ארנה 2: משחקי המוות

 פרק 1

יש ימים שנראים פשוט מושלמים. יש ימים שבהם שורה על כל העולם דממה; רוגע מכסה את כל כולך, עד שאתה מרגיש שהיית יכול פשוט להיעלם. השלווה הזאת מגינה עליך מכל הדאגות שבעולם, מכל הפחד, מהמחר.

אני יכולה לספור רגעים כאלה על אצבעות יד אחת.

ממש עכשיו יש רגע כזה.

אני בת שלוש־עשרה, ברי בת שש - ואנחנו עומדות על החול הרך והעדין של חוף הים. אבא אוחז בידי, אמא בידה של ברי, וארבעתנו צועדים על החול החם לעבר המים.

כמה נעים לחוש את מי הגלים הניתזים על פניי ומצננים אותם בחום של חודש אוגוסט. הגלים מתנפצים סביבנו, ואבא ואמא צוחקים בקול, נטולי כל דאגה. אף פעם לא ראיתי אותם רגועים כל כך. הם מחליפים ביניהם מבט של אהבה, ואני חורטת אותו בזיכרוני. זו אחת הפעמים הנדירות שראיתי אותם כל כך שמחים יחד, ואני לא רוצה לשכוח את זה לעולם. ברי צורחת בהתלהבות כשהגלים מתנפצים בגובה החזה שלה וסוחפים אותה אתם. אמא מצמידה אליה את ברי, ואבא אוחז בידי בחוזקה כדי לשמור עלינו מפני משיכתו החזקה של הים.

"אחת! שתיים! שלוש!" קורא אבא.

אני מונפת אל־על. אבא מושך בידיי, ואמא בידיה של ברי. אני מתרוממת גבוה, מעל הגל, וצורחת כשאני חומקת ממנו, והוא מתנפץ תחתיי. מפליא אותי איך אבא מסוגל לעמוד איתן כמו סלע, כאילו אין לכוחות הטבע כל השפעה עליו.

אני שוקעת חזרה, והמים הקרים הפוגעים בחזי מעתיקים את נשימתי. אני לוחצת בחוזקה את ידו של אבא כשהמים שוטפים בזרם חזק מתחת לרגלינו; ושוב הוא מחזיק בי חזק. באותו רגע אני מרגישה שהוא יגן עלי מפני כל דבר, תמיד.

גל אחר גל עולה ומתנפץ, ובפעם הראשונה מאז אני זוכרת את עצמי, אמא ואבא לא ממהרים. פעם אחר פעם הם מניפים אותנו, וברי צווחת בהתרגשות הולכת וגוברת. אינני יודעת כמה זמן עובר באותו יום קיץ נפלא, על אותו חוף רוגע, תחת שמי התכלת, כשהמים מתיזים על פניי. אני לא רוצה שהשמש תשקע, אני לא רוצה שמשהו ישתנה. אני רוצה להיות כאן, כך, לעולם, ובאותו רגע אני מרגישה שזה אפשרי.

אני פוקחת לאט את עיניי, מבולבלת מול המראה הנגלה לפניי. אני לא על חוף הים; אני יושבת בסירת מנוע העושה את דרכה במעלה הנהר. לא קיץ עכשיו, אלא חורף, וגדות הנהר מכוסות שלג.

לצדנו צפים גושי קרח. פניי רטובים, אבל לא מרסס הטיפות הרענן של הגלים בקיץ, אלא מטיפות הקרח הניתזות מנהר ההדסון בחורף. אני ממצמצת כמה פעמים לפני שאני מבינה שזה לא בוקר קיץ זיווני אלא אחר צהריים חורפי ומעונן. אני מנסה להבין מה קרה, איך הכול השתנה.

פתאום אני מזדקפת במקומי וסוקרת את סביבותיי בחשדנות. מאז אני זוכרת את עצמי, לא נרדמתי בשעות היום, ואני מופתעת. הכול חוזר אלי. אני רואה את לוגן, שניצב מאופק מאחורי הגה הסירה, מבטו מרוכז לפנים, והוא מנווט לאורך ההדסון. אני פונה ורואה את בן, ראשו נשען על ידיו, והוא בוהה קדימה, שקוע לגמרי בעולם משל עצמו. בצדה השני של הסירה יושבת ברי, נשענת לאחור ועיניה עצומות. חברתה החדשה, רוז, מתכרבלת לידה, ראשה מונח על כתפה של ברי, והיא ישנה. בחיקה של ברי נמה את שנתה חיית המחמד החדשה שלנו, צ'יוואווה חסרת עין.

