ארינטי

1. אור־שמש רילין ואני נפגשנו כשטיפות הגשם הראשונות החלו לטפטף על גגות הבתים, ולאחר מכן שום דבר כבר לא היה הגיוני. חיי הפכו משעת תה נחמדה של אחר הצהריים לסופת ברקים משתוללת שרומסת בדרכה את כל חוקי הטבע המוכרים לי. זה היה היום שבו נכנסתי לתוך עולמה, והייתי די מעורב בחייה מכדי לחזור בי, לא שרציתי בכך. במבט לאחור אני לא בטוח אם זאת הייתה הסקרנות החתולית שלי, תחושת הצדק החזקה שלי או הרצון הבלתי מעורער לעזור לה. אולי זה בכלל נבע מחוסר ברירה. תהיה התשובה אשר תהיה, היא הכניסה אותי לתוך עולם מוזר, מופלא ואכזרי, ולסיפור שחובק בתוכו יותר מכפי שיכולתי לדמיין. סיפור שהתחיל בחיים, הפך לדם והמשיך לתאווה ולצורך, והכוחות האדירים הללו פועלים בו בעוצמה זה נגד זה. אומנם זה רק הגיוני להתחיל מבראשית, מאיפה שהכול התחיל, אבל זה רק יסבך את העניין. בסופו של דבר מצאתי את עצמי בחברתם של שישה אנשים, נמצא בפתחו של מקום בלתי ייאמן, בידיעה שאנחנו עומדים להניח את חיינו על כף המאזניים. אבל גם זה ייאלץ לחכות. אני רוצה דווקא להתחיל את הסיפור ביום שבו פגשתי אותה, את רילין. * הסיפור שלי מתחיל בפאתי שכונת מגורים קטנה ושקטה, בבית קטן ורדוף רוחות. טוב, לא באמת, הוא לא רדוף רוחות וגם לא קטן במיוחד, פשוט רציתי להפוך אותו לזיכרון חשוב יותר ממה שהוא באמת. אחרי הכול, גרתי בו את כל ארבע־עשרה שנות חיי. הייתי שמח להרחיב בנושא, אבל אחר כך אתם כבר תבינו לבד מדוע אני לא עושה זאת, וחוץ מזה, זה לא הכרחי לסיפור, נכון לעכשיו. לעת עתה תסתפקו בכך שאני בריא, תודה לאל, שהכישרון היחיד שלי זה שיווי משקל מרשים ושיצרתי חיבור מיוחד עם סנאי שקבע את משכנו בעץ שליד הבית, וזהו. כמו שאמרתי, אני רוצה להתחיל באותו בוקר רגיל לחלוטין, שגרתי להחריד, שבו ההיגיון הבריא הכריז בקול גדול שהכול עומד להתדרדר לתהום של שיגעון חסר מעצורים. יש נקודת זמן מדויקת מאוד היום, שכל מה שהתרחש לפניה נזרק לתוך פח האשפה של התת־מודע שלי, וזה הרגע שבו פגשתי את רילין. אחד הדברים הבודדים שנותרו בזיכרוני, כמו שאריות לא רצויות של סלט מאתמול, הוא הזיכרון שהתעוררתי מוקדם, מוקדם מדי, ואני שונא להתעורר מוקדם בלי סיבה. זוהי למעשה נקודת החובה הראשונה ליום הזה, והו, אם רק הייתי יודע כמה נקודות חובה הוא עוד עתיד לצבור. אני סוטה מהנושא, מצטער. אני כבר מגיע לחלק של רילין. התעוררתי! ואני לא יודע למה, אבל התעוררתי עם תכלית. מחשבותיי כבר היו מסודרות בסדר מופתי בראשי וידעתי כבר מה אני רוצה לעשות. אני חוזר. כל מה שקרה מאז שפקחתי את עיניי ועד שהגעתי לגשר הקטן שליד היער הרגיש מעורפל ולא באמת חשוב. התודעה שלי נכנסה לפעולה כשכבר התחלתי לחצות אותו, אז בואו נראה – אני לבוש כראוי בחולצה האהובה עליי, וזה בסדר, בתור התחלה. אני אוחז חצי תפוח ביד, שבמקור כנראה היה תפוח שלם, אבל זאת השערה בלבד. כיסיי ריקים מכל תוכן שעלול אולי להסביר לאן פניי מועדות, מלבד הסכין הקטנה שאבי העניק לי לפני שנים רבות מסיבה שרק הוא ידע. היה יכול להיות גרוע יותר, אני מודה. כעת אפשר להתחיל לחשוב מדוע אני כאן. ובכן, זאת תקופת החופש מבית הספר, אז אפשר לפסול את הרעיון הזה, אין לי חברים די קרובים שהייתי עלול לנדוד לכיוונם בלי לחשוב ובטח שאני לא כאן כדי ליהנות מהשמש. נראה שזה לא באמת משנה. אני כאן, אז למה שלא אמשיך כבר לכיוון היער? ביתי שכן בפאתי העיר, והיציאה משכונת המגורים הובילה לעבר נחל קטן שמעבר לו נפרש היער המוכר לי עד מאוד. חציתי את הגשר בצעדים קלילים וחסרי דאגות. מים רבים לא זרמו מתחתיי מכיוון שעונת הגשמים התעצלה לה באופק, או לפחות כך ידעתי באותו רגע. התקדמתי לעבר העצים הראשונים של היער בראש צלול, ואולי אפילו זמזמתי לעצמי איזה שיר מטופש כי למה לא? ואז שמעתי את הצרחה. לא חשבתי פעמיים וכבר שלפתי את הסכין הקטנה שלי, רק כדי להיות בטוח. הבטתי קדימה לכיוון שממנו באה הצרחה, אך ברגעים הראשונים לא הצלחתי לראות דבר. לאחר כמה שניות נוספות של חיפושים עיניי קלטו את הדבר שהשמיע את הצרחה – ואני קורא לזה "דבר" מכיוון ש... ובכן, זאת נערה, בכך לא היה ספק, אבל היא לבשה דברים שיכולתי לתאר אותם רק כ"תחפושת עלובה מאוד של עץ". על כל גופה, כרוכים סביב ידיה, רגליה, בטנה ואפילו צווארה, היו דברים שנראו כמו שורשים, והם כיסו ממש את כולה פרט