ארי והילה

פרק 1

כאשר דורית הזמינה אותי לערב שירה של חבורת הזמר שלה, באותו ערב שבת סתווי של תחילת נובמבר 2009, כמעט לא הכרתי שם איש. החבורה התכנסה בווילה של דורית וראובן בהוד השרון כדי לשיר שירי ארץ ישראל.

ארי היה גם הוא באותה חבורה של חניכי תנועות הנוער לשעבר, שהיתה מתכנסת מדי חודש כדי לשיר בבתי החברים.

היתה זו הפעם הראשונה שיצאתי לבלות לאחר מותו של בעלי חגי קצת פחות משנתיים קודם לכן, והתפתיתי להזמנה אך ורק בשל אהבתי לשירים שהחזירו אותי אל ארץ ימי נעורי.

בהפסקה שבין שני חלקי הערב יצאו האורחים אל גינת הבית היפה ושוחחו ביניהם בעודם טועמים מן האוכל, ואילו אני חשתי בודדה וזרה, וכבר עמדתי להתנצל בפני בעלת הבית על שאני מקדימה לעזוב. לפתע שמעתי קול פעמונים של אישה, אשר שרה את השיר "ניגונים", מלווה בנגינה של פסנתר הכנף שהיה מוצב בסלון. התקרבתי כמהופנטת אל הזמרת שעמדה ליד הפסנתר, שניגן בו גבר בעל שיער סמיך שזור שיבה, שהיה לבוש מכנסיים שחורים וחולצה כחולה.

"שתלתם ניגונים בי אמי ואבי,

ניגונים מזמורים שכוחים,

גרעינים גרעינים נשאם לבבי

עתה הם עולים וצומחים

עתה הם שולחים פֹּארות בדמי

שורשיהם בעורקי שלובים

ניגוניך אבי, ושירייך אמי,

בדופקי ניעורים ושבים."

את שירה זה של המשוררת פניה ברגשטיין אני אוהבת במיוחד, והוא מעורר בי תמיד תוגה נוסטלגית עמוקה.

גם הלחן מאת דוד זהבי, אשר כה תואם את מילות השיר, חודר לנימי נפשי.

מצאתי את עצמי מצטרפת לשירה בקול חרישי ותוך כדי כך מוחה את דמעותי, כשאני עומדת באחת מפינות הסלון המרווח. מאז מותו של חגי התרגלתי לדמעות שזלגו להן מדי פעם מעצמן, ואף לא ניסיתי לעוצרן או להסתירן מסובבי.

כשהפסנתרן קם, ניגשתי אליו כשעיני לחות ואמרתי לו: "ניגנת מאוד יפה, ריגשתם אותי עד דמעות. לאישה ששרה יש קול נהדר, הייתי אומרת לה ישירות, אבל ראיתי שהיא כבר יצאה החוצה."

הוא חייך והודה לי, והציע שנצא גם אנחנו אל הגינה לשתות קפה עם כולם.

"ממש נעים שם ולא קר, הם שמו כיסוי מברזנטים."

אמרתי: "מצטערת, אני צריכה ללכת."

"דווקא עכשיו?" הוא שאל, "החלק השני של הערב יהיה הרבה יותר מהנה, הרי נשיר בו את השירים העצובים, שהם הכי יפים בעיני." פניו הביעו עצבות.

שתקתי לרגע, ואז אמרתי בהיסוס: "בשבילי זו דווקא סיבה ללכת, אני עצובה מספיק גם בלי השירים היפים. כן, אני מסכימה איתך שהם הכי יפים."

תוך אמירת הדברים חשתי מבוכה על שכה מיהרתי להתוודות על מצבי הנפשי בפני אדם שאמנם ריגש אותי בנגינתו, אך פגשתי אותו רק לפני דקות ספורות. הנחתי כי כמו רוב האורחים הוא בא עם אשתו, וציפיתי כי בכל רגע היא תגיח מאי־שם.

הוא נראה מופתע מדברי, וניחשתי על פי הבעת פניו כי הוא מהסס לשאול אותי לפשרם, ואז אמר: "אולי בכל זאת תבואי ונשתה קפה בחוץ. ממש נחמד שם בגינה, ואחר כך תחליטי אם את הולכת או נשארת."

שמתי לב שהוא גבר נאה, בשנות החמישים המאוחרות שלו, וקולו נשמע צעיר.

"רגע, אפילו לא הצגתי את עצמי." הוא הושיט את ידו ואמר: "ארי."

"נעים מאוד, הילה," עניתי.

בעודנו מדברים, התקרבה אלינו אישה מלאת גוף בשמלה שחורה, אשר החזיקה בידה צלחת עמוסת פשטידות וסלטים, כשהיא נוגסת מלוא פיה מאחת הפשטידות. כמו מתעלמת מנוכחותי, היא הגישה את לחייה לבן שיחי, מפטירה בפה מלא אוכל: "מה העניינים, ארי?" עתה הבנתי שאינה אשתו.

"בסדר, ג'ודי," הוא השיב, ומיד ספג את נשיקתה הדו־לחיית. היא נשארה על עומדה, ולא נראה שהיא מתכוונת לנטוש את המרחב שכבשה זה עתה. חשתי פגועה וכועסת על מה שנראה לי אטימות ואפילו גסות רוח מצדה, שהרי הייתי באמצע שיחה איתו. היתה יכולה לומר שלום ולהמשיך בדרכה.