מדהים שהרשיתי לעצמי להירדם, אבל כשאני מבחינה בבקבוק השמפניה הריק למחצה שבידי, אני מבינה שמה שהפיל אותי היה שילוב של אלכוהול, שלא בא אל פי כבר שנים, עם חוסר שינה בלילות והצפות אדרנלין בימים. נראה שגופי החבוט והחבול, הכואב והדואב, פשוט צנח ונרדם מעצמו. רגש של אשמה מציף אותי: מעולם לא הסרתי את עיניי מברי. אבל כשאני מביטה לעבר לוגן, אני מבינה שנוכחותו החזקה כל כך גרמה לי להרגיש מוגנת ובטוחה מספיק כדי לישון. במידה מסוימת זה כאילו אבא שוב כאן. אולי בגלל זה חלמתי עליו?

"ברוכה השבה", אני שומעת את קולו העמוק של לוגן. הוא מעיף לעברי מבט מחויך.

אני רוכנת לפנים וסוקרת את הנהר שאנחנו מפלחים כאילו היה חמאה רכה. שאגת המנוע מחרישת אוזניים, והסירה רוכבת על הזרם, מתנדנדת על פני המים בתנועות עדינות. הטיפות הקפואות מכות בפניי. אני מביטה מטה ורואה שהבגדים שלבשתי בכל הימים האחרונים עדיין לגופי, והם קשים בגלל כל הזיעה, הדם והלכלוך שנספגו בהם. המים הניתזים מצמידים אותם לעורי. אני רטובה, קר לי ואני רעבה. מה לא אתן תמורת מקלחת חמה, כוס שוקו לוהט, אש בוערת ובגדים נקיים!

אני סורקת את האופק: ההדסון נראה כמו ים רחב ידיים. בתבונה רבה מקפיד לוגן להישאר במרכז, רחוק ככל האפשר מכל גדה, רחוק מכל טורף. אני נזכרת ומיד פונה לאחור, כדי לראות אם יש סימן כלשהו לציידי עבדים. כלום.

אני שבה ופונה קדימה, מחפשת סירות באופק. כלום. אני סורקת את הגדות כדי לראות אם יש שם פעילות כלשהי. כלום. זה כאילו העולם הוא רק שלנו, וזה גם מרגיע וגם בודד מאוד.

לאט, לאט, אני מרשה לעצמי להירגע קצת. נדמה כאילו ישנתי הרבה זמן, אבל מקומה של השמש בשמים מראה שעכשיו שעות אחר הצהריים המוקדמות; ישנתי שעה לכל היותר. אני מחפשת ציוני דרך מוכרים, הרי אנחנו קרובים לבית. כלום.

"כמה זמן ישנתי?" אני שואלת את לוגן.

הוא מושך בכתפיו. "אולי שעה".

שעה, אני חושבת. זה נראה כמו נצח.

אני בודקת את מד הדלק ורואה שנשאר חצי מְכל. זה לא טוב.

"יש דלק באיזה מקום?" אני שואלת ומיד מבינה שזו היתה שאלה טיפשית.

לוגן שולח לעברי מבט של את רצינית? הרי לו היה רואה תחנת דלק, היה מתדלק בה.

"איפה אנחנו?" אני שואלת.

"זה התחום שלך", הוא אומר. "רציתי לשאול אותך את אותה שאלה".

אני שבה וסורקת את הנהר. אני עדיין לא מסוגלת לזהות דבר. כזה הוא ההדסון; רחב כל כך, נמתח עד מעבר לאופק, וקל מאוד לאבד בו את הכיוון.

"למה לא הערת אותי?" אני שואלת.

"למה להעיר אותך? היית זקוקה לשינה".

אני לא יודעת מה עוד לומר לו. כזה הוא לוגן: אני מחבבת אותו וחשה שהוא מחבב אותי, אבל אני לא יודעת אם יש לנו מה לומר זה לזה. גם הוא וגם אני סגורים ומתגוננים, וזה ממש לא עוזר.

אנחנו ממשיכים בדרכנו בדומייה, המים הלבנים מתערבלים מאחורינו, ואני לא יודעת כמה עוד נוכל להמשיך. מה נעשה כשייגמר הדלק?

פתאום אני מבחינה במשהו הרחק באופק. זה נראה כמו מבנה במים. בהתחלה אני חושבת שזה רק הדמיון שלי, אבל אז לוגן נדרך ומותח את צווארו, וברור לי שגם הוא רואה את זה.

"אני חושב שזה גשר", הוא אומר. "גשר שהופצץ".

