ארצנו הירוקה והנעימה

פרולוג

לסַכּינָה הַשׁאם היתה היכולת להשתקע בנפשו של אדם כמו חוויה ספק־טראומטית. במשך שישים ושלוש שנה התקיים בה תמהיל נדיר של מעשיות ואופטימיות, של מציאות וחלומות. אך חלומותיה, למרבה הצער, לא ממש התגשמו. אילוצי החיים הטילו צללים כבדים על המגדלים שבנתה באוויר לפני שנים רבות כל כך, כשרק עזבה את ראוולְפּינְדי שבפקיסטאן ובאה לברמינגהאם.

וכעת הטיל עליה המוות את הצל האחרון. היא לפתה את ידו של בנה, בּילאל, בכף ידה הצנומה והכמושה, בחנה אותו בצמצום עיניים, ולבסוף הרימה את כף ידה האחרת אל לחיו.

״בֶּטא,״ אמרה. הילד שוב היה בביתה, בין הקירות המצופים טפטים ססגוניים, רגליו על השטיח הירוק שהיה ברשותה שנים רבות מדי. ״אולי תגדל זקן?״ לחשה בתקווה.

הוא נשם נשימה עמוקה, קפץ שפתיים והנהן.

בילאל נראה מצוחצח מדי בשביל המקום הזה, ואשתו, מַרְיָם, שישבה בכיסא בפינת החדר, ידעה זאת. זה ניכר בריצוד של עיניה החדות, הסורקות את סביבתה. אז שתקפוץ! מה מרים יודעת בכלל על קושי או על הקרבה? מה בילאל יודע על הדברים האלה?

רוּחְסאנה ישבה בצדה האחר של סכינה ומחתה את דמעותיה בדוּפּאטה, הצעיף המסורתי הרקום שלה, וסכינה הצטערה, כפי שהצטערה על דברים רבים נוספים, על שאחותה הצעירה נכנעת לדמעות לעתים קרובות כל כך.

״בילאל שכח כל מה שלימדתי אותו,״ לחשה סכינה לרוחסאנה.

אחותה פרצה בבכי מר.

״אתה תטפל בחאלָה שלך?״ שאלה סכינה את בילאל. ״כמו שאני טיפלתי בה?״

בילאל הגניב מבט עצבני אל אשתו.

״כן, אַמי. כמובן.״

עכשיו בא החלק המסובך, אבל ממתי תסבוכות מפריעות לסכינה? היא עמדה להטיל על בנה את המשימה שתחזיר אותו, זאת ידעה, אל הדבר החשוב ביותר בחיים: אמונה. האופן שבו זנח כל קשר לאמונה כשעבר לפני שמונה שנים לכפר המגוחך הזה, אחרית בבל, פשוט לא התקבל על הדעת. הוא היה נחוש לפתוח משרד ראיית חשבון. כאילו מספרים חשובים יותר מאלוהים. טוב, נכון שהוא מצליח, ובכל זאת. איזו מין החלטה! הוא לא שואל את עצמו מה זה אומר לחיות במקום ששמו מרמז על קִצו של משהו? היא לא היתה טיפוס פטליסטי, אבל יש גבול.

סכינה נאנחה בינה לבין עצמה — בילאל אף פעם לא הרהר בדברים חשובים כמו סמליות. לחשוב שהיא השקיעה ארבעים שנה מחייה יחד עם בנה בעיר הצבעונית הזאת. למענו! היא לא הסכימה שהוא יהיה הפרצוף החום היחיד ברדיוס של קילומטרים: בולט ובלתי נראה בעת ובעונה אחת. והיא לא שמרנית — היא הקפידה מההתחלה שלבילאל יהיה מגוון רחב של חברים, בניגוד לילדים אחרים שהוריהם עודדו אותם ״לא להתערבב״. לא, היא הכינה כריכי מלפפון לחבריו הלבנים ועוף ג׳מייקני לשחורים. אילו הביא הביתה חברים סינים או יפנים, היא היתה מכינה נודלס או סושי, או מה שזה לא יהיה שהם אוכלים. היא ראתה שלחייו של בילאל מאדימות בתגובה ליומרנות התרבותית שלה, אבל היא אמא שלו — היא ידעה טוב מאוד מה הוא צריך, גם כשהוא בעצמו לא ידע.

