש של הבובה. כשסיימה, היא ניגבה את הבובה בחזית שמלתה, האזור הכי פחות מלוכלך, ואז הרימה את שמלת הבובה. עלי כותרת צצו לאורך הקפלים. היא שפשפה את בד השמלה בעצמו כפי שראתה שזהרה עושה בכל פעם שכיבסה את בגדיה. ברגע שהשמלה הייתה נקייה, היא הלבישה את הבובה והניחה אותה בזהירות לייבוש על הדשא, מתחת לכיור. ואז היא נשכבה לצדה ונרדמה. תחת קרני השמש היא חלמה על אישה, וזו סיפרה לה עד כמה התמזל מזלה למצוא את הבובה ושעליה לשכוח את הרעב אם היא רוצה להיות לוחמת טובה. היא ישנה עמוק וחלמה גם על דברים אחרים, כמו אריות במדבר ונוודים בהרים.

כשזהרה משכה בשערה, אריה התעוררה, המומה מכדי לזעוק. זהרה הלמה בפניה של אריה בגב כף ידה, בידיעה שאין מכה כואבת מזו. דם נטף מפצע שהותירה טבעת הנישואים של זהרה בלחייה של אריה.

בצד השני של החצר צפה בהן מהמרפסת שכן, מר ג'הנפור. הוא נכנס פנימה וטרק את הדלת מאחוריו, ואז יצא החוצה עם מגפון: "גברת... גברת, בבקשה, זה לא ראוי. אני מייעץ לך שלא —"

"תתעסק בעניינים שלך, חתיכת חרא!" צעקה זהרה.

מר ג'הנפור ניסה שנית, והמגפון הרעים בקולו. "גברת, באמת שלא ככה מתנהגים."

זהרה חדלה ממכותיה. "תקשיב, אדון מושיע, היא הבת המחורבנת שלי. אני אעשה לה מה שמתחשק לי."

"גברת, אמרתי לך בפעם שעברה לשלוט בעצבים שלך מול הילדה. היא רק שיחקה. הסתכלתי."

"אז אתה סוטה לא פחות משאתה מטומטם," אמרה זהרה. "תוריד את הדבר הזה. למה כל השכונה צריכה לשמוע אותך?"

מר ג'הנפור עמד בשקט בשעה שזהרה משכה את אריה לתוך הבית. הילדה הקטנה בעטה באוויר לאות מחאה. "לכי למרפסת," אמרה זהרה ודחפה לשם את אריה. "אין ארוחת בוקר, אין ארוחת צהריים, אין כלום בשבילך."

"אני בכל מקרה לא רוצה לאכול כלום!" צעקה אריה.

זהרה הבריחה את המנעול של דלת המרפסת.

ממקום מושבה ראתה אריה את מר ג'הנפור בחצר, כורע ברך ליד הגינה שבה שיחקה לפני רגעים ספורים בלבד. ידיו היו מאחוריו גבו והוא הביט בערוגת הקָנים, ואז הביט בדירה של אריה.

"המרחב הזה משותף לשנינו, אישה מטומטמת," אמר. "הוא לא שייך רק לך."

הוא התכופף ושלף קנֶה, ואריה ראתה שבנו של מר ג'הנפור עומד מאחוריו. הנער התעכב ליד אביו ואז ניגש אל הכיור ורכן אל חלקת הדשא שבה אריה השאירה את הבובה. הוא תפס את הבובה ורץ פנימה. אביו הלך אחריו.

"תגיד לו להחזיר לי את הבובה," צעקה אריה בעקבות מר ג'הנפור. אך הוא לא ענה.

*

החושך כמעט השתרר כשאריה התעוררה לקול חבטה.

"תתעוררי!" אמר קול בהול.

אריה שפשפה את עיניה. היא הצמידה את ראשה בין הפסים של מעקה המרפסת.

"מי זה?" שאלה. "אני לא רואה אותך."

דמות צעדה באור הירח. הבן של השכן.