הוא צודק. במהירות רבה הולך ומתקרב לעברנו גוש בולט של מתכת מעוותת, מתרומם מהמים כמו מצֵבה מהגיהינום. אני זוכרת את הגשר הזה: בעבר הוא עמד גאה מעל הנהר הרחב; כל מה שנותר ממנו זה ערימה של מתכת תקועה במי הנהר.

לוגן מאט את מהירות הסירה, ורעש המנוע הולך ודועך ככל שאנחנו מתקרבים. כשהמהירות יורדת, מתנדנדת הסירה בפראות. לוחות המתכת המשוננים בולטים לכל כיוון, ולוגן מנווט ביניהם כשהוא מטה את הסירה ימינה ושמאלה. אנחנו עוברים, ואני מסתכלת על ההריסות הנישאות מעלינו. עדות בגובה כמה עשרות מטרים למה שבני האדם היו מסוגלים ליצור לפני שהחלו להרוג אלה את אלה.

"הטאפאן־זי", אמרתי. "אנחנו נמצאים במרחק של כשעה מצפון לעיר. יש לנו יתרון גדול עליהם אם הם רודפים אחרינו".

"הם רודפים אחרינו", הוא אמר, "את יכולה להיות בטוחה בזה".

אני מביטה לעברו. "איך אתה יודע?"

"אני מכיר אותם, הם לא שוכחים".

אנחנו עוברים על פני יריעת המתכת האחרונה, ואני נצמדת לגב המושב כשלוגן מגביר את המהירות.

מה, לדעתך, המרחק בינינו לבינם?" אני שואלת.

הוא מביט אל האופק, חסר כל הבעה. לבסוף הוא מושך בכתפיו.

"קשה לדעת. תלוי כמה זמן לוקח להם להתאושש ולהתארגן מחדש. השלג כבד וזה משחק לטובתנו. אולי שלוש שעות? אולי שש? למזלנו, הסירה הזאת מהירה. לדעתי, כל עוד יש לנו דלק, נוכל לשמור על מרחק מהם".

"אבל אין לנו", אני אומרת. "כשיצאנו היה לנו מְכל מלא ועכשיו נשאר רק חצי. בעוד כמה שעות הוא יתרוקן, וקנדה רחוקה מאוד. יש לך רעיון איפה נוכל למצוא דלק?"

לוגן בוהה במים וחושב.

"אין לנו ברירה", הוא אומר. "חייבים למצוא דלק. אין דרך אחרת. אי־אפשר לעצור".

"נצטרך לנוח", אני אומרת. "נצטרך מזון ומחסה כזה או אחר. אי־אפשר להישאר בחוץ כל היום וכל הלילה בקור הזה".

"עדיף למות מרעב או לקפוא מאשר להיתפס על ידי ציידי העבדים האלה", הוא אומר.

אני חושבת על ביתו של אבא במעלה הנהר. הרי נעבור ממש לידו. אני נזכרת שנשבעתי לכלבה שלנו, סשה, שאקבור אותה. אני חושבת גם על כל האוכל שבמחסן - הוא יספיק לנו לימים רבים. אני חושבת על כל כלי העבודה במוסך של אבא, כל הדברים שנוכל להשתמש בהם, כל הבגדים, השמיכות והגפרורים.

"אני רוצה שנעצור באיזה מקום".

לוגן פונה ומביט בי כאילו השתגעתי; ברור שהוא ממש לא אוהב את הרעיון.

"על מה את מדברת?"

"על הבית של אבא שלי בהרי הקטסקיל. זה במרחק של כשעה מכאן. אני רוצה שנעצור שם. יש שם כל מיני דברים שנוכל לקחת. דברים שנחוצים לנו, כמו מזון ו - " אני משתהה, "אני רוצה לקבור את הכלבה שלי".

"לקבור את הכלבה שלך?" הוא מרים את קולו. "השתגעת? את מוכנה שכולנו ניהרג בשביל זה?"

"הבטחתי לה", אני עונה.

"הבטחת?" הוא יורה. "לכלבה שלך? לכלבה המתה שלך? את צוחקת עלי?"

אני תוקעת בו את מבטי, עד שהוא משפיל את עיניו. הוא מבין שאני לא צוחקת. "אני תמיד מקיימת הבטחות. הייתי קוברת אותך אם זה מה שהבטחתי".

הוא נד בראשו לשלילה.

"תקשיב", אני מתעקשת. "רצית להגיע לקנדה. היינו יכולים ללכת לכל מקום אחר. זה היה החלום שלך, לא שלי. מי יודע אם המקום שדיברת עליו בכלל קיים? אני הולכת בעקבותיך רק בגלל איזו תחושה, והסירה הזאת לא רק שלך. כל מה שאני רוצה זה לעצור בבית של אבא שלי, לקחת כמה דברים ולאפשר לכלבה שלי לנוח בשלום על משכבה. זה לא צריך לקחת הרבה זמן. יש לנו יתרון גדול על ציידי העבדים, ונוסף לכך יש שם מְכל קטן של דלק. לא הרבה, אבל זה יעזור לנו".