באותה התקופה הייתי נוחה להיפגע ולהיעלב, ועתה לא היה לי ספק שאני רוצה להימלט משם מהר ככל האפשר. אמרתי לארי חטופות: "בכל זאת אני צריכה ללכת, היה נעים להכיר אותך." אפילו לא הושטתי יד לשלום ומיהרתי לחמוק משם, כשהוא מלווה אותי במבט נבוך ומתנצל, לכוד בידי אותה אישה.

מאז מותו של חגי סלדתי מכל רעיון לפתח קשר רומנטי חדש, התמכרתי לייסורי אלמנותי והייתי שקועה ברחמים עצמיים ובתחושה קורבנית.

כעסתי על אלוהים (לא, אינני דתייה) ועל הגורל, שגזלו ממני את חגי בהיותו בן חמישים ושתיים בלבד. לא יכולתי לתפוס מדוע האיש הנהדר הזה, סמל הבריאות הנפשית והפיזית, נבחר לסיים את חייו ולהיגזל ממני כה מוקדם.

בכל בוקר היה קם בדבקות והולך לבריכה ולחדר הכושר, ושם חטף את השבץ שהכה בו כברק. בחוזרו מחדר הכושר נהג תמיד להכין לי את ארוחת הבוקר ולהביא אותה על גבי מגש עם עיתון הבוקר אל המיטה, שבה הייתי ממתינה לו מכורבלת בשמיכת הצמר הרכה.

גם באותו בוקר חורפי וגשום המתנתי לו כך, כשאני מנומנמת, עד שלפתע בשעה שמונה הפתיע אותי הצלצול בדלת הכניסה. לא שיערתי כי שני שכנים לבושים בבגדי ספורט יגמגמו בבלבול, שבעודו רץ על המכשיר נפל ומת, וכי מאמצי הפרמדיקים להנשימו במשך כרבע שעה היו חסרי סיכוי.

זעקתי זעקת שבר גדולה, עדיין לא קולטת את גודל אסוני. בתחילה הייתי בהלם, לא יכולתי להבין כיצד בתוך שנייה הוא נמוג, אחרי ששעה קודם לכן הוא נישק אותי כשיצא בריא ושלם.

אחר כך שטף אותי גל של צער עצום, יוצר כאב תמידי בתוך חזי ובטני כמו כווייה צורבת, ולא עזב אותי גם בשנתי המסויטת. ואז נוסף על שכבת הצער רובד של כעס מהול בחוסר אונים, שגרם לי לשנוא את העולם כולו, לקנא באלה סביבי שהגורל לא קטף מהם את בני זוגם, וגם לכעוס על עצמי שכך אני מרגישה והופכת ליצור מריר ומתוסכל.

להפתעתי, מדי פעם הציפו אותי כעסים חסרי היגיון נגד חגי עצמו, על שהשאיר אותי לבד, כאילו לא נשמר ובחוסר זהירותו היה אשם במותו, בעצם הליכתו לחדר הכושר.

ערב השירה רק הגביר את תחושת הבדידות ואת געגועי לחגי, וכשחזרתי לביתי הריק, הצטערתי שהתפתיתי ללכת לשם, והתייסרתי במיטתי עד שעות הלילה הקטנות בהתמכרות מזוכיסטית לזיכרונותי, עד שנרדמתי.

חגי ואני הרבינו להשתתף בערבי שירה של שירי ארץ ישראל, ואף השתייכנו לחבורה שהיתה מתכנסת אחת לחודש. מאז מותו נמנעתי לחלוטין מלהשתתף במפגשיה. את השירים האלה שרנו בתנועה והמשכנו לשיר גם כשבגרנו, כי הם היו יצוקים בנו כחלק מתקופה שאהבנו, שחווינו בה הרבה טוהר ופשטות.

אהבנו מאוד את שירי הזמר העברי, שרבים ממילותיהם נכתבו בידי משוררים דגולים כמו ביאליק, אלתרמן, רחל, לאה גולדברג, אלכסנדר פן, נתן יהונתן, חיים גורי, נתן זך ואחרים, ששיריהם היו עבורנו הרבה יותר משירים בלבד.

איך קרה, אם כך, שהפעם, כבר בחלק הראשון של הערב חשתי חוסר שייכות לשירה הרועמת שסביבי ונמנעתי מלהצטרף אליה?

כשחזרתי הביתה מדוכאת ומרירה, חשבתי שאולי כבר אינני מזדהה עם תופעת ערבי השירה שכל כך אהבתי. לראשונה שאלתי את עצמי: אולי יש ממש בביקורת — הישירה והמרומזת — על אופנת התכנסותן של קבוצות מזדקנים מבני דורי בבתי מידות מפוארים, מלווים בפסנתרי כנף, המנסים לשחזר את ערבי השירה הצנועים של תנועות הנוער. אולי התופעה הזאת היא בסך הכול היאחזות פתטית בעידן שחלף, שחבורות השרים הללו כבר מזמן אינן באמת חלק ממנו.

ובכל זאת, מדוע התרגשתי כל כך למשמע השיר "ניגונים"? אולי זה סימן לכך שכל המחשבות המסתייגות הללו היו גם הן רק תולדה של אותה חומצת מרירות שתססה בתוכי בשל אסוני, ששנאתי אותה, אך גם לא הייתי מסוגלת להיפטר ממנה.