כשבעלה עזב אותה בשנה הראשונה לנישואיהם, היה לה ברור שהיא תצטרך ללמוד להסתדר בעצמה, ללמוד להבין. הבנה, אמר לה האימאם המקומי, היא הסוד בכל דבר, בייחוד בכל הקשור לעולם הבא. מה שנשמע לה מוזר, כי איך אפשר להבין משהו שמעולם לא חווית?

סכינה הביטה בבנה ושמץ פליאה בעיניה: ״מי אתה?״ שאלה לבסוף.

בילאל נראה המום, והביט במרים כאילו היא תדע את התשובה.

״אַמי,״ אמרה מרים. היא התקרבה ואחזה בכפות ידיה של חמותה הגוססת. ״הוא הבן שלך. זוכרת?״

סכינה נופפה בידה כאילו היא מגרשת זבוב. היא התנדנדה בין החיים למוות, ומול עיניה התעבה ערפל שחור במקום האור שתמיד ציפתה לו.

״תקשיב לי,״ אמרה, ונימה של דחיפות בקולה.

ראשו של בילאל נפנה בפתאומיות, והיא ראתה שעיניו התקבעו על השידה הנעולה שלה. היא מצאה ישועה באמונה, ובנה מצא אותה במגירת התרופות.

״תזכור את הקבר,״ אמרה.

״היא לא מדברת בהיגיון,״ אמר בילאל והביט במרים.

אותו מבט היה בעיניו כשהיא חפרה לראשונה בור בצורת קבר בחצר האחורית שלה והשתרעה בו מדי לילה. ״איך אפשר לחיות כמו שצריך אם לא חושבים על מוות?״ אמרה לו אז.

היא הכינה את עצמה לתחושת המחנק ודמיינה את האדמה המושלכת עליה, התכוננה לפרידה הבלתי נמנעת מכל מיני דברים — מבילאל — וניסתה להשלים עם המחשבה שבמותה דבר לא יהיה חשוב עוד, פרט לטוב שאולי עשתה בחייה.

״אַמי,״ אמר בילאל כשהביט בה שוכבת בבור. ״את יכולה להרהר במוות גם מעל האדמה. את לא בחזרות לתפקיד בהצגה.״

היְין? המוות הוא באמת לא הצגה, ואף על פי כן היא ידעה שזוהי המערכה שלפני האחרונה. הבנה היא הסוד. ההבנה עלולה לפסוח על יבשות ושושלות.

״תקשיב לי,״ אמרה. היא חזרה להווה ואחזה בידו של בילאל בכל שביב של כוח שהצליחה לאזור. ידו נדמתה לה חזקה כל כך, ולבה נשבר מהמחשבה שהיא לעולם לא תחוש אותה שוב.

אלה הרגעים האחרונים שצפויים לכולנו, יום אחד. אלא שהיא שוגרה אליהם במהירות, ולמען האמת, זה עורר בה בחילה. בעיקר כי אף אחד לא שוגר יחד איתה. היא חשה נקיפה של חרטה על שלא חיה את חייה בהתנגדות למוות.

כיצד חלפו על פניה כל השנים הללו?

היה לה כל כך הרבה מה לומר על כל כך הרבה דברים. לא יהיו הזדמנויות נוספות, מדוע דווקא עכשיו המחשבות האלה ממאנות להפוך למילים?

היא זיהתה את מתארה הקלוש של מה שנראה כדמות אפלה הממתינה בפתח החדר. זה לא הזמן לבהלה. המוות מתדפק על דלתה, הלכה למעשה, ויש לה עוד משימה אחת כאמו של בילאל. כדי להספיק לבצע אותה היא אפילו מוכנה לוותר על תפילת הכָּלימָה הראשונה לפני מותה. כי המוות אכן בודד הוא, אך אין דין מוות כדין החיים — וחייו של בילאל אינם רק שלו, הם שייכים לכל מי שעמו הוא בא במגע. אם הוא בעצמו אינו יודע מיהו, איך יוכלו אחרים להכיר אותו באמת? להבין אותו?

״מה עשינו כאן?״ שאלה.