לוגן שוב מנענע לאט את ראשו.

"אני מעדיף שלא יהיה לנו עוד דלק, העיקר שלא ניקח סיכון כזה. את מדברת על ההרים, את מדברת על מקום שנמצא במרחק של כשלושים קילומטרים מגדת הנהר. איך נגיע אליו כשנעגון? ברגל?"

"אני יודעת איפה נוכל למצוא טנדר ישן. הוא חלוד, אבל פועל, ויש בו כמות של דלק שתביא אותנו לשם ובחזרה. הוא מוסתר לא רחוק מקו המים, וכך נוכל להגיע ממש עד אליו. הטנדר הזה יביא אותנו לבית ובחזרה במהירות, וכך נוכל להמשיך במסע שלנו לקנדה במצב הרבה יותר טוב".

זמן ממושך בוהה לוגן במים בשתיקה, אגרופיו קפוצים בחוזקה על ההגה.

לבסוף הוא אומר, "שיהיה. זה החיים שלך, ויש לך זכות לסכן אותם. אבל אני נשאר עם הסירה. יש לך שעתיים. אם לא תחזרי בזמן, אני מסתלק".

אני מפנה אליו את גבי ומסתכלת במים. אני רותחת מזעם. רציתי שגם הוא יבוא. נראה שהוא דואג רק לעצמו, וזה מאכזב אותי. לא חשבתי שהוא כזה.

"אתה דואג רק לעצמך, נכון?" אני שואלת.

מטריד אותי שהוא לא מוכן לבוא אתי לבית של אבא. לא חשבתי על כך. אני יודעת שבן לא ירצה לבוא, והייתי רוצה קצת תגבורת. שיהיה. אני עדיין נחושה בדעתי. הבטחתי ואקיים, אתו או בלעדיו.

הוא לא מגיב, ואני יודעת שהוא כועס.

אני מביטה במים כדי לא לראות אותו. המים מתערבלים על רקע יללת המנוע, ואני מבינה שאני כועסת; לא רק מכיוון שאני מאוכזבת ממנו, אלא גם מכיוון שהתחלתי לחבב אותו, לסמוך עליו. כבר זמן רב לא הרשיתי לעצמי לסמוך על איש. זה מפחיד, ועכשיו אני מרגישה נבגדת.

"ברוּק?"

למשמע הקול המוכר לבי מזנק אל חזי. אני פונה ורואה שאחותי הקטנה התעוררה. גם רוז ערה. השתיים האלה כבר חברות קרובות, כאילו היו אדם אחד.

עדיין קשה לי להאמין שברי כאן שוב אתי. זה כמו חלום. כשנלקחה, חלק ממני היה בטוח שלא אראה אותה שוב בחיים. כל רגע שאני אתה, אני מרגישה שקיבלתי הזדמנות נוספת, ואני נחושה יותר מתמיד לשמור עליה מכל משמר.

"אני רעבה", אומרת ברי ומשפשפת את עיניה.

גם הכלבה מתרוממת לישיבה בחיקה של ברי. היא לא מפסיקה לרעוד. היא נושאת אלי את עינה הטובה, כאילו היא אומרת שגם היא רעבה.

"אני קופאת מקור", אומרת רוז ומשפשפת את כתפיה. לגופה רק חולצה דקה, וזה גורם לי להרגיש ממש רע.

אני מבינה. גם אני מורעבת וקפואה. אפי אדום וחסר תחושה. המעדנים שמצאנו בסירה היו מדהימים, אבל לא ממש משביעים - במיוחד על קיבה ריקה. וזה היה כבר לפני שעות רבות. אני שבה ונזכרת בתיבת המזון, וכמה מעט נשאר לנו. לכמה זמן זה יספיק? ברור לי שצריך להקציב את האוכל, אבל כולנו מורעבים, ואני לא מסוגלת לראות את ברי במצב הזה.

"לא נשאר הרבה אוכל", אני אומרת לה, "אבל אני יכולה לתת לכם עכשיו קצת ממנו. יש קצת עוגיות וקרקרים".

"עוגיות!" הן קוראות יחד, והכלבה נובחת.

"לא הייתי עושה את זה", אני שומעת את לוגן לידי.

הוא לא נראה מרוצה.

"צריכים להקציב את המזון".

"בבקשה!" מתחננת ברי. "אני צריכה משהו, אני ממש גוועת ברעב!"