לראשה. שערה הארוך, חום כמו היער שממנו הגיחה, התעטר בעלים ירוקים שנשרו ממנו בכל צעד וצעד של ריצתה. וכן, היא רצה, ריצה כזאת פראית שמיד ניחשתי שהיא בורחת ממשהו, או שמשהו רודף אחריה – שזה בערך אותו הדבר. באותו רגע בדיוק עיניה קלטו אותי מביט בה בהבעה מופתעת ומבולבלת. טוב, זה היה די מוזר, אחרי הכול. "טיפש!" היא צעקה לעברי, מנופפת בידיה בפראות, "רוץ! פנה אחורה! ברח מכאן!" אני לא הזזתי שריר, כמובן. אני לא גאה במיוחד בהרגל הזה שלי לחשוב פעמיים במקום לברוח בצרחות. ממה עליי לברוח בדיוק? שאלתי את עצמי. "למה אתה מחכה?!" היא המשיכה לצעוק, רצה לכיווני בכל הכוח. בזמן שלקח לי לחשוב על כך בשנית, הבחנתי בדבר שממנו היא בורחת וקיללתי את עצמי ואת ההרגלים שלי – זה זאב, זאב רשע כזה, עם שיניים. נטשתי את כל המחשבות שעוד הזדחלו לי בראש ופניתי אחורה בריצה כל עוד נפשי בי. זו שעה מוקדמת מדי בבוקר להתמודד עם זאב, לא שיש שעה מתאימה לכך במשך היום. למה בכלל יש פה זאב? איזו מן אגדה זו? הבטתי לאחור ותיקנתי את עצמי – זה כבר לא זאב בודד, אלא להקה שלמה של זאבים! לא חשבתי על כלום ופשוט רצתי, אבל, הו בחיי, הדבר לא פשוט כל כך. לרגע שכחתי את הפרט הכי חשוב כאן שהתיישב על המצפון שלי כמו פיל שמנמן וגדול – הנערה, היא מאחוריי, היא בסכנה. "בעצם, עצור!" היא צעקה, "רגע! חכה לי! אמרתי עצור! אתה לא שומע?!" זה מדהים איך שהיא הצליחה לחבר את המילים למשפטים בנסיבות הללו, אבל – "השתגעת?" צעקתי חזרה, "אני לא עוצר!" "עצור מיד, חתיכת –" "בחיים לא! אני רוצה לחיות!" ידעתי שלעצור יהיה טירוף מוחלט, וחוץ מזה, לא הצלחתי להבין כיצד עצירתי תועיל במשהו – האם היא רוצה שאקריב את עצמי, המשוגעת הזאת? נוסף על כך, לא בדיוק תכננתי בתחילת היום להיטרף על ידי להקה של זאבים מרושעים. זה לא נשמע כיף במיוחד. לא לי, בכל מקרה. המשכתי לרוץ במהירות ולהתרחק כמה שיותר מהזאבים. ברגע שאחצה את הגשר ואגיע שוב לשכונה אהיה בטוח יותר. לא רציתי לחשוב על שום דבר אבל קולות הריצה וההתנשפות של הנערה חדרו לאוזניי – היא התעייפה יותר ויותר עם כל צעד, ומי יודע כמה זמן היא כבר בורחת מהם? המצפון הארור שלי! הבטתי לאחור רק כדי לראות את אחד הזאבים במרחק צעדי זאב ספורים ממנה, וממש עוד כמה שניות הוא... ניערתי את ראשי. יש לי רק סכין קטנה, ממש קטנה, עד כדי גיחוך! וידעתי שלא אוכל לעשות איתה הרבה אם אבחר להתעמת עם הזאבים הללו. מה לעשות? מה לעשות?! לעצור או להמשיך? הידקתי את אחיזתי בסכין. "סליחה –" שמעתי את הנערה שוב, מתנשפת בכבדות, "מצטערת, בבקשה – עצור!" ראשי התפוצץ ממחשבות. לא ידעתי מה לעשות. אם אמשיך לרוץ ודאי אגיע לחוף מבטחים, אבל מצד שני לא הצלחתי לנער את התמונה של הנערה והזאבים מראשי. האם אוכל לתת לזה לקרות? ואם אעצור, מה כבר אני יכול לעשות? ואיך? ולמה? אהה! לכל הרוחות! ידעתי שקיבלתי החלטה, וברגע שאני מקבל החלטה אין כבר דרך חזרה. רגליי בלמו מיד והחליקו מעט על הקרקע. הכול נעצר. רעם מתגלגל נשמע במרחק כשנעצרתי לחלוטין והסתובבתי לאחור, מניף את הסכין בידי הימנית. הנערה הספיקה לדלג במהירות שלושה צעדים גדולים וכבר הגיעה אליי – אך היא לא נעצרה, אלא המשיכה את ריצתה ובדרך תפסה את ידי השמאלית. לא הספקתי להתעמק במחשבות כאשר הזאב הראשון זינק לעברי. החלטתי פשוט לשכוח מהכול ולהניף את הסכין לעבר שיניו. הטיפה הראשונה של הגשם הפתאומי נפלה על ידי הקמוצה, חשמל הבזיק אל מול עיניי, ואז הכול נעלם. אור חזק האיר וכבה. הרגשתי שגופי מרחף באוויר, ממש כאילו שאני נופל מהשמים, כאילו כל המציאות השתנתה תחת רגליי. לא הבנתי מה קרה, אבל הצלחתי לאחוז בדבר היחיד שמצאתי – ידה של הנערה, ועצמתי את עיניי. * הדבר הראשון שהבנתי כשפקחתי את עיניי הוא שאני רחוק מהבית. רחוק מאוד. הנוף היה שונה לחלוטין. משמאלי, רכס הרים התארך עד קצה האופק, הפסגות הגבוהות היו לבנות משלג. זה פשוט יפהפה. היער נעלם ובמקומו ראיתי מישור רחב ידיים שהשלים את התמונה. לימיני, ממש במרחק, צמחו להם שורות־שורות של עצי מחט גבוהים. מתחתיי היה אגם גדול שהחזיר לעיניי את אור השמש ש... רק רגע, מתחתיי? אגם?! כן, אני באוויר, ולא סתם באוויר – אלא גם נופל. אין ספק שזוהי פעילות הגיונית של בוקר. הייתי גם צורח, אבל כדי לצרוח אתה צריך לדעת שאתה בצרה ושאתה מפחד ממשהו, אבל החושים