"אני גר מולך," אמר. "אמא שלי שם, במטבח." הוא הצביע על הדירה שמול אריה. מבעד לחלון היא ראתה אישה עומדת מעל סיר מהביל.

"מה אכפת לי? תחזיר לי את הבובה. ראיתי שלקחת אותה."

"ידעתי שהיא שלך. לקחתי אותה כדי שאוכל להחזיר לך. ראיתי את אמא שלך מרביצה לך. הרבצת לה בחזרה? באבא שלי אומר שאם פעם הוא ירביץ לי ככה, מותר לי להרביץ לו בחזרה."

"תן לי את הבובה שלי."

"חכי, אני צריך שתעזרי לי במשהו. רואה את העץ הגדול שמולך?"

הנער הצביע על עץ דובדבן גבוה שניצב סמוך למרכז החצר. ענפיו התארכו עד כדי כך שנגעו במרפסת שלה.

"מה אתה רוצה מהעץ?" שאלה אריה.

"את יכולה להגיע לענפים מהמקום שאת נמצאת בו? הכדור שלי תקוע שם," אמר הנער.

"לא. קודם תחזיר לי את הבובה."

"אני לא יכול. אצטרך לזרוק אותה למעלה ואני לא יכול לזרוק גבוה כל כך. אבל באבא שלי אומר שיום אחד אהיה ממש חזק, בדיוק כמוהו. רוצה לראות את השרירים שלי?"

"אני שונאת את השרירים שלך," ענתה אריה. "ובובו שלי גם חזק."

"מה זה בובו?"

"בדיוק כמו שיש לך, מטומטם," אמרה אריה. "אבא שלי."

"אז למה את קוראת לו בובו?"

אריה רכנה מעל המעקה. "אין לך בית ספר מחר?"

"פשוט תנענעי קצת את הענפים," אמר הנער. "הכדור ייפול."

"אסור לי לדבר איתך. אתה תסבך אותי בצרות."

"תקשיבי, אם תעזרי לי להוריד את הכדור, אביא לך מתנה אחרי הלימודים מחר וגם אתן לך את הבובה שלך."

"אני לא צריכה מתנות," אמרה אריה.

הנער ישב בשיכול רגליים על האדמה והחמיץ פנים. "אני שונא אותך," צעק. "את ילדה קטנה וטיפשה."

"אני גדולה," אמרה אריה. "אני מאוד־מאוד גדולה." משלא ענה, היא הוסיפה, "אני בת חמש. כשיֵרד שלג, אהיה בת שש."

"תקשיבי, את מוכנה בבקשה לנענע את הענפים האלה? כואב לי הצוואר מלהסתכל למעלה ולדבר איתך."

אריה התקרבה למעקה המרפסת. "איך קוראים לך?" שאלה.

"איך קוראים לך?" שאל הנער.

"אני שאלתי קודם," אמרה.

"קַמראן."

"אף פעם לא שמעתי שם כזה."

"את רק בת חמש. תני לעצמך זמן."

"אני אריה."

"אריה?" צחק. "זה שם של בן."

"אני לא בן."

"בסדר, את לא בן. את מתכוונת לעזור לי?"

"אולי." אריה הציצה מבעד למעקה והבחינה במשהו מוזר בנער, בפנים שלו, בשפתיו. "אבא שלך הרביץ לך?" שאלה.

"לא," אמר הנער.

"למה השפתיים שלך פצועות? נפלת?"

הוא נראה נבוך. "זה פשוט ה... זה... נולדתי ככה. הפה שלי הוא עם הבפנים החוצה."

"הבפנים־החוצה? אני יכולה לקרוא לך ילד הבפנים־החוצה?"

"לא," אמר הנער.

"בסדר, אז לא. אם תקיים את ההבטחה שלך לגבי המתנה," אמרה אריה. היא ניגשה למקום שבו הצליחה כמעט לגעת בענפים, אבל הם עדיין היו רחוקים מהישג ידה. "לא יכולה," היא צעקה.

"תעמדי על הבסיס של המעקה," ענה קמראן.