"אני חייבת לתת להן משהו", אני אומרת בקול סמכותי. אני מבינה את ההיגיון שלו, אבל מרגיז אותי שהוא לא מסוגל לחוש קצת חמלה. "אני מחלקת לכולם, עוגייה אחת לנפש".

"מה עם הכלבה?" שואלת רוז.

"הכלבה לא מקבלת מהאוכל שלנו", מסנן לוגן. "היא כבר תדאג לעצמה".

אני חשה שוב בצביטה של כעס, אף שאני מבינה שהוא נוהג בהיגיון. בכל זאת, כשאני רואה את פניהן העגומים של ברי ושל רוז, וכשאני שומעת את נביחתה של הכלבה הקטנה, אני לא מסוגלת להניח לה לרעוב. אני מחליטה לתת לה משהו מהמנה שלי.

אני פותחת את התיבה וסוקרת שוב את מלאי המזון שלנו. שתי קופסאות של עוגיות, שלוש קופסאות של קרקרים, כמה שקיות של דובוני גומי וכשישה חטיפי שוקולד. אני מצטערת על כך שאין בה אוכל מזין יותר, ואני ממש לא יודעת איך המעט שיש לנו יחזיק מעמד; איך זה יספיק לשלוש ארוחות ביום לחמישה אנשים.

אני מוציאה קופסה של עוגיות ושולפת אחת לכל אחד. מראה המזון גורם לבן להתעשת, והוא לוקח עוגייה אחת. יש לו עיגולים כהים תחת העיניים, ונראה שהוא לא ישן. הבעת פניו מכאיבה; אובדן אחיו הצעיר השפיע עליו קשה מאוד, ואני מסיטה את מבטי הצידה כשאני מושיטה לו את העוגייה.

אני הולכת לקדמת הסירה ומושיטה עוגייה אחת ללוגן. הוא לוקח אותה ובלי מילה מניח אותה בכיסו. הוא שומר אותה למועד מאוחר יותר, כמובן. אני לא מבינה מאיפה הוא שואב את הכוח לעשות זאת, הריח של פתיתי השוקולד מחליש אותי. ברור לי שעלי לנהוג באותה דרך, אבל אני לא עומדת בפיתוי. אני לוקחת נגיסה קטנה, בהחלטה שאת השאר אשמור - אבל העוגייה טעימה כל כך, ואני לא מצליחה להתאפק. אני ממש טורפת אותה ומשאירה רק את הנגיסה האחרונה; ואותה אני נותנת לכלבה.

האוכל עושה הרגשה ממש טובה. הסוכר עולה עד למוח, ואחר כך שוטף את כל הגוף. הלוואי שהיו לי עוד תריסר עוגיות. אני לוקחת נשימה עמוקה בגלל הכאב החד בבטני ומנסה להשתלט על עצמי.

הנהר המתפתל הולך ונעשה צר, והגדות מתקרבות זו אל זו. אנחנו קרובים אל היבשה, ואני סוקרת בדריכות את קו החוף, מחפשת סימן לסכנה. אנחנו עוברים עיקול, אני מביטה שמאלה ורואה, גבוה על המצוק, הריסות של ביצורים שהופצצו.

אני המומה כשאני מזהה את המקום.

"ווסט פוינט", אומר לוגן שהבין באותו רגע מה ניצב לפנינו.

מדהים לראות מעוז זה של עוצמה אמריקאית. עיי החורבות והתורן העקום התלוי מעל ההדסון הם כל מה שנותר מהמקום.

"מה זה?" שואלת ברי ושיניה נוקשות. היא ורוז עלו לחרטום הסירה ונעמדו לידי. היא עוקבת אחר מבטי. אני לא רוצה לענות לה.

"זה שום דבר, מותק", אני אומרת. "סתם הריסות".

אני כורכת סביבה את זרועי ומצמידה אותה אלי. את זרועי השנייה אני כורכת סביב כתפיה של רוז ומושכת גם אותה אלי. אני משפשפת את כתפיהן כדי לחמם אותן.

"מתי נחזור הביתה?" שואלת רוז.

לוגן ואני מחליפים מבטים. אני לא יודעת איך לענות לה.

"אנחנו לא חוזרים הביתה", אני אומרת לבסוף, כשאני מגייסת את כל העדינות האפשרית, "אבל אנחנו עומדים למצוא בית חדש".

"נעבור ליד הבית הישן שלנו?" שואלת ברי.

אני מהססת. "כן", אני עונה.

"אבל לא נחזור לשם, נכון?" היא שואלת.

"נכון", אני אומרת. "מסוכן מדי לגור שם עכשיו".

"אני לא רוצה לגור שם שוב", היא אומרת. "שנאתי את המקום הזה, אבל אנחנו לא יכולות להשאיר שם את סשה. הבטחת שנעצור שם כדי לקבור אותה, זוכרת?"

אני נזכרת בוויכוח שלי עם לוגן.

"את צודקת", אני אומרת בשקט. "באמת הבטחתי, ולכן נעצור שם".

לוגן מפנה את מבטו; אפשר לראות שהוא כועס.

"ואחר כך?" שואלת רוז. "לאן נלך משם?"

"נמשיך במעלה הנהר", אני מסבירה. "נמשיך כך הכי רחוק שנוכל".

"איפה נגמר הנהר?" היא שואלת.

שאלה טובה, ולדעתי, אפילו עמוקה מאוד.

איפה כל זה נגמר? במותנו? בהישרדותנו? האם זה ייגמר אי פעם? האם הסוף נראה לעין?

אין לי תשובה.

אני פונה, כורעת על ברכיי ומישירה מבט אל תוך עיניה. אני חייבת לתת לה תקווה, משהו להיאחז בו.

"זה נגמר במקום מקסים", אני אומרת. "במקום שאליו אנחנו הולכים, הכול טוב. הרחובות מבהיקים מניקיון, והכול מושלם ובטוח. יהיו שם אנשים; אנשים ממש ידידותיים, והם יכניסו אותנו אליהם הביתה ויגנו עלינו. יהיה שם גם אוכל, אוכל אמיתי, כמה שנרצה, כל הזמן. זה יהיה המקום היפה ביותר שראית מעודך".

עיניה של רוז נפערות.

"זה אמיתי?" היא שואלת.

אני מהנהנת. לאט לאט מתפרש על פניה חיוך רחב.

"כמה זמן ייקח לנו להגיע לשם?"

אני מחייכת. "אני לא יודעת, חמודה".

אבל ברי פחות תמימה מרוז.

"זה באמת נכון?" היא שואלת בשקט. "באמת קיים מקום כזה?"

"באמת", אני עונה לה, ומנסה כמיטב יכולתי להישמע משכנעת. "נכון, לוגן?"

לוגן מביט אלי, מהנהן אליהם ואז מפנה את מבטו. אחרי הכול הוא שמאמין בקנדה, בארץ המובטחת. הוא לא יכול להכחיש את זה עכשיו.

ההדסון ממשיך להתפתל, הופך צר יותר, ואז שב ומתרחב.

לבסוף אנחנו מגיעים לאזור מוכר. ככל שאנחנו מתקרבים לבית של אבא, אני מצליחה לזהות עוד ועוד מקומות שאנחנו חולפים על פניהם.

אנחנו עוברים עוד עיקול, ואני רואה אי קטן ולא מיושב, רק בליטת סלע שעליה הריסותיו של מגדלור. הפנס מרוסק ומהמבנה עצמו נשארה רק החזית.

עוד עיקול, ובמרחק אני מזהה את הגשר שרק לפני כמה ימים עברתי עליו כשרדפתי אחרי ציידי העבדים. מרכז הגשר פוצץ, וחור ענק נפער בו, כאילו הושלך עליו כדור הריסה. אני נזכרת איך בן ואני דהרנו על הגשר עם האופנוע וכמעט נפלנו לתוכו. אני לא מאמינה; אנחנו ממש קרובים ליעדנו.

זה גורם לי לחשוב על בן, להיזכר איך הציל את חיי באותו יום. אני פונה אליו. הוא בוהה במים, זועף וקודר.

"בן?" אני פונה אליו.

הוא פונה ומביט בי.

"אתה זוכר את הגשר הזה?"

הוא מסתכל, ואני רואה פחד בעיניו. הוא זוכר.

ברי מסמנת לי במרפקה. "מותר לי לתת לכלבה קצת מהעוגייה שלי?" היא שואלת.

"וגם לי מותר?" שואלת רוז.

"בוודאי", אני אומרת בקול רם, כדי שלוגן ישמע. הוא לא האחראי היחיד, ומותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים עם האוכל שלנו.

הכלבה מזדקפת בחיקה של רוז, כאילו הבינה. מדהים. מעולם לא פגשתי בעל־חיים חכם כל כך.

ברי רוכנת ומגישה לה חתיכה מהעוגייה שלה. אבל אני עוצרת את ידה.

"חכי", אני אומרת. "אם את עומדת להאכיל אותה, היא צריכה שם, נכון?"

"אבל אין לה קולר", אומרת רוז. "איך נדע איך קוראים לה?"

"היא הכלבה שלך עכשיו", אני עונה. "תני לה שם חדש".

רוז וברי מחליפות ביניהן מבט נרגש.

"איך נקרא לה?" שואלת ברי.

"אולי פנלופי?" מציעה רוז.

"פנלופי!" קוראת ברי. "זה מוצא חן בעיניי".

"גם בעיניי", אני אומרת.

"פנלופי!" קוראת רוז לעבר הכלבה.

למרבה הפליאה, הכלבה פונה אליה, כאילו זה היה שמה תמיד.

ברי מחייכת כשהיא מושיטה לה חתיכה מהעוגייה. פנלופי חוטפת ובולעת אותה בבת אחת. ברי ורוז מצחקקות בהיסטריה, ורוז נותנת לכלבה את שארית העוגייה שלה. פנלופי מביטה בהתרגשות אל שלושתנו, רועדת ונובחת שלוש פעמים.

כולנו צוחקות, ולרגע אני שוכחת את כל צרותינו.

אבל אז, באופק, מעבר לכתפה של ברי, אני מבחינה במשהו.

"שם", אני אומרת ללוגן כשאני מתרוממת ומצביעה שמאלה. "לשם אנחנו צריכים להגיע, תפנה שם".

אני מבחינה בלשון היבשה שעליה עברנו, בן ואני, באופנוע, כדי להגיע אל משטח הקרח של נהר ההדסון.

אני מתכווצת כשאני חושבת על זה, כשאני נזכרת במרדף המטורף. מדהים שאני עדיין בחיים.

לוגן מעיף מבט מעבר לכתפו כדי לבדוק אם מישהו רודף אחרינו, ואז, בחוסר רצון בולט, הוא סוגר קצת את המצערת ומפנה את הסירה הצידה לעבר המפרצון.

אנחנו מתקרבים אל לשון היבשה, ואני סוקרת את סביבתי בחשדנות. אנחנו משייטים לאורכה. עכשיו אנחנו קרובים מאוד אל הגדה; אנחנו עוברים על פני מגדל מים רעוע, ממשיכים וחולפים על פני הריסותיה של עיירה ומגיעים למרכזה. קטסקיל. משני הצדדים אפשר לראות בניינים שרופים. נראה שהעיירה נפגעה מפצצה.

אנחנו מתקדמים פנימה לאורך המפרצון, כשקו החוף במרחק מטרים ספורים מאתנו, ודריכותנו גוברת. אנחנו חשופים למארבים, ואני מגלה שאני מניחה את ידי באופן אינסטינקטיבי על הסכין שבחגורתי. לוגן עושה כמוני.

אני שולחת מבט אל בן; הוא עדיין במצב כמעט קטטוני.

"איפה הטנדר?" שואל לוגן בקול קשוח. "אני כבר עכשיו מודיע לך שאני לא מתכוון להתרחק יותר מדי פנימה. אנחנו חייבים להיות מסוגלים לחזור במהירות אל ההדסון אם קורה משהו. זו מלכודת מוות", הוא אומר כשהוא סוקר את החוף בחשדנות.

גם אני בוחנת את החוף; הוא ריק, מבודד, קפוא, בלי כל זכר לנוכחות אנושית.

"תסתכל", אני מצביעה. "אתה רואה את הסככה החלודה שם? הטנדר בפנים".

לוגן מסיע את הסירה עוד כחמישים מטרים קדימה, ואז פונה לעבר הסככה. אנחנו מוצאים מזח ישן ומתמוטט שאפשר לקשור אליו את הסירה במרחק כמה מטרים בלבד מהחוף. הוא מכבה את המנוע ומשליך את העוגן מעבר לסיפון. הוא לוקח את החבל, יוצר קשר רופף בקצה אחד ומשליך אותו על עמוד חלוד. החבל נתפס, והוא מושך אותנו עד המזח ומהדק את הקשר, כדי שנוכל לעלות אל המזח.

"יורדים כאן?" שואלת ברי.

"אני יורדת", אני עונה. "חכו לי כאן, בסירה. מסוכן מדי בשבילכם ללכת. אחזור עוד מעט. אני מבטיחה לקבור את סשה".

"לא!" היא צורחת. "הבטחת שלעולם לא ניפרד שוב. הבטחת! אל תשאירי אותי כאן לבד! אסור לך!"

"אני לא משאירה אותך לבד", אני עונה ולבי נשבר. "את נשארת עם לוגן ובן ורוז. את בטוחה לגמרי. אני מבטיחה".

אבל ברי נעמדת, ולהפתעתי היא מזנקת מעל חרטום הסירה ונוחתת היישר על השלג.

היא עומדת על החוף, ידיה על מותניה, ותוקעת בי מבט מתמרד.

"אם את הולכת, גם אני הולכת!" היא מכריזה.

היא נחושה בדעתה, ואני יודעת שאי־אפשר להניא אותה מהחלטתה. אני לוקחת נשימה עמוקה.

היא תהווה נטל, אבל אני חייבת להודות שחלק ממני שמח על נוכחותה. חוץ מזה אם אנסה לשכנע אותה לשנות את דעתה, יתבזבז זמן יקר.

"בסדר", אני אומרת. "רק תקפידי להישאר קרוב אלי כל הזמן, מבטיחה?"

היא מהנהנת, "מבטיחה".

"אני מפחדת", אומרת רוז ועיניה פעורות. "אני לא רוצה לעזוב את הסירה. אני רוצה להישאר כאן עם פנלופי, בסדר?"

"זה מה שאני רוצה שתעשי", אני אומרת לה. אני נחושה לא לקחת גם אותה.

אני פונה אל בן, והוא מחזיר לי מבט קודר.

בניגוד לרצוני אני ממשיכה להביט בו.

"אתה בא?" אני שואלת, ומקווה שיענה בחיוב. אני כועסת על לוגן שהחליט להישאר מאחור. זה מאכזב אותי, ואני צריכה תגבורת.

אבל בן, שעדיין נמצא במצב של שוק, פשוט בוהה בחזרה. נראה שהוא לא מבין מה שנאמר לו, ואני תוהה אם הוא קולט בכלל את כל מה שמתרחש סביבו.

"אתה בא?" אני חוזרת על השאלה בקול תובעני יותר. אין לי סבלנות.

הוא נד בראשו בתנועות אטיות ומתנתק. מצבו באמת קשה, ואני מנסה לסלוח לו, אבל זה לא קל.

אני מזנקת אל החוף. רגליי שוב על קרקע יבשה, וההרגשה טובה.

"חכי!"

אני פונה ורואה שלוגן התרומם ממושב הנהג.

"ידעתי שמשהו כזה יקרה", הוא אומר.

הוא אוסף את הציוד שלו מהסירה.

"מה אתה עושה?" אני שואלת.

"מה נראה לך?" הוא שואל. "אני לא יכול להניח לשתיכן ללכת לבד".

לבי עולה על גדותיו. אם הייתי לבד, לא היה אכפת לי, אבל אני ממש שמחה שיהיה אתי עוד זוג עיניים שישמור על ברי.

הוא מזנק מהסירה אל החוף.

"אני אומר לך כאן ועכשיו שזה רעיון מטומטם", הוא אומר כשהוא נוחת לצדי. "עדיף שנמשיך להתקדם. עוד מעט יירד הלילה. ההדסון עלול לקפוא, ואז ניתקע כאן. שלא לדבר על ציידי העבדים. יש לך תשעים דקות, ברור? שלושים דקות להגיע, שלושים שם ושלושים לחזור. בלי שום חריגה, ולא משנה מה הסיבה, אחרת אעזוב בלעדייך".

אני מביטה בו בהערכה ובהכרת תודה.

"עשינו עסק", אני אומרת.

ההקרבה שלו גורמת לי להרגיש עוד משהו. אני מתחילה להרגיש שמאחורי כל הפוזה לוגן כנראה מחבב אותי, ואולי הוא לא אנוכי כמו שחשבתי.

אנחנו פונים כדי ללכת, ואז שומעים עוד משהו מכיוון הסירה.

בן קורא אחרינו, "חכו!"

אני פונה ומביטה בו.

"אתם לא יכולים להשאיר אותי לבד עם רוז. מה אם יבוא מישהו? מה אני צריך לעשות במקרה כזה?"

"תשגיח על הסירה", אומר לוגן ופונה ללכת.

"אני לא יודע איך נוהגים בסירה!" קורא בן. "אין לי נשק!"

לוגן פונה אליו בכעס. הוא שולף את אחד האקדחים מחגורתו ומשליך אותו אל בן. האקדח פוגע בחזהו של בן בחבטה, והוא מתאמץ לאחוז בו.

"אולי תלמד איך להפעיל אותו", סונט בו לוגן ומפנה את גבו.

בן נראה כל כך חסר אונים ומפוחד מפני שאינו יודע להפעיל את האקדח. הוא ממש מבוהל.

אני רוצה להרגיע אותו, לומר לו שהכול יהיה בסדר, שנחזור תוך זמן קצר, אבל כשאני פונה ורואה בפעם הראשונה את רכס ההרים הגדול שלפנינו, אני לא כל כך בטוחה שנצליח.