שלי טרם חזרו לאיתנם. הדבר היחיד שמחזיק אותי במציאות הזאת היא העובדה שאני לא נופל לבד. ניחשתם נכון, הנערה נופלת לצידי. כמה מתחשב מצידה. היא הזכירה לי שאנחנו למעשה מחזיקים ידיים על ידי מחיצה חסרת שליטה של אצבעותיי, והו כן – היא דווקא כן צרחה. ובכל זאת, בשניות הבודדות שהיו לרשותנו לפני הפגיעה במי האגם הכסופים היא הצליחה לתפוס פיקוד בצורה מעוררת השראה. היא משכה אותי אליה בידה האחת, ובידה השנייה חטפה מהאוויר את החתלתול המבוהל והצמידה אותו לגופה. שנייה לאחר מכן פגענו במים והכול הפך לטשטוש אחד גדול של בועות לבנות. אני לא מומחה למים, אבל הייתי חושב שנפילה למים תגרום לך להירטב, לכל הפחות. פקחתי את עיניי. הכול היה צלול כל כך – המים שכיסו אותנו, להקות הדגיגים ששחו סביבנו והקרקעית שנחה לה כמה מטרים מתחתינו. אה, כמה נחמד, אנחנו בתוך בועת אוויר גדולה. למה אנחנו בתוך בועת אוויר? ואיך זה בכלל אפשרי?! "אה, מצוין! אלו הרבה יותר נוחים," אמרה הנערה בנימה חסרת דאגות. היא כמובן דיברה על הבגדים החדשים שלה. עכשיו היא ויתרה על הרעיון להיראות כמו עץ מסכן, והחליפה את התחפושת ההיא בבגדים בהירים יותר. היא לבשה שמלה לבנה שהייתה מהודקת למותניה בחוט משי מוזהב. שערה הבהיר היה חלק ומסודר, נקי מעלים מיותרים. עיניה, עכשיו כשאני קרוב מספיק כדי לראות, הבריקו בצבע ענבר. היא חייכה כאילו כל מה שקרה עכשיו היה שגרתי עבורה, וליטפה את גור החתולים שנח בזרועותיה, ואני אולי הוזה, אבל הילה עמומה הקיפה אותה ללא ידיעתה. נוסף על כך, מעל אוזנה נח לו פרח קטן וסגול בצורה מושלמת. ידעתי את כל זה מכיוון שכל מה שעשיתי בשניות הראשונות היה לבהות בה ארוכות בלי לומר דבר. מה כבר יכולתי לומר? אני בתוך בועת אוויר שמשוטטת לה בתוך מימיו של אגם זר באמצע שום מקום, וממש מולי, כה קרוב עד כדי כך שרגלינו ממש דוחפות אלו את אלו, יושבת נערה שמחייכת כאילו כל מה שהתרחש עכשיו הוא שיא ההיגיון. ובכן, אם יכולת הדיבור לא תחזור אליי בקרוב, לא אתקדם לשום מקום. "אהה..." ניסיתי. החתול היה מצליח טוב יותר. "אתה יכול להחזיר את הסכין שלך, אני חושבת שאנחנו כבר לא בסכנה עכשיו," היא הקדימה אותי ונקשה באצבעה על בועת האוויר. צליל ההקשה היה גבוה, כלל לא דמה לצליל שבועת אוויר יכולה להפיק. ברגע של צלילות שמתי לב שהדבר שהגן עלינו מפני מי האגם הרגיש קשה, ובמבט מעמיק אישרתי לעצמי שבהחלט לא מדובר בבועה גמישה – אלא במשהו קשיח דמוי זכוכית ועגול להפליא, שגם זהר מעט. נקשתי עליו בסכין שלי רק כדי לוודא, ובאותה הזדמנות הבנתי שאני אכן אוחז בסכין כל הזמן הזה. הבטתי בה, ואז בידי, שם התמזגו ביניהם שני צבעים – אדום וכחול. האדום היה דם, ככל הנראה פציעה קלה מניסיון נשיכתו של הזאב, אך הפצע עצמו נעלם מתחת לחומר כחלחל לא מוכר. רציתי להשיב את הסכין לכיס מכנסיי הכהות. רק רגע, למה מכנסיי כהות? ובכן, מתברר שגם הבגדים שלי השתנו. הם כבר לא היו בגדי הקיץ הקלים והבהירים אלא בגדים כהים, ארוכים מקודמיהם, שהותאמו למזג אוויר קריר יותר. נעליי הרגישו נוחות בצורה מפתיעה, והחליפו את צבען משחור ולבן לחום בהיר. טוב, אני מבולבל באופן רשמי. אם כל זה אינו חלק מחלום הזוי, אז יש כאן מציאות שדורשת לא מעט הסברים. הרמתי את מבטי לעבר הנערה. היא חייכה לעברי בהתנצלות וצחקקה חרישית. לא היה לי ספק שהיא לא התכוונה לספק אפילו הסבר ארור אחד. הבטתי עמוק אל תוך עיני הענבר שלה ואפילו לא מצמצתי. "הסבירי." היא נאנחה. "אה, אתה לא תבין." "אני מתעקש." "מה אתה רוצה לדעת?" "איפה אנחנו? בתור התחלה..." "אין לי מושג." "איך הגענו לכאן?" "אני לא יודעת." "מה קרה לבגדים שלי?" "קרה להם משהו?" קיללתי את העולם. נהדר, רק זה היה חסר לי. אפילו לא ידעתי למה ציפיתי לתשובות ארוכות ומפורטות יותר. הבטתי בה בעצבנות שעה שהיא הוציאה מכיס שמלתה משהו שנראה כמו אבן קטנה ועגולה, מעוצבת להפליא, כסופה, ופס שחור סובב אותה במרכזה. באותו רגע הרגשתי שכל תשומת ליבי נתונה לאבן הזאת. "למה שלא נתחיל מההתחלה," אמרה בחיוך. לא הבנתי למה היא שמחה כל כך. "אמור לי את שמך." מיותר להזכיר שהייתי די נרגז מכל העניין, והשאלה הזאת הייתה אמורה לבוא קודם ממני, אבל עניתי בכל זאת. "צִ'ירוֹ," אמרתי בהיסוס, "קוראים לי צ'ירו – ולך?" לרגע היא נראתה מהוססת לא פחות ממני. "אור... כלומר, רילין. אני