היא עשתה כדבריו והתמתחה כמיטב יכולתה. "תפסתי אחד!" אמרה.

"תנערי אותו כמה שאפשר."

היא נענעה את הענף ושמעה את הכדור מקפץ על האדמה. הנער הרים אותו וברח.

"אל תשכח את הבובה שלי, מר קמראן! הילד עם הפה הבפנים־החוצה והשפתיים הפצועות!" צעקה אל תוך האפלה.

*

קמראן אחז בכדור שלו בחוזקה. הוא הזיז את דלת המתכת בדירה של משפחתו בעזרת הרגל, רץ לחדר והחביא את הכדור מתחת למיטה. בדרכו למטה הוא עצר לרגע ליד החלון שממנו צפה בילדה של בחתיאר במשך חודשים, מאז הרשו לה לשחק בגינה. הוא התעצב שהיא הבחינה בשפה השסועה. אבל בעצם כולם תמיד הבחינו בה בסופו של דבר. תודה לאל שחשב על הרעיון לזרוק את הכדור אל העץ. זאת הייתה הדרך הטובה ביותר לפגוש אותה. מה שהיה מוזר הוא שקראו לה בשם של בן. אריה. הוא ידע מה הפירוש. אבא שלו אמר לו פעם. השבט האריאני. אבל רק בנים נקראו בשם הזה.

במטבח, אמו האכילה את אחותו הקטנה בת השנתיים. הוא פתח את ארגז הקרח. לא היה בתוכו כלום מלבד לחם.

"אל תיגע," אמרה אמו. "זאת ארוחת הערב."

קמראן ישב לשולחן וצפה באחותו יונקת משדה של אמו.

"מה אתה עושה עם הילדה הזאת?" שאלה אמו.

"משחק," אמר.

"היא ילדה ממזרה. תתרחק ממנה."

"יש לה אמא ואבא," אמר קמראן.

"לא אמיתיים. היא ילדה שזרקו מהבית. לרחוב. והעיניים שלה כחולות. זה אומר שיש בה שטן. תתרחק או שהג'ין יבוא אליך למיטה בלילה. חאנוּם כּוֹכָּב, שגרה בהמשך הרחוב, לקחה פעם ילד אסופי. כולם במשפחה שלה מתו. לילדה הזאת יש עיניים כחולות. זה עוד יותר גרוע."

"העיניים שלה ירוקות," אמר קמראן, "נדמה לי."

"איך אתה רואה בחושך, בן? ילדי שטן באים מהג'ין ומה הג'ין עושה?"

"תכסיסים," אמר קמראן.

"יפה. אז אל תלך שולל. כל מה שהיא תגיד לך הוא תכסיס. גם הנביא עליו השלום יישבע שזה נכון."

"היו ג'ינים אצלך בעיר כשהיית קטנה?" שאל קמראן.

"ביַזְד היה לנו רק אבק, ג'ינים ויהודים. ומקדשי אש, שם הזורואסטרים עשו את ההוקוס־פוקוס שלהם. ג'ין, הוקוס־פוקוס; יהודים, הוקוס־פוקוס; זורואסטרים, הוקוס־פוקוס. אני מתערבת שעם העיניים הכחולות האלה, הילדה הזאת היא בת של ג'ין או בת של יהודי."

"ילדים בבית הספר אומרים שג'ינים לא קיימים. שאלה סיפורים שהמציאו בעיירות קטנות."

"יזד היא לא עיירה קטנה. היא הייתה פעם בירת העולם. ואם אתה לא יודע שהארץ הזאת נבראה על ידי ג'ין אז אין לי מושג מה למדת."

אמו שחררה את הרעלה שלה וקמראן הביט בשן הרקובה שבפיה. השן שלצדה כבר נפלה. כשהשן הרקובה תיפול, חשב, היא תיראה כמו הנשים הטיפשות שברחובות.

"ילדים בבית הספר אומרים שאם שותים חלב השיניים יהיו יפות," אמר.