בילאל רכן אליה וקימט את מצחו. אם יתקרב עוד קצת היא תוכל לנשק את המצח הגבוה ששיווה לו הבעה תמידית של הפתעה. סכינה מצמצה כדי לסלק את הצללים, אך במקומם שיבשו כעת את ראייתה כתמים של אור. היא אחזה בזרועו של בילאל. בקושי היתה מסוגלת לראות את הילד הקטן שלה.

״מי ידע ויבין, שהתפקיד שלנו הוא לעשות טוב אחד לשני.״

״אַמי,״ אמר בילאל. ״זה בסדר, אני פה. אל תפחדי.״

קולו נשבר, ורווח לה כשראתה את הדמעות בעיניו. אולי הוא מתחרט שלא בא הביתה קודם? אולי הוא מצטער שאת משחק השש־בש האחרון שלהם שיחקו לפני יותר משלוש שנים? אולי עכשיו, בעודו צופה בה דועכת, הוא מבין מדוע נהגה להשתרע בקברה.

״תבנה להם מסגד, בטא. תבנה להם מסגד,״ אמרה.

״מרים, תקראי לרופא,״ אמר בילאל. ״מהר.״

מרים יצאה מהחדר בזריזות.

״יא אללה,״ נשמע קולה של רוחסאנה. היא נשפה את תפילותיה החרישיות לעבר סכינה.

בילאל הביט בחאלה שלו בכעס. ״אי־אפשר לחכות עם זה?״

״תראה לאנשים האלה את האִסלאם שלנו,״ המשיכה סכינה בבהילות.

״ששש,״ השקיט אותה. דמעות זלגו כעת בשטף על לחייו.

היא לא אהבה את החיים כפי שראתה שאחרים אוהבים אותם — היא פשוט הפיקה את המרב ממה שקיבלה — אבל ברגע זה, כשהביטה בבנה, לא רצתה לעזוב.

״זה לא הזמן להשתיק אותי,״ אמרה, ולבה נסדק יחד עם קולה. ״זה הזמן לדבר. אתה חייב לכוון את עצמך אל הטוב, בטא. את עצמך ואת כל מי שסביבך. כמו המיסיונרים הנוצרים,״ אמרה.

״מיסיונרים?״ חזר בתדהמה.

היא הושיטה יד אל פניו של בילאל, הילד שלמענו יכלה לוותר על הכָּלימָה, משום שבמותה התכוונה לנהוג כמו בחייה: היא תעשה מה שטוב בשבילו.

״אחרית בבל,״ אמרה. היא לא הצליחה להסוות את הבוז בקולה כשהעלתה בזיכרונה את המדשאה הגדולה במרכז הכפר ואת הגבעות המתנחשלות סביבו, את הרחוב הראשי שוקק החיים המרוצף אבנים עגלגלות ולאורכו פנסי רחוב ויקטוריאניים, את שתי הכנסיות (איזו הפרזה!), את ריצוד קרני השמש על המים בשעה שכל האנשים הלבנים־לבנים האלה טיילו עם הכלבים שלהם בחוף הסמוך, השופע חלוקי אבן, במגפי גומי ובמעילים גדולים. איזה מין אנשים הולכים לחוף באמצע החורף? ואז היא דמיינה את צריח המסגד, המִינָרֵט המתנשא מעל המחזה הזה, דמיינה את הקריאה אל המתפללים הגוברת על רעש נביחות הכלבים, והמחשבה הזאת הסבה לה תחושה חמקמקה של סיפוק (שמבחינת סכינה היתה טובה מאושר). דמעה בצבצה בעינה כשחשבה בחיוך על העצב שסופים טומנים בחובם, אבל גם על התקווה שאפשר להותיר בעולם. ״הכפר הזה,״ חזרה ואמרה בנשימתה האחרונה, ״הוא אפריקה שלך.״

וכך הלכה.

״אינּא לאללה ואינּא אילַייהִי ראג'יעוּן,״ מלמלה חאלה רוחסאנה.

אנו שייכים לאלוהים, ולאלוהים נשוב.

* * *

וכך נותר בילאל עם האשמה ועם האֵבֶל, והתפילה בערבית שאמו לא הספיקה לומר עלתה על שפתיו לראשונה זה עידן ועידנים.

* * *

כי כאשר משהו מת, אין לדעת מה מתעורר לחיים במקומו.