רילין. נעים להכיר." "כן, נעים ל... רק רגע!" אמרתי בקול נרגז, "האמת שלא נעים בכלל! אין לי מושג איפה אני נמצא, זאבים ניסו להתנפל עליי, ולאן בדיוק נעלמה החולצה האהובה שלי? מה לכל הרוחות קורה פה?! הסבירי!" הבטתי בה בהבעה שאינה משתמעת לשתי פנים. היא גירדה בשערה בביישנות פתאומית. "כן, אה, אתה צודק. מצטערת," מלמלה. ראיתי שהיא מנסה למצוא את הנקודה הכי מתאימה להתחיל בה. זה לא היה קל, אבל היא הייתה זו שבגללה אני כאן, והמעט שיכלה לעשות זה לנסות להסביר לי איך נקלעתי למצב המוזר הזה. היא כחכחה בגרונה והרימה את האבן שבידה. "זאת כנראה הסיבה לכול," אמרה והצביעה על האבן, כאילו שזה לא ברור מספיק שהיא מדברת עליה. "זאת 'אָרִיקָה', והיא הביאה אותנו לכאן. היא שינתה את הבגדים שלך ושלי, והיא כנראה גם ריפאה את הפצע ביד שלך." הנהנתי והצצתי בידי – הפצע אכן החלים במלואו, וזה גם הזכיר לי להשיב את הסכין לכיס מכנסיי. עם זאת, הייתי רחוק שנות אור מלהבין מילה ממה שיצא לה עכשיו מהפה. אה, היא ממשיכה להסביר, וזה טוב. "קשה לי להסביר מה בדיוק היא עושה," המשיכה רילין, ובדרך גם רמסה את תקוותי להבין משהו, "ובכל זאת, בזמן שהאריקה נמצאת ברשותי אני מסוגלת להשתמש בה, למשל, אממ, כדי לברוח מזאבים. כן, בדיוק. היא משתמשת באנרגיה שנמצאת בגופי כדי להעניק לי יכולת מסוימת." "א... אהא." "ו... זהו? הבנת מה אמרתי? לפי המבט שלך לא הבנת, אממ –" ברור שלא הבנתי, והדברים האלה היו כמו אגרוף לתוך בטנה של המציאות שבה חייתי כל הזמן הזה, אבל ידעתי שאני חייב לפחות לנסות להבין מה קורה. "אז, אה, את אומרת שהשתמשת בה כדי להרחיק אותנו מהזאבים? אני לא יודע מה ה... 'אריקה' הזאת מסוגלת לעשות, אבל נראה שלא באמת הצלחת להתחמק מהם, לפחות עד שהגעת אליי." "ניסיתי להשתמש בה נגד הזאבים, אבל אני עדיין לא מסוגלת לשלוט באריקה הזאת ולכן נאלצתי לברוח. וחוץ מזה, אני לא יכולה להשתמש בה כל הזמן. אין לי אנרגיה אין סופית, אתה יודע. האנרגיה שלי תיגמר בנקודה מסוימת, ולכן כשראיתי אותך חשבתי לעצמי, היי, אם הוא כבר כאן, אז עדיף שנברח שנינו יחד, לא? זאת אומרת, שהאריקה תשפיע על שנינו, מאשר רק עליי – אתה יודע, בגלל הזאבים. ועוד משהו –" הפעם היא נעצרה לרגע, "אני חושבת, אולי, שאתה נתת לי קצת מהאנרגיה שלך. זה לא נשמע הגיוני, אבל אני חושבת שזה מה שקרה." "נתתי לך... קצת?" מלמלתי, זאת בהחלט הייתה הפתעה בשבילי. "אני יכול לעשות דבר כזה?" "לא יודעת, אני מופתעת בדיוק כמוך." באותו רגע הכדור השקוף והלא רגיל שבתוכו נמצאנו שנינו הגיח מבעד לקו הגובה של האגם. השמים נחשפו, ואיתם כל הנוף שהספקתי לראות רק בחטף לפני שנפלנו לתוך המים. מתברר שצפנו כלפי מעלה כל הזמן הזה בלי לשים לב, והיינו קרובים יחסית לגדת האגם. החתלתול יילל שוב. "אני מנחש שאת לא יכולה להקיש באצבעותייך ולהחזיר אותי הביתה, נכון?" שתיקה מתנצלת. זה לא הפתיע אותי. בשניות הבאות הכדור צף לאיטו עם כיוון הרוח, ולבסוף נעצר בעדינות כשפגע בגדת האגם. רעש המזכיר קרח נשבר נשמע פתאום, והחומר השקוף שהקיף אותנו התפורר לאבקה והתפזר באוויר. הנערה ניצלה את החלק התחתון שטרם התפורר כדי לזנק אל הקרקע הקרובה, וכך עשיתי גם אני. "העיקר שאנחנו בריאים ושלמים," אמרה והרימה שתי אצבעות כאות לניצחון קטן. היה נחמד למדי לצעוד על קרקע מוצקה לשם שינוי, ויכול היה להיות נחמד עוד יותר לו היה לי שמץ של מושג לאן יוביל אותי היום הזה, או הנערה הזאת. "אז, אה, למה התחפשת לעץ?" החלטתי לשנות כיוון, "ז'תומרת, הבגדים שלך –" "וואו, מה זה שם?" קפצה רילין בפתאומיות שהקפיצה גם אותי, "זאת נראית לי כמו עיר, בטח יש שם אוכל! הו, כמה אני רעבה, קדימה!" היא התחילה לצעוד. טוב, כמובן הייתי טיפש מספיק כדי לחשוב שהדברים ילכו כפי שאני רציתי. ידעתי מיד שיש כמה דברים שרילין לא רוצה לדבר עליהם ולכן הנחתי לה בינתיים. אולי היא תענה לי עליהם בהמשך. בהחלט לא חשבתי להיפרד ממנה, מכיוון שמחשבות על חזרה הביתה, בכל זאת, עברו רק דרכה, ובלית ברירה, אלא אם כן יתרחש נס, ממילא איאלץ לחלוק איתה את הזמן הקרוב. אז צעדתי אחריה. שמתי לב גם אני לעיר במרחק, אולי אנחנו לא אבודים אחרי הכול. החתלתול יילל שוב. ראיתי שהוא עוקב אחרינו. זה הפריע לי. למעשה, עצם קיומו של החתול הזה הטריד אותי עד עמקי נשמתי, עכשיו כשאני חושב על כך. "מאיפה הוא צץ פתאום?" שאלתי. רילין הביטה בו. "הוא ניסה לטרוף אותך לפני כמה דקות." עיניי נפערו בתדהמה. לא רציתי לחשוב על זה יותר מדי. * התקדמנו לעבר הלא נודע שבמרחק. בדרך היו כמה עצים בודדים. החתלתול ברח. רילין זמזמה לעצמה כשהיא מטה את ראשה לכאן ולשם, חסרת דאגות באופן כמעט מעליב. לא דיברתי, לא רציתי להפר את השלווה שבראשה – הרי לא ידעתי מה עבר עליה עד עכשיו. די הרבה, ניחשתי. המשכתי להביט בנוף החדש ולסרב להאמין לכל מה שקרה. נזכרתי פתאום בגשם שירד בשכונת המגורים שלי. זאת בהחלט הייתה התנהגות לא אופיינית למזג האוויר. מעניין אם התרחש עוד משהו לא רגיל מאז שנעלמתי משם. "משהו", זאת גם תשובה מספקת בהחלט לכל שאלה שעלתה בראשי בדקות האחרונות. רק המחשבה לקבל תשובות ברורות מהנערה שלצידי הפכה מגוחכת מרגע לרגע. מבטי עבר אליה למשך זמן מה. היא גלגלה את עיניה לעברי. שנינו עצרנו מהליכתנו בצילו של עץ בודד, גבוה ומלא. "חשבתי שאתה... לא משנה," אמרה לפתע, והתחרטה. "זאת פשוט אי־הבנה אחת גדולה, ואני באמת מצטערת שגררתי אותך לכל זה." "זה לא משנה עכשיו," משכתי בכתפיי. "אני רק רוצה למצוא את הדרך לחזור ל –" לפתע החלה האדמה לרעוד מתחת לרגלינו, ולפני שהבנתי מה קרה – משהו גדול החל לצמוח מכל כיוון. רילין תפסה את ידי בלי לחשוב וניסתה לרוץ, אך כבר היינו לכודים בפנים. מה שקרה עכשיו הדהים אותי לא פחות מהמעבר הפתאומי שלנו למקום הזה. מה שלכד אותנו, כך הבנתי, הייתה חומת עץ קשיחה העשויה ממאות שורשים השזורים זה בזה. הבטתי לכל כיוון בניסיון למצוא פרצה, אך לשווא. החומה הייתה גבוהה ורחבה דיה כדי למנוע כל ניסיון לברוח. הדבר היחיד שנכלא יחד איתנו בין תחומי החומה היה העץ שבצילו נעצרנו. "מה קורה פה –" מלמלתי, עדיין מנסה לעכל את התופעה המדהימה הזאת שהתרחשה לנגד עיניי. רילין לא השיבה ונראתה לחוצה במיוחד. ידה עדיין אחזה בידי. "מצאתי אותך, אור־שמש," נשמע קול מלמעלה. הרמנו את מבטנו לכיוון העץ הגבוה. מישהו עמד על אחד הענפים הגבוהים, אך השמש שבצבצה מבעד לענפי העץ הקשתה עלינו לראות את פניו. רילין משכה את ידי וגרמה לי להתרחק מהעץ בכוח. "מה –" ניסיתי, אך במקום להקשיב לי היא המשיכה להתרחק מהעץ עד שנצמדנו בגבנו אל החומה. הדמות שדיברה זינקה מהענף היישר לעבר הקרקע. בלי התראה מוקדמת ידה של רילין הונפה באוויר יחד עם האריקה שלה. הקרקע נשברה תחת רגלינו וחלקים ממנה התרוממו באוויר כמו קסם, וממש באותו רגע קצרצר הם נורו לעבר הדמות שעמדה ליד גזע העץ, הופכים במעופם לאבנים חדות, לעשן סמיך ולאש לוהטת. שנינו נהדפנו לאחור מכוח ההתקפה העוצמתית, במיוחד רילין – שנראתה מופתעת לחלוטין, כאילו שלא ציפתה להתקפה הזאת. אני הגנתי על פניי מפני החום הפתאומי והשתדלתי שלא ליפול. קולות ההרס והניפוץ הדהדו באוזניי כשהאבנים והאש הוטחו בכל מה שעמד בדרכן. לאחר כמה שניות פקחתי את עיניי, וכך עשתה גם רילין. גזע העץ התנפץ בכמה מקומות ואש קטנה התלקחה בענפיו הנמוכים, ונראה שהייתה דרושה רק עוד מעט עוצמה כדי לגרום לו להישבר לחלוטין. ההתקפה לא פסחה על החומה הרחוקה ממנו, וכל מה שפספס את הגזע הוטח עליה, אם כי החומה לא ספגה את העוצמה המירבית של ההתקפה והמשיכה לעמוד על תילה. הדמות נעלמה. "לא היית צריכה לעשות את זה, אור־שמש." הקול דיבר ממש מאחורינו! שנינו הסתובבנו במהירות, תוך כדי זינוק לאחור, כדי לראות את מי שדיבר עומד על החומה בשילוב ידיים, אפילו ללא שריטה אחת. "קארו!" קראה רילין בהפתעה ומבט רב־משמעות עלה על פניה. קָארוּ היה גבוה ממני וככל הנראה מבוגר ממני בשנתיים לפחות. שערו השחור התרומם כלפי מעלה בצורה אקראית לגמרי, כאילו משהו חשמל אותו. בעיניו החומות נצנץ מעין ברק מוזר ולא רגיל, ויחד עם החיוך הלא אמיתי שנמרח על פניו, הוא נראה מסוכן וממש לא יציב נפשית. מישהו שהייתי מעדיף לשמור ממנו מרחק. בגדיו היו שחורים עם פסים מוזהבים, בעלי שרוולים לבנים ארוכים, ועיגול מוזהב ניצב במרכזן, ובתוכו סמל שלא הצלחתי לזהות. ידעתי בוודאות שהוא עמד ליד העץ ברגע ההתקפה של רילין, וכעת הוא ניצב על החומה – כמעט עשרה מטרים מהעץ. ללא הסבר הגיוני אחר אני מוכרח לחשוב שהוא זינק בבת אחת את כל המרחק הזה, ממש מעלינו, תוך כדי התחמקות מהאבנים והאש שנורו לעברו. הבטתי בו כמסרב להאמין. חשבתי שצריך להיות גבול מסוים לכמות הדברים הלא הגיוניים שיכולים לקרות ביום אחד. מתברר שטעיתי. ואם כל זה לא היה מפתיע מספיק, רילין תפסה בחולצתי החדשה בתנועה מהירה וחזקה שלא השאירה מקום לספקות, ונעצה את עיניה בעיניי. "ברח," היא לחשה, מפוחדת, "טפס על החומה והסתלק מכאן... הוא יאפשר זאת, הוא מעוניין רק בי." היא סיימה את דבריה בדחיפה חזקה ומפתיעה. "אני... רק רגע –" "אתה לא קשור לכל זה, צ'ירו. ברח, עכשיו!" היא צעקה בתקיפות וגופה רעד. מבטה חדר לעיניי והבהיר שדבריה היו חד־משמעיים. בראשי כבר קיבלתי את ההחלטה שלא לברוח, אך רילין לא ידעה זאת. ההרגל שלי לחשוב פעמיים במקום לברוח הכה שוב. הכנסתי את ידי לכיס מכנסיי והנחתי אותה על הסכין, רק כדי להיות בטוח. "אני לא מתכוון להשאיר אותך –" התחלתי לומר, אך זה היה מאוחר מדי – הנער דיבר. "אור־שמש," אמר עם החיוך המוזר שלו, "אסור היה לך לברוח. זאת הייתה טעות." מבטו סרק את כל הסביבה ולחלקיק שנייה גם אותי. רילין, או אור־שמש, אם זה שמה האמיתי, לא ענתה לו. הנער צחק בצורה מוזרה. "מה חשבת לעצמך, שתוכלי פשוט לקחת אותה ולברוח? שקָיִישׁוֹ־הוֹרָאן פשוט ייתן לך ללכת סתם כך?" למרות הצחוק שלו, הבחנתי בנימה ביקורתית מאוד בדבריו. הוא גיחך והושיט את ידו. "שום דבר לא משנה עכשיו, אור־שמש – תני לי את האריקה." "קארו," אמרה רילין לבסוף בשקט שכנראה דרש ממנה מאמץ רב, "אתה לא עצמך, אל תעשה את זה." קארו אפילו לא מצמץ כשהביט בה. הוא תפס בשרוול חולצתו הימנית ומשך אותו למעלה באיטיות. הייתי צריך לבהות בידו כמה שניות טובות כדי להבין מה אני רואה – שוב משהו עשוי מעץ, הפעם כרוך סביב החלק השני של זרועו, מעין שריון יד שהוכן במיוחד בשבילו. הדבר היה מעוצב להפליא ממרפקו ועד לאגרופו הקמוץ, משאיר את כף ידו פנויה לנוע כרצונה. משהו קטן וכסוף בצבץ מבין אצבעותיו – אריקה נוספת. ניסיתי לחשוב במהירות מה כדאי לעשות. ניחשתי שגם רילין עושה כך. אבל המחשבות שלנו לא הסתנכרנו מהר מספיק וקארו כבר פעל. ארבעה צמחים מטפסים צמחו לאוויר היישר מהדבר שעל ידו, ומהירות צמיחתם לא השאירה מקום להיגיון. לרגע אחד הם ריחפו סביבו כמו ארבעה כלי נשק מצליפים ומאיימים – וברגע השני הם חתכו את האוויר ונורו לעבר רילין. הייתי בטוח שרילין תעשה משהו – הרי יש לה את האבן הקטנה הזאת, האריקה, שאיתה היא מסוגלת להתקיף – כמו קודם, אך היא היססה שנייה אחת יותר מדי. היא הספיקה למלמל משהו שנשמע כמו "אוי לא" חרישי, לפני שהוטחה על הקרקע בעוצמה. ארבעת הצמחים לא השאירו לרילין סיכוי. שניים מהם נכרכו סביב ידיה והשניים הנותרים סביב רגליה, והיא הוטחה על הקרקע בגניחת כאב ובחוסר אונים. שמלתה הלבנה התמלאה בכתמי אבק ובחול. כעסתי על עצמי שלא עשיתי דבר כדי למנוע את זה, אבל ידעתי בתוכי שלא יכולתי לעשות הרבה. לפחות הצלחתי להבין משהו על כוחו של קארו – הוא מסוגל לשלוט על הצמחים הללו ולהצמיח אותם כאוות נפשו, וגם הדבר העשוי עץ שעל ידו הימנית נתון לשליטתו. בדיעבד, רילין אמרה שהיא לא יודעת מה האריקה שלה מסוגלת לעשות, כלומר שהיא לא שולטת עליה כראוי. קארו, לעומתה, הסתדר מצוין עם שלו. האריקה היא מקור הכוח, נזכרתי. מכל מקום, נראה שקארו התעלם ממני לחלוטין. "שחרר אותה!" צעקתי לעברו. מבטו עבר אליי ולראשונה נראה שהבחין בקיומי. הוא הרים שתיים מאצבעותיו הקמוצות וארבעת הצמחים שאחזו ברילין התעוררו לפקודתו. הם נעו כאחד וגררו את רילין הצידה, משאירים את הדרך בינו לביני פנויה ומאיימת. "מי זה, הא? אור־שמש?" שאל בחיוך מזלזל, "הוא לא נראה לי כמו טִירֶנְשִׁי. לא נראה לי שאני מכיר אותו." המילה "טירנשי" הייתה חדשה עבורי. רילין שמרה לעצמה הרבה הסברים, הבנתי. ראיתי שהצמחים התהדקו סביב ידיה ורגליה כדי שתענה לשאלתו, והיא עיוותה את פניה בכאב. "הוא לא קשור לזה, קארו," אמרה בניסיון להרחיק אותי מהקרב, אבל בליבי ביקשתי ממנה סליחה כי כבר התחלתי לחשוב מה אפשר לעשות. פשוט לא יכולתי לעמוד מנגד ולא לעשות כלום. מצד שני – "כלום" זה תיאור מדויק למדי של הדברים שיכולתי לעשות למישהו ששולט בצמחים ארורים, שלא לדבר על החומה שהוא יצר כך פתאום. בסדר, אני בעמדה נחותה, אבל עדיין היו דברים שפעלו לטובתי. קארו התעלם ממני לחלוטין עד הרגע שפתחתי את פי – הוא זלזל בי או חשב שאני לא מהווה איום, שזה נכון במידה מסוימת. כל הצמחים שלו, כמוהו, התמקדו ברילין – כמה מהר הוא יכול לפעול נגדי אם אתקיף אותו? לא היה לי ברור באותו רגע. חייבת להיות דרך. לפתע, אחד הצמחים, זה שנכרך סביב רגלה השמאלית של רילין, שחרר אותה והתרומם באוויר לנגד עיניי. לא היססתי וצעדתי לאחור כמה שהתאפשר לי עד שגבי נדבק לגזע העץ הרעוע. הצמח התפתל וזינק לכיווני במהירות מדהימה, אך אני לא הייתי המטרה שלו, אלא הקרקע. הוא ננעץ באדמה בעוצמה שהחסירה פעימה מליבי. לו היה מכוון אליי, הייתי בבעיה. לאחר מכן הצמח משך את עצמו מעלה, התנתק מהאדמה הסדוקה וחזר לרחף ליד ראשו של קארו. "צ'ירו, מספיק! ברח מכאן!" התחננה רילין האומללה. היא ניסתה להניע את ידה, אך הצמח שתפס אותה הצמיד אותה לקרקע. "את לא תשתמשי באריקה הזאת נגדי שוב," קבע קארו. לא הבנתי מדוע היא היססה להשתמש באריקה שלה קודם. היא אמרה משהו על כך שהאנרגיה שלה תיגמר. אולי זה העניין? אולי היא פשוט הייתה מותשת? היא ללא ספק נראית כך. בכל מקרה, אני לא אמרתי נואש, מכיוון שהפעולה האחרונה של קארו העניקה לי רעיון. "אני לוקח אותך חזרה לארינטי, אור־שמש," אמר קארו. "היית אמורה לדעת שקיישו־הוראן יעשה הכול כדי לתפוס אותך אחרי מה –" "היי, אתה לא לוקח אותה לשום מקום!" התעקשתי ושלפתי את הסכין מכיסי. "אתה עדיין כאן?" גיחך קארו והעיף מבט מזלזל בסכין שלי. "הצמחים שלי חזקים מספיק כדי לעשות חור בבטן החשופה שלך." זה כנראה היה נכון. "אף פעם לא היה לי חור בבטן," אמרתי במבט חולמני, "מעניין איך זה ייראה." "אתה לא תזכה לראות את זה." "רוצה להתערב?" קארו צחק שוב. עדיין לא הצלחתי להתרגל לעיניו הפקוחות לרווחה ולחיוך המאולץ שלו, כאילו עומדת מולי בובה שהבעת פניה אחת ויחידה. דאגתי להציב את הסכין גבוה ולכוון אותה אליו, בעיקר כדי להוציא ממנו תגובה. והוא אכן הגיב. "קארו, לא!" צעקה רילין, אך הוא כבר פעל. הצמח זינק לעברי כנחש מאיים. למזלי, הפעם הייתי מוכן לזה. זינקתי הצידה מהר ככל שיכולתי, והצמח פספס אותי רק בסנטימטרים ספורים – והתוכנית הצליחה! בעוד קארו מחייך מאוזן לאוזן על היתרון המובהק שלו בקרב הזה, הצמח שלו ריסק את שאריות הגזע של העץ שמאחוריו עמדתי – אותו עץ שנפגע אנושות מההתקפה של רילין קודם לכן. כעת לא נותר דבר שיחזיק את העץ הגבוה, והעוצמה שבה ריסק הצמח את הגזע שלו הפילה אותו היישר על קארו! מבטו המופתע היה הדבר האחרון שהספקתי לראות לפני שהעץ, על כל כובד משקלו, התרסק עליו ועל החומה שלו. כבר כשראיתי כיצד ננעץ הצמח שלו בקרקע ידעתי שהוא יהיה חזק מספיק גם כדי לשבור את העץ, ולכן דאגתי שקארו יתקיף אותי בדיוק כך. "רילין!" קראתי וקמתי ממקומי כדי לעזור לה. הצמחים של קארו היו רפויים, אבל עדיין קשורים סביב ידיה ורגליה. ניגשתי אליה במהירות והשתמשתי בסכין כדי לחתוך אותם ולשחרר אותה. היא עדיין רעדה בכל גופה ונראתה מבועתת, למרות שקארו היה כעת עמוק מתחת לעץ הכבד. היא הביטה על העץ השבור ונעזרה בי כדי לחזור ולעמוד. "רילין, אנחנו חייבים להמשיך," אמרתי, אך דבריי כמעט שלא הגיעו אליה. לא ידעתי מדוע היא מתנהגת כך, אבל בהחלט ידעתי שאנחנו חייבים לעזוב את המקום בהקדם האפשרי. תפסתי את ידה ומשכתי אותה לעבר החומה שחלק נכבד ממנה נשבר בעקבות נפילת העץ. "בואי, החומה נשברה," אמרתי, מנסה לגרום לה לחזור למציאות. לא שחררתי את ידה גם אחרי שעברנו את שברי החומה, וכל הזמן הזה רילין לא הוציאה מילה, ורק הגניבה מבטים לכיוון העץ שנפל על קארו. לפתע היא נעצרה והביטה עמוק אל תוך עיניי. "צ'ירו, אני –" רעש מכיוון העץ השבור קטע את דבריה. שני צמחים ארוכים וחזקים זינקו משם – אחד נכרך סביב צווארי והשני סביב בטנה של רילין. הכול קרה מהר כל כך, ולא יכולנו לעשות דבר כדי למנוע זאת. הצמח הניף אותי באוויר והטיח אותי אל הקרקע בעוצמה שגרמה לי לשמוט את הסכין מידי ולשחרר אנחת כאב קולנית. עצמתי את עיניי מרוב כאב, וקיוויתי בכל מאודי שלא שברתי משהו. אנחת כאב נוספת גרמה לי להבין שרילין נחתה לצידי. "אתם מזלזלים בי!" נשמע קולו של קארו. פקחתי את עיניי. העץ השבור נע מעט, ומיד לאחר מכן ראיתי זאת – קארו זינק משם, אבל לא זינוק של אדם רגיל, אלא זינוק לא הגיוני, גבוה מדי, רחוק מדי, בלתי אפשרי. הוא נחת על רגליו ביציבות מפתיעה מטרים ספורים מהחומה השבורה שלו, ידיו מושטות לפנים ועיניו הפקוחות לרווחה מביטות בי בלי למצמץ. נראה שהוא יצא משם ללא פגע משמעותי. "אתה באמת אמיץ אם אתה מנסה להיכנס לקרב עם טירנשי," אמר, ואז הרים את ידו – זו המחוברת לצמחים. אחיזתו של הצמח התהדקה סביב צווארי. בהבנה שהכאב רק יגבר תפסתי את הצמח החזק בשתי ידיי, וניסיתי להשתחרר מאחיזתו אך ללא הועיל. התחלתי להיחנק. "קארו, עצור!" התחננה רילין נואשות, "אל תעשה את זה!" הצמח התהדק סביב בטנה ואחד נוסף תפס את ידה האוחזת באריקה. היא נאנקה בכאב ונפלה על הקרקע. "אין לי זמן למשחקים," פנה אליי קארו בניצחון והניף את האריקה שלו מעלה. "אתה יודע מה אני מחזיק בידי? זאת אריקה, אתה מבין? היא מעניקה לי את היכולת לשלוט בצמחים האלה, ולרוע מזלך, בלי אריקה לא תוכל אפילו לחלום לנצח אותי." כלל לא הקשבתי לדבריו. כל מאמציי התרכזו בניסיון לנשום – אך זה היה בלתי אפשרי. התחלתי לאבד תחושה. המצב לא טוב בכלל! "קארו... הנח לו!" צעקה רילין בכאב, "הנח לו ואבוא איתך לארינטי, בבקשה!" "את באה איתי לארינטי בכל מקרה, אור־שמש," הוא אמר כבדרך אגב, "אבל בנוגע לידיד שלך כאן..." "לא, הפסק, אההה..." היא גנחה מכאב, אולי מכיוון שניסתה להשתמש באריקה שלה וקארו עצר אותה. כבר לא הבנתי מה קורה. "אתה גרמת לי לשבור עץ," אמר. שמעתי את צעדיו ההולכים ומתקרבים, כנראה עדיין עם החיוך המוזר שלו. נגמר לי האוויר. ניסיתי בכוח להתרכז בשניות שנותרו לי. עיניי שוטטו לכל כיוון בניסיון נואש למצוא משהו, כל דבר, שיעזור לי. לרגע פגשתי בעיניה של רילין. הבעתה אמרה הכול – ייאוש, חרדה. לא יכולתי לתת לזה לקרות, אבל מה אני כבר יכול לעשות במצב הזה? ידו של קארו הייתה על העליונה. הבטתי בידה של רילין, היא אחזה באריקה שלה – רק רגע... נזכרתי במה שקרה היום, מוקדם יותר, משהו שרילין אמרה לי. אם רק אצליח להתרכז עוד קצת, רק עוד – אה! כמובן! לפתע הרעיון היה צלול כל כך! איך לא חשבתי על זה קודם? ההזדמנות האחרונה שלנו! לא ידעתי אם זה יצליח, לא ידעתי אם רילין תבין את כוונתי בזמן, לא ידעתי אם אני יודע בכלל מה אני עושה – אבל לא הייתה אפשרות אחרת. קיבלתי את ההחלטה! רילין צרחה משהו בניסיון אחרון לשכנע את קארו להפסיק, אולי משהו חשוב, אבל לא יכולתי להקשיב. הרמתי את ידי, מתעלם מהכול, ותפסתי בידה של רילין – ואז נתתי לה את כל האנרגיה שלי. עיניה נפקחו בבהלה פתאומית. הרגשתי כיצד כל האנרגיה שלי עוזבת את גופי ועוברת אליה – זאת הייתה הרגשה מוזרה, בעיקר בגלל שאין לי מושג איך עשיתי זאת. באותו רגע קרה משהו, משהו גדול, גדול הרבה יותר ממה שחשבתי שיקרה. פרץ נורא של כוח יצא מהאריקה שבידה, ושנינו נהדפנו לאחור מעוצמת הכוח הפתאומי, מושכים איתנו את הצמחים של קארו שנקרעו מיד. הפעם האדמה פשוט התרסקה לחתיכות מתחתינו, ונסדקה בקו ישר עד לרגליו של קארו. הכול התרומם באוויר, נשבר לחתיכות והועף בעוצמה אדירה לעברו, מלווה בפיצוץ עז של אש חסרת מעצורים. החום והרוח הפתאומית לא אפשרו לי לפקוח את עיניי, וכל מה ששמעתי היו רעשים של עץ נשבר ושל אש מתלקחת. אולי קארו ניסה להגן על עצמו בדרך כלשהי, אולי לא – זה כבר לא היה משנה. ההתקפה הזאת הייתה ברמה אחרת לגמרי, הרבה יותר עוצמתית מההתקפה הקודמת של רילין. המשכתי לאחוז בידה, ולא הפסקתי לרגע את זרימת האנרגיה. ההתקפה נמשכה עוד ועוד. קארו צעק משהו, אבל הוא ידע שהדבר חזק ממנו. הצמחים שלו כבר מזמן הפכו לסלט, וכל הגנה שהוא ניסה ליצור – כשלה לחלוטין. הוא נעלם בתוך העשן ורק צעקת התבוסה שלו נשמעה מבעד להתקפה שלנו. ברגע אחד עזבתי את ידה של רילין והכול פסק. נשמתי עמוקות. כעת היינו חופשיים לעמוד על רגלינו. "קארו!" צעקה רילין. לא הבנתי מדוע, הוא הרי האויב שניסה לפגוע בנו. רציתי לשמוח על מה שקרה, אבל ממש אז קרה דבר נוסף – כאב נורא תקף אותי. השתעלתי ואחזתי בבטני בייסורים שלא הרגשתי מעולם. ראיתי משהו אדום נופל על הקרקע, והבנתי שזהו דם שיוצא מפי. רגליי איבדו את אחיזתן ונפלתי, חסר כל יכולת. רילין צעקה משהו נוסף, אולי את שמי, לא הצלחתי לחשוב. הרגשתי משהו נכרך סביבי ותומך בי – ידיה של רילין. "אנחנו חייבים ללכת מכאן, צ'ירו," שמעתי את קולה החלש. רילין עזרה לי לקום על רגליי למרות שחשבתי שלא אצליח. היא תמכה בי לאורך כל הדרך, עד שמחשבותיי הפכו לערפל, ואז לחושך. הדבר האחרון ששמעתי היה קולו של קארו. הוא עדיין שכב שם, פצוע. "אור־שמש!" צעק מרחוק. לא עצרנו.