"חלב זה לתינוקות," השיבה.

"אבא יכול להביא לנו חלב הערב?" שאל.

"תגיד לי מה השעה," אמו הושיטה אליו את השעון שעל מפרק ידה.

"הוא עצר," אמר קמראן. "לא כיוומת אותו."

"לא כיוונת אותו," אמרה.

הוא תיקן את עצמו. "כיוונת אותו. בכל מקרה, את לא יכולה להיות עם שעון כזה אם את לא יודעת לקרוא אותו."

אמו ניערה את השעון. הוא היה רפוי על ידה. "זאת הייתה מתנה לחתונה מאבא שלך. אולי תלמד אותי לקרוא שעון. ככה ילדים טובים עושים בשביל האמהות שלהם, נכון?"

קמראן שמע צעדים בדלת והסתובב.

"עכשיו לך תעזור לקאזֶם," אמרה אמו ופנתה אל אחותו.

קאזם היה אבא של קמראן. הוא השתמש בשם נעוריה של אמו, קָאזֵמִי, אבל כולם ביַזְד קראו לו קאזם מאז הילדות. כשאמו של קמראן התחתנה איתו, השם דבק בו. אבל קמראן קרא לאביו קאזם רק כשריחם עליו.

קאזם נשא בידיו שתי שקיות מלאות. קמראן לקח אותן, הניח אותן על הרצפה והחל לרוקן את תכולתן. בשקית אחת היו סמרטוטים ושני כדי חלב. בשקית השנייה הוא מצא שתי כיכרות לחם ושלושה תפוחים רקובים. "זה הכול?" שאל קמראן.

"להערב." אביו הרים את ידו כדי להראותה לאמו של קמראן. תחבושת מגואלת בדם הייתה כרוכה סביבה.

"אוי! מה עשית, בעלי?"

קאזם ישב על הספה. אבק עלה ממנה וגרם לו להשתעל. "בואו נראה מה עשיתי. בוא לכאן, בן." הוא הסיר את התחבושת וחשף אצבע מרוסקת, נפוחה וכחולה. הוא העביר את התחבושת לקמראן. "רואה, בן, מה שעשיתי היה מטופש. הלבנים אמורות להיות מונחות זו על זו, אבל לא ממש מעל. בשורות, אתה מבין? לבנה אחת במרכז השתיים שמתחתיה. טיט בין לבין, שכבה מעל, בום, תוקעים את הלבנה החדשה מעל, בום. וממש מהר: טיט, לבנה, טיט, לבנה. פעולה מהירה מדי והלכה האצבע המסכנה." הוא הרים אותה וצחק מול פניו המבועתות של בנו. הוא פרע את שערו של קמראן. כשצחק הוא חרחר מרוב עישון ומהאבק שנכנס לריאותיו מהלבנים. "הכול בסדר," אמר. "הכול מתרפא."

"אתה יכול לעבוד?" שאל קמראן.

"אל תדאג," אמר אביו. "ואחד הכדים האלה כאן שלך. תשתה. הבן היפה שלי צריך שיניים יפות."

הוא פרע שוב את שערו של קמראן וניגש אל המטבח. הוא נשק לבתו, שנרדמה על שדי אמה. "הכד השני בשבילך," אמר לאשתו. "בלי להתנגד. הכסף יגיע. אני הולך לישון."

"הבן שלך שיחק עם הילדת ג'ין הזאת הערב," אמרה אמא של קמראן.

"די, אמא." קמראן פנה אל אביו בתחינה. "היא החזירה לי את הכדור שלי."

"אנחנו בטוחים שהיא ג'ין?" שאל קאזם.

"היא ממזרה־לִילִית שבאה מהרחוב," השיבה אמו.

"אז הייתי נזהר עם הכדור הזה מעכשיו. מי יודע אילו כישופים היא הטילה עליו," צחק קאזם וקרץ, אבל קמראן לא הצליח להחליט אם אביו מתלוצץ או שאריה היא אכן בתו של